אור ברסלב
עצי בשמים חידושים להש"ס

עצי בשמים· רבי ישעיה מושקט

חידושים להש"ס

סדר טהרות

חידושי ברכות

דף ט ע"א בתוס' ד"ה לעולם יממא הוא, הקשו ליתני שני פעמים קודם הנץ החמה והוה רבותא טפי דאפילו קודם הנץ הוי זמן ק"ש של שחרית עיי"ש. והרא"ש ז"ל תירץ דלא מסתבר שיקרא ב"פ בזמן אחד ויהיה יוצא משום שחרית ומשום ערבית דהוי תרתי דסתרי יעוש"ה:

ויש לעיין אמאי לא תרצו התוס' ג"כ כסברת הרא"ש. ונ"ל דהא כתבו התוס' בד"ה מאימתי. דהא דאנו קורין אחר פלג המנחה כר"י ס"ל. עוד כתבו דהא דקיימ"ל דכהנים טובלים מבעוד יום לא דרשי בשכבך, דהא אז לאו זמן שכיבה הוא. וא"כ אמאי מותר לקרות ק"ש לאחר שעלה עמוד השחר משום דאיכא דגנו בההיא שעתא הא ע"כ לא ס"ל דרשה דבשכבך:

ועכצ"ל דס"ל להתוס' כדעת ההשלמה דאף דתרתי דסתרי אהדדי מותר בשעת הדחק. משא"כ הרא"ש לשיטתו דס"ל דהא דמתפללין עד פלג המנחה הוא משום תמידין עיין עליו בריש מכילתין ובפ' תפלת השחר סימן ג] וא"כ ק"ש אסור לקרות וא"כ יש לומר דאסור במקום דאיכא תרתי דסתרי ודוק:

חידושי שבת

דף ד ע"א בסוגיא דהדביק פת בתנור כו'. פריך שם היכי דמי כו'. ויש להקשות מאי פריך למאן התירו. הא קיימ"ל הזיד בלאו ושגג בכרת הוי שגגה לחטאת. א"כ י"ל דהוא רוצה לרדות שלא יעבור הלאו. וא"כ אם לא ירדה יהיה חייב חטאת כיון ששגג בכרת:

עוד יש לעיין הא לקמן דף ק"ב ע"א מסקינן דהא דנחה פטור כשנזכר קודם הנחה. היינו דוקא בלכתא ומתנא אבל בזריקה בענין שאין בידו להחזיר אף שנזכר קודם הנחה חייב והכי נמי דכותיה כיון דאם לא יתירו לו שוב הוי כאין בידו לחזור וא"כ שפיר לא בעי תחלתן וסופן שגגה ומאי פריך דהא ל"ש חיוב חטאת כיון דנזכר ולא הוי סופו בשוגג. הא אם לא יתירו לו יהיה חייב חטאת דהוי כזורק ואין בידו לחזור (עיין לח"מ רפ"ב מהלכות שגגות וצ"ע):

בתוס' שם ד"ה וכו'. הקשו מהא דתנן בגיטין דף מ"א. כופין את רבו ועושה אותו בן חורין אע"ג דבההוא פירקא אר"י כל המשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו. עיי"ש. והרשב"א ז"ל בחידושיו בפרק השולח כתב ולי נראה דשאני התם כיון דחציו ב"ח לא שייך לעולם בהם תעבודו משום צד חירות שבו:

ולכאורה יקשה כיון דעובד את רבו יום אחד. שייך שפיר תעבודו. אך די"ל דאין בו קנין הגוף. והראיה דאסור לישא שפחה ביום רבו [עיין בפ' השולח] וצ"ל הסברא דאף ביום רבו יש לו צד חירות רק שהוא משועבד כמו בשותפין בבית שאין בו דין חלוקה. והסברא כמ"ש התוס' בגיטין דף מ"ב ד"ה הקדש. דלא מצינו עבד משוחרר חוזר ומשתעבד. וא"כ צ"ל בעבד שחציו בן חורין לעולם אינו אלא חצי עבד וחצי ב"ח. וא"כ ביום רבו ג"כ אינו אלים שיעבודו ונ"מ דאינו יכול לעבוד בו עבודת עבד משום צד חירות שבו. ובהם תעבודו הוא עבודת עבד דוקא. ודוק ועיין חו"מ סימן קע"א:

דף מה ע"א בתוס' ד"ה אלא. הקשו למה לי הטעם דהואיל והוקצה למצותו. הא בלא"ה אסור להסתפק משום כיבוי יעו"ש. ונראה לתרץ דהנה לכאורה יש להקשות על הך דינא דהמסתפק משמן שבנר חייב משום מכבה. הא הוי דבר שאין מתכוין. ואי משום פסיק רישא. הא הוה פ"ר שאינו נהנה דהא לשיטת רש"י עכצ"ל שאינו נהנה מכיבוי. דהא הטעם דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור הוא משום דהוי כאין מכוין למלאכה וכמ"ש רש"י ז"ל בחגיגה דף י' ע"א. ויקשה לכאורה הא לא גרע מפסיק רישא דאסור. וע"כ צ"ל דהוי פ"ר שאינו נהנה כיון דאינו נהנה מגוף הכיבוי. וא"כ יקשה אמאי חייב משום מכבה לר"ש. אך יש מר דפ"ר שאינו נהנה אסור מדרבנן וכמ"ש התוס' דף ק"ג ע"א ד"ה ל"צ. וחייב לאו דוקא. רק מדרבנן חייב:

אולם עדיין יקשה לפמ"ש התוס' שם דבדרבנן. פ"ר שאינו נהנה מותר לכתחלה. וה"נ לר"ש כיבוי הוא אסור רק מדרבנן. וא"כ כיון שאינו מכוין שרי אפילו לכתחלה. אך י"ל דמדרבנן לא הוי פ"ר שאינו נהנה כלל. דהא כתב רש"י ז"ל דלהכי הוי כיבוי מלאכה שאצל"ג דלא ניחא ליה בהך הבערה לעולם. וקיימ"ל דמצוה הוי צריך לגופו וכמ"ש התוס' בהאורג דף ק"ו ד"ה בחובל יעו"ש. וא"כ כיון דהדלקת הנר מצוה הוא. היאך מצינן למימר דלא ניחא ליה בהבערה מטעם זה הוי משאצל"ג. כיון דהבערה גופא צריכה לגופה ודוק:

אך אכתי י"ל דנר שבת הוא רק מדרבנן וא"כ מן התורה הוי מלאכה שאצל"ג. אך דזה אינו דכיון דמדרבנן עכ"פ הוי מלאכה הצריכה לגופה ונהנה מכיבוי שוב הוי פ"ר שנהנה מכיבוי ואסור. ולזה אמר כיון דהוקצה למצותו הוקצה לאיסורו. והיינו כיון דהוקצה למצותו משום זה הוה מלאכה הצריכה לגופה. ולכן הוקצה לאיסורו משום איסור כיבוי. ומיושב קושית התוס'. ודוק היטב בזה:

עוד לסוגיא דפסיק רישא

פסיק רישא שאינו נהנה, דעת הערוך מובא בתוס' דף ק"ג ד"ה ל"צ. ובתוס' כתובות דף ה' ד"ה את"ל. דמותר לכתחלה בשבת. ובשאר איסורים אסור מדאורייתא. עיין ז"א סימן ש"כ:

ויש לעיין הא עיקר החילוק בין שבת לשאר איסורים הוא משום מלאכת מחשבת. וא"כ אמאי אמרינן בפ' כלל גדול דף ע"ה ע"א גבי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה דאינו חייב משום דטפי ניחא ליה כי היכא דליציל ציבעי'. והוא משום פ"ר שאינו נהנה. והא התם לא שייך מלאכת מחשבת כיון דמקלקל בחבורה חייב. [ואין לומר דהוא משום משאצל"ג, דזה אינו דא"כ מאין יבוא הוכחתו דמותר לכתחלה הא משאצל"ג אסור לכתחלה וע"כ צ"ל דהוא מטעם מלאכת מחשבת ודוק]:

אך די"ל דהא אמרינן בכריתות דבה פרט למתעסק, ועיין בתוספות שבועות דף י"ט ע"א ד"ה פרט. שכתבו דתרי גווני מתעסק איכא יעו"ש. והמורם מדבריהם. דיש מתעסק דפטור מטעם דכתיב בה ולא מטעם מלאכת מחשבת. וא"כ להכי יש לפטור בפ"ר שאינו נהנה משום מתעסק דפטור בשבת ועיין מגיני שלמה ודוק:

ובזה יש לתרץ קושית התוס' דף ע"ה על הא דאמרינן מתעסק הוא אצל נטילת נשמה. מהא דאמרינן בכתובות דף י"ט. הנח לתינוקת הואיל ומקלקל חייב מתעסק בחבורה נמי חייב יעו"ש. ולפי דברי תוס' הנ"ל ניחא. דהא כתבו שם. דמתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דמיפטר מטעם דלא נעשית מחשבתו. ולא משום מתעסק דבה. ועוד מתעסק אחר כגון נתכוין לחתוך התלוש ונמצא מחובר דנעשית מחשבתו ומיפטר משום בה פרט למתעסק. וסברתם הוא דבנתכוין לחתוך זה וחתך אחר דלא שייך למפטריה משום מתעסק דבה. כיון דכונתו היה על שם מלאכה אתת. משא"כ בנתכוין לחתוך תלוש דלא נתכוין למלאכה האסורה:

וא"כ בתינוקת דמתעסק דהתם הוא נתכוין למלאכה אתת ולא שייך למיפטריה משום בה. רק משום מלאכת מחשבת. ולהכי אמרינן כיון דמקלקל בחבורה חייב דל"צ מלאכת מחשבת ה"ה מתעסק נמי חייב. כיון דמתעסק דהתם ל"ש למיפטריה משום בה. משא"כ גבי נטילת נשמה דלא נתכוין למלאכת האיסור כלל ופטור משום מתעסק דבה. ובחבורה ג"כ פטור כיון דלאו מטעם מלאכת מחשבת פטרינן ליה ודוק. [ואין לומר דהתם גבי תינוקת לא נתכוין למלאכת האיסור כיון דדעתו היה למול את המחויב ומילה דוחה שבת. די"ל דמ"מ הוא נתכוין לשם מלאכה האסורה. דשם מלאכת ההיתר והאיסור אחד הוא ולא שייך למיפטריה משום מתעסק. משא"כ בנתכוין לחתוך התלוש דלא נתכוין לשם מלאכה האסורה ודוק]. ועיין תוספות כריתות דף י"ט שכתב וז"ל וא"ת שוגג נמי דכל התורה כולה לא מתכוין לאיסור. וי"ל בכהת"כ כשאמר מותר הוא בשוגג בדבר שהוא ידוע לנו שהוא איסור אבל הכא מתכוין לדבר שהוא היתר לכ"ע אם היה כפי מה שהוא סבור ולכך פטור משום דהוי מתעסק עכ"ל. וממש כדברינו הקודמים ועיין בספר מגיני שלמה בדף ע"ב:

עוד יש לישב קושית התוס' הנ"ל. עפ"י הקדמה הנ"ל. לפמ"ש התוס' בסנהדרין דף ס"ב ד"ה והגביה. דהיכא שנהנה ל"ש למיפטריה משום מתעסק רק משום מלאכת מחשבת. והא דצריך בה למיפטריה היכא שאינו נהנה ול"ש מלאכת מחשבת כגון בנתכוין לחתוך החלוש ונמצא מחובר יעו"ש בדבריהם. ולכאורה לר"ש דס"ל משאצל"ג פטור וא"כ לא אשכחן מלאכת שבת האסורה רק בנהנה. וא"כ למאי כתב רחמנא בה פרט למתעסק. אך די"ל דהתוס' כתבו כן לשמואל דס"ל כר"י דמלאכה שאצל"ג חייב. [עיין פ' כירה דף מ"ב]:

המורם מדברינו דלר"ש לא משכחת ליה מתעסק בשאר מלאכות. אך בחבורה דל"צ מלאכה הצל"ג. י"ל דקרא אתא למתעסק בחבורה שפטור. ובמלאכה שאצל"ג דלא שייך נהנה. וא"כ ע"כ מוכח לר"ש דס"ל משאצל"ג פטור דמתעסק בחבורה פטור. ועפי"ז מיושב קושית תוס' הנ"ל דלא קשה מתינוקת דשמואל דס"ל הלכה כר"י דמשאצל"ג דחייב כנ"ל יש לומר דמתעסק בחבורה חייב. משא"כ הכא קאי לר"ש ע"כ צ"ל דמתעסק בחבורה פטור ודוק:

ועפ"י הקדמה זו יש לישב שיטת רש"י ז"ל שפירש בסוגיא דכל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר. דמקלקל בחבורה חייב אף במלאכה שאצל"ג. והקשו התוס' עליו מפ' הנחנקין דאמרינן גבי מחט ליטול בו את הקוץ. מאן שמעת ליה דמקלקל בחבורה חייב ר"ש וס"ל מלאכה שאצל"ג פטור. ולפמ"ש ניחא דהא כתבנו דפ"ר שאינו נהנה מותר מטעם מתעסק. וזו כונתם שאמרו מאן שמעת ליה כו' וס"ל דמלאכה שאצל"ג פטור. וא"כ מוכח דמתעסק בחבורה פטור. ומותר ליטול בו את הקוץ משום פ"ר שאינו נהנה משא"כ לר"י דס"ל משאצל"ג חייב. י"ל דמתעסק בחבורה היכא דמקלקל חייב. אך דלר"י פטור מטעם מקלקל ודוק:

עוד יש ליישב שיטת רש"י ז"ל מחובל ומבעיר. די"ל הסברא דמשאצל"ג פטור הוא כיון דלא ניחא ליה בהאי הבערה מעולם וכמ"ש רש"י ז"ל גבי כיבוי. וי"ל כיון דאינו נהנה מגוף המלאכה לא חשיב ליה כונה. וכמ"ש רש"י ז"ל גבי מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה דהנאה מחשיב ליה כונה. ובשבת בעי מלאכת מחשבת לא הוי כונה רק אם נהנה מגוף המלאכה:

ולהכי גבי מחט ליטול בו את הקוץ דהמלאכה בנטילת הקוץ בעצם לא הוי הנאה כיון דהוי רק הרחקת הנזק וברצונו לא היה מעולם הקוץ. ושפיר לא חשיב ליה כונה אף על מלאכת ההיתר וא"כ לא שייך לומר דהוי פ"ר דהא עיקר הטעם בפ"ר דאסור הוא משום כיון דמכוין על ההיתר הו"ל כאילו מכוין גם על האיסור. משא"כ הכא דהו"ל כאלו אינו מכוין על ההיתר כלל. ועל ההיתר לא ריבתה תורה דלא בעי מלאכת מחשבת ודוק:

עוד יש ליישב קושית התוס' הנ"ל. עפ"י סברת רש"י ז"ל דמלאכה הצריכה לגופה הוי תיקון [עיין בשבת דף ק"ו] והקשו עליו בתוס' דא"כ לדבריו היכא משכחת לה לר"ש מקלקל בחבורה דחייב כיון דאינו חייב רק במלאכה הצל"ג וכמו דאמרינן גבי מחט ליטול בו את הקוץ וכיון דהוי צל"ג לא הוי מקלקל כלל לשיטתו יעו"ש בפרק הנחנקין. ועיין מ"ש לעיל ליישב שיטתו דממחט אין ראיה דצריך צל"ג בחבורה:

אך בפשיטות יש ליישב שיטתו כמו שכתבו ד"ה בחובל וצריך לכלבו. דבחובל ומבעיר באיסורי הנאה דסבר שיכול ליתן לכלבו הוי מלאכה הצל"ג ולא תיקון. וא"כ יש לומר דמשכחת לה בכה"ג ודוק. אולם דאכתי יש לעיין על תירוץ התוס' הנ"ל הא כיון דעיקר מחשבת המלאכה היה בשביל שסבור שצריך לו. ומותר ליהנות ממנו. ובאמת אינו נהנה ממנו וא"כ לא נעשית מחשבתו ופטור מטעם מתעסק דמלאכת מחשבת. והרי זה דומה לנתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר דפטור מטעם מלאכת מחשבת דלא נעשית מחשבתו. ומכש"כ הכא דיש לפטור מטעם זה. כיון דלא נעשית מחשבתו והמלאכה לא נאסרה רק בשביל כונתו. רק די"ל דמתעסק בחבורה חייב. וא"כ ע"כ מוכח דמתעסק בחבורה חייב כיון דמקלקל חייב ושפיר אמרינן בכריתות הנח לתינוקת הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב משא"כ במתעסק דפרק כלל גדול דלא נתכוין כלל לאיסורא ע"ז ליכא הלכתא דחייב. שפיר י"ל דפטור משום מתעסק דבה ודוק:

ובדרך חידוד י"ל דהא משכחת ליה לר"ש מקלקל בחבורה דחייב במלאכה הצריכה לגופה. ושיהיה מקלקל במצוה כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו וא"כ ליכא הלכתא דמתעסק בחבורה דחייב. ובזה יש לתרץ קושיתי מה שהקשיתי על דברי התוס' דהיכא שנהנה לא שייך למיפטריה משום מתעסק דבה. הא אינו חייב רק על מלאכה הצריכה לגופה וא"כ בודאי נהנה. ולפמ"ש י"ל דקרא אתיא לענין מצוה דלא הוה הנאה וכמו שהוכחתי לשיטת רש"י ז"ל. אך דלענין מצוה לא צריך קרא למיפטריה משום מתעסק דהא בלא זה פטור מטעם טעה בדבר מצוה. וא"כ מוכח דקרא אתיא למתעסק בחבורה וכמ"ש למעלה. משא"כ בכריתות דמקשה לר' יהושע דע"כ לא קאמר רק משום דטעה בדבר מצוה שפיר קא משני דאי לאו טעמא דר"י דטעה בדבר מצוה דפטור שפיר אמרינן הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב משא"כ אליבא דאמת דקיימ"ל דטעה בדבר מצוה פטור. ע"כ מוכח דמתעסק בחבורה נמי פטור. ודוק היטב:

דף צג ע"ב בתוס' ד"ה אמר מר. הקשו דאמאי בעי לה אליבא דר"מ. ומצי למבעי בזה אינו יכול וזה אינו יכול אליבא דר"י כו' יעוש"ה. ונראה ליישב קושיתם. דהא לכאורה יקשה מה מהני שיעור לכל אחד. הא הוא לא כוון רק להוציא שני שיעורים. וא"כ היאך יכולים לחייבם מטעם דיש שיעור לכל אחד. וכל אחד מיחייב על שיעור שלו הא לא איתעבידא מחשבתו. וכיון דהם כוונו להוציא שני שיעורים לא מיחייבו על שיעור אחד. וא"כ מאי נ"מ בזה דיש שני שיעורים הא סוף סוף אינו מיחייב על שיעור אחד רק על שניהם. ומה לנו בין שני שיעורים לשיעור אחד. אך דבאמת יש לומר דבנתכוין להוציא שני שיעורים והוציא אחד דחייב מטעם נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע ומשום דגם לארבע נתכוין. וכמו כתב שם משמעון ודוק:

אך באמת ז"א. דהא קיימ"ל בנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע דפטור. דלאו לזריקה דאיסורא איכוין. וא"כ שוב אינו מחייב על שיעורו לבד מטעם דגם להוצאת שיעור אחד איכוין. דז"א דהא כוון לעשות מלאכתו בשנים. וא"כ אי אמרינן דשנים בשיעור אחד פטורים א"כ לא לזריקה דאיסורא נתכוין. וא"כ על כונה זו בודאי לא נתחייב. ולא דמי לזרק ארבע ונתכוין לזרוק שמונה. דחייב דשאני התם דגם על ארבע נתכוין. משא"כ הכא שגם לשיעור אחד לא נתכוין להוציא רק בשנים וא"כ אין לחייבו רק על הוצאה כשיעור שכוון. ושוב אין נ"מ בין שני שיעורים לשיעור אחד:

אמנם בזה יכול וזה יכול דחייב. י"ל דלא איירי כלל בענין שכוון לעשות מלאכתו בשנים. וא"כ שפיר יש לחייבו לכל אחד על שיעורו דהוי כמו נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע דחייב. משא"כ בזה אינו יכול וזה אינו יכול דע"כ כוון לעשות מלאכתו בשנים. שהרי אינו יכול לבדו. וא"כ אין לחייב כל אחד רק על שיעורו. וגם על שיעורו אין לחייבו כיון דכונתו היה על הוצאת שנים ושוב אין נ"מ בין שני שיעורים לשיעור אחד. ומיושב קושית התוס' על נכון. ודוק היטב:

חידושי עירובין

דף ל ע"ב ואלו לנזיר ביין לא פליג כו' עד אלא סומכות סבר לה כרבנן דאמרו כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו ביה"ש כו' עיי"ש:

מסוגיא זו הקשה השעה"מ בפ"ד מהלכות תרומות הט"ז. לשיטת רש"י ותוס' ז"ל דמהני תרומה במחשבה ואף שלא בהפרשה דא"כ אמאי אמרינן הכא סומכוס ס"ל כרבנן דגזרו על שבות ביה"ש ולשיטתם יקשה הא יכול לתקן במחשבה ולא בהפרשה וזה מותר לעשות גם בשבת. וכמ"ש התוס' בפ' כל הגט יעו"ש:

וראיתי לחכם אחד ברצותו ליישב קושית השעה"מ הנ"ל. די"ל דהשבות קאי על השבות דשאלה ואף דנשאלין לצורך שבת י"ל דלא הוי צורך שבת וכמ"ש התוס' עכת"ד:

ולכאורה יש לעיין. הא אפילו לפי מה דקיי"ל דלא גזרו על שבות ביה"ש מ"מ אסור לעשר ולטבול דלא הוי צורך מצוה וכמ"ש המ"א. וא"כ למה הוצרך בש"ס לאוקמי סומכוס כרבנן הא אפילו לרבי אסור. אך דז"א די"ל דהוי צורך מצוה דעירובי חצרות. דאם לא יעשר לא יוכל לעשות עירובו בכשרות. ועירובי חצרות הוי לדבר מצוה. וכמ"ש המ"מ [ועיין במ"א סי' רס"א ס"ק וא"ו]. ואין לומר דאם נימא דבשביל דחזי לתקן מערבין ושוב לא הוי צורך מצוה דז"א דהא כתבו התוס' דאם אין ראוי לשום אדם לא מהני הך סברא דבידו לתקן. וא"כ שפיר הוי צורך מצוה:

וכל זה ניחא בשבות דהפרשה. משא"כ בשבות דשאלה של תרומה. אם יהיה מותר לערב בתרומה אז יהיה אסור לשאול אף לדידן דלא גזרו על שבות ביה"ש דלא הוי צורך מצוה דכיון דראוי לכהנים שפיר שייך ביה הואיל. וא"כ אמאי הוצרך לאוקמי סומכוס כרבנן. וע"כ צ"ל דמילתא פסיקא נקטו דאם יזדמן שיהיה לצורך מצוה ג"כ אין מערבין בתרומה ולכך הוצרך לאוקמי כרבנן. ולפמ"ש החכם הנ"ל דעיקר תירוץ הש"ס בשביל שבות דשאלה הוא. א"כ כיון דאיירי בענין שאינו לצורך שבת אמאי הוצרך לאוקמי כרבנן. הא אפילו לדידן דלא גזרו על שבות ביה"ש ג"כ אסור כה"ג שאינו לצורך מצוה כנ"ל ודוק:

ולולא דמסתפינא אמינא מילתא חדתא דלפי מה דאוקימנא מתני' דאין מעשרין בביה"ש אליבא דרבי. יש לומר דלרבנן אפילו עירובי חצירות אין מערבין ביה"ש כיון דגזרו שבות אין חילוק בין ע"ח לשאר תיקונים.

ועפ"ז יש ליישב קושיית שעה"מ בדרך פלפול דהא כתבו התוס' בפסחים מ"ו דהיכא דבודאי לא יעשה כן. לא אמרינן הואיל עיי"ש בד"ה הואיל. וא"כ הכי נמי דכוותיה מהיכא תיתי נאמר דמשו"ה מערבין בתרומה דאי בעי מיתשיל עלה והדרא לטיבלה. הא אז יתקלקל העירוב דבדבר דלא חזי לשום אדם לא אמרינן הואיל בעירוב וכמ"ש התוס' שהבאתי למעלה. אך די"ל דיכול הוא להפריש ולערוב עירובו מחדש. וע"ז תירצו בהא דסומכוס כרבנן דגזרו על שבות ביה"ש ואסור לערב ערובי חצירות. ואם כן לא שייך הואיל. דבודאי לא יעשה כן כיון דאם נאמר דמערבין בתרומה למה יעשה דבר שיתקלקל עירובו ודוק:

והנה עיינתי בסברת התוס' דהא דמחשבה מותר לעשות בשבת. הא אף על פי כן מתקן הוא. והרי בדיבור אסור לומר שני לוגין שבתוכו תרומה. וכמ"ש הר"ש. ומ"ש מחשבה מדיבור סוף סוף מתקן הוא. ויגעתי ומצאתי על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל עוד טעם להא דאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת משום דדמי למקדיש. והקשו עליו הא משום מתקן לחוד יש לאסור (עיין בצל"ח שנדחק בזה) אך י"ל לפי מה דקיי"ל בסי' שכ"ג סעיף ז'. דמותר להטביל כלים בשבת (והוא דעת הרמב"ם) משום דהוא רק איסור דרבנן ודמי לכלי שנטמא בין השמשות דמותר להטבילו. וידוע דעת הרמב"ם דתרומות ומעשרות בזמן הזה הוא רק מדרבנן. ולהכי לא סגי ליה בטעמא דמתקן לחוד. דהא בדרבנן שרי לתקן ולזה נתן טעם משום דנראה כמקדיש ובצירוף שני הטעמים יש לאסור ודוק:

ואף לדעת המ"מ והרשב"א ז"ל שחולקין וס"ל דאסור להטביל כלים בשבת [עיי"ש הטעם במ"א] מ"מ י"ל דבדבר שאינו כלים מודים. וכמ"ש השטמ"ק בביצה דעיקר תיקון לא שייך רק בכלים ועיין בפ"י וצל"ח שהקשו עליו הא אין מגביהין תרומות ומעשרות משום מתקן. ותירצו כיון דלא חזי לשום אדם שייך תיקון כמו בכלים דחזי לאדם טמא וא"כ י"ל דהיכא דאינו רק מדרבנן לא שייך תיקון כמו בכלים. וי"ל דבשאר דברים ס"ל לכולי עלמא דמותר לתקן באיסור דרבנן ודוק:

ועפי"ז נבא לביאור דברי התוס' הנ"ל דבמחשבה דלא שייך סברא דנראה כמקדיש שפיר יש להתיר באיסור דרבנן עכ"פ. והקשו אמאי קימ"ל דאין מגביהין תרומות ומעשרות אפילו דרבנן הא כיון דבדרבנן מותר לעשר במחשבה וא"כ יש להתיר אפי' במעשה. ומשום דמקדיש לחוד אין לאסור דהקדש מוציא מרשות לרשות משא"כ בתרומה. וע"ז מחלקין בין תחלת תיקונו של טבל להך דמדומע. דבאמת י"ל כיון דסגי במחשבה לאו תיקון גמור הוא במעשה. אך דאכתי י"ל טעמא דמקדיש והיינו בתרומ"ע דדמי קצת למקדיש משא"כ בהך דמדומע דלא שייך כלל סברת נראה כמקדיש ודוק.

ואין לומר דבהקדש ג"כ מצינו במחשבה וכדאמרינן בשבועות (כ"ו ע"ב) ועשית אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מניין ת"ל כל נדיב לב עיי"ש. דז"א דהא דמהני במחשבה היינו שנתחייב ליתן במחשבה לבד. וזה לא הוי בכלל הקדש שמוציא מרשות לרשות. וכן מבואר שם ברמב"ם הרי זה חייב להביא. וכמו דקימ"ל בצדקה. אבל לא שיחול שם הקדש על הדבר במחשבה. וזה ברור:

ועפי"ז יש לומר דסומכוס איירי בדאורייתא להכי לא מהני במחשבה דהוי מתקן גמור. ואף אם נאמר דסומכוס איירי בתרומה דרבנן. ג"כ ניחא דהא דבאמת מותר להטביל כלי שנטמא בולד הטומאה הוא משום דהוי כשבות דשבות דאף באיסור דאורייתא אינו רק שבות ובאיסור דרבנן הוי שבות דשבות. ולהכי מותר לעשר במחשבה באיסור דרבנן משא"כ למ"ד גזרו על שבות ביה"ש אף דהוי ג"כ רק שבות דשבות. ואעפי"כ גזרו. א"כ י"ל דהוא הדין דבמחשבה אסור לעשר אף בתרומה דרבנן. דהא בין השמשות ג"כ אינו אסור מדאורייתא לדעת רוב הפוסקים דמוקמינן אחזקה. ומיושב קושית השעה"מ אל נכון ודוק:

והנה מ"ש החכם הנ"ל ליישב קושית השעה"מ. דסוגיא דפ' מפנין אתיא כמ"ד ניטלת במחשבה. ומותר לתקן בשבת ולהכי לא חזי לקטנים:

לכאורה יש לעיין. דהא אמרינן בפ' כל הכלים דף קכ"ג דמחט בין נקובה בין שאינה נקובה מותר לטלטלה בשבת, ולא אמרו נקובה כו'. ותרגמא אביי דבגולמא עסקינן זימנין דמימליך עלייהו ומשוי להו מנא. ועי"ש בתוס' דהיכא דהוי מנא לענין טומאה ע"י יחוד מותר לטלטלה אע"ג דטהורה היא כיון שראוי ליחדה להיות כלי ואיננה מחוסרת רק מחשבה. הרי מבואר דלא הוי טלטול שלא לצורך. היכא דאינה מחוסרת רק מחשבה. והכי נמי בנ"ד כיון דמחשבה מוציאה מידי טבל. א"כ י"ל דלא הוי טלטול שלא לצורך. וצ"ע:

אך דבאמת יש לחלק לפי מ"ש התוס' בפ' האומר דמחשבה דתרומה הוי כמעשה ואין מחשבה ומעשה מוציא מידי מחשבה דתרומה. א"כ י"ל דהא דמהני מחשבה בתרומה משום דהתורה אחשבה כמעשה. וא"כ באמת מחוסרת מעשה משא"כ במחשבה דכלי אף דכה"ג הוי כמעשה מ"מ המעשה הוא בעת קבלת הטומאה אבל לא ניכרת המעשה תיכף בשעת המחשבה וכמ"ש התוס' שם לחלק בין מחשבה דתרומה למחשבה דכלים. ויש להאריך בזה ועת לקצר:

אמנם דלפי"ז אמאי מותר ליתן עינו בצד זה ולאכול בצד זה. ומותר לעשות כן בשבת. הא י"ל כיון דרחמנא אחשבה למחשבה דתרומה דהוי כמעשה. ומ"ש דגזרו חז"ל במעשה משום תיקון ולא גזרו במחשבה דהוי ג"כ כמעשה. אך די"ל לפי"מ שהוכחנו בסוגיא דטבילת כלים דתיקון לא שייך רק בכלים ולא בשאר דברים. רק הא דגזרו חכמים בשאר דברים הוא משום תיקון כלי. והנה כתבו הפוסקים דבמליחה וכבוש לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה. כיון דבשאר איסורים הוא רק משום לתא דבב"ח. וכיון דבב"ח אינו אסור רק בדרך בישול. גם בשאר איסורים לא גזרו רק בדרך בישול. וה"נ י"ל כיון דבתיקון כלי לא אשכחן כי חייבה רחמנא במחשבה. גם בשאר דברים לא גזרו. והבן:

והנה לפי מ"ש השטמ"ק דאין שייך תיקון רק בכלים. והקשו עליו הפ"י והצל"ח. הא אין מגביהין תרומ"ע הוא משום מתקן. ותירצו דבדבר שאינו ראוי לכל שייך מתקן אף בשאר דברים משא"כ בטהרה דאינו מתקן לכל דהא חזי לטמא (וכמ"ש לעיל). ועפי"ז יש לעיין לשיטת הרשב"א ז"ל דס"ל דטבל דרבנן חזי לקטנים. א"כ אמאי אסור לעשר בשבת בטבל דרבנן. הא אינו מתקן כלל. ואך לפי מ"ש החכם הנ"ל דאי אמרינן דמותר לתקן בשבת א"כ שוב לא חזי לקטנים קודם התיקון. כיון דאפשר לתקוני לא ספינן ליה בידים איסור דרבנן. ניחא הדבר ודוק:

ובזה יש לתרץ קושית השעה"מ בדרך חידוד. דהא לכאורה י"ל דהא דלא ספינן להו איסור בידים הוא רק מדרבנן. וקרא אסמכתא בעלמא הוא. והראיה מהא דכתבו התוס' בפסחים דף ס"ב דמותר להאכיל פסח לקטן משום חינוך ואף דלא נמנה עליו. וחינוך הוא רק דרבנן. (עיין בסימן תרט"ז) ואיך שרי איסור דאורייתא. ועכצ"ל דהא דלא ספינן להו בידים הוא ג"כ רק מדרבנן. ועפ"י הצעה זו י"ל היאך דאומר תחלה מה שאני עתיד להפריש מותר להאכילו לקטן דהא בדרבנן יש ברירה וכיון דחזי לקטנים א"כ אף אם מפריש אח"כ לא דמי למתקן. וכמ"ש רש"י ז"ל בביצה בחלת חו"ל דאוכל והולך ואח"כ מפריש. דהמפרישה ביו"ט אינו כמתקן כיון דמותר לאכול בלא תיקון. ואף דמתקן הוא אצל גדול ז"א. דהא בדבר שאינו כלי לא שייך תיקון רק אם אינו ראוי לשום אדם:

ועפי"ז יש לעיין. מה דתרצו בגמרא סומכוס סבר לה כרבנן דגזרו על שבות ביה"ש. הא חזי לתקוני בכה"ג דיהיה ראוי לכלי אך די"ל דהא בקיעת הנוד תנאי היא. וי"ל דסומכוס ס"ל דחיישינן לבקיעת הנוד. ושייך אף בדרבנן. וא"כ לא חזי לקטנים. ע"י שיאמר מה שאני עתיד להפריש יהיה תרומה. ולסברת בקיעת הנוד אי אפשר לתקוני אף בטבל דרבנן. וא"כ שפיר מקשה הרשב"א על טבל דרבנן לסומכוס. הא חזי לקטנים כיון דאי אפשר לתקוני. משא"כ בהאי דמפנין. י"ל דלא חיישינן לבקיעת הנוד וכמ"ש הרמב"ם רק משום ברירה. וא"כ בטבל דרבנן דיש ברירה חזי לתקוני ע"י אמירת מה שאני עתיד להפריש. ובכה"ג לא חזי לקטנים כיון דאפשר. ודוק היטב:

ובאמת די"ל דע"כ צ"ל דהא דלא ספינן להו בידים הוא מדאורייתא. מדקיימ"ל בשו"ע דשחיטתו כשרה. אעפ"י שאינו בר זביחה. וקיימ"ל דכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה. וע"כ צ"ל כיון דאסור לו לספות בידים חשיב בר זביחה (עיין ש"ך יו"ד סי' א' ס"ק כ"ז) והרי מוכח דהוא מדאורייתא. דאלת"ה הרי אינו בר זביחה מה"ת, ועד"ז תרצתי קושית התוס' ריש מסכת חולין ד"ה שמא יקלקלו כו'. שהקשו דהא מסיפא שמעינן לה מדקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן כו' דמשמע דיעבד כו' יעו"ש. דהא באמת לכתחלה צריך לשחוט כל הסימנים. ובשחיטה דלאחר רוב הקטן אינו בכלל בר זביחה. מדרבנן לדעת הרשב"א דבדרבנן מותר לספות בידים. וא"כ מסיפא י"ל דמטעם לאו בר זביחה יותר מרוב אסור לכתחלה לשחוט. ולהכי קמ"ל דמטעם שמא יקלקלו שחיטתן אסורה. ונ"מ כגון שהיה קנה פגום מצד השני וא"כ מטעם לאו בר זביחה מותר [ובוושט י"ל כמ"ש הרא"ש היכא דצריך למיבדקיה לוושט דהוי כדעבד] וא"כ בכה"ג הוי בר זביחה ומותר לו לשחוט. ולהכי אשמעינן דמטעם שמא יקלקלו את שחיטתו וגם בכה"ג אסור. ודוק היטב:

ובאמת יש לעיין לפי מה שכתב המ"א בסי' שמ"ג ובסימן רס"ט דבמצות עשה מותר לספות בידים א"כ עדיין יקשה הא לא הוי בכלל בר זביחה. וא"ל דאסור לספות לו בידים והוי בר זביחה. הא בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת וכמ"ש התוס' ואיננו רק בכלל עשה דוזבחת. ובאיסור עשה מותר לספות בידים. וצ"ע:

והנה עדיין יש לעיין על הא דאמר רבה טבל מוכן הוא אצל שבת דאם עבר ותקנו מתוקן. ומה דוחקיה לאוקמי בלית ליה פירי אחרינא וכמ"ש התוס' שם. והא אף אם לא יהיה מתוקן הוא רק מדרבנן ומטעם קנס. ומותר להאכילו לקטן בידים לדעת הרשב"א, ולא הוי מבטל כלי מהיכנו דהא כיון דחזי לקטנים מותר לטלטל והכא לא שייך תירוצו של החכם הנ"ל. כיון דאפשר בתיקון. דהא מתוקן ועומד הוא. ואף לשיטת הסוברים דס"ל באיסור ג"כ לא ספינן בידים. היינו דוקא היכא שאיסור הוא מצד עצמו אבל היכא שאיסור היום גורם כו"ע מודים דספינן בידים. וכמ"ש הפר"ח בסי' תרי"ח עיי"ש. וא"כ בנ"ד שאסור מטעם שעשר בשבת א"כ הוי רק כאיסור שהיום גורם דספינן ליה בידים. וצ"ע גדול:

ואפשר לומר דאסור להאכילו לקטן מטעם שלא יהנה ממלאכת שבת. וכמו דבעינן בכדי שיעשו מטעם הזה. אך דהא כתבו הפוסקים במבשל בשבת דלא בעינן בכדי שיעשו. דל"ש שיעשה איסור בידים ומילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן. [עיין במ"א סימן שי"ח ס"ק א'] אך דבאמת הא כתבו התוס' דהואיל דלא שכיח לא אמרינן. וא"כ ע"כ צ"ל דלעשר בשבת איננו בגדר לא שכיח ושוב י"ל דאסור להאכילו לקטנים מטעם שלא יהנה ממלאכת שבת כנ"ל

ובהיותי עוסק בענינים האלה. קשה לי מאי פריך בסוגין. ואלו לנזיר ביין לא פליג מ"ט אפשר דמתשיל אנזירותיה א"ה תרומה נמי כו' ולפרוש עלה ממ"א כו' עיי"ש. וקשה לשיטת הרשב"א דחד הואיל אמרינן תרי הואיל לא אמרינן. א"כ מאי פריך. הא שני ושני. דבנזיר חד הואיל הוא. משא"כ בתרומה דהוי תרי הואיל. חדא דשאלה. וחדא דהפרשה. משו"ה פליג סומכוס והיא קושיא עצומה וחזקה ומצוה ליישב:

והנה בדבר קושית השעה"מ שהבאתי למעלה על שיטת רש"י ז"ל דס"ל דתרומה ניטלת במחשבה ומותר לעשות כן בשבת. ועפי"ז יוקשה על הא דמשני סומכוס ס"ל כרבנן דגזרו על שבות ביה"ש. הא אפשר לתקוני בלא הפרשה. וכבר כתבתי בזה לעיל דרך פלפול וכעת נ"ל דבאמת י"ל דנהי דריבה רחמנא דסגי במחשבה מ"מ י"ל דעכ"פ ראוי להפרשה בעינן. וכמ"ש התוס' במנחות דף י"א דסברא הוא כיון שכתבה התורה בילה. דבעינן לכל הפחות ראוי לבילה וה"נ כיון דכתבה תורה תרומה. ותרומה הוא הפרשה ואף דריבה רחמנא דניטלת במחשבה בלא הפרשה מ"מ ראוי להפרשה בעינן עכ"פ. והנה בריש פרק כיסוי הדם אמרינן דבמוקדשין לא הוי ראוי משום עבירה להוסיף על המזבח עיי"ש. וכן מבואר בב"ב דף פ"א דאמרינן התם ודלמא ביכורים נינהו ובעי קרייה. קרייה ל"מ כו' מכדי פסוקי נינהו ליקרי. א"ל משום דמיחזי כשיקרא. ופריך מהא דר"ז דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת. ומוכח דהיכא דהוי איסורא. ואפילו איסור דרבנן חשוב אינו ראוי. ועפי"ז מיושב קושית התוס' שהקשה אמאי אין מגביהין תרומ"ע. הא יכול להפריש במחשבה. ולפי דברינו ניחא. דעכ"פ ראוי להפרשה בעינן. והכא לא הוי ראוי להפרשה. כיון דאין מגביהין תרומה בשבת. ולא מהני בכה"ג מחשבה כלל (חסר תשלום הענין)

חידושי פסחים

בפרק כל שעה (דף כט) ברייתא דהאוכל חמץ של הקדש במועד מעל ויש אומרים לא מעל. מאן יש אומרים רנב"ה היא כו'. פירש"י מעל חייב קרבן מעילה דקסבר חמץ של הקדש בפסח בר דמים הוא ואפסדיה להקדש כר"ש דאמר חמץ לאחר פסח מותר בהנאה. ואע"ג דקנסא קניס ה"מ בחמצו של הדיוט כו' אבל האי דבהיתרא שהי' גבי כו' אחר הפסח הוה מזבין ליה גזבר לישראל ואכל ליה כו' וי"א לא מעל רנב"ה דס"ל דכרת פוטרת מתשלומין כו' וקלב"מ כו':

והנה הרז"ה ז"ל פי' הברייתא בענין אחר ואמר דכו"ע כר' יוסי הגלילי דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה ולהכי ס"ל לתנא קמא דמעל דהרי בר דמים הוא ואפסדיה להקדש. וי"א לא מעל רנב"ה דס"ל אף דחייב בתשלומין כיון דחמץ בפסח בר דמים הוא ואפסדיה מ"מ קם ליה בדרבה מיניה כיון דהיה עושה את יוה"כ כשבת כו':

וקשיא לפירושו דלמה ליה להתנא דברייתא דקתני האוכל חמץ של הקדש כו' הא באוכל חמץ בפסח גרידא הוה מצי לאשמעינן פלוגתא דת"ק וי"א. ולפירש"י הנ"ל ניחא:

ונ"ל לתרץ עפ"י מה דאיתא באס"ז על מס' כתובות. והוא דאף דקימ"ל בכל מקום דמדאגבהיה קניא דהיינו בגזל דחייב בתשלומין מיד דאגבהיה וכמו דמקשה הש"ס בכתובות דף ל' ע"ב יעו"ש. ולאביי פטור כו' מדאגבהיה קניא מתחייב בנפשו לא הוה עד דאכלה. ומתרץ הגמרא שם בדחוקים. אבל בהקדש לא אמרינן כן דכיון דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא. ולא שייך ביה מדאגבהיה קניא כו'. והשתא ניחא נמי הכא דקתני ויש אומרים מאן י"א רנב"ה דס"ל כרת פוטרת מתשלומין ולהכי ס"ל הכא לא מעל. וקשה נהי דכרת פוטרת מ"מ הא לא באו החיובים בהדדי וכקושית הגמרא הנ"ל מדאגבהיה קניא מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכלה. וצריך לדחוק לתרץ כתירוץ הגמרא שם בתחב וכו' ולהכי ניחא להתנא לאשמועינן פלוגתייהו בחמץ של הקדש ולא קשה הקושיא וכנ"ל דהא כל היכא דאיתא בי גזא כו' משא"כ התם דאיירי בתרומה גזולה ושפיר שייך מדאגביה וכו' ודוק:

ובאופן אחר י"ל עפ"י מה דכתבו התוס' בכתובות דף ל' ע"ב ד"ה זר וכו'. וכן הכא ד"ה מאן י"א רנב"ה כו' תימא לר"י למאן דיליף אסון אסון בריש אלו נערות ואית ליה נמי מיתה בידי שמים פטור מתשלומין לר"נ א"כ לרבי דאמר לקמן הזיד במעילה במיתה אמאי פוטר כרת מתשלומין והא אע"ג דבעלמא פוטר מיתה מתשלומין הכא לא פטרה דגלי לן קרא דבשוגג חייב וה"ה כרת ואע"ג דבכרת הוא במזיד בשוגג יתחייב כו'. ואומר ר"י דבמיתה דגלי לן קרא דלא פטרה הכא מתשלומין גלי בכרת דלא גלי לא גלי כו' עד וי"ל דתשלומין דתרומה מחמת כפרה היא עכ"ל:

וא"כ י"ל דבאמת התנא דברייתא ס"ל דר"נ סובר דמיתה בידי שמים פוטרת וס"ל נמי כרבי דהזיד במעילה במיתה וא"כ צ"ל ע"כ דהא דחייבה התורה קרבן מעילה גזה"כ הוא וכמ"ש התוס' א"כ אשמעינן רבותא לר"נ דס"ל דאמרינן קם ליה בדרבה מיניה וכרת פוטר מתשלומין אף דהוא של הקדש ובהקדש גלי קרא דלא אמרינן קלב"מ וכנ"ל מ"מ כיון דיש בה נמי איסור כרת פוטרת מתשלומין וכנ"ל וכן נמי ממילא שמעינן דתשלומין דתרומה כפרה היא וכנ"ל:

חידושי ביצה

דף ג' ע"ב האי תנא דליטרא קציעות הוא דאמר כל דבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטל וכש"כ בדאורייתא. ולכאורה קשה דלפי זה איכא למימר לעולם ספק יו"ט ספק חול ואי קשיא לר"י ולר' יצחק הא אמרינן אפי' בדרבנן לא בטיל וכי היכי דבביטולם מחמרינן מהאי טעמא בספיקא נמי מחמרינן מהאי טעמא כמו שפירש"י לקמן. אבל נראה דלא קשה מידי דקמ"ל רבותא לגבי רב אשי דלרב אשי ע"כ צריכין אנו לומר בספק יו"ט או חול כי היכי דלהוי דבר שיש לו מתירין אבל בספק טריפה ליכא לאוקמי לרב אשי כיון שהוא דבר שאין לו מתירין. ואשמעינן רב פפא דאפי' בספק טריפה נמי יכולין אנו לומר:

ובזה מתורץ מה שקשה לי לעיל דף ב' ע"ב בתוס' ד"ה והי' כו' לרבה ניחא דס"ל הואיל. וקשה והא אכתי איכא איסורא דרבנן ולפי מה שכתבתי גם זה מתורץ שפיר כנ"ל

דף יג ע"א תוס' ד"ה הא רבי כו' ועוד קשה לרבי נמי היכא מצינו שזכאי בהרמתה ביו"ט הואיל דאית ליה דהכנסתו למלילות זהו גרנו וגמר מלאכתו א"כ נתחייבו מאתמול מעיו"ט וא"כ אין יכול להפריש ביו"ט עכ"ל. וממילא מובן שאינו מובן דהא אכתי משכחת כגון שהכניס ביו"ט. ובש"מ תירצו זאת. אלא דקארי לה מאי קארי לה ע"כ נראה דלרש"י לא קשה מידי. דהנה כתב לעיל בד"ה מהו לפרוכי כו' מי שרי ביו"ט כשחיטה ובישול או דלמא כיון דאפשר מעיו"ט. ולדעת התוס' דמפרשי דלא אמרינן גבי אוכל נפש אפשר לעשות מעיו"ט או לא. וע"כ צריכין אנו לומר דהספק הוא אם מלאכה היא או לא. ואי אמרינן מלאכה היא אסורה ואהא מקשו כיון דגם הכנסתו זהו גרנו וגמר מלאכתו. וא"כ כיון דמלאכה היא ע"כ מאתמול נגמרה מלאכתו וכיון שהכנסתו מאתמול היא וא"כ מאתמול חייל עליה איסור:

באותו דבור בתוס' ד"ה א"ד וכו' ותירץ דה"ק וכו' כלומר הכי פי' ללישנא קמא דרבי סובר דלעולם חייב כמו שפירש"י דהא גמרן. וריב"י סובר דתרווייהו בעינן שיפרש וכמו שהמנהג הוא וה"ק מחלוקת בשיבלין היכא שמפרש למוללין דרבי מחייב ור"י ב"י פוטר כיון דבעינן תרוייהו אבל בקטניות שפירש ד"ה טבלא אפי' ר"י ב"י מודה כיון דאיכא תרוייהו. אבל בקטניות סתם דליכא אלא חד שהמנהג הוא להביא מעט. ובשיבלין סתם דבהא ליכא כלל שהמנהג הוא להיפוך מכש"כ דפליגי. וללישנא בתרא אמרינן דהמנהג הוא להביא הרבה קטניות ביחד ושיבלין מעט. ורבי סובר דחד מינייהו סגי או קטניות שפירש. או שבלין סתם. כללו של דבר דללישנא קמא אמרינן לרבי לעולם חייב אפי' היכא דהמנהג הוא שמביא הרבה ביחד וגם דלא מפרש למוללן במלילות אפ"ה מחייב ולר"י ב"י בעינן תרויהו דוקא וללישנא בתרא אמרינן לר"י ב"י דלעולם פטור אפילו היכא שהמנהג הוא להביא מעט מעט. וגם שמפרש למוללן במלילות אפ"ה פטור. ולרבי בחד סגי:

דף יז רש"י ד"ה המטביל כליו במקוה שיש לו בחצירו ועבר אדרבנן כו'. ולכאורה אין זה מובן דאפילו בר"ה אינו עובר אלא איסור דרבנן דגזרינן שמא יעבירנו ד' אמות בר"ה. ולענ"ד נראה דהנה לקמן דף י"ח אמר ליה אביי יש לו בור בחצירו מאי איכא למימר. א"ל גזירה בור בחצירו אטו בור בר"ה. והקשה הפ"י הא הוי גזירה לגזירה וגם לקמן הקשה זה ואי איתא נגזור השקה אטו הטבלה. הא הוי גזירה לגזירה כיון דטבילה גופא היא משום גזירה ובאמת יש לתרץ כיון דבמתניתין כתב סתם בין בחצירו ובין בר"ה דהא אינו מחלק כלל וזה ברור לן בהטבלה בר"ה כיון דלהוט הוא לכך בודאי יעבירנה ואין זה חשש אלא ודאי ואסור אפי' מדאורייתא אבל בחצירו אינו אסור אלא מדרבנן והאי דקאמר רבה גזירה שמא יעבירנה בר"ה והיינו הך דגזרינן בור בחצירו אטו בור בר"ה והמקשן לא הבין זאת וסבור דבר"ה גזרינן ופריך בור בחצירו מאי איכא למימר ואהא מתרץ ליה דבר"ה מדאורייתא אסור וגזרינן בור בחצירו משום הא. וגם מה דפריך לקמן נגזור השקה אטו הטבלה היינו בר"ה כיון דבמתניתין כתב סתם:

חידושי יבמות

בסוגיא דעשה דוחה ל"ת.

הנה הרב החינוך הקשה איך חייל קונם על דבר מצוה נימא עדל"ת. ותירץ דנדרים הוי ל"ת ועשה. והקשו עליו הא היכא דישנו בשאלה אמרינן ביבמות ובנזיר. דעשה דוחה ל"ת ועשה כיון דקיל:

ובשעה"מ תירץ דהוי ל"ת דפשיעה ובכה"ג לא דחי וכמ"ש התוס' בעירובין גבי מתן ד' שנתערב במתן א' יעו"ש:

ועיין בכתובות דף מ' דמקשינן ליתי עשה ולידחי ל"ת. ויש לעיין הא הוי ע"י פשיעה. ויש לחלק דעיקר העשה בא ע"י פשיעה. ולפי תירוצו של השעה"מ הנ"ל דהוי ל"ת בפשיעה. יש לעיין באונס דשותה בעציצו. אם אמר קונם תשמישך עלי די"ל דמותר לישא אותה. מטעם דעשה דוחה ל"ת. ועשה דישנו בשאלה ואין לומר דהוי עשה דפשיעה זה אינו. דהא בולו תהיה לאשה דעיקרו בא ע"י פשיעה לא שני לן. דאלת"ה לא מקשה מידי וליתי עשה ולידחי ל"ת ועכצ"ל כיון דעיקרו בא ע"י פשיעה וה"נ דכוותיה. ותירץ הש"ס דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל. לא שייך הכא כיון דהיא אסורה עליו בקונם. ולא הוא נאסר עליה ודוק וצ"ע:

עוד תירץ דמשו"ה חלים נדרים על דבר מצוה דהוי גזירת הכתוב. דכתיב איש כי ידור נדר לה' וכמ"ש הר"ן. אך דיש לעיין דלמא קרא איירי בנדר על דעת רבים דאין לו הפרה ולא שייך ישנו בשאלה. ולכך חייל כיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. אבל היכא דישנו בשאלה י"ל דילפינן מראשו. דבכה"ג עשה דוחה ל"ת ועשה כיון דישנו בשאלה וצ"ע:

כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' נדרים ה"ו. דאם אסר עליו ישיבת סוכה ואכל וישב לוקה:

והנה הרב החינוך הקשה נימא עדל"ת. ותירץ דנדרים הוי ל"ת ועשה. הבאתיו למעלה. וידוע שיטת הריב"א בתוס' פסחים מ"ז וחולין קמ"ז. דאף דאין עדל"ת ועשה. מ"מ אי עבר ועשה אין לוקין. וא"כ יקשה אמאי לוקה באכל או ישב. וצ"ל דרבינו לא ס"ל כשיטת הריב"א:

והנה כבר הבאתי למעלה מה דשדו נרגא בתירוץ החינוך דהא ישנו בשאלה. ולכאורה יש לומר דהיינו דוקא בעשה דמצורע דחמור טפי דגדול השלום ועיין בתוס' ב"מ דף ל' ד"ה הא. ובסוגין ד' ה' בתוס' ד"ה ואכתי:

ובאמת יש לתרץ. דע"כ לא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה דקיל דישנו בשאלה היינו במצורע נזיר. אבל בנידון דידן אי אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת א"כ מותר לישב בסוכה על מה תחול השאלה. דע"כ לא אמרינן דיכול לשאול על הנדר אפילו למפרע. רק היכא דיש נפקא מינה לקרבן או למלקות. וכדאמרינן בשבועות לאמימר דאכלה כולה אין נשאלין עליו. אבל אי אמרינן עשה דוחה ל"ת א"כ שוב הנדר ליתי בשאלה ושוב אמרינן אין עשה דוחה ל"ת ועשה. ודוק:

בענין נאמנות בדבר שבערוה (שייך לדף פ"ח ביבמות)

הנה היכא דלא איתחזק לא איסור ולא היתר אם עד אחד נאמן בדבר שבערוה נסתפקו בו גדולי חקרי לב. ואבאר כיד ה' הטובה עלי.

המהר"ם בחידושיו לגיטין בתוס' ד"ה הוי דבר שבערוה. הקשה כיון דע"א אינו נאמן אפילו באיסורין היכא דאיתחזק. א"כ למ"ל הגז"ש דבר דבר מממון יעו"ש. וזו לכאורה ראיה נצחת לדברי הסוברים דע"א אינו נאמן בדבר שבערוה אפילו היכא דלא איתחזיק:

אך דבאמת לפמ"ש הר"ן בפרק האומר בסוגיא דאשתו זנתה בע"א. דהא דשותק מהני בעד אחד היינו משום דגזירת הכתוב הוא שיהיה שתיקה כהודאה באיסורין לגבי ע"א מקרא דאו הודע אליו. משא"כ בממון לא אמרינן סברא זו יעו"ש. וא"כ כיון דדבר שבערוה ילפינן דבר דבר מממון אמרינן דאשתו זנתה בעד אחד דלא מהני שתיקתו כהודאה וא"כ שפיר הוצרך לגז"ש דדבר דבר בכה"ג ופשוט ודוק:

עוד נראה לפי מ"ש הט"ז ביו"ד סי' קכ"ז. דהקשה אמאי באומרת קדשתני דקיימ"ל דהיא אסורה בקרוביו. והוא מותר בקרובותיה. ואמאי לא אמרינן דנאמנת מטעם מתוך שנאמן להפסיד שכרו יעו"ש. ובאמת יש לתרץ קושיתו דהא ילפינן דבר שבערוה מממון. ובממון קיימ"ל דאף היכא שמחייב עצמו בהודאתו אינו נאמן לחוב לאחרים. כמו בשיתוף שהודה ובכמה דוכתי. להכי אינה נאמנת לאסור קרובותיה עליו. אף שהיא מחייבה עצמה במה שנאסרה לקרוביו משא"כ באיסורין וא"כ מתורץ היטב קושית הרב המנהיר הנ"ל:

אך לפי תירוצו של הט"ז דמחלק בין היכא דיש חזקה אינו נאמן מטעם מתוך. ושאני בס"ת דאמרינן מתוך דשם לא איתחזק יעו"ש. יש לתרץ קושית הרשב"א ופ"י. מ"ש בסוגיא דאפילו שניהם מודים [בקדושין דף ס"ד] על הא דמשני התם לא חב לאחריני. והקשו מנ"ל דא"נ לחוב לעצמם כמו דאמרינן בממון. כיון דעיקר ילפינן מממון. וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ולפמ"ש ניחא די"ל דע"כ מוכח דא"נ לגבי עצמם. דאלת"ה אמאי אינם נאמנים לגבי אחרים מטעם מתוך כמו באיסור. וע"כ צ"ל דאינם נאמנים כלל. ואין לומר דהתם יש חזקה דפנויה. י"ל כמ"ש מהרי"ט בחידושיו דבשויתה נפשה חתיכה דאיסורא איתרע חזקת פנויה. והתם נמי כיון שנאמנים לגבי עצמם איתרע חזקת פנויה. והא דקדשתני דמותר בקרובותיה. י"ל משום דיש להקרובות חזקת היתר בעצמם. וחד"א דידה לא מהני שיתרע חזקת היתר שלהם ודוק]:

אמנם באמת לפי מ"ש דבממון לא מהני מה שמתחייב בעצמו שיהיה נאמן לחוב לאחרים. א"כ הדרא קושיתם לדוכתה. דהא י"ל דילפינן משם דאינו נאמן לחוב לאחרים אפי' במקום שמחייב עצמו. ובאמת לגבי עצמם נאמנים מטעם הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. אך אי אמרינן דדבר שבערוה הוא דוקא באיתחזק יש לתרץ קושיתם בפשיטות. דהא י"ל למ"ל הגז"ש וכקושית המהר"ם הנ"ל. ועכצ"ל דהגז"ש אתא לקיום הדבר דצריך שיהיה בעדים ואפי' שניהם מודים לא מהני. ומיושב קושית מהר"ם והרשב"א ז"ל לשיטה זו (וזו לכאורה ראיה לדעת הסוברים דנאמן בדבר דלא איתחזק ומוכח דילפינן לקיום הדבר דצריך שיהיה בעדים ודוק:

ובדרך פלפול יש לתרץ קושית הרשב"א ופ"י הנ"ל. דהא לכאורה יש להקשות קושיא עצומה אמאי אמרינן דאפי' שניהם מודים לא מהני לחוב לאחרים הא קימ"ל דכל שבידו נאמן כמו בבעל שאמר קדשתי את אשתי דנאמן אף דהוי דבר שבערוה והכא אמאי אינו נאמן לחוב לאחרים. הא בידו לקדשה. ואין לומר כמ"ש בקידושין גבי נשבית ופדיתיה דאין בידו לקדשה שמא לא תתרצה. דזה אינו דהא היא ג"כ מודית:

אך דבאמת י"ל כיון דאין בידו לחוד בלא ריצוי דידה הוי כמו מיגו בשנים דלא אמרינן כיון דכל אחד צריך לחבירו לא אמרינן מיגו בכה"ג:

אולם אי אמרינן דנאמנים לגבי עצמם א"כ כיון שהוא מודה ואינה יכולה להפקיע עצמה ממנו א"כ יש להאמינו עכשיו במה שאומר ומחזיק בדיבורו דקדשה מטעם בידו ואין לומר שמא לא תתרצה. זה אינו דהא אינה יכולה להפקיע עצמה ממנו, משא"כ אליבא דאמת דלא מהני הקדושין. א"כ שפיר לא הוי בידו. די"ל שמא לא תתרצה והוי מיגו בשנים. וא"כ ע"כ מוכח דאינם נאמנים לגבי עצמם ודוק:

ובזה נדחו דברי הרב בעפ"י מ"ש לתרץ קושית הרשב"א הנ"ל דלהכי אינם נאמנים על עצמם משום דאין קדושין לחצאין. וכיון שאינם נאמנים לגבי אחרים לא מהני הקידושין אף לגבי עצמם. ולפמ"ש אדרבה י"ל דמהני לגבי עצמם ואז יהיה נאמן מטעם כל שבידו. ודוק היטב:

והנה הר"ן בפ' התקבל כתב דבר שבערוה אין עד אחד נאמן אפי' היכא דלא איתחזק. ובקידושין בסוגיא דקדשתיה כתב דלהכי נאמן לומר קדשתיה ואף דהוי דבר שבערוה שאני הכא דאינו בא להוציא מחזקתה ומעמידה על חזקתה ולכאורה דבריו סותרין זה את זה:

ומה שנראה לפי ע"ד. לפי מ"ש הפוסקים דלא שייך דבר שבערוה היכא דקידושין תופסין [ועיין בתשובת נו"ב ח' אה"ע סימן נ"ה] והיכא דאינו חייב מיתה קידושין תופסין בה. וכמ"ש הפ"י בשפחה חרופה. וא"כ באם שאומר קדשתי את בתי דאינו נאמן לקטלה. וקדושין תופסין בה. וא"כ לא הוי דבר שבערוה כלל. וא"כ לא שייך כלל בכה"ג שלא יהיה נאמן להתירה. והא דכתב הר"ן דהוי דבר שבערוה י"ל דהיכא דהיא בעצמה אומרת נתקדשתי דשויתה נפשה חתיכה דאיסורא וא"כ לדבריה שנתקדשה לא מהני עדותה דהוי דבר שבערוה כיון שהיא בעצמה יודעת שנתקדשה והוי דבר שבערוה:

אך לפי מ"ש דבקדושין יש שני דברים א' דין ממון דהיא משועבדת. ב' דבר איסור. ומהאי טעמא לא מהני אמתלא באומרת מקודשת לפלוני. וכמ"ש הרא"ה. כיון דבממון לא מהני אמתלא. [ועיין תשובת נו"ב שכתב כן בהדיא]. וא"כ לענין זכית הממון שתהיה משועבדת לו מהני ברי דידיה מטעם ברי ושמא כל היכא דליכא חזקת ממון כנגדו. וכיון דהיא משועבדת לו ממילא לא שייך כלל אצלה מה דשויתה נפשה חתיכה דאיסורא. כיון דהיא משועבדת לו. וכמ"ש הר"ן בסוף נדרים, מעתה זהו שכתב הר"ן כיון שאינו מוציא מחזקה לא הוי דבר שבערוה. והיינו כנ"ל דבאמת לא הוי דבר שבערוה כיון דאינו נאמן לקטלה וקדושין תופסין בה. ועכצ"ל משום שהיא בעצמה אומרת נתקדשתי ושויתה נפשה חתיכה דאיסורא. וכיון דליכא חזקה שוב הוא נאמן לגבי חלק הממון. מטעם ברי ושמא. ושוב היא משועבדת לו. ולא שייך שויתה נפשה חתיכה דאיסורא וממילא לא הוי דבר שבערוה ונאמן גם לענין איסור. ודוק היטב בכל זה:

בסוגיא דסימנים דאורייתא

דף קכ ע"א בתוס' ד"ה מצאו כו' כתבו וז"ל. אי נמי במצאו אחר ומחזירו על ידי סימן זה שקשור בכיס ועיין במהרש"א שם:

והנה לכאורה יש לעיין למה הוצרכו לפרש דאיירי במצאו אחר הא י"ל בפשיטות דאיירי כשמצאו בעצמו ואין לו סימן בגוף הגט ובגוף הכיס רק מצד שהם קשורים והראיה שנקט כיס וארנקי וע"כ דאין להם סימן בגוף רק מצד שהם קשורים ומוכח דסימנים דאורייתא כיון דאין לו טביעת עין וצ"ע:

ועוד קשה לי בדבריהם למה הוצרכו לומר דמחזירו ע"י סימן זה שהם קשורים הא אף אם מחזיר להם בסימן בגוף הכיס במצאו אחר מוכח דסימנים דאורייתא דמשום ט"ע אין להאמינו כיון דליכא מיגו כמו ביש עדים שאיבדו. ודוחק לומר דהוי קשיא להו היאך מוכח במצא אחר ולדייק מיניה דסימנים דאורייתא דלמא איירי במצאו בעצמו ומכירו בט"ע. וע"ז כתבו דאי יש להם סימן בגוף א"ב למה נקט כיס וארנקי וכמ"ש מהרש"א. ועכצ"ל דאין לו סימן בגוף ואינו מכירו בט"ע. אכתי יקשה למה מפרשים במצאו אחר הא י"ל במצאו בעצמו ואין לו סימן בגוף וכמש"ל:

שם ע"ב ברש"י ד"ה מצאו קשור. שמא השאילו לאחר ושכח בו אח הגט. ופי' ואח"כ אבדו השליח וא"כ אין ראיה מהסימן. ויש לעיין דלמה הוצרך רש"י ז"ל לומר שהחזירו לזה. הא י"ל שאבדו אותו אחר שהשאיל לו ומצאו אחר. ובשלמא לשיטת התוס' ד"ה מצאו. דקשירה הוי סימן א"כ ניחא דהחשש הוא שהחוזרו לו ולכך ידע בהקשירה. משא"כ לשיטת רש"י דפי' דמכיר את הכיס ואינו צריך לידע בקשירה צ"ע. ואפשר דקושטא דמלתא נקט דאף בכה"ג שידע סימן הקשירה ג"כ לא מהני. דאלת"ה מאי מקשה היכי מהדרינן. הא י"ל דידע בקשירה. ולכך דייק רש"י ז"ל דחיישינן שמא החזירו לזה וגם הקשירה לא הוי סימן וק"ל:

ועיין בשו"ע בב"ש דדעת הפוסקים דקשירה לא הוי סימן וי"ל הא דלא פירש"י ז"ל שאבדו די"ל דלא חיישינן לאבידה. אך דהא בורכא דעכ"פ יש כאן אבידה מיד השליח דצריך לחשוש אף לחשש דהחזירו. ואי אמרינן דאותו אחר איבדו. א"כ אין צריך לומר דהשליח איבדו. וא"כ ממ"נ יש כאן אבידה אחת בהכיס וק"ל. ועכצ"ל כמ"ש לעיל:

המפרשים הקשו מאי מקשה חמור כו'. הא י"ל דהא דחיישינן לשאלה הוא מטעם מיעוט וסמוך מיעוטא לחזקה. משא"כ באבידה דל"ש חזקה. ואף אי נימא דבאבידה יש ג"כ חזקה. מ"מ י"ל דסמוך מיעוטא לחזקה הוא רק מדרבנן ומאי מקשה על הפסוק. דמדאורייתא לא אמרינן סמוך [עיין תוס' דמקשה על הקרא]. ואין לומר דס"ל דחיישינן לשאלה לא הו"ל מיעוט כלל. רק ספק השקול דמנ"ל הא:

ובהקדם יש ליישב מ"ש על סוגיא דב"מ. ונפ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים. הא כאן הוי חזקה דא"א. וי"ל דהא ע"כ אימר איתרמויי איתרמי הוי רק מיעוט דאי הוי ספק השקול גם באבידה לא מהדרינן דהא מטעם סמוך מיעוטא לפלגא לא שייך כיון דיש עכ"פ מיעוט לגרוע הסימנים. וכיון דאיתרמוי אתרמי הוי מיעוט עכ"פ א"כ מדאורייתא בודאי מותר להחזיר הגט בסימנים. דהא מדאורייתא ל"ש לומר סמוך מיעוטא לחזקה, רק דיוקשה על מה דמהדרינן מדרבנן. והנה הפ"מ כתב דבחששא דרבנן אף אי אמרינן סימנים דרבנן מהני סי' א' וא"כ לזה שפיר מהני לאהדורי הגט כיון דמדאורייתא מהני וא"כ לא הוי רק מיעוט ובחששא דרבנן מהני. ועיקר האי בעיא הוא דילמא הוי ספק השקול ודוק היטב. [וזה ראיה נצחת לדעת הסוברים דחששא דרבנן מהדרינן בסימן אמצעי]:

אך די"ל דשפיר פשיט ליה להש"ס דאיתרמויי לא הוי אפילו מיעוט ובסברת דאימר מיחזי חזי ובשאלה כמ"ש לעיל א"כ הא דמחזירין הוא מטעם סמוך מיעוט לפלגא ואז ע"כ צ"ל דלא הוי מיעוט כלל. דאלת"ה יש לומר להיפוך ג"כ סמוך מיעוטא לפלגא. וא"כ כיון דמוכח דלא הוי מיעוט כלל, א"כ שפיר מהדרינן גט אשה בסימנים היכא דליכא למיחש למשקר דהא לא נשאר מיעוט כלל. וע"ז שפיר מקשה כיון דחיישינן לשאלה. ע"כ הוי ספק השקול דאל"ה יקשה מאי ראיה מאבידה לגט ולעיגון. וא"כ חמור בסימני אוכף היכא מהדרינן דהא יש ס"ס. חדא שנשאל לו. ואף האוכף אינו שלו. וחדא שהשאיל לאחרים. ואף אם נאמר דהא דשאלה הוי ספק היינו בצירוף דמיחזי חזי. אבל בהשאיל לאחרים לא הוי ס' השקול. מ"מ מידי מיעוט לא נפקא ויש כאן סמוך מיעוטא לפלגא בהיפוך ודוק:

אמנם יש להקשות קושיא עצומה. מאי ראיה בסימנים דאורייתא מאבידה לעיגון ולגט. הא י"ל דהסימנים מועלין לבטל כח הרוב וחזקה לעשותו כפלגא ולכך באבידה מהני מטעם ברי ושמא. וכמ"ש הפ"י. משא"כ לענין איסור דהו"ל ספיקא דאורייתא. ועיין בפ"י גבי הבא עליה באשם תלוי קיימא. שכתב כסברא זו בחזקה דייקא ומינסבא. וקושיא גדולה היא אלי:

הנה יש ליישב קושית המפרשים על הא דחיישינן לשאלה מחמור דקרא. הא י"ל חיישינן לשאלה רק מדרבנן וי"ל עד"ז. דלכאורה צריך להבין מאי מהני סימנים לענין א"א הא י"ל דאימר איתרמוי איתרמיי הוא רק ספק השקול. ושפיר מהדרינן אבידה כקושית הפ"י:

אך די"ל דראיה מחמור בסימני אוכף דמהדרינן והא יש לחוש לשאלה. אי אמרינן בסימנים לא הוי רוב. וכסברת הב"י דאי אמרינן סלד"א אז אפילו בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה. וה"נ דכוותיה אי אמרינן דלא הוי רוב א"כ לא מהדרינן אפילו בכלים דלא מושלי מטעם שיש לחוש לשאלה. וא"כ הוי ס"ס. ספק דסימנים וספק דשאלה. וא"כ מוכח דחיישינן לשאלה דאל"ה לא הוי מהני סימנים בא"א מאבידה. וס"ד דמקשה דחיישינן לשאלה דקרא איירי בדברים שמשאילם וחיישינן לשאלה ולכך מוכח דסימנים הוא רוב דאל"ה הוי ס"ס ומקשה שפיר כיון דע"כ מוכח דחיישינן א"כ לו יהא דסימנים הוא רוב מ"מ אמאי מהדרינן חמור בס"א מטעם חיישינן לשאלה. ואין לומר כיון דבאמת סימנים דאורייתא א"כ הוי רק חד ספק דשאלה. ובחד ספק מהדרינן. ז"א דבחד ספק דשאלה לא מהדרינן משום דמורי היתרא ודוק. [ואין לומר דאף בכלים דמושלי תליא בסברת סימנים דאורייתא וכיון דקיימ"ל סיד"א א"כ לא חיישינן לשאלה. דז"א דא"כ אמאי החמירו בשאלה יותר מבסימן. ועכצ"ל דאין ענין חששת שאלה לסימן ואף אי אמרינן סיד"א מ"מ יש לחוש לשאלה בכלים דמושלי ומקשה שפיר ודוק]:

הנה תמהו על שיטת הב"י דאי סימנים לאו דאורייתא גם בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה. א"כ הדרא קושית הש"ס חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן. ובהקדם נתרץ מה ראיה מסימני אבידה לסימני עיגון. הא כתבו התוס' בבכורות דמשו"ה הוי דמאי דרבנן. ולא אמרינן סמוך מיעוטא דאין מעשרין לחזקה. דמיעוט דרשעים הוי כמאן דליתא. ואין מצרפין אפילו לר"מ יעו"ש. ולפי"ז י"ל דהא דמהדרינן אבידה בסימנים משום דחשבינן למיעוט דאימר איתרמויי איתרמי כמאן דליתא. משום דהוא אומר שהוא שלו ואם שקר ענה בו הוא רשע. משא"כ בעיגון. והוא קושיא גדולה

ובע"כ צ"ל כתירוץ השני של הפ"י דבאבידה לא שייך ברי ושמא משום דמורי היתירא. וא"כ שפיר אף באבידה לא משוי נפשו רשע וק"ל:

ועפי"ז ניחא הא דמקשינן חמור בסימני אוכף הא באמת יש לחלק בין אבידה לעיגון וכמ"ש. אך למ"ד סיד"א ע"כ אין לחלק ובסברת מורי היתירא משא"כ למ"ד סימנים לאו דאורייתא י"ל דשפיר מהדרינן אבידה בעידי אוכף ולא חיישינן לשאלה בכלים דלא מושלי משום די"ל דמיעוט דמשוי נפשיה רשיעא הוי כמאן דליתא. ובאבידה ג"כ לא מורי היתירא ודוק:

עוד יש לתרץ שיטת הב"י הנ"ל. ומקודם נתרץ קושית התוס' שהקשו ממצא פירות דיכריז ולא חיישינן לשאלה. וי"ל דהא המוצא אבידה לא הוי מוחזק א"כ לא שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקה. והא דמוצא אבידה לא הוי מוחזק הוא משום דתופס בחזקת מי שנאבד לו ושפיר מקשה תמור בכ"א היכי מהדרינן דהא י"ל סמוך מיעוטא לחזקה כיון שתופס בחזקת מי שנאבד. ואולי יבוא ויאמר סימנים בחמור גופיה משא"כ בפירות דליכא שום סימן ואי אמרינן דסימן בכלי לא מהני א"כ אינו במציאות שיוחזר לשום אדם. וא"כ לא הוי המוציא מוחזק ולהכי יכריז. דלא שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקה ודוק. [ועיין בתשובת נוב"י סימן ל"ב]. וא"כ מיושב שיטת הב"י דטעמא דב"י דאי אמרינן סיד"ר אפילו בכלים דלא מושלי חיישינן היינו משום סמוך מיעוטא לחזקה ודוק היטב:

שורש חשש שאלה

דעת הנמוק"י והר"ן ז"ל דלא חיישינן לשאלה. דקיימ"ל כאיבעית אימא בחיורי וסומקי. ודעת הרא"ש ושאר פוסקים ז"ל דחיישינן לשאלה. עיין ש"ך סימן ס"ה דהכריע כדעת הנמוק"י:

לענין ממון לא חיישינן לשאלה. עיין תוס' ד"ה כליו. והיינו מדרבנן. אבל מדאורייתא אף לענין ממון חיישינן לשאלה:

הא דחיישינן לשאלה. דעת מהר"ל דלמ"ד סימנים דרבנן לא חיישינן לשאלה. רק לתירוץ דסימנים דאורייתא. ודעת הב"ש דהא דחיישינן לשאלה אף למ"ד סימנים דרבנן משום דהוי כסימן אמצעי דלא מהני:

למ"ד סימנים דאורייתא צ"ל דהא דחיישינן לשאלה. היינו דהוי סימן גרוע. דאי הוי סימן אמצעי א"כ מהני למ"ד סימנים דאורייתא:

ועפי"ז יש לתרץ קושית הש"ך בסי' ס"ה. דאמאי לא מחלק הש"ס בין ממון לאיסור. דבאמת לפי מה דקיימ"ל סי' דרבנן א"כ לא מהני סימן אמצעי. וי"ל דחשש שאלה הוא כסימן אמצעי. ולא מהני באיסור משא"כ בממון אבל למ"ד סי' דאורייתא א"כ ע"כ צ"ל דהוי סימן גרוע ואין טעם לחלק בין איסור לממון. כיון דלא הוי סימן כלל. ולכך לא מצי לתרץ על קושיא חמור בסימני אוכף דשאני ממון מאיסור דזה אינו. דהא קאי בשיטה דמהני מדאורייתא:

יש לצדד דסימנים מובהקים בכלי. וסימן אמצעי בגוף מהני אף לדעת הב"ש דהוי כמו נפילה דיחיד. ועיין בתשובת ב"א (דף ל"ט) ד"ה וגם ודוק:

חידושי כתובות

דף ט א"ר אלעזר האומר פ"פ מצאתי נאמן. ויעויין במסקנא שם דנאמן מטעם אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ופירש"י ז"ל שם דאם היה שונא אותה מתחלה היה מגרשה קודם יעו"ש. ולכאורה לר"א דס"ל כב"ש דלא יגרש אדם א"א אלא א"כ מצא בה דבר ערוה. ור"א ור"י פליגי [עיין תוס' ריש סוטה ובגיטין פ' הזורק] א"כ לא שייך חזקה זו. והנה בזווג הראשון דדעת הרמב"ם והטור דבעינן דוקא דבר ערוה יש לעיין, ועפי"ז יש ליישב קושית התוס' דהקשו על רש"י הא מברייתא מוכת דבוגרת אין לה טענת בתולים הא נערה יש לה טענת פ"פ אף לענין כתובה כמבואר שם דאיירי לענין כתובה. ועפ"י דברינו דר"א איירי בבחור כדמשמע מדברי רש"י. וא"כ בזווג ראשון לא יגרש ולא שייך חזקה משא"כ ברייתא י"ל דאיירי בנשוי ודוק:

הר"ן ז"ל תמה על הרי"ף ז"ל דהוכיח דמוכת עץ פתחן סתום. דאל"ה הוה ליה באשת כהן ג"כ ספק ספיקא. אלא ע"כ דמוכת עץ פתחן סתום. והוא הקשה מתי' לא דקטעין טענת דמים. ולשיטתו יקשה דבדמים הוי ליה ס"ס דספק מ"ע יעו"ש:

ויש לתרץ בדרך חידוד דהא התוס' תירצו על קושיא זו דספק מ"ע מדלא טענה. אך די"ל דלא גרע מאלו אמרה טמאה אני לך בפירוש דאינה נאמנת. וה"נ אין לאסור אותה עליו מסברת מדשחקה ולא טענה. אך די"ל דז"א דהא הר"ן ז"ל בשלהי נדרים הקשה על הך דינא דטמאה אני לך דאינה נאמנת מי איכא מידי דמדאורייתא אסורה עליו וחכמים יתירו איסור סוטה דמדאורייתא אסורה. ותירץ דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה. וא"כ הכא נמי בנ"ד י"ל דליכא ס"ס. ספק לאו תחתיו. ספק מו"ע. ז"א דהא מו"ע שייך לומר מדלא טענה. ואין לומר דלא גרע מאמרה טמאה אני לך. דז"א דהא עיקר הטעם דאינה נאמנת הוא משום דאפקעינהו והוי כאלו זנתה לאו תחתיו וא"כ חד ספק הוא ושם ספק חד הוא וכמ"ש התוס' בפיתוי קטנה אונס הוא דשם אונס חד הוא. וה"נ דכוותיה וק"ל:

אך לפמ"ש הש"ך ז"ל דהיכא דספק אחד מתיר יותר מהשני אז אף בכה"ג מחשבינן ליה לס"ס. וא"כ ה"נ דכוותיה דבלאו תחתיו מותרת אף לכהן אחר משא"כ מטעם טמאה אני לך דאינה נאמנת הוא דוקא לבעלה לא האמינה אבל לכהן אחר אסורה. אך ז"א דהא לטעם דאפקעינהו אין חילוק בין בעלה לאחר [ויעויין בשו"ע אה"ע סי' וא"ו סעיף י"ג ובב"ש ס"ק כ"ה. ובאמת דברי הב"ש שם תמוהים לתירוץ השני שכתב הר"ן דל"ש שויא נפשה חתיכה דאיסורא כיון דהיא משועבדת לו. ולגבי בעל השני ל"ש סברא זו ואמאי לא תצא יעו"ש]. כיון דהוי כאלו זנתה לאו תחתיו:

איברא לפי דעת הרמב"ם בפט"ז מהל' אה"ט. דספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדברי סופרים. א"כ לא צריך לטעמא דאפקעינהו בנ"ד כיון דמדאורייתא בחד ספיקא שריא דלאו תחתיו רק מדרבנן אסורה. ומדרבנן י"ל דאיכא ס"ס דמוכת עץ. ואין לומר מדלא טענה. דהא לא גרע מאלו אמרה טמאה אני לך דאינה נאמנת מדרבנן. ולא צריך לטעם דאפקעינהו. דמה"ת מותרת בחדא ספיקא וכמ"ש. ומדרבנן יש ספק ספיקא וק"ל:

אך די"ל לפמ"ש הפוסקים דביכול לברר גם הרמב"ם מודה דמדאורייתא לחומרא [ועיין ברמב"ם פ"ח משגגות ובכ"מ שם] ועיין בכריתות טעמא דבעינן חתיכה אחת משתי חתיכות משום דאפשר לברר איסורו. ובכתובות בסוגיא דשנים אומרים מת. כתבו התוס' דאפשר לברר ע"י הזמה. וא"כ ה"נ בנ"ד י"ל דאפשר לברר ע"י עדים שיעידו שזנתה תחתיו וכמ"ש רש"י ז"ל שמא יתברר הדבר ויבואו עדים. וא"כ אין להתיר בחד ספיקא אף לדעת הרמב"ם מדאורייתא ודוק:

(בכאן חסר תשלום הענין)

דף מ בתוס' ד"ה ניתי עשה. הקשו מאי פריך. הא שמעינן מקרא בהדיא דבעינן אשה הראויה לו ולמאי דמשני דל"ח עשה. קשה קרא למ"ל. ונראה דבאמת יש לעיין לפי מה דקיימ"ל דספק ממזר מותר לישא ישראלית ומותר בממזרת מטעם דבספק קהל יבא. אך תרווייהו יש לאסור מטעם ממנ"פ. וא"כ בספק דהיה לו ישראלית ואח"כ אנס ממזרת דאסורה לו. אם מחייב לגרש הראשונה כדי שיקיים העשה דולו תהיה לאשה. וי"ל דאינו מחויב כיון דעכשיו אינה ראויה לו ופטרו הכתוב בכה"ג כשאינה ראויה לו מהעשה. ובודאי אינו מחויב להביא עליו העשה. כמו שאינו מחויב ללבוש טלית שיתחייב בציצית. אך אי אמרינן דשפיר מחויב הוא בעשה רק שאינו יכול לקיים העשה משום איסור ל"ת דרביע עליה צריך לגרש הראשונה. וכמו דקיימ"ל דאם נפסק החוטין בשבת דצריך לפשוט]. ויש להביא ראיה מאם נפסקו החוטין בשבת דאינו יכול לתקנו בשבת דאינו צריך לפשוט [עיין מ"א סימן י"ג ס"ק ח'] כדי שלא יעבור על העשה. ומכ"ש בנ"ד דעכשיו שאינה ראויה לו אינו מחויב כלל. וזה ברור. ובאופן זה בודאי לא שייך לומר שיהיה מותר לישא על אותה מטעם דעשה דוחה ל"ת. דז"א דהא אפשר לקיים שתיהם דהיה יכול לגרש הראשונה וא"כ י"ל דקרא איירי בכה"ג ודוק:

עוד נראה ליישב קושית התוס' הנ"ל. דהא יש לעיין בקטנה דלא שייך הסברא דבדידה ליכא עשה. דהא אינה בת עונשין א"כ יהיה מותר לישא אותה. [ועיין בספר הפלאה שהרגיש בזה] אך די"ל לפי מה שהקשו הא ביאה שניה לא שייך עשה כיון דכבר קיים העשה וא"כ מאי פריך ליתי עשה ולידחי ל"ת. הא י"ל גזירה ביאה ראשונה אטו ב"ש. וכמו דקיימ"ל בחייבי לאוין ביבמה [ומ"ש הגאון הפלאה דעשה דכל ימיו שייך אף בביאה שניה. לא ידעתי להולמו. הא התוס' בתמורה כתבו להדיא דעשה דכל ימיו לא שייך רק אחר הגירושין מדלא כתב ולו תהיה לאשה כל ימיו יעו"ש]:

אך די"ל לפי מ"ש השאג"א לחלק בין הך דחייבי לאוין דביאה דלא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי משום דביבום אחר ביאה ראשונה אזלא לה מצות יבום לגמרי מיבמה זו ולא תחזור עוד מצותו לעולם. ופקע מצותו לגמרי. משא"כ בציצית ישנו במציאות שיחזור למצותו, וה"נ י"ל דמדאורייתא אישתרי אף ביאה שניה דהא יכול לגרשה ע"מ שיחזירה ויחזור למצותו:

והנה לפי מה דמתרצינן דאיהי אמרה לא בעינא. א"כ י"ל אף בקטנה דאסור לישא אותה מטעם דגזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. ואין לומר הואיל ואידחי אידחי משום דיחזור למצותו. דז"א דהא כל זמן שהיא קטנה דאינה בת נשואין כשיגרשנה. דמשנשאה אין לאביה רשות בה. וא"כ לא יקוים העשה. ואי"ל דמשתגדיל ישאנה, ז"א דהא אז לא יוכל לישא אותה מטעם דבדידה ליכא עשה וא"כ אף כשהיא קטנה אסורה בביאה שניה. ויש לומר גזירה ב"ר אטו ב"ש ומתורצים שתי הקושיות חדא בחברתה. ודוק היטב:

וחכם אחד כתב אלי ליישב קושית התוס' הנ"ל עפ"י סברת הריב"א בפסחים וחולין. דאף דאין עדל"ת ועשה. בכל זאת אי עבר ועשה אין לוקין ודוק. אך יש לפקפק דהא באמת יש לעיין מאי הקשו התוס' למ"ל קרא דולו תהיה לאשה. לסברת הראשונים דעיקר סברת איהי אמרה לא בעינא הוא מטעם כיון דאצל האשה לא שייך דחיות העשה ללאו. א"כ י"ל נפ"מ דאי עבר לא לקי. ולהכי אשמעינן קרא דלא קיים העשה ולוקה וא"כ אין מקום לקושית התוס' כלל. אך בע"כ צ"ל דקושית התוס' קאי לפי"מ דקיימ"ל דמצוה הבאה בעבירה. לא יצא. וא"כ כיון דעשה עבירה דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. לא קיים העשה כלל ולקי. ולפי סברא זו אין מקום לסברת הריב"א כיון דיש עשה ול"ת. וא"כ יש עבירה בעשייתו. ולא קיים העשה כלל ושפיר לקי. והדרא קושית התוס' לדוכתה ועכצ"ל לסברת הריב"א דלא ס"ל סברת מהב"ע. וכמו שהאריך בזה בתשובת שאג"א בסימן צ"ג. ובאמת לפי"ז אין מקום לקושית התוס' הנ"ל:

ובזו הסברא יישבנו קושית התוס' במנחות דף מ' ע"א על פירש"י ז"ל. לב"ש דפטרי סדין בציצית דס"ל כלאים בציצית אסור. והא במשנה תורה לכו"ע דרשי סמוכין ואמרנו דהא באמת לשיטת הרז"ה וסייעתו [והובאו דבריו בשעה"מ פ"א מהל' שופר] ולשיטת הרשב"א דמצות לאו ליהנות ניתנו אף היכא דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה א"כ יש לעיין היכי ילפינן מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת הא בכלאים אינו אסור רק דומיה דלבישה דאית ביה הנאה [עיין יבמות דף ע"ב וביו"ד סימן ש"א ס"ו]. וכיון דמקיים המצוה לית ביה הנאה ואינו עוקר כלל על הלאו. והיכי ילפינן מיניה דעשה דוחה ל"ת:

אך די"ל דאי לא התירה התורה הוי אמרינן כיון דאיכא עבירה בכלאים אינו מקיים המ"ע כלל. דהוי מצוה הבאה בעבירה וכמבואר בתשובת שאג"א דהיכא דאין עדל"ת לא קיים המצוה אף דיעבד משום מהב"ע. וממילא תו ליכא מצוה ונשאר העבירה:

והנה בפרק לולב הגזול ובפרק הנזקין דף נ"ה. גבי חטאת גזולה מבואר דאיכא פלוגתא בזה. אי מהב"ע דאורייתא. וי"ל דב"ש ס"ל דמהב"ע לאו דאורייתא וי"ל דאיכא למידרש סמוכין איפכא דבמקום גדילים לא תלבש שעטנז. ואין לומר כתי' התוס' ביבמות דף ה' ד"ה דכתיב דא"כ לישתוק קרא מיניה. דז"א דאי לאו קרא הוי אמינא דמותר מטעם דליכא הנאה כלל כיון דמקיים המצוה. ומהב"ע לאו דאורייתא. משא"כ לפי"מ דקיימ"ל דאמרינן מהב"ע א"כ ע"כ דרשינן סמוכין להתיר. דאל"ה לשתוק קרא מיניה. והוה ידעינן דאסור כלאים בציצית דהוי מצוה הבאה בעבירה. ולא קיים המצוה והוי עבירה ודוק. ועוד הארכתי בזה בפלפולים מ' אך שלא רציתי להאריך בזה:

ובאמת יש לעיין על סברת הריב"א הנ"ל הא באמת הוי ליה מהב"ע ולא עשה המצוה וא"כ אמאי לא לקי אך די"ל דבאמת מקור הדין נובע. מהא דאמרינן בפסחים מ"ז. הואיל וראוי לכיסוי [ועיין תוס' חולין קמ"א] והקשו הא יו"ט עשה ול"ת. והוכיח דין זה דאף דאין עדל"ת ועשה בכ"ז לא לקי. ובאמת י"ל בכיסוי הוא בעצמו וכל מי שרואה דם חייב לכסות. ואינו חל על אדם פרטי. והנה דעת הרמב"ן והובאו דבריו בשו"ע סימן תרמ"ט דמהב"ע לא שייך רק למי שעשה העבירה אבל לאחרים מותר. וא"כ ה"נ דכוותיה. אם אחר כיסה הדם לא שייך אצלו מהב"ע. ואעפ"כ מי שחרש לא יתחייב כיון דאי אפשר לכסות רק בהעברת הלאו. ועשה דוחה ל"ת. אף היכא שאינו מכסה בעצמו דמ"מ עדל"ת קרינן ביה. משא"כ היכא שאי אפשר להתקיים העשה רק במי שעבר על הל"ת. שפיר י"ל דמודה הריב"א דלא קיים העשה קרינן ביה. וא"כ ה"נ בנ"ד י"ל דמודה הריב"א דלקי:

ובזה יש ליישב קושית השעה"מ. מה שהקשה על הא דפריך בגמרא ב"מ דף ל'. והתעלמת למה לי הא בלא"ה אין עדל"ת ועשה. וקשה לשיטת הריב"א דאין לוקין. וא"כ איצטריך קרא לענין מלקות. ולדברינו ניחא דהא ע"כ איירי באי אפשר להשיבה באיש אחר. דאל"ה הוי כיכול לקיים שניהם. וא"כ הוי ליה כמצוה הב"ע. דלא קיים העשה כלל ולקי גם לשיטת הריב"א. וכדבר האמור למעלה ודוק:

ובאמת דיש להסתפק אי דוקא עשה דוחה ל"ת שיקיים העשה בידים. או שיופטר מחיוב העשה אף אי לא קיים בידים ג"כ בכה"ג עדל"ת. וצ"ע. וי"ל דהריב"א ס"ל כסברא שכתבתי ודוק:

ועוד יש לומר דע"כ לא ס"ל להריב"א דלא הוי מהב"ע רק באיסור שבת או שאר איסור. אבל בנ"ד שהעבירה הוא בעצם מודה דהוי מהב"ע. וכמו שמחלק הירושלמי בקורע על מתו בשבת דיצא. ופריך ממצה גזולה דלא יצא ומשני תמן גופא עבירה ברם הכא איהו דקעביד עבירה וא"כ ה"נ י"ל דאף דס"ל להריב"א בהואיל דכתישה דלא לקי היינו דהתם לא שייך מהב"ע. כיון דאין גופו עבירה. משא"כ בנ"ד דהוא גופא עבירה י"ל דמודה הריב"א דלא אלים למידחי הלאו כה"ג ודוק בכ"ז:

ומ"ש החכם הנזכר. כיון דאצלו שייך דחיית העשה אף היא אינה מוזהרת בלאו דגרושה קרינן ביה. יש להבין לפי מ"ש התוס' בחולין דאף לסברת הריב"א דלא לקי מ"מ עבר הל"ת. וא"כ שפיר הוא ג"כ מוזהר עליו רק דלא לקי וא"כ אף בכה"ג שייך איהי אמרה לא בעינא והבן:

דף נו ע"ב בתוס' ד"ה הא. הקשו הא שמעינן ליה לר"מ בב"מ נ"ה וביבמות ל"ו. דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יעו"ש. וי"ל עפ"י מה שכתבו התוס' בשמעתין ד"ה הרי זה. ואין לומר דלכך מקודשת לפי שקדשה ע"מ שתמחול לו והרי מחלה כו'. המורם מדבריהם דאם אמר ע"מ שתמחלי. אעפ"י שלא מהני מחילתה מ"מ קיימה התנאי והיא מקודשת. והנה בש"מ מבואר דפלוגתא דר"מ ור"י הוא. דלר"מ הכוונה הוא ע"מ שאין לך עלי דין שאר כו'. ולר"י הכוונה ע"מ שתמחלי ולא הוי בכלל מתנה על מה שכתוב בחורה יעו"ש:

ועפי"ז יש ליישב קושית התוס' הנ"ל דהא לר"י דע"מ שתמחלי אף שחכמים עשו חיזוק מ"מ קיימה התנאי במה שמחלה. וא"כ לכך מקודשת אף שצריך ליתן לה. משא"כ לר"מ דע"מ שאין לך עלי דין שאר כו'. וא"כ כיון שחכמים עשו חיזוק ויש עליו דין שכ"ו א"כ נתבטל התנאי והדין מדאורייתא שאינה מקודשת והאיך שייך חיזוק. שנאמר שתהיה מקודשת מדאורייתא. ודוק ועיין בס' כתובה והבן:

ובאמת יש לעיין עמ"ש התוס' דלכך מקודשת כו' הא בע"מ שלא תנשאי כתבו שם דאף אם ניסת לא בטל התנאי יעו"ש. וי"ל דממנ"פ מקודשת אי כוונתו ע"מ שתמחלי בענין דמהני א"כ בודאי מקודשת כיון דהוי תנאי שא"א לקיימו. ואם כוונתו וכו' ג"כ מקודשת ודוק:

ובפשיטות י"ל דלר"מ דס"ל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. לכך י"ל דכוונתו היה ע"מ שתמחלי אף בענין דלא מהני ודוק. אך דלפי"ז י"ל דצריכה לקיים תנאה שתמחול לו דל"ש תירוץ התוס' דדומיא דבני גד. דהא באמת לא הוי תנאי לעקור דין תורה כיון דכוונתו היה אף בענין דלא מהני וא"כ אמאי אמר דתנאו בטל ודוק. אך דא"א דבדרבנן תנאו קיים א"כ ניחא דאינה צריכה שתמחול לו דאם יאמר קיים אז יהיה מהני מחילתה. (חסר תשלום הענין):

שורש מתנה על מה שכתוב בתורה וסילוק בדשלב"ל.

מתנה על מש"כ בתורה תנאו בטל ומעשה קיים. דכל התנאים מתנאי ב"ג ילפינן ליה והתם לא הוי מתנה עמ"ש בתורה [תוס' כתובות דף נ"ו ד"ה הרי זה]. ויש לעיין מע"מ שתאכל בשר חזיר דלא הוי ג"כ דומיא דהתם. ודוק וצ"ע:

סילוק הוי ג"כ בכלל מעמש"כ בתורה. עיין פ' יש נוחלין דף קכ"ו. ובתוס' ריש פרק הזורק ד"ה דרב כהנא. ועיין חו"מ סימן ר"ט ס"ח ובקצוה"ח שם:

יש להוכיח לדברי התוס' דבדרבנן מהני ע"מ לבטל איסור דרבנן ודוק:

לשיטת הרשב"א והש"מ דאף דר"י ס"ל דבדבר שבממון תנאו קיים. היינו דכוונתו ע"מ שתמחלי. אבל אם אמר בפירוש ע"מ שאין לך עלי דין שאר כו"ע. תנאו בטל אפילו בממון מטעם מעמשב"ת. א"כ יש לעיין היאך מהני סילוק בדבר שלב"ל הא סילוק הוי כאין לך עלי דין [ועיין מל"מ פ"ו מהל' אישות. ועיין בקצוה"ח]. עוד יש לעיין על שיטת הרשב"א הנ"ל. דהא קיימ"ל דבקנס א"י למחול משום דאינו זוכה רק בשעת העמדה בדין. וה"נ דכוותיה דכ"ז שלא מחלה עדיין אינה מקודשת כיון דתנאו קיים. וא"כ היאך יכולה למחול שעדיין לא חל החיוב רק אחר מחילתה ודוק:

ולשיטת התוס' משמע דהיינו לר"מ דוקא לא מהני תנאי בדבר שבממון. אך לר"י אף בע"מ שאין לך עלי דין. ג"כ מהני. ועיין קצוה"ח שהאריך בזה. רק בע"מ שלא תשמט שביעית. וע"מ שאין בו אונאה זה הוי עוקר ד"ת ולא מהני:

שיטת התוס' בכתובות פרק הכותב דסילוק לא מהני בדאורייתא בדבר שלא בא לעולם [עיין מל"מ פכ"ג מאישות] והראנ"ח הקשה מהא דאמר רשב"ג דלא מהני סילוק בירושה מטעם מתנה עמ"ש בתורה. ולשיטתם יוקשה תיפוק ליה משום דלא מהני סילוק בדבר שלב"ל:

ושיטת הר"ן דמהני סילוק רק בירושה דנחלת אבותיו לא מהני משום דהוי ליה כאלו בא לידו ולא מהני סילוק ועיין שו"ע סימן ר"ט דיכול לסלק עצמו מדבר שלב"ל ומוכח כשיטת הר"ן:

סילוק לא מהני רק ביש לו קצת שייכות בנכסים כגון בכותב לה ועודה ארוסה. עיין שו"ע אה"ע סימן צ"ב ס"א בהגה יעו"ש. ובסמ"ע ובט"ז סימן ר"ט:

עיין מל"מ פכ"ג מאישות ד"ה והנה. דבתנאי בדבר שלב"ל מהני אף בדאורייתא ואף דבסילוק לא מהני לשיטת התוס' מ"מ בתנאי מהני. ובזה מיושב קושית הראנ"ח הנ"ל יעו"ש:

ובפשיטות ובפשיטות יש ליישב קושית הראנ"ח הנ"ל דבאמת סילוק הוי ג"כ כעין תנאי ולא מחילה וא"כ מהני אף בדבר שלב"ל. רק דלא מהני משום מחנה ע"מ שכתוב בתורה [ונפ"מ לדידן דקיימ"ל דבדבר שבממון תנאו קיים מהני סילוק אפילו בדאורייתא. ואף לשיטת התוס'. דהתוס' לא כתבו רק לשיטה דמתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל ודוק]:

עיין מל"מ פט"ו מהל' אישות. דצידד דאשה שסילקה משאר כו"ע. בארוסה לא מהני. ואף דסילוק מהני. לדעת הר"ן וכמ"ש אף לתוס'] בעודה ארוסה לא דמי דשאני התם דיש להבעל זכות בנכסים בארוסה דלא תמכר. אבל לענין שכו"ע לא שייך זה. [ויש לעיין דלפי"ז אמאי קיי"ל בהמקדש ע"מ שאין לך עלי שכו"ע דתנאו קיים הא לא מהני סילוק באופן זה. והו"ל כמו סילוק בנכסים קודם אירוסין דלא מהני כמו שנתבאר בסימן צ"ב. וי"ל דמדרך תנאי מהני אף באופן זה:

בקרע שיראין והפטר מהני סילוק אף שאין לו שום זכות עדיין בהחיוב כיון שעפ"י המוחל נעשית הפעולה שנתחייב בה [עיין מל"מ פכ"ג מהל' אישות ד"ה וראיתו]:

יש לעיין מה דאמרינן בפרק יש נוחלין לימא מתניתין דלא כר"י התם מחלה הכא לא מחל. הא אף אי מחל לא מהני כיון דאין לו שייכות כלל בנכסים בחיי אביו ודמי לקודם אירוסין. וכן יש לעיין לשיטת הר"ן שהבאתי למעלה. דאף אי מחל לא מהני. דהוי ליה כאלו כבר בא לידו. ולא מהני מחילה וצ"ע:

דף קז ע"א פוסקין מזונות לא"א. ועיין בתוס' ד"ה כששמעו בו. ועיין בפ"י שהקשה לשיטת רש"י ז"ל. דאם בא נאמן להוציא וא"כ יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, דלהוציא נאמן בסברת דצררי אתפסה ולהוציא מידו ס"ל לרב דפוסקין והוא פלא:

אך די"ל על החזקה דאין אדם מניח ביתו ריקן הא י"ל דצררי הוא כעין משכון והנכסים ג"כ הם בחזקתה ג"כ יותר מעין משכון. כיון דמוכרת שלא בב"ד ובלא הכרזה. ועיקר השיעבוד על הקרקע לענין מזונות מדינא וא"כ כיון דעיקר השיעבוד הוא על הקרקעות והניח להקרקעות א"כ אמאי אין פוסקין. אך די"ל דעכ"פ נאמן להצריכה שבועה וי"ל היכא דאינה רוצה לישבע יפסידו הלקוחות כמו במוכר שט"ח לחבירו וא"כ שוב לא ירצה א' לקנות ושייך חזקה אין אדם מניח ביתו ריקן. וכיון דשייך חזקה א"כ נאמן אף להוציא:

שם בענין צאי מעשה ידיך למזונותיך. עיין במפרשים ופוסקים שנחלקו אם יכול לומר צאי מעשה ידיך בע"כ. ובאמת יש לדמותו לדין דאם חפץ המלוה לסלקו בעידית אם יכול לסלקו. שיכול לומר לאו שיעבודי הוא. והנה קיימ"ל דלמזוני משועבד רק קרקע ולא מטלטלי ושטרות לא עדיפי ממטלטלי ולכך אינו יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך דלאו שיעבודא דידה הוא. אך די"ל כיון דקיימ"ל דאלמנה שתפסה מהני אפילו במטלטלין. י"ל דהוי כמו שתפסה כיון דבמע"י היא תפוסה ועומדת ודוק:

יש לעיין לפ"מ דקיימ"ל דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים. וא"כ י"ל דנאמן מטעם כל שבידו להפקיע שיעבודו שיוכל למכור ואז תצטרך להוציא מידו והוא נאמן על מזונות שעברו. ומתורץ קושית הפ"י הנ"ל שהקשה על שיטת רש"י ז"ל אמאי קיימ"ל דפוסקין ולא חיישינן לצררי ואם בא נאמן אפילו להוציא, דבאמת י"ל על מזונות דלהבא לא שייך כל שבידו כיון דצריך לשלם מד"ג. משא"כ על מזונות שעברו י"ל דנאמן מטעם כל שבידו. ואז יוכל לפטור עצמו בטענת דפסקת לה מזונות דלפטור נאמן. ודוק ולא יצטרך לשלם מד"ג:

עוד נראה בישוב קושית הפ"י הנזכרה. דבאמת י"ל דעל מזונות דלהבא דאינו נאמן הוא מטעם חזקה דאין פורע תוך זמנו ועיין בס' כתובה שכתב להדיא כן]. אך די"ל דחזקה דאין אדם מניח ביתו ריקן. מרע לה לחזקה דאין פורע תוך זמנו:

תוכן העניינים

עצי בשמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה