עצי בשמים· רבי ישעיה מושקט
חידושים לשו"ע יו"ד · סימן נה
(ס"א) עש"ך. והעולה. דבנחתך בערקום טריפה כמו בשוק ואף דצומת הגידין קיימים אם לא בדק בצו"ה טריפה ואף אם נקשר שאשי"י דמהני להכשיר טריפות דנחתך מ"מ יש לאסור מטעם דיש לחוש לפסיקת הגידין שמחוברין שמה (עיין נ"י ס"י). עיין פר"ח דבעוף בערקום לכ"ע טריפה דחיישינן לפסיקת הגידין דבעוף הצימת הגידין הן בין הפרק שמחובר השוק לעצם התחתון משא"כ בבהמה. הנה בערקים המחובר לשוק הנ"ל מקום טריפה דהוה בשוקי ובערקום גופיה דעת הט"ז להתיר וש"ך לאסור וקיי"ל כהש"ך. ובמקום שהערקום מחובר להארכובה יש אוסרין ויש מתירין וקיי"ל לקולא:
(ס"ב) והעולה מדברי הרב והש"ך. דנשמט טריפה אף ברואין שלא נפסקו הניבים דאין אנו בקיאין ובהפ"מ יש להתיר. ואם רואין שנפסקו הניבים ורואין שלא נתעכלו אף בהפ"מ יש לאסור מטעם דאין אנו בקיאין (כיון דהוא מדינא דגמרא בשמוטה ואיעכול ניביה שם אות י'). בנמצא שבור סמוך לגוף טריפה משום שמא איעכול ניביה (ואף דקיי"ל דאיעכול ניביה בלא שמיטה כשר מ"מ כיון דנשבר סמוך לגוף הוה כשמוטה) אף ברואין שלא נתעכלו הניבים טריפה משום דאין אנו בקיאין. ובמקום הפ"מ מותר ברואין שלא נתעכלו אף ברואין שנפסקו (דהוא חומרא בעלמא):
עש"ך אות ה' דלא מהני ס"ס דהוה ספק חסרון ידיעה ובמקום הפ"מ יש להתיר בנשמט. ובשבור אף בהפ"מ (כמו שכתב בסי' נ"ג אות ט"ו בש"ך שם):
א בספק שמוטה אם בשעה שהובא לשחוט לא היתה שמוטה כשר דבשעה מועטת כזו לא חיישינן איפרק ניביה:
ב אם ידוע שהיתה שמוטה מחיים וידוע דמקודם שהובא לשחוט לא היתה שמוטה דעת הכרו"פ דכשר (מטעם דבשעה מועטת לא חיישינן לאיעכול ניביה) ודעת המנ"י לאסור (דס"ל דסברא זו לא מהני רק בצירוף הספק דלאחר שחיטה נעשה שמוטה אבל בודאי אין לסמוך אסברא זו להתיר):
ג בשמוטה מתחילת ברייתו דעת הפר"ח להתיר (דל"ש איעכול ניביה מתחלת ברייתו דהוה כנפסק ועיין בתוס' בכורות מ' והש"ד חולק עליו ונסתפק בדבר):
(מחודשים למ"ב) בשמוטה בס"ב דמכשרינן בהפ"מ אם לא נקשר שאשי"י וליכא ריעותא יש לעיין אם יש להתיר דיש לומר דתרי קולי לא מקילינן (עיין ש"ד) היינו איסור שמוטה ואיסור שבורה ולצורך סעודת מצוה והפ"מ יש להקל אפילו בתרי קולי (ל"ש ס"ב). דעת הר"ן דהא דקולית דשף מדוכתיה דכשירה בלא איעכול ניביה היינו בלא נשברה אבל בנשברה היינו שיצא לגמרי הבוכנא דלא הדרא בריא (שם בל"ש) ודעת הש"ד בפי' הר"ן אינו כן. ונ"מ לדידן דטריפה בכה"ג אפילו בהפ"מ הא דקיי"ל דבהפ"מ מותר בנשבר סמוך לגוף דעת הנו"ב בתשובה דאף בנאבד בלא בדיקה דמותר ודעת הל"ש בסי' א' ס"ב) דבנאבד אסור רק דברואין שלא נתעכלו יש לסמוך אבדיקתנו בהפ"מ (עיין שם שהאריך בדין הנ"ל):
(ס"ג) דעת הרב דבשמוטה אף היכא דליכא למיחש לאיעכול ניביה (כגון בשוק שנשמט מקולית או ברואין שלא נתעכל ניביה בהפ"מ דכשר) מ"מ לא יצא מידי טרפה דשבורה וצריך עור ובשר חופין את רובו. ודעת הש"ך דבשמוטה לא בעי חופין את רובו. והאחרונים הסכימו לדעת הרב להחמיר. מיהו באין נקב כלל דטריפה לדעת הרב בנשבר. מ"מ בנשמט לא מחמרינן כולי האי. וא"כ בנשמט באין ריעותא לכ"ע כשר (מענין טריפות דשבורה ש"ד אות א'):
(ס"ה) בהג"ה. ואבאר שיטת רש"י דכל שיצא רוב חללו לחוץ לא מהני מה שעור ובשר חופין את רובו (זו כוונתם במ"ש רוב הקיפו) ושיטת הרא"ש דבעור ובשר חופין את רובו כשר אף ברוב חללו לחוץ. והנה המחבר פוסק כהרא"ש. והרב החמיר כשיטת רש"י ולכך בנקב חיישינן א' יצא רובו לחוץ. והא דכתב באין אנו בקיאין בחיפוי בשר כוונתו דהא יש לומר דהוה ספק ספיקא ספק שלא יצא ואת"ל דיצא שמא הלכה כהרא"ש ולכך כתב דאף להרא"ש צריך חיפוי בשר ביש נקב ואף דאין אנו בקיאין בחיפוי אינו טעם מספיק לאסור מ"מ מהני שלא יפעול לנו ספק זה לעשות היתר (עיין פמ"ג בט"ז ס"ק ב' יעו"ש) ובאין נקב החמיר משום גזירה אטו יש נקב. והיינו באין הפ"מ אבל בהפ"מ מותר והיינו באין נקב (ש"ד שם):
(ס"ו) הנה דעת המחבר דהתיר בנקשר היינו אפילו באין עור ובשר חופין את רובו וצריך לומר דכיון דנקשר הוא הוכחה דהיה עור ובשר חופין את רובו וכוונתו במ"ש שמא לא יצא רובו לחוץ היינו שמא לא היה עור ובשר חופין את רובו ועיין בל"ש שפירש כן דברי המחבר דאי איירי בעור ובשר חופין מה הוצרך ליקשר הלא פסק בס"ה דכשר יעו"ש). ודעת הרב בת"ח דנקשר לא מהני רק בעור ובשר חופין והוא הוכחה שלא יצא לחוץ. ועיין ש"ך אות ך' ודעת הפר"ח וכו"פ להתיר אפילו באין עור ובשר חופין את רובו בנקשר יעו"ש:
ולענין אבר עצמו היכא שאין הבהמה נטרף. הדינים הם. דעת הט"ז באות י"א לענין איסור האבר מהני אפילו שאשי"י. ודעת הרב הש"ך לאסור בכה"ג רק בנקשר שאשי"י. אם נקשר שאשי"י באין עור ובשר חופין דקיי"ל בת"ח דאסור לענין דאיסור האבר יש להתיר (לבושי שרד ס"ו) היכא דעור ובשר חופין דהחמיר הרב אם בישל אותו האבר אינו אוסר (אפילו ביש נקב) התבשיל אבל אותו האבר ישליך כיון דאינו אסור רק מטעם חומרא אין להחמיר בספיקו (וכן היכא דלא ידעינן אם היה עור ובשר חופין כשר התבשיל. לבושי שרד). היכא דידוע שיצא לחוץ אוסר התבשיל רק דחומרא דאיסור דבוק לא אמרינן. ודעת הט"ז להתיר אף ביצא לחוץ ודאי ובהפ"מ או לעת הצורך יש לסמוך עליו (ש"ד) כיון דהרא"ש מתיר אף ביצא לחוץ:
עש"ך י"ד דבאבר מהני נקשר שאשי"י ודעת או"ה דלא מהני כיון דלא נטרפה בכך לא הוי הוכחה פירוש כיון דאיירי בנשבר במקום שאינה עושה טריפה להבהמה א"כ אין הוכחה מה שנתרפא ולענין דינא קיי"ל כהשפתי כהן:
העולה מסעיף ה' וס"ו. מדעת הרב והש"ך. דעת הרב דבנשבר אף היכא דליכא ריעותא כלל בעור ובשר באין הפסד מרובה. ובהפ"מ יש להתיר. (ובנקב קטן אף בהפסד מרובה יש לאסור בין בעור ובין בבשר (לבושי שרד סימן א' סעיף ו' דין ג') ועיין בספר חכמת אדם בכלל כ"ד דעתו דכשר בהפ"מ אפילו ביש נקב). בנקשר שא"ש אף לא יחדו (ידובקו) באין ריעותא כשר אפילו באין הפסד מרובה. וביש ריעותא טריפה אפילו בהפסד מרובה (עיין בספר ח"א דצידד להקל לצורך ס"מ). בנקשר שאשי"י כשר ודווקא בעור ובשר חופין רובו (ש"ך ב'):