אור ברסלב
עצי בשמים חידושים לשו"ע או"ח › הלכות תפילין

עצי בשמים· רבי ישעיה מושקט

חידושים לשו"ע או"ח · הלכות תפילין

הלכות ציצית

סימן לט

עמ"א מה שהביא בשם והוא מדברי המרדכי דקטן פסול לכתוב תפילין משום דאינו בקשירה אינו בכתיבה ויש לעיין מ"ש מהא דקיי"ל דחש"ו ששחטו ואחד עע"ג דשחיטתו כשירה והא י"ל דכל שאינו בזביחה וכמו דקיי"ל בשחיטת עכו"ם דנבילה מטעם דכל שאינו בזביחה (עיין יו"ד סי"ב) ואפשר לומר כיון דקטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו הוה בכלל זביחה. אך יש לעיין דהיינו מדרבנן וי"ל דלספות בידים אסור מן התורה ועי' סי' שמ"ג דמשמע מדברי הב"י דהוה דאורייתא בכל האיסורים שלא לספות בידים ועמש"ל ושם הארכנו ודוק:

הלכות ק"ש סימן נח

ס"א משיראה את חבירו. משום דרובא דאינשי לא קיימי עד הזמן הזה ועוד מפני שקבעו פ' ציצית בק"ש דכתיב בה וראיתם אותו (רמב"ן במלחמות עמ"א אות ו') ועיין ברא"ש מ"ש בשם הירושלמי ראה זה וזכור זה (א"ה עיין בכ"מ דלכך לא יצא בדיעבד בק"ש של לילה לאחר שעלה עמוד השחר משום דרובא דאינשי נעורים משיעלה עמוד השחר וצ"ל דס"ל כתירוץ הב' דמשום אסמכתא וק"ל). אך דעדיין יש לעיין למה מצותה מקודם הנץ החמה לכתחלה הא קיי"ל באותן שמצותן ביום לכתחלה מהנץ החמה י"ל כיון דבק"ש תלוי הדבר בקימה ורוב בני אדם קיימי בההוא שעתא לכך מותר אפילו לכתחלה וק"ל ועיין במג"א אות ו':

ס"ג) דכיון שעלה ע"ה שפיר קרי' ביה ובקומך אזיל לשיטתיה בכ"מ דרוב בני אדם קיימי מעמוד השחר והזמן דמשיראה את חבירו הוא משום אסמכתא דוראיתם אותו. ולשיטת הרמב"ן שהבאתי לעיל דרוב בני אדם לא קיימי בההוא שעתא צ"ל כיון דמיעוטא קיימי בההוא שעתא יכול לקרות בשעת הדחק ובדיעבד כיון שהוא יום באמת ועמש"ל על דברי המג"א:

(ס"ה) אם נאנס כו' כיון שעדיין לא הונץ החמה כו'. ואף דמשעלה עמוד השחר יום הוא מ"מ כיון דמיעוטא דגני בההוא שעתא יוצא בה ידי ק"ש והיינו דוקא אם נאנס אבל אם פשע אינו קורא משום קנס. ול"ד לס"ד דיצא בדיעבד אף אם לא היה אונס י"ל דשאני התם דרוב בני אדם קיימי בההוא שעתא ועיקר הטעם דלא יקרא מקודם הוא משום אסמכתא וכמש"ל משא"כ דלענין ק"ש של לילה לא קרינן ביה ובשכבך כיון דרוב בני אדם נעורים. אך דעדיין יש לעיין לשיטת הרמב"ן דרוב בני אדם לא קיימי עד זמן משיכיר וא"כ יקשה אמאי אינו יוצא בק"ש של לילה משעלה עמוד השחר עד זמן הזה. ועכצ"ל כיון דבאמת יום הוא לכך אינו יוצא רק בשעת הדחק אף דקרינן ביה ובשכבך ודוק:

עמג"א ס"ו מ"ש בשם חידושי הרשב"א. ובאמת יש לתמוה על הרמב"ן כמש"ל דע"כ אנו צריכין לחלק בכך ועוד יש לעיין אמאי קורא עד ג' שעות משום מיעוטא דבני מלכים אף שלא בשעת הדחק ומשום מיעוטא דגני מעמוד השחר עד הנץ לא יצא רק בנאנס ועכצ"ל כחילוק הנ"ל ודוק וצ"ע:

אם נאנס וכו' אבל אם פשע א"י ק"ש של לילה. עיין בכ"מ הטעם כיון דרוב בני אדם קיימי להכי אינו יוצא ולשיטת הרמב"ן יש לעיין אמאי אינו קורא אפילו לכתחלה כיון דמשעלה עמוד השחר עד זמן משיכיר לשיטתו דרוב בני אדם גני בההוא שעתא וצ"ל כיון דבאמת יום הוא אינו יוצא רק בשעת הדחק. אך דיש עדיין לעיין אף לשיטת הכ"מ אמאי יוצא בק"ש של שחרית משום בני מלכים דהוא מיעוטא דמיעוטא אף שלא בשעת הדחק ובק"ש של לילה אינו יוצא רק בשעת הדחק משום מיעוטא וי"ל כיון דבאמת יום הוא והוא מועט להשוכבים לכך אינו יוצא וק"ל וכמ"ש המג"א בס"ו יעו"ש:

כללים לסימן ק"ד

א) אם שהה כדי לגמור כולה ק"ש ותפלה שוין לדעת תוס' ורא"ש ומחמת אונס צריך לחזור לרא"ש בסי' ס"ה וע"ח. ב) דעת הרשב"א דוקא באונס מחמת עצמו צריך לחזור ודעת תוס' אף באונס מחמת אחר והמג"א הכריע דבק"ש א"ח רק מחמת עצמו ובתפלה אף באונס מחמת אחר:

סימן קסח

(ס"י) אם נתבשל אם יש בהם כזית. בין שהיתה פחותה מכזית קודם שנתבשלה בין שהיתה פרוסה גדולה ונחלקה בבישול ואם לא נחלקה בבישול אי מהני שיפררם אח"כ לפחות מכזית עיין באבן העוזר שכתבו גבי קניידלך שיש בכל א' כזית שיפררם ואז יכול לברך במ"מ יעו"ש:

(ב) אם יש בהם תואר לחם לא מהני שיפררם אח"כ לאחר הבישול. דאף דבישול אינו חשוב תואר לחם היינו דוקא בפרוסה פחות מכזית אבל בכזית לא מהני הבישול לבטלו מתורת תואר לחם וא"כ כיון שבשעת הבישול היה כזית לא מהני מה שיפררם אחר כך כיון דיש בהם תואר לחם ועיין בש"ע של הרב אות ט"ו בהג"ה ועיין באבן העוזר סי"ג בהג"ה ודוק:

(ג) אם נדבקו ע"י הבישול ונתחברו לכזית עיין באהע"ז דמברך עליהם במ"מ דבתחלת הבישול הוי פרורים שאין בהם כזית ויצאו מתורת לחם כשבישלם ושוב הו"ל כעיסה שנתבשלה דמברך עליהם במ"מ לרוב הפוסקים כמ"ש בסי"ג:

(ד) אם נדבקו על ידי הטיגון דינו כנדבקו על ידי הבישול רק דבנראה דיש בהם תואר לחם אפוי אין הטיגון מבטלו (לאיזה דעות) כמו הבישול כמו שיתבאר:

(בא"ס) אע"פ שנראה שיש בו תואר לחם. דהבישול מבטלן מתורת תואר. ואם הטיגון מבטל עיין מג"א והנ"מ כשנראה שיש בו תואר לחם אפוי אין הטיגון מבטלו אבל באין בו תואר לחם אפוי רק לחם מטוגן לא חשיב תואר לחם לרוב הפוסקים דטיגון אינו כאפוי:

עמ"א אות כ"ח ועיין בש"ע של הרב אות י"ט והעולה מדבריו אם פירר הלחם לפירורין דקים כקמח ונשרו במים עד שהלך תואר הלחם מהם (דדינן דבכה"ג נפיק מתורת לחם כמ"ש בסי"א) מ"מ אם חזר ואפאן צריך לברך המוציא אף שאין בהן לע"ע ג"כ תואר לחם לא אמרינן דהוה כנאפה מתחלתו דצריך תוריתא דנהמא. ואמרינן כיון שהיה לחם מתחלתו ויש לע"ע בהן כזית אין צריך שיהיה תואר לחם. אם לא אפאן רק שגבלן וכוונתו דהו"א דהא דבכזית לא בעי תואר לחם היינו באותן הפרוסות שהיה בהן כבר תואר לחם ויש בהן כזית אינן יוצאין מתורת פת אם נסתלק מהן התואר כ"ז שיש בהם כזית משא"כ הכא דבשעה שנסתלק מהן התואר לא היה בהן כזית הי"א דאף אם נתחברו אח"כ לכזית לא באו לתורת לחם קמ"ל דאף בכה"ג תורת לחם עליהם והביא ראיה מההיא דמנחות וכמ"ש בסי"א:

(עיין בש"ע הר"ב אות כ) אפילו נשרו תחלה במים וכו' ואף שכבר יצא מתורת לחם מ"מ אם נצטרפו אח"כ בא עליו תורת לחם שבכזית אין צריך תואר לחם אפילו לכתחלה:

ואפילו אם לש אותם. היינו כשהוא לש מפירורין שלא נשרו במים שהיה בהן התואר לחם דאלת"ה דאם לש בהן הא כבר יצאו מתורת לחם וא"כ בשעת הלישה עם מי פירות הוא לחם חדש והוה ליה פת הבאה בכיסנין. רק דאיירי שלש מפירורין שתורת לחם עליהם:

אבל אם לש אותן ברותחין. דכיון שכבר פקע מיניה שם לחם בתחלת הבישול דלא היה בו כזית שוב לא נעשה עליה שם לחם חדש אחר הבישול אבן העוזר:

סימן קעח

(ס"א) יבואר דשינוי מקום הוה הפסק ואף אם חזר למקומו צריך לחזור ולברך:

(סעיף ב') מבואר א) דשינוי מקום הוה הפסק וצריך לחזור ולברך ברכה בתחלה:

ב) אפי' חוזר למקומו צריך לברך (גמרא פסחים). ג) מאי נקרא שינוי מקום מחדר לחדר. ד) בדעתו לשנות מחדר לחדר לא הוה שינוי מקום. ה) מבית לבית לא מהני דעתו. ו) ביכול לראות וכו' לא הוה שינוי מקום (מג"א בשם הראב"ד. דין הניחו מקצתם אם אכלו במקום אחר צריכים לברך ובחזרו אין צריכים (מ"א אות ז). דין דברים הטב"ל במקומם א"צ לברך דלקיבעא קמא קא מיהדר. (עמ"א אות ו) מה הן דברים הטבל"א במקומן עיין ס"ה ובמ"א אות י"ב. דין אם הוא עוקר ממקומו (אם צריך לברך בהמ"ז) וגמרו סעודתן במקום אחר מברך בהמ"ז במקום שהוא גומר (סי' קפ"ד מ"א אות ד'). לכתחלה אסור לעקור ממקומו עד שיברך בהמ"ז (עיין מ"א סי' ח'). אם היה דעתו לכך שיגמור סעודתו בבית אחר מותר כמו בהולכי דרכים (ש"ע ס"ד ובט"ז). אם רוצה לעקור ולהלוך ע"ד לחזור למקומו ולאכול אז מן הדין מותר דאין זה חשיב עקירה רק דאסור משום שמא ישכח מלחזור ולברך. אם הולך לאכול בבית אחר ולגמור סעודתו במקומו הראשון מותר דל"ש גזירה שמא ישכח דבדיעבד מברך במקום שגמר סעודתו ולא עבר דאף אם ישכח לא יעבור רק על דין דאסור לעקור ממקומו עד שיברך עיין בש"ע ס"ה. שינוי מקום הוה הפסק לענין ברכה שלפניו. מה הוא שינוי מקום (עמ"א אות ד' ה') בדברים הטעונים ברכה במקומן שינוי מקום לא הוה הפסק (ש"ע בהג"ה). אם אכל ושתה דברים שאטב"ל במקומן בתוך סעודה הראשונה ג"כ אין צריך לברך כיון שהם טפלין לענין ברכה אחרונה ונפטרים בבהמ"ז (מ"א אות ו') והיסח הדעת דעת הר"ב דצריך לברך אף כשחזר למקומו עיין באבן העוזר:

ס"ב) וכן אם היו מסובין לשתות. יש לעיין דלפי זה מאי ראיה בגמרא מדקתני ועקרו דאיירי בדברים שטעונים ברכה למפרע במקומן הא י"ל דאיירי בפירות ואעפ"כ טעונין ברכה לפניהם (עיין בר"ן קנ"ב ד"ה מיתיבי) וי"ל כמ"ש במלחמות בתירוץ הא' מדקתני כשהן יוצאין טעונין ברכה לפניהם אלמא במקומן הן מברכין מדלא קתני ויצאו וכו' טעונין ברכה לפניהם יעו"ש:

בהגה וי"ח) אבל לא על מה שכבר אכל. והא דקתני כשהן יוצאין טעונים ברכה לפניהם היינו משום דאסור לעקור עד שיברך ברכת המזון עיין במלחמות דבפת למ"ד דצריך לברך עליו קודם כרב ששת נראה מהדברים דלאחר שיחזור מברך למפרע ג"כ והביאו ר"ן שם וצ"ל דלענין זה עדיף פת מפירות. ואף דבפירות לכ"ע אין טעונין ברכה למפרע (כמ"ש הר"ן שם) מ"מ בפת במקום שצריך בתחלה ברכה צריך ג"כ ברכה למפרע ודעת תוס' ורא"ש בפת שם דין ו' מוכח דאף לר"ש אין טעונין ברכה לפניו עיין שם מה שהוכיח משמש שמברך על כל פרוסה ואינו מברך בהמ"ז:

עמ"א אות ח' דחולק על הרמ"א דס"ל דמן הדין מותר לעקור ממקומו על מנת לאכול במקום אחר עיין סי' קפ"ד. וצ"ל אף דלקיבעא קמא הדר היינו בדיעבד אבל לכתחלה צריך לברך במקומו ממ"ש. ועיין תוס' ד"ה כשהן יוצאין דהא דטעונין ברכה למפרע היינו משום שמא ישהו מלחזור עד שירעבו ומשמע ג"כ מדבריהם דאינו מן הדין ואפשר לחלק בין כשחוזר למקומו הראשון דאז מן הדין מותר וכמ"ש המג"א באות ז' וע"ש מיהו דעת מהני אף מבית לבית עיין במחצית השקל:

סעיף ג' יבואר דדברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן לא הוה שינוי מקום הפסק ועיין בס"ז דשינוי מקום והיסח הדעת הוה הפסק וצריך לחזור ולברך עיין בסי' קע"ט הסברא:

סעיף ד' עמ"א אות ו'. ואף שהיין ופירות בעצמן הם דברים שאינם טעונים ברכה למפרע במקומן מ"מ א"צ לחזור ולברך כיון שהם טפלים לברכה אחרונה ונפטרים בבהמ"ז. ויתר דיניו מבואר לעיל יעו"ש:

(ס"ה) וי"א. ויש עוד נ"מ בין דעת הרמב"ם לדעת תוס' והרא"ש בדברים שאינן טעונים ברכה במקומן. דלדעת תוס' ורא"ש אף שצריכים ברכה לפניהם מ"מ יכול לאכול בלא ברכה אחרונה על מה שכבר אכל עיין בהג"ה ובט"ז אות א':

(ס"ו) מבואר דמותר לעקור ממקומו מלילך עד שיגמור סעודתו ולברך במקומו הראשון משום מצוה עוברת אבל לברך בהמ"ז בבית האחרון אסור לפי שיש חולקין על זה והוא סברת הרמב"ם המובא בש"ע ס"א ועיין בבעל המאור דכתב ג"כ כסברת הכל בו:

(ס"ז) מבואר דאף דשינוי מקום לא הוה הפסק בפת מ"מ היסח הדעת ושינוי מקום הוה הפסק תפלה לא הוי הפסק ולא דמי לברכת המזון דהוה הפסק:

סימן קצג

(ס"א) מצוה לחלק. עיין מ"ה אות ה' עיין מ"א אות ב' דאף על ברכה מעין ג' מזמנין וצ"ע שאין המנהג כן:

(ס"ב) אפילו לא הוקבעו. עיין ברא"ש דין א'. עיין מ"א אות ח' דהעלה דלזמן ג"כ בעי הסיבה. ועיין בב"י בסי' קצ"ה דהביא תשובת הרשב"א דלזמן לא בעי הסיבה רק לענין שיכול להוציא ועיין בתוס' מ"ב ד"ה עשרה ויש לדחות ראיית מ"א וק"ל:

(ס"ה) אפילו אכלו אח"כ. עמ"א ואף דהדין אם לא נקבעו בתחלת הסעודה רק בסוף חייבין בזימון וא"כ לו יהא שנתבטל הקביעות בהזימון שברכו חביריהם מ"מ נתחייבו מאכילה שניה בזימון מ"מ כיון שכבר פרח זימון גרע טפי ולשיטת ר"י שהובא ברא"ש דין א' ניחא בפשטות. וי"ל דהדין הנ"ל לא קאי רק אם אכלו בסוף הסעודה דלדידיה לא נתחייבו בזימון מ"מ בכה"ג נתחייבו ודוק עיין מ"א י"ג ועיין באה"ג אות פ':

ס"ו ובא א' לכל חבורה וכו'. והוא רבותא טפי אף שזה הא' לא היה עם אלו ביחד קודם שפירשו מ"מ כיון שנצטרף להשניים שהיו עמם פרח זימון מהם:

סימן רב

(ס"א בהג"ה) אזלינן אחר הרוב. דכיון שהוא הרוב הוא העיקר ומברך על העיקר ופוטר הטפל:

(ס"ב) ב"י דבוסר בענבים שיעורו עד כפול הלבן. ופחות משיעור זה מברך בפה"א. ושאר כל האילנות משיוציאו תיכף. ודעת הטור דחרובין עד שישרשרו והזיתים משינצו:

הבוסר. (עיין ד' ל"ו ע"ב אות ה' ואות ז') בהג"ה וי"א וע"ש אות ו' ומשביעית ילפינן ודעה הראשונה ס"ל דמערלה ילפינן ובערלה כל האילנות משיוציאו:

ובלבד שלא יהא מר. ואם מיתקן ע"י האור מברך שהכל עיין מ"א אות ה' ואות ז' ואות י"ג ואות ל"א ובעט"ז אות ב':

(ס"ג) גרעינים. עיין ברא"ש דילפינן מערלה דהוה פרי ועיין שם אות ד' ודעת הרשב"א דמברך בפה"א ולא ילפינן מערלה דשאני ערלה דמטעם שומר לפרי מרבינן לה אבל לענין ברכה לאו פרי הוא ועמ"ש באות י"ז:

(ס"ד) והעולה דעל שמן זית בעין אין מברכין עליו. ואם שתאו על ידי אניגרון מברך על האניגרון שהכל אפי' השמן רוב. ואם שותה השמן לרפואה אז מברך על השמן (אפילו בשמן מועט עמ"א אות ט') ואם אכלו ע"י הפת לרפואה דעת הב"ח דהפת משום חשיבותיה אינו בטל לגבי השמן והמ"א חולק עליו דהשמן עיקר:

(ס"ה) שקדים. עיין ברא"ש דין ג' מה דהוקשה דהא לענין מעשר קיי"ל דפטורין אף בקטנים וע"ש מה שתירץ ודבריו אינם מובנים ומה שהביא ראיה מעלים הא באמת י"ל דאינן עיקר הפרי ולכך מברכים עליהם בפה"א כמו בקפריסין דלענין ערלה לאו פרי הוא ומברכים עליה בפה"א וצ"ל כוונתו כיון דלענין מעשר לאו פרי האדמה ג"כ הוא ובאמת ר"ע איירי לענין מעשר פירות האילן וכמ"ש רש"י להדיא וצ"ע. וצ"ל דכוונתו דעכ"כ לא גרע מירק כיון דמברכין עליה בפה"א ובירק צריך לעשר ואעפ"כ פטורין ממעשר וצ"ל דלאו כירק חשבינן לה וק"ל:

(ס"ו) צלף. על העלין בפה"א. ול"ד לקורא דבסי' כ"ד ס"א דהכא נטעי להו אינשי גם אדעתא לאכול מן העלין ומיהו כיון שאינו עיקר הפרי מברך בפה"א (עיין גמרא ל"ו אות יו"ד):

ועל הקפריסין בפה"א. עיין בגמרא מדלגבי ערלה לאו פרי הוא ועיין בתוס' ד"ה והלכתא דכתבו דמברך על הקפריסין בפה"ע ול"ד לערלה דשאני התם דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל אבל לענין ברכה אין חילוק בין א"י לח"ל:

עמ"א דהעלה דלענין קליפת מראנצין צריך לברך בפה"ע מטעם דגבי ערלה פרי הוא כדקיי"ל בקליפי רמון דחייב בערלה (ע"ש אות ג') ודעת הט"ז דבפה"א כיון דאינו עיקר הפרי ול"ד לערלה דהתם מטעם שומר אתרבי לערלה כדכתיב את הטפל לפריו אבל לענין ברכה אין לברך בפה"ע מטעם דהוה שומר לפרי ובאמת דברי המ"א תמוהים ועיין באחרונים וכמ"ש הרא"ש בהל' ערלה דגרעינין אסורים בערלה דדרשינן את פריו הטפל לפריו וגרעינין קיי"ל דמברך בפה"ע מדהוי פרי לענין ערלה ועכצ"ל כיון דאיתרבי היינו לענין שיהיה פרי דהריבוי את שיהיה פרי ועיין בס' אליה רבה שדעתו לברך שנ"ב על קליפת מראנצין:

(ס"ז) תמרים.(עיין ל"ז ע"א אות ו' ז') עיין גמרא האי תמרא של תרומה מותר לעשות מהם טרימא דבמילתייהו קיימי:

עמ"א והעולה מדבריו דאף לדעת הרב דבגודגדניות יש לברך שהכל היינו בנתבשלו ונתבטלו תואר צורתן אבל במיעכו לחוד אף שנתמעכו לגמרי מברך בפה"ע ועיין בסי' ר"ד דכל שצורתן עדיין ניכרת מברך בפה"ע

(ס"ח) דבש. עיין ברא"ש דהביא דעת ה"ג דדבש תמרים הוא בכלל ז' מינים ומברך בפה"ע ועט"ז.

עמ"א דכתב דהוה זיעה בעלמא אבל בלא"ה הוה כשמן זית דמברך בפה"ע. ועיין בהג"א דין י"ב דמברך בפה"א שאין סברא להורידו ב' מדרגות:

סימן רו

עמ"א ס"ק ז'. והעולה מדבריו הוא דאין חילוק בין כשהיו לפניו ממין הראשון כמו בשחיטה דהכא איירי כשהיה דעתו על כל מה שיביאו לו. והדינים הם א) אם היה בדעתו על כל מה שיביאו לו מהני לכ"ע וא"צ לברך. ב) אם נמלך ממש בכל ענין צריך לברך. ג) ובסתם אם מונחים לפניו עדיין מאותו מין בזה יש פלוגתא. דעת הס"ה דאין צריך לברך דדמי לשחיטה דקיי"ל דכל שיש לפניו מאותו המין דא"צ לברך וכן הוא דעת הרמ"א דפירות דמי לשחיטה. מיהו דוקא מאותו **(אפילו הם שני מיני פירות. ודעת הט"ז ביו"ד סי' י"ט אות י"א דדוקא ממין הראשון הא ממין אחר צריך לברך.)** מין כגון פירות אבל מין משם אחר אף על פי שברכותיהן שוות צריך לברך. ד) ודעת הכלבו דל"ד לשחיטה דיש קבע לשחיטה ולהכי כל זמן שמונחים לפניו אינו מסיח דעתו משא"כ בפירות דאין קבע לפירות ולהכי אף אם עדיין לפניו מאותו המין צריך לברך. ה) ואם קבע עצמו לפירות אז מהני כמו בשחיטה אף לדעת הכל בו ודעת הרב"י הוא כדעת הכלבו. ו) ובאין מונחים לפניו לכ"ע צריך לברך ואף לדעת הרמ"א דס"ל בשחיטה אף ששחט כבר א"צ לברך הכא מודה דשאני שחיטה דאף עפ"י כן הם מונחים לפניו אחר שחיטה משא"כ באכילה דהראשון חלף והלך לו זהו תורף דבריו ועיין ביו"ד מ"ש שם. ודעת הלבוש דאין לחלק בכך וא"כ לדעתו אף שכבר אכל א"צ לברך כמו בשחיטה לדעת הרמ"א:

עט"ז ס"ק ח' וט'. והנה בדין הנ"ל יש שלשה חילוקים חדא אם בירך ואח"כ הביאו לפניו לא מהני אפילו דעתו שיביאו לו כי שמא יארע אונס ול"ד לאמת המים ששם יודע בודאי שיבואו המים ולא חיישינן לאונסא דלא שכיחא. והמג"א דעתו כמ"ש עיין סימן קס"ט סק"ז ובסי' קע"ד ובסי' קע"ט ס"ה דהטעם דאתכא דבעה"ב סמכינן וא"כ דעתם על כל מה שיבואו להם וא"כ מוכח דמהני דעתו ועיין בסי' קע"ד בט"ז ס"ק ז' דמשמע מדבריו דמהני דעתו היכא דשכיח שיתנו לו מהני דעתו וכמ"ש בסי' קע"ט ס"ג גבי אורח חשוב דהוה כיודע שיתנו לו בבירור ודוק. ב) אם נטל בידו תורמס ובירך עליה ונפל מידו דעת הר"י ור"ת דאף היו לפניו מאותו המין והיה דעתו לאכלו לכך א"צ לברך כיון דהברכה היה ג"כ על זה שעדיין לפניו. ודעת הרא"ש כיון דנטל בידו עיקר הברכה לא היה רק על מה שנטל וכיון שנפל צריך לחזור ולברך על השאר כיון שנפל נתבטלה הברכה ולא מהני אפילו היה דעתו על השאר (והרי זה דומה לבירך ואח"כ הביאו לפניו כיון שנטל בידו התורמוס הוה השאר כשאינו לפניו כלל ולהכי תמה הט"ז על הרמ"א דהא הוא פסק גבי בירך ואח"כ הביאו לפניו דלא מהני דעתו כלל וא"כ למה פסק כרא"ש עיין בפ"מ). ול"ד לאמת המים דשם עיקר הברכה היה על המים שיבואו כיון שיודע שהמים ילכו ואחרים יבואו במקומן. ג) ואם נטל בידו והיו לפניו עוד ובירך מסתמא דעת הב"י דבסתם לא אמרינן דדעתו אכל מה שלפניו כיון שנטל. ודעת המבי"ט דאף בסתמא א"צ לחזור ולברך ועיקר פלוגתייהו הוא לשיטת הרא"ש שכתבתי. ד) עיין במג"א בסי' ק"מ דכתב היכא דרוצה ליטול פרי לברך וטעה ונטל פרי אחר ובירך עליה ואכלה ואח"כ נזכר ולקח הפרי הראשון א"צ לברך. משמע אם לא אכלה צריך לברך דהא דטעה הוה כדעתו על פירי הראשון. ודעת הרא"ש דלא מהני דעתו בנפל התורמוס ולכן כשלא אכלה לדעת הרא"ש צריך לברך ועי' בפ"מ שם דמשמע דאף בלא אכלה א"צ לברך כיון דטעה אינו דומה לתורמוס:

עמג"א ס"ק ח' דהיינו דוקא בסתמא דבסתם לא אמרינן דדעתו אכל מה שלפניו. וצ"ע א"כ אמאי כתב המחבר דוקא בנאבד הא אף בלא נאבד הדין כן כיון דלא היה דעתו אשאר וי"ל דלרבותא כתב נאבד ודוק. אך דעדיין צ"ע וכי מי גרע בהיו לפניו ונטל פרי אחד מאלו לא היו לפניו כלל דקיי"ל דאם בירך סתם ויש לו ממין הראשון כשהביאו לפניו מחדש דא"צ לברך וכמ"ש לעיל בדין ג' לדעת הס"ה. ועכצ"ל דלא הוה כנמלך ומכ"ש שיש לנו לומר כשהיו לפניו ונטל פרי אחד ובירך עליה ואכל דא"צ לברך על השאר ע"כ נ"ל דע"כ לא אמרינן דאין דעתו על השאר הכוונה הוא דעיקר הברכה לא היה על השאר ולהכי כשנפל מידו נתבטלה עיקר הברכה וכמו דס"ל לרא"ש הסברא זו אבל עכ"פ לענין נמלך לא אמרינן דלא היה דעתו על השאר וצריך לברך והדין בלא נאבד אין צריך לברך כיון דעיקר הברכה לא נתבטלה ונמלך לא הוה כיון דהי' לפניו ואין חילוק בין דעת הר"י לרא"ש רק אם בפי' היה דעתו לאכול דאז ס"ל לר"י ורמ"א דאז עיקר הברכה ג"כ על השאר ולהכי אף כשנפל מידו א"צ לברך ודוק כי ברור הוא:

סימן ריא

השיטות בקצרה שיטת הרא"ש ותוס' הוא דבברכותיהן שוות אזלינן בתר מין שבעה אפילו אם השני חביב ובשניהם אין ממין ז' אזלינן בתר חביב. ובאין ברכותיהן שוות אין למין ז' ולחביב שום קדימה מיהו מה שהקדימו הכתוב במין שבעה עצמו אזלינן בתריה להקדימו אפי' באין ברכותיהן שוות ואפי' השני חביב מ"א ס"ק א' וב':

ב שיטת הסמ"ק דאף באין ברכותיהן שוות יש לחביב קדימה ובשניהם חביבים יש לדין ז' קדימה וכן הדין במה שהקדימו הכתוב דאזלינן בתר חביב באין ברכותיהן שוות (מ"א ס"ק ח') ובברכותיהן שוות דעתו כדעת הרא"ש:

ג שיטת הרמב"ם דלעולם חביב קודם בין ברכותיהן שוות בין אינן שוות:

ד דעת בה"ג דבפה"ע קודם לבפה"א אפילו השני מין שבעה ואפילו השני חביב ודעת רוב הפוסקים דאין קדימה לבפה"ע על בפה"א וכן הכריע המג"א כדבריהם היכא דהשני חביב דאז יותר יש לצאת ידי הסמ"ק ורמב"ם דס"ל דחביב קודם ובשניהם חביבים ואין השני ממין שבעה דאז יש לצאת ידי בה"ג לחומרא עיין במ"א בסדר המעלות ובמ"ש שם:

ה בכוסס חטה דברכתו בפה"א לכאורה יש להקדימו לשיטת הרא"ש להמאוחרים בקרא אף אם הם חביבים ולשיטת הסמ"ק עכ"פ בשניהם חביבים ודעת הב"י דקרא לא איירי רק בעשאן מעשה קדירה וא"כ אין להם קדימה כלל ויותר יש להקדים המאוחרים כיון דהם מין שבעה ודעת הט"ז ומ"א בסדר המעלות אינו כן ועמ"ש שם:

ולדינא הכריע המג"א כדעת הסמ"ק דבאין ברכותיהן שוות אזלינן בתר החביב ואפילו במה שהקדימו הכתוב ובברכותיהן שוות אז אזלינן אחר מין ז' ובמה שהקדימו הכתוב ואפילו השני חביב דלא כשיטת הרמב"ם:

לסדר המעלות. א) המוציא קודם לכל הברכות ואפילו אם הוא משבולת שועל קודם לבמ"מ דחיטין. ב) במ"מ דחיטין דיש להברכה חשיבות וגם הוא מוקדם בפסוק להכי קודם אפילו ליין. ג) במ"מ דשעורים קודם ג"כ ליין כיון דמוקדם בפסוק ויש חשיבות קצת לברכה מיהו זית קודם לבמ"מ דשעורים דחשיבותו לא מהני נגד קדימת הפסוק דזית דאין לברכת מזונות כ"כ מעלה כמו יין. ד) כוסמין וש"ש ושיפון דהם בכלל מיני דגן דינם כחיטין ושעורים לקדימה מיהו החיטין קודמים לכוסמין כיון דזה בפירוש וזה בכלל והכוסמין קודמין למ"מ דשעורים כיון דיש לו קדימת הפסוק והשעורים קודמין לש"ש ושיפון והם קודמין לגפן. ה) גפן בפה"ג הוא קודם אפילו לזית דלברכת בפה"ג לא מהני קדימת הפסוק ושאני מיני מזונות דקודמים לו דיש להם נגדו שתי מעלות. ו) זית קודם לכל חוץ ממזונות דחיטין ובפה"ג דהם קודמין לו. תמרים הם שני לארץ בתרא והם קודמים לתאנה ורמון וצ"ע על המג"א דלא הביא זה. והנה כל הקדימות אלו הם אפילו השני חביב יותר ולכאורה קשה לפי מה דקיימ"ל כסמ"ק דהיכא דאין ברכותיהן שוות אין לקדימת הפסוק מעלה נגד החביב ואם כן אמאי מהני במ"מ דחיטין ודשעורים להקדימם לגפן מטעם שהם מוקדמים הא אין ברכותיהן שוות וא"כ היכא שהשני חביב לא מועיל הקדימה שלהם וצ"ל כיון דיש להם חשיבות ברכה קצת מועיל בצירוף הקדימה אפילו נגד החביב כמו דקדימת הפסוק אינו מועיל לפה"ג ואעפ"כ מזונות קודמים בצירוף שתי מעלות. ז) בפה"א ושהכל בפה"א קודם אפילו אם השני חביב. ח) בפה"א ובפה"ע תליא בחביב בהא קיי"ל כסמ"ק ובשניהם חביבים יש לדין ז' קדימה ואף שברכתו בפה"א ומשכחת לה בכוסס החיטה. ואם שניהם אינן מין ז' אז יש לצאת ידי בה"ג דפרי העץ קודם:

לשיטת הסמ"ק כללו של דבר דבאין ברכותיהן שוות אז אין לשבעה מינים ולקדימת הפסוק מעלה נגד החביב ובשוות דעתו כרא"ש:

(לס"ג) והכלל בזה דיש ג' מעלות. א) במ"מ יש לו חשיבות ברכה קצת כיון דעושין פת ממנו וקודמת לשאר ברכות אף שהשני חביב. ב) קדימת הפסוק עדיפא מבורא מיני מזונות דשעורים. ג) בפה"ג יש לו חשיבות אף נגד קדימת הפסוק. ודע דמיני מזונות דאורז אין להם חשיבות כלל כיון דאין עושין ממנו פת. ודע דהא דקדימת הפסוק עדיפא מבמ"מ דשעורים היינו כששניהם חביבים אבל כששעורים חביב שפיר מברך על השעורים כיון דאין ברכותיהן שוות לא מהני קדימת הפסוק נגד חביב ודוק בזה:

תוכן העניינים

עצי בשמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה