עצי בשמים· רבי ישעיה מושקט
חידושים לשו"ע או"ח · הלכות ציצית
סימן ח
(ס"ג) טליתות. אבל צריך שיהיה בהם שיעור שיתכסה בו ראשו ורובו. וע' בד"מ דכתב דבשעת הדחק מברך אפילו בפחות משיעור זה:
(ס"ו) על טלית. דכן מצינו נוסח הברכה כמו שמברכין לישב בסוכה ואף שאינו יושב:
בהג"ה וי"א. עט"ז הטעם:
(ס"ט) קודם שיברך יעיין. ולא סמכינן אחזקה י"ל היכא דאיכא לברורי מבררינן מ"א. וי"ל מ"ש מבדיקת טריפות דלא בדקינן וסמכינן אחזקה ואפשר לומר דחזקה דאתיא מכח רובא עדיף והתם הוא ג"כ חזקה דאתיא מכח רובא ועיין בסימן תל"ז אות ד' במ"א. עוד יש טעם דחזקה העשויה להשתנות הוא והכא נמי עשויה ליפסק (וע' מ"א שהביא בשם הב"ח דכתב דהוה חזקה התלויה במעשה והקשה עליו ממקוה יעו"ש. וי"ל דכוונת הב"ח הוא כיון דאיכא חזקה אתיא מכח מעשה אמרינן גביה כל היכא דאיכא לברורי מבררינן ול"ד לטריפות דלא בדקינן ובזה יש לתרץ ג"כ קושית הב"י בסימן תל"ז סעיף ב' בחזקתה בדוק דהתם הוי חזקה דאתיא מכח מעשה ודוק):
(סי"ב) ואם מפסיק ביניהם. ואם שח בינתים לדעת הרא"ש הוי הפסק כין דשתי מצות הם כמו בשחיטה וי"א דדוקא בשתי מצות של חובה כמו בתפילין הוה שיחה הפסק אבל הכא רשות דאי בעי לא ילבוש טלית הרי זה דומה לסעודה ושח באמצע דאין צריך לברך ובהפסק גדול בודאי צריך לברך:
עיין ט"ז ולבוש שהוקשו מ"ש משחיטה ויש לחלק דהתם נוסח הברכה הוא על המצוה שצונו הבורא ית"ש כמ"ש הט"ז ביו"ד סימן א' ולהכי אין קפידא כ"כ שיהיה דעתו על כולם וכ"ז שלא הסיח דעתו מהמצוה שבירך עליו אינו צריך לברך משא"כ הכא הברכה הוא על הטלית והראיה שמברכינן בלמ"ד ולכן צריך שיהיה דעתו על כולם ועיין בסימן ו' הג"ה ודוק:
(סי"ד) אם פשט טליתו כו' צריך לברך. הטעם כיון דלא היה בדעתו בשעת ברכה אלבישה שניה:
בהג"ה וי"א. אף שלא היה בדעתו אלבישה שניה מ"מ כיון דפשט על דעת לחזור חשבינן ליה ללבישה שניה למצוה אחת. וי"א דדוקא. דס"ל דאף כשדעתו לחזור צריך לברך רק דבנשאר עליו ט"ק אז יש לדמותו לפירות ואף דלא דמי לפירות וכמ"ש בסי"ב מ"מ מהני דעתו לחזור שלא יהיה מעשה חדש ט"ז. ושיטת הב"ח דאף במסירו סתם בנשאר עליו ט"ק אין צריך לברך כיון דלא הסיח דעתו מהמצוה ול"ד לסי"ב דצריך שיהיה דעתו על כולם והתם ג"כ לא הסיח דעתו מהמצוה כיון דלבש טלית הראשון ומ"ש הכא דא"ל שיהיה דעתו על הלבישה השניה י"ל דהכא עכ"פ היה דעתו על אותו טלית וכ"ז שלא הסיח דעתו לא חשבינן ליה ללבישה שניה למצוה אחרת ומצוה אחת היא משא"כ התם:
סט"ו אם נפלה טליתו. ולדעת הב"ח דבנשאר עליו ט"ק ין צריך לברך וכמ"ש בס"ק הקודם:
סט"ז הלן בטליתו בלילה, דכיון דלילה לאו זמן ציצית היא חשובה הפסק ומעשה חדש ומצוה אחרת. ואף לשיטת הרא"ש בסימן י"ח דס"ל דכסות יום חייב בלילה מ"מ כיון דהלילה גורמת שיופטר בכסות לילה חשובה הפסק. והב"ח חולק דא"צ לברך לדברי הכל. יש להביא ראיה לדין שכתב הט"ז דאם פשט טליתו על דעת לחזור לא מהני מדין זה ודוק:
סימן ט
(ס"א) אין וכרב נחמן דילפינן מנגעי בגדים. דכתיב צמר ופשתים:
בהג"ה וי"א וכרבא דכנף אתי למידרש מין כנף ושאר מינים א"פ רק במינם מוכח דשאר מינים חייבים מדאורייתא:
(ס"ב) או פשתים. ודעת הגמי"י בשם המהר"ם מרוטנבורג דלרבא דס"ל דשאר מינים מדאורייתא חייבים אינם פוטרים צמר או פשתים שלא במינם רק צמר ופשתים יחדו פוטרים אף שלא במינם:
בזמן הזה דליכא תכלת. עיין בתוס' בפ' התכלת שצדדו לומר דאף היכא דליכא תכלת אין אסור משום כלאים ואף שיכול לקיים שניהם מ"מ אישתרי כ"א לגבי ציצית רק מדרבנן אסור יעו"ש:
בהג"ה וי"א הטעם עיין במג"א. ולדעת הגמי"י שהבאתי לעיל ניחא ועיין בט"ז ודוק:
(ס"ג) כגון משי לבגד משי ושיטת בעל העיטור הביאה הרא"ש בה"ק דהא דאמרינן דאין לו תכלת מטיל לבן היינו לבן צמר במקום תכלת דהוא מין תכלת ולא נחסר רק צבע חלזון ולא מהני ציצית של פשתן לטלית פשתים מדאורייתא וכן ציצית של משי לטלית משי דהא צריך צמר במקום תכלת ולא מהני ציצית של צמר למשי דהא צמר לחוד אינו פוטר לטלית של משי דהוא א"מ לדעת מהר"ם מרוטנבורג ולכן אין תקנה רק לעשות טלית של צמר וציצית צמר עיין מג"א. ויש לעיין לבעל העיטור דס"ל דצריך צמר במקום תכלת לא ס"ל כדעת הגמי"י הנ"ל דהא קיי"ל דשאר מינן במינן פוטרין וא"כ ע"כ צ"ל לדעת הגמי"י דקאי היכא דליכא תכלת דאז מטיל לבן שאר מינים דא"ל דמטיל צמר בהא צמר לחוד א"פ שב"מ ואי אמרינן דצריך צמר תמיד במקום תכלת ליתא במציאות להאי דינא ועכצ"ל דבעל העיטור לא ס"ל כדעת הגמי"י הנ"ל. ועיין בס' מחצית השקל דרצה להשוות יחד וזה ליתא ודוק:
(ס"ו) ואין לעשות טלית פשתן. הטעם דיש לגזור שמא יעשה ציצית של צמר ויהיה כלאים פי' דבזמן שהיה תכלת היה מותר לעשות מדאורייתא בטלית של פשתן ציצית של צמר דהוא תכלת וגזרו חכמים שלא יעשה ציצית של צמר גזירה משום כסות לילה ויהיה כלאים שלא במקום מצוה וגזרו אף במינו אטו שא"מ זו שיטת ר"ת ושיטת רש"י הוא דגזרו רק בשא"מ ולא במינו דהוה גזירה לגזירה ועמ"ש בס"ב בשם התוס' ולשיטת בעל העיטור בודאי אין לעשות טלית פשתן וכמ"ש בסימן ג':
סימן י
(ס"ג) כפל קרנות. הטעם דסופו לחזור ועמ"ש בס"ו:
ס"ו בהג"ה אבל צריך להטיל. והטעם דסופו לחזור כן הוא דעת הב"י לר"ש דפוטר היינו שאם הטיל בכנפיו הפשוטים א"צ לעשות בכפולים ודעת הד"מ וכן הסכים הלבוש דר"ש פוטר לגמרי דכנפות הכפולים לא חשיבא ובכנפות הפשוטים ג"כ פטור כיון דכפלם ויש לעיין מ"ש מס"ג דחייב מטעם דסופו לחזור ומ"ש הכא בכפלם דנפטרים ולא אמרינן דסופו לחזור וצ"ע. ובשיטת הב"י אין להקשות די"ל כמ"ש לקמן בתפרם.
(בא"ס) אא"כ תפרה. ול"ד לס"ג דשאני התם דלהפקיע הטלית מחיוב לא מהני התפירה משא"כ הכא דלא נפקע החיוב ובזה מהני התפירה שיהיה בכפולים ולא בפשוטים. אך דאכתי קשה לשיטת הנ"י דס"ל דאיירי בטלית ארוכה ובפשוט פטור רק בכפלן נתחייב וא"כ אמאי מהני החיוב להפקיע מפטור ול"א דפטור מטעם דסופו לחזור וי"ל ודוק:
(בהג"ה) וי"א דחייבין. הוא דעת הרי"ף דפוסק כת"ק דחייבת וצריך להטיל בכפולים ולא בפשוטים עיין מ"א ועיין בחידושינו שהארכנו:
א בא"ס) הטיל למוטלת. עיין בתוס' ריש התכלת ד"ה התכלת דהיכא דהטיל למוטלת י"ל דדילמא לא נפסלו בכך רק אם מתכוין עובר בבל תוסיף. והמורם מדבריהם דהיכא דהם בכרך א' והוסיף אז אף אם אינו עובר בב"ת מ"מ נפסלו הציצית משום דהוסיף והמוסיף גורע והטיל למוטלת אז אף אם עובר בב"ת מ"מ לא נפסלו הציצית בכך יעו"ש שהביאו ראיה מהנחנקין:
ב בא"ס) אם נתכוין לבטל. דאז אינו עובר בב"ת ואף למ"ד לעבור לא בעי כוונה מ"מ הכא מודי דליכא ב"ת כיון דלבטל קא מיכוין (תו' מנחות מ' ד"ה וממאי) ופירוש לדבריהם דהיכא דמתכוין שלא לצאת אינו עובר כמו למ"ד במצות א"צ כוונה אם נתכוין שלא לצאת אינו יוצא כ"כ לענין ב"ת אינו עובר. ועדיין יש לעיין הא עיקר ב"ת עובר בשעת לבישה דהא קיי"ל דציצית חובת גברא וכלי קופסא פטורין וא"כ מה יועיל אם בשעת עשיה מכוין לבטולי הא אם אם ילבשנו יעבור עליו וצ"ל בדוחק כיון דבשעת עשיה מכוין לבטולי גם בשעת לבישה ילבשנו אדעתא דהכי. אך לפי מ"ש המג"א דהראשונות פסולים כיון שביטלם ניחא דלא יעבור בב"ת כשילבשנו כיון דציצית הראשונים פסולים בעצם הוה כשלא בזמנו דלעבור בעי כוונה ודוק. וא"כ לא יעבור כשילבשנו סתם ולא יכוין להוסיף:
ג) חותך הראשונות. אבל כל זמן שלא חתך פסולים. ויש לעיין כיון דבביטל אינו עובר בב"ת אמאי יופסלו השניות וי"ל דס"ל להרמב"ם דאף דא"ע בב"ת מ"מ כל המוסיף גורע אך דמדברי התוס' שהבאתי לעיל לא משמע כן. וי"ל דלהכי אינו יוצא בשניות דנפסלו דנעשו שלא לצורך וכמו בטלית בעלת ג' רק דבקציצת הראשונים נסתלק הפסול דאז הם לצורך משא"כ כשלא נחתכו הראשונים וק"ל. ועיין ברש"י בגמרא דמשמע דהפסול הוא ג"כ מטעם דלא לצורך (וא"ל דהא עכשיו אינו יוצא בראשונים משום ב"ת דהא לא ביטל להשניות וא"כ השניות הם לצורך ז"א דהא אם לא השניות היה יוצא בראשונות ועדיין הם שלא לצורך וק"ל). אך לשיטת המג"א דס"ל דכיון שביטלם להראשונות פסולים הם מטעם ביטול וא"כ השניות לצורך הם ואמאי פסולים וי"ל דעיקר הביטול לא מהני כל זמן שהראשונות כשרים הם וזהו לא שמענו שמהני ביטול על ציצית כשרים לפוסלם רק שהביטול מהני שלא יחזרו לכשרותם וישארו בפסולם שהיה מכבר וא"כ עדיין השניות הם שלא לצורך דאם לא היו השניות לא היה מהני הביטול כלל. ול"ד לחתכן דאז נסתלק הפסול דהם שלא לצורך דאם לא נעשו השניות וחתכן לא היו ציצית כלל מה שאין כן בביטול ודוק:
ד) וכשירה. השניות ולא נפסלו משום תולמ"ה י"ל כיון דאין פסולם בעצם רק משום שיש עוד ציציות ול"ד לבעל שלוש. ועיין סימן תרכ"ב בהג"ה ואם חתך האחרונות נסתפק המג"א אם הראשונות כשרים והעלה דפסולים כיון דביטלם. ולפי מ"ש דהפסול הוא קודם שחתך משום כל המוסיף גורע וי"ל דהוא בכלל כל יתר כנטול דמי וא"כ לא הוה עליה כלל ולא חשיב תולמ"ה ודוק:
ה) ואם נתכוין להוסיף פסולים. והטעם כיון דיעשה איסור אם ילבשנו כך הוה תעשה ולמ"ה ואף הראשונות דנעשו בכשרות פסולים מטעם איסור זו היא שיטת הרמב"ם ז"ל:
ו בהג"ה) ויש מכשירין בכ"ע. ל"מ הראשונות דנעשו בכשרות ואף האחרונות כשירות מטעם כיון דעביד איסורא לא חשיב מעשה ובשעת קציצת הראשונות זו היא עשייתן תוס' מנחות מ"ב. וא"ה עיין בב"י מה שמקשה על דברי הרא"ש במה דלא חילק בין מכוין לבטולי יעו"ש, דהא באמת כבר כתבנו דיש ב' טעמים על הא דפסולות השניות. א) משום דנעשו שלא לצורך. ב) כיון דכל המוסיף גורע. והנה רב פפא דמקשה ע"כ ס"ל כטעם הב' דכל המוסיף גורע דאל"ה לא מקשה מידי כיון דקמיכוין לבטולי וא"ע בב"ת א"כ השניות ממילא כשרים אף קודם שחתך וכמ"ש באות ג' וא"ל כיון דנעשו שלא לצורך מש"ה פסולים ז"א דהא יש להקשות כקושיית תוס' דהא לעבור לא בעי כוונה וכמ"ש באות ב' וע"כ צ"ל דס"ל לר"פ כיון דביטלם פסולים בעצם וכמ"ש המג"א ואם כן הוה כשלא בזמנו דבעי כוונה וכמ"ש שם באות ב'. וא"כ ליכא למימר דהטעם הוא משום דנעשו שלא לצורך דא"כ תיכף בשעת התחלת עשיה דנתכוין לבטלם נעשו לצורך כיון דנפסלים הראשונים ועכצ"ל הטעם משום דכל המוסיף גורע משא"כ הרא"ש י"ל דסומך אדברי תוס' דהביאו ראיה מפ' הנחנקין דלא אמרינן בהטיל למוטלת כל המוסיף גורע כיון דא"ע בב"ת כשרים השניות וא"כ כשרים השניות והא דפסק הרא"ש והר"ב דקודם שחתך פסולים בכל ענין י"ל משום דס"ל דאף דמכוין לבטל לא מהני שלא יעבור בב"ת כיון דלעבור לא בעי כוונה וא"ל דהראשונים פסולים בעצם כיון שביטלם י"ל דס"ל דביטול לא מהני. והא דרב פפא ס"ל דביטול מהני י"ל דרב פפא לשיטתו דס"ל ע"כ בהטיל למוטלת דהמוסיף גורע א"כ מהני הביטול שלא יחזרו לכשרותם משא"כ לדידן דס"ל דאף דעובר בב"ת מ"מ לא נפסלו בכך וא"כ שפיר לא מהני הביטול דאטו נאמר דהיכא דמכוין לבטל ציצית כשירים שיהיו נפסלים בכך וכיון שלא מהני הביטול ממילא עובר בב"ת אף בנתכוין לבטל כיון דלעבור לא בעי כוונה ודוק כי עמוק הוא):
ז) (בהג"ה ואם נחתכו האחרונות אף הראשונות כשרים דלא ס"ל הטעם דביטול מהני לפסול להראשונים וכיון דלא מהני הביטול לפסול להראשונים להכי מכשירין אף בביטול ולא נתכוין להוסיף כיון דלעבור בזמנו לא בעי כוונה ועיין באות ב'):
וקודם שחתך הראשונות פסול בכ"ע. כבר כתבתי דעל השניות יש ב' טעמים דפסולים. א) משום דנעשו שלא לצורך (וכן משמע מדברי רש"י שם ודוק). ב) דכל המוסיף גורע. ואם חתך האחרונות הראשונות כשרים מ"א וחולק אסברא הראשונה ועיין בדברי תוס' שהבאתי לעיל:
(א"ה עיין בתוס' שהוקשו אף למ"ד לא בעי כוונה. ומה שנלע"ד לתרץ קושייתם דהא שלא בזמנו בעי כוונה והנה כתב מהרי"ט והביאו הכנה"ג בהכללים דהיכא דאי אמרינן דאי עביד לא מהני אז לא עשה איסור כלל קיימ"ל דאי עביד דלא מהני כדי שלא יעשה איסור וכן כתב בס' שאגת אריה בפ' ראוהו ב"ד גבי התוקע בשופר של עולה וא"כ ה"נ דכוותיה אי אמרינן דאי עביד לא מהני והציצית פסולים אז לא עבר אב"ת כיון דהוי שלא בזמנו דהא אינו יוצא בהם ועיקר ב"ת הוא בשעת לבישה וא"כ כיון דהציצית פסולים אז לא יעבור כלל אב"ת ולכן י"ל דהציצית פסולים מטעם אי עביד לא מהני ואינו עובר אב"ת כיון דשלא בזמנו בעי כוונה ודוק). ואין לומר בפשיטות כיון דהשניות פסולים מטעם שנעשו שלא לצורך הוה כשלא בזמנו ז"א דהא אף עפ"י כן שם ציצית עליהם וכמ"ש רש"י לענין כלאים דהיכא דפסיק לקמאי מתכשרי שם ציצית עליהן וה"נ דכוותיה לא מקרי שלא בזמנו כיון דשם ציצית עליהן משא"כ היכא דפסקי לקמאי אז אין שם ציצית עליהן וכמ"ש רש"י שם גבי אין תכלת בטלית פטורה וא"כ שפיר י"ל אף דנפסקו קמאי לא מתכשרי משום תולמ"ה וא"ל דעבר אב"ת ז"א דאי אמרינן דנפסקו קמאי לא מתכשרי לא עבר אב"ת כלל כנ"ל:
עיין בתוס' ד"ה וממאי ותירוצם אינו מובן דהא קיימ"ל בפ' ראוהו ב"ד גבי הניתנין דעובר אב"ת אף שהוא מכוין להזות שלא לשם בכור ועיין גבי פתח בשיכרא מ"ש התוס' דאף דקיימ"ל דמצות אין צריכות כוונה מ"מ אם נתכוין לשם מצוה אחרת לא יצא וא"כ מוכח דבל תוסיף עובר אף בענין זה וא"כ מה מהני הכוונה לבטולי ועכצ"ל כמ"ש המג"א דאז הם פסולים בעצם ול"ש אי אתרמי ליה ודוק:
(בהג"ה) ויש מכשירין עיין בב"י מה שמקשה על שיטת הרא"ש ומה שנלע"ד לתרץ די"ל דעיקר הסברא דב"ת ליכא מעשה איכא הוא מטעם כיון דעובר אאיסור ל"ש מעשה כלל והוא בכלל כל דאמר רחמנא ל"ת א"ע ל"מ, אך דבאמת י"ל דל"ש ב"ת כיון דכבר עשה כל הד' ציצית והרי זה דומה לכהן שסיים ברכותיו דאמרינן בפ' ראוהו ב"ד דהוה כשלא בזמנו וא"כ הוה כשלא בזמנו דבעי כוונה אך מטעם דאי אתרמי ליה ציבורא אחרינא חשבינן ליה שיעבור אף בלא כוונה וא"כ י"ל כיון דרחמנא אחשביה שיעבור בלא כוונה מטעם שהעשיה חשיב בהתירא וא"כ ה"נ דכוותיה אי הוה מתרמי ליה טלית אחרינא או דהוי נפסקו קמאי חשיב ליה כבזמנו דלעבור לא בעי כוונה. וא"כ י"ל כיון דרחמנא אחשביה שיעבור בלא כוונה כיון שהעשיה חשיב אי הוה בהיתירא וא"כ ל"ש לומר דלא חשיב מעשה מטעם דנעשה באיסור דהא עיקר האיסור הוא מטעם דיכול לעשות בהיתר. ובזה מתורץ קושית תוס' ד"ה וממאי ודוק. ובזה יש לישב קושייתם דהא אי אמרינן דעובר אב"ת בשעת לבישה הוה ככהן שלא סיים ברכותיו דהא אין לומר דכבר נפטר מציצית דהא בשעת לבישה נתחייב בציצית והוא לובש בחמש ציציות וא"כ לא הוה כשלא בזמנו משא"כ אי אמרינן דבשעת עשיה עובר אב"ת וא"כ תיכף כשעשה הד' ציצית הוה כשלא בזמנו וא"כ עכצ"ל דאחשביה. והנה שם בסוגיא זו אמרינן דחדא מכלל חברתה איתמר וכתבו התוס' שם דהא דר' זירא מכללא דשמואל איתמר ודייק ר"ז דהטיל למוטלת כשירה מהא דאמר שמואל דאין בה משום כלאים. ושמואל ס"ל דכלי קופסא חייבין בציצית וא"כ שייך לומר דרחמנא אחשביה ומקשה שפיר ממאי דהאי גברא לאוסופי וכו' ואעפ"כ עובר אב"ת ואף שהוא שלא בזמנו ועכצ"ל דרחמנא אחשביה משא"כ לדידן דקיימ"ל דעיקר הב"ת הוא בשעת לבישה ואז הוא בזמנו ול"ש לומר אחשביה ושפיר י"ל דלא חשיב מעשה. ודוק כי עמוק הוא:
עוד מה שנראה בישוב דברי הרא"ש והוא העיקר דהא באמת יש לעיין דהא קיימ"ל בפ' ראוהו ב"ד דשלא בזמנו בעי כוונה וקיימ"ל דציצית חובת גברא הוא ואם כן בשעת עשייתן הוי שלא בזמנו דהא אז אין החיוב כלל וא"כ לא עשה איסור ב"ת בעשייתו והוה כמו הישן בח' בסוכה דא"ע ב"ת אם לא שכוון. (ועכצ"ל דזה הוה שלא בזמנו דאל"ה האיך אנו עושים ציצית קודם לבישה הא עובר אב"ת ועכצ"ל דהוה בשלא בזמנו ודוק) ואם כן אמאי סתם הרא"ש דבריו. אך די"ל דכיון שיעבור אשעת לבישה ג"כ לא חשיב מעשה כיון שאינו ראוי להתקיים כך וכ"מ בט"ז סברא זו ודוק. וכן משמע מדברי התוס' שהקשו דהא קיימ"ל דב"ת לא בעי כוונה והא בשעת עשיה הוה שלא בזמנו וע"כ צ"ל כמ"ש דאינו ראוי להתקיים לבוש ודוק. אך דעפ"ז יוקשה מהא דקיימ"ל דסדין בציצית גזירה שמא יקרע סדינו בתוך ג' ויתפרנו והוה תולמ"ה וכן מהא דמקשינן מכיון שארגו בו היו מטילים בו כלת ומה קושיא הא כיון דהטילו בו כלאים אינו חזי ללבישה מטעם איסור כלאים וא"כ ל"ש תולמ"ה כמו באיסור ב"ת ועכצ"ל בין איסור כלאים לאיסור ב"ת דדוקא באיסור ב"ת אמרינן דל"ש תולמ"ה כיון דעיקר הפסול מה שנפכלים הוא מחמת שלא לצורך והאיסור והפסול הוא בדבר א' משא"כ בכלאים דהאיסור והפסול לאו בדבר אחד הוא ודוק כי נכון הוא. והנה ביבמות דף צ' כתבו התוס' דחיוב דציצית הוא אחר הלבישה ולא בשעת לבישה ואיסור דכלאים הוא בשעת לבישה יעו"ש בדבריהם. וא"כ טלית שיש בה כלאים אי אמרינן דפסיקת קמאי לא מהני עובר איסור דכלאים וכמ"ש בסוגיא הנ"ל מהא דא"ר זירא אמר שמואל וא"כ לא יחול כלל האיסור דב"ת על איסור דכלאים כיון דאיסור כלאים קדים ושייך תולמ"ה כיון דלא יעבור כלל איסור דב"ת דאין איסור חל על איסור ושפיר מקשה ר"פ אהך דינא דר"ז דאיירי בכלאים הא אם אינו מכוין להוסיף אינו עובר רק בזמנו וזמן החיוב אחר הלבישה הוא וא"כ איסור דכלאים קדים ולא יעבור כלל אב"ת ומתורץ קושית התוס' ודוק. ושיטת הרא"ש ג"כ ניחא דלא חולק דהא איירי בזמן דליכא תכלת ואינו ראוי להתקיים דיעבור אב"ת אחר הלבישה דבזמנו לא בעי כוונה ודוק כי נכון הוא בעזה"י:
חותך הראשונות. אבל כל זמן שלא חתך פסולים השניות ויש לעיין אמאי נפסלים השניות כיון דא"ע ב"ת בנתכוין לבטל וא"ל משום שנעשו שלא לצורך ז"א לשיטת המג"א דא"ל דנפסלים הראשונים בביטולם וא"כ השניות הם לצורך ומה לי אם חתך ומה לי אם בטל. וי"ל דהרמב"ם ז"ל פליג אדברי תוס' שהבאתי לעיל וס"ל דאף דאינו עובר בב"ת מ"מ נפסלים הציצית כיון שהוסיף כמו דקיימ"ל לשיטת התוס' בהוסיף בכרך אחד ודוק. ועיין מה שכתבנו לעיל די"ל דהרמב"ם לא פליג על תוס' ויעו"ש:
ואם נתכוין להוסיף. אף שחתך א' משתיהן פסולה דכיון דיש איסור הוה תולמ"ה אף דאין פסולם בעצם ויש לעיין אמאי אם חתך השניות הראשונים פסולים הא בראשונים לא נעשה איסור וצ"ל כיון דיעשה איסור אם ילבשנו ואז אין חילוק בין הראשונים לאחרונים לכן הוה תולמ"ה (ומזה מוכח כדברי המג"א דבנתכוין לבטל הראשונים פסולים לגמרי דאל"ה יוקשה הא אף כשאינו עובר בב"ת בשעת עשייתו מ"מ בשעת לבישה כשילבשנו כך דהיה איסור ואמאי מכשירין טפי בנתכוין לבטל הראשונות והשניים כשרים משום דלא נעשה איסור בהם והא בראשונות ג"כ לא נעשה איסור ואעפ"כ פסולים מטעם שיעשה איסור בשעת לבישה וא"כ מה מהני בנתכוין לבטל בשעת עשייתו הא כשילבשנו סתם יעבור אב"ת ועכצ"ל כמ"ש דבנתכוין לבטל הראשונות הוה כשלא בזמנו ולא יעבור אב"ת כשמכוין לבטל. אך דבאמת יש לדחות ראיה זו וי"ל כיון דמכוין לבטל בשעת עשיה אף כשילבשנו סתם לא יעבור עליו דמסתמא אדעתו דעשיה לבשו ודוק היטב וע"מ שהקשו על הרמב"ם בפי' דברי הגמרא דהא בגמרא אמרו להיפוך ב"ת איכא. וי"ל לפמ"ש התוס' דחדא מכלל חברתה איתמר והא דא"ר זירא מכללא דר' זירא אמר שמואל איתמר וכמ"ש התוס' התם ושמואל לשיטתו דס"ל דכלי קופסא חייבין וא"כ עובר ב"ת אשעת עשיה והוה כל דאמר רחמנא ל"ת דאעל"מ ולא הוי עשיה כלל כמו שפרש"י שם משא"כ לדידן דקיימ"ל דכלי קופסא פטורין ולא עשה איסור בשעת עשיה דהוה כשלא בזמנו וא"כ עיקר האיסור בשעת לבישה הוא ולכן כתב הרמב"ם הסברא להיפוך ודוק היטב בכל זה):
ואם נתכוין להוסיף. משמע מדברי הרמב"ם דמשום ב"ת נפסלו הציצית דאלו לדעת התוס' בהנחנקין דמשום ב"ת אין לפסול הציצית א"כ יוכשרו בחתיכת של הראשונות או השניות דעל הפסול ל"ש תולמ"ה ומשום איסור ב"ת לא לפסלו וק"ל:
ואם נתכוין להוסיף עמש"ל. ומזה יש לפשוט דעובר אב"ת אף אם עשה ציצית פסולים והוסיף עליהם כשרים דהא הכא נמי השניות פסולים משום שנעשו שלא לצורך וכמ"ש רש"י ואעפ"כ עובר על הראשונות אב"ת
ויש מכשירין בכ"ע. הטעם עמש"ל. ובמתכוין לבטל י"ל דכשרים השניות חדא דס"ל דאף דמתכוין לבטל עובר אב"ת וכ"כ הב"ח. או די"ל דכיון דנתכוין לבטל לא נפסלו שניות כלל כיון דנעשו לצורך ועוד י"ל דל"ש תולמ"ה כיון דאין פסולו בעצם וכמ"ש בשיטת הרמב"ם אך דשיטת הגמרא צריך ליישב דלא משמע כן ועמ"ש בחידושינו תירוץ עיין באות ה':
ואם אתך השניות בנתכוין להוסיף בודאי הראשונים כשרים חדא כיון דאיכא ב"ת מעשה ליכא ועוד דנעשו בהכשר ל"ש תולמ"ה וכמ"ש המג"א בסימן ט"ו ובנתכוין לבטל דעת הט"ז דהראשונים פסולים לדעת הרא"ש ודעת המג"א דהראשונים כשירות ופליג גם בזה על הרמב"ם:
(בהגה) וקודם שחתך הראשונים וכו'. הנה בנתכוין להוסיף דהשניות פסולים בעצם משום שנעשו שלא לצורך והראשונות אינם פסולים רק מטעם ב"ת ובנתכוין לבטל אי אמרינן דא"ע בב"ת מ"מ פסולים השניות משום דנעשו שלא לצורך. אך דלדעת הט"ז דס"ל דלשיטה זו הראשונים פסולים בפסיקת בתראי משום דביטלם א"כ ע"כ צ"ל דס"ל לדעה זו זו דעובר אב"ת בנתכוין לבטל. אך דבאמת צ"ע כיון דהראשונים פסולים האיך יעלה על הדעת דעובר אב"ת הא הוה כשלא בזמנו ודוק. ואפשר לומר דס"ל לדעה זו כשיטת הרמב"ם דאף דא"ע בב"ת מ"מ נפסלים הציצית וכמ"ש לעיל. ולשיטת מג"א ניחא די"ל הטעם דנעשו שלא לצורך וגם דעובר אב"ת. והראשונים בנתכוין להוסיף פסולים משום ב"ת ואינם פסולים בעצם ובנתכוין לבטל אינו יוצא בראשונים לדעת הט"ז כיון שביטלם. ולדעת המג"א כיון דיעבור אב"ת. ואף אי אמרינן דבנתכוין לבטל אינו עובר בב"ת היינו בשניות אבל בראשונים בודאי עובר כיון דלא ביטלם להשניות. וא"ל כיון דהשניות פסולים מטעם דנעשו שלא לצורך א"ע בב"ת בשעת לבישה דהוה כשלא בזמנו. ז"א כיון דמהני לפסיקת קמאי ואז נעשו כשירות לא הוה כשלא בזמנו דשם ציצית עליה וכמ"ש בגמרא לענין כלאים ודוק. וכוונת הרמ"א י"ל דאינם פסולים בעצם רק דקודם שחתך יעבור אב"ת ואף אי אמרינן דדעת הרא"ש דבנתכוין לבטל אינו עובר אב"ת וכמש"ל מ"מ צריך לחתוך להראשונים ואינו יוצא בהם ממ"נ אי אמרינן דכשילבשנו סתם אז אדעתא דלבטולי קמכוון בודאי אינו יוצא בראשונים דהא מצות צריכות כוונה ומכ"ש כשנתכוין שלא לצאת בהם ואם ילבשנו אדעתא לצאת בהם אז יעבור אב"ת בשעת לבישה וכמש"ל ודוק:
וקודם שתתך הראשונות פסולים בכ"ע. והטעם דציצית אחד על כנף אחד ולא שני ציצית על כנף א' והוה כמו ה' פרשיות שבתפילין ונפסלין אף הראשונות (תוס' ר"פ התכלת ורא"ש). ושיטת התוס' דאף שעובר אב"ת לא נפסלין הראשונים (כן דייקו מדלא משכחת ליה בפ' הנחנקין בהטיל למוטלת דחייב יעו"ש). אלא עכצ"ל דלא נפסלים הראשונים אבל השניים בודאי פסולים כיון שנעשו שלא לצורך ועיין בב"י דבנתכוין לבטל אז ללישנא בתרא דכש"ר ג"כ כשרים קודם שחתך וי"ל הסברא דמשום שנעשו שלא לצורך אין לפסול כיון שנתכוין לבטל עשייתם לצורך הוי ומכ"ש לשיטת הסוברים דהראשונים נפסלים משום שביטלם ומשום שני ציציות על כנף אחד אין לפוסלם כיון דהראשונים פסולים אף שביטלם אין שם ציצית עליהם. (ויש לעיין דרש"י בהטיל למוטלת פירש דהשניות פסולות משום שנעשו שלא לצורך ולפי"ז הראשונים לא נפסלו כלל ומשום שני ציציות על כנף אחד ג"כ לא נפסלו וצ"ע):
עמ"א בנתכוין לבטל אם חתך להשניות כשרים הראשונים ואף דהא קודם שחתך חל על הראשונים איסור ב"ת וכמ"ש ובאיסור ב"ת לא מהני חתך ז"א דהא באמת ביטל להראשונות ולא חל עלייהו איסור ב"ת דשילבשנו אדעתא דלבטולי קא מיכוין כמו בשעת עשיה אך דא"י לצאת בהם דאם ירצה לצאת יעבור אב"ת ודוק. ודוחק דהא אם נתכוין להוסיף ג"כ בראשונים לא נעשה איסור כלל בשעת עשיה רק משום שיעבור אב"ת אם ילבשנו לכן אמרינן ביה תעשה ולא מן העשוי וה"נ דכותיה וצ"ל דהתם כשילבשנו סתם יעבור אב"ת משא"כ הכא כשילבשנו סתם לא יעבור אב"ת רק דלא יכול לצאת בהם דאדעתא דעשיה ילבשנו ודוק:
לסי' י' כללים להטיל למוטלת
א) כל היכא שאין פסולו בעצם לא אמרינן תולמ"ה כגון הטיל למוטלת דהפסול אינו בעצם ועיין בסי' תרכ"ח בסוכה שתחת הגג וזו לשיטת הרמב"ם). ב) אם הפסול הוא משום ב"ת כיון דהוא איסור ג"כ אמרינן תולמ"ה אף היכא שאין פסולו בעצם ואפילו היכא שנעשה תחלה בהכשר (זו לשיטת הרמב"ם). ג) ושיטת רש"י הוא להיפוך דכל שאין בו משום ב"ת אמרינן תולמ"ה והיכא דישנו איסור ב"ת ל"ש תולמ"ה דלא מן העשוי קרינן ביה כיון דהעשיה הוא באיסור עט"ז. ד) אם הטיל למוטלת. אם נתכוין להוסיף פסולים הראשונים והשניים משום ב"ת דהא כשילבשנו עובר אב"ת (רמב"ם). ושיטת התוס' דאף כשעובר אב"ת מ"מ לא נפסלו הציצית (תוס' ר"פ התכלת יעו"ש). ה) אם נתכוין לבטל הראשונים אינו עובר אב"ת דאף דב"ת בזמנו לא בעי כוונה מ"מ אם נתכוין שלא להוסיף אינו עובר. ושיטת הב"ח לדעת הרא"ש דעובר. ו) אם נתכוין לבטל הראשונים אף דאינו עובר אב"ת ולרש"י בלשון ראשון כשרים השניים בנתכוין לבטל עיין בב"י מ"מ נפסלים השניים משום דנעשו שלא לצורך ולשיטת הט"ז (דס"ל דאף אם חתך להשניות הראשונים פסולים משום שביטלם) השניות פסולים משום דכל המוסיף גורע דרחמנא אגמריה ד' ציצית ולא יותר אף בענין דאינו עובר אב"ת וכמ"ש התוס' שהבאתי בריש סימן זה. ז) אם חתך האחרונות דעת הט"ז דהראשונים פסולים כיון שביטלם. אך לדעת המג"א דס"ל דביטול אינו פוסל י"ל דא"י לצאת בהם דאם ירצה לצאת בהם אז יעבור אב"ת כיון דלא ביטלם להשניות והא דא"ע אב"ת בשעת לבישה הוא כיון שביטלם בשעת עשיה מסתמא ילבשנו אדעתא דהכי דלא ירצה לצאת בהם וא"כ ממ"נ אינו יוצא בהם:
סימן טו
(ס"א) מותר להתיר וכו'. ואף דקיי"ל דציצית חובת גברא הוא מ"מ אסור כדאשכחן במזוזה דנענש אותו שנטלה (בפ' השואל ק"ב) אע"ג דחובת הדר הוא תוס' שבת כ"ב ד"ה רב אמר. ולענין מזוזה אסור אפילו רוצה לקבוע בבית אחר משום שעשויה להציל מהמזיקים תוס' בתירוץ השני שם וכ"פ בהג"א פ' ב"מ דין וא"ו יעו"ש:
(ס"ב) אינו יכול ליקח הכנף. הנה שיטת רש"י הוא דאסור ליקח ציצית עם הכנף שהם מטלית אחר אף באופן דהציצית אינן נפסלים כגון שהיה שיעור טלית מ"מ אסור משום דעל כנפי בגדיהם כתיב וכנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשיה ושיטת הנ"י דאסור משום תולמ"ה ואיירי בענין שנפסלים הציצית כגון שלא היה שיעור טלית דלא מהני כשחזר ותפרם משום דבבגד זה לא נעשה בכשרות והוה תולמ"ה ולא דמי לנקרע למעלה משלשה דיתפור דהתם בבגד זה נעשה בכשרות עמ"א וק"ל:
(ס"ג) טלית מצוייצת וכו'. ויש לעיין לשיטת הב"ח כיון דנקרע על פחות מג' אצבעות אז לא הוה חיבור וא"כ הוה טלית בת ג' כנפות כיון דהכנף הד' הוא תפור וא"כ נפסלים הציצית ואח"כ כשיקרע לגמרי נעשה בת ד' כנפות וא"כ הוה תולמ"ה ועמש"ל:
עמג"א ושיטת הב"ח דע"כ לא מכשיר הרשב"א רק כל חלק לחוד שיעשה ציצית בב' כנפות האחרים אבל לתפור תחתיו לחלק הנשאר פסול משום דכשמתחיל לתפור כל שלא הגיע לג' אצבעות עדיין לאו חיבור הוא וכמ"ש בשם התוס' בס"ד ומ"מ נתבטל כנף זה במקום תפירה ונשאר רק ג' כנפות ונפסלים הציצית ואף כשנחבר אח"כ ונעשה בת ד' הוה תולמ"ה. ואם מתחיל לתפור באמצע גם הב"ח מודה דכשר ואם תופר ב' חלקים יחד דעת הפ"מ דגם הב"ח מודה דכשר דל"ש תולמ"ה כיון דנעשו בכשרות בבגד זה רק לצרף לחתיכה אחרת פסול כיון דלא נעשה בכשרות באותה חתיכה. ודעת מחצית השקל דלדעת הב"ח אסור אף אם תופרם ביחד. וכן משמע מדברי המג"א דהקשה על הב"ח מהא דקיי"ל דנקרע חוץ לג' יתפור והא התם נעשה בכשרות בבגד זה מוכח מדבריו דלדברי הב"ח אסור לתופרם יחד ג"כ ודוק:
ודעת המ"א דמותר לתפור אף בחלק אחר כיון דהתפירה אינו מבטל הכנף כמ"ש בסי' יו"ד ס"ג. ובאמת יש לחלק דהתם הטעם כיון דלא קצען גלי דעתיה דסופו לחזור משא"כ הכא דל"ש סברא זו דהא באמת הוא רוצה לתופרן באחרת. ועוד קשה לי על דברי המ"א לו יהא דתפירה אינו מבטל הכנף מ"מ כל זמן שלא תפר רובו נעשית בעלת ה' והוא גופיה הביא בשם הב"ח דבעלת שש פטורה וא"כ הוה תולמ"ה וצ"ע:
ואם באנו לצאת כל הדעות. אסור לתופרן בין בחתיכה אחרת בין באותו חלק (לחוש לדעת התוס' דהובא בס"ד). ואפילו באמצע אסור להתחיל ולתפור משום דנעשית בעלת שש וכמ"ש. וכן בהחלק הנקרע י"ל דאסור וכמ"ש לעיל דכל שלא נקרע לגמרי הוה רק בת ג' כנפות ואפילו בנעשה הקרע באמצע ג"כ יש לפקפק דנעשה בעלת ה':
ויש להביא ראיה לדעת הפ"מ דגם הב"ח מכשיר באותו טלית עצמו לתופרם דל"ש תולמ"ה כיון דנעשה בבגד זה בכשרות דאל"ה יוקשה אמאי מכשיר הרשב"א כל חלק בפני עצמו דהא כיון שנקרע ונשאר בפחות מג' אצבעות התפירה מבטל הכנף ונעשית בעלת ג' והוה תולמ"ה ודוק. ועכצ"ל דס"ל להבית חדש דבאותו הבגד ל"ש תולמ"ה:
(סט"ו) וי"א דלרב עמרם לא נפסל. ומקודם אבאר דין שיעור הקרע. הנה היכא דנקרע למעלה מג' ונשתייר שיעור כנף אז אם נשאר חיבור לבגד בג' אצבעות הוא חיבור גמור ואינו נחשב שיהיה הקרע בפני עצמו כמו דקיי"ל בפ' דם חטאת צ"ד לענין כיבוס דחשיב בגד כ"ז שהוא מחובר בו ג"א. אך אם נקרע לגמרי אז אם אין באותו קרע שיעור טלית נפסלים הציצית ואם חזר ותפרן כשרים ולא הוה תולמ"ה כיון דעשויים בכשרות בתחלתן בבגד זה וכמ"ש המג"א בס"ב. ואם לא נשתייר שיעור כנף אז אף אם נקרע במיעוטו נתבטל מתורת כנף ונפסלים הציצית וצ"ל דל"ד לכיבוס דלענין שיהיה שם בגד מהני החיבור אבל לענין כנף לא מהני חיבור שיהיה נקרא כנף משום דמחובר בו בסופו. ועיין בתוס' שאביא בס"ד. ואם חזר ותפרן לא מהני התפירה שיוכשרו הציצית משום דהוה תולמ"ה ול"ד לאם נקרע למעלה מג' דלא הוה תולמ"ה שאני הכא דנתבטל הכנף לגמרי ואפשר לומר הסברא כיון דנתבטל מתורת כנף אף שחזר וחיברו הוה כנף חדש וכמ"ש התוס' בפרק דם חטאת לענין בגד. וכמו דקיי"ל לענין טומאה דכלים שנשברו וצירפן נטהרו כיון דבאותו כלי לא היתה הטומאה וה"נ דכוותיה וא"כ י"ל דבאותו הכנף לא נעשה בכשרות. משא"כ לענין בגד י"ל דס"ל כמ"ש שם התוס' דכל שנשאר ג' על ג' שם בגד עליו וא"כ לא הוי בגד חדש ודוק. זו היא שיטת הנ"י בפירוש ר"ע. ושיטת התוס' הוא. דאין חילוק בין נשתייר שיעור כנף ללא נשתייר. רק אם מחובר לבגד בג"א אז לא נפסלים הציצית כלל דכיון דחיבור הוא לענין בגד כ"כ חיבור הוא לענין שלא יתבטל תורת כנף. ואם אינו מחובר לבגד בג"א אז אף אם נקרע למעלה מג' אצבעות בענין שנשתייר שיעור כנף מ"מ כיון דנפסלים הציצית מחמת שאין באותו קרע שיעור טלית אם חזר ותפרו לא מהני משום תולמ"ה. ויש לעיין מ"ש מסי' תרכ"ו ס"ב בהג"ה. ויש לחלק דהתם אין הפסול מחמת עצמו ועיין במג"א שם ואפשר לומר דהתוס' ס"ל כתירוץ הראשון שכתבו בפ' דם חטאת דהיכא דנקרע לגמרי אף שנשתייר שיעור ג' על ג' באותו הקרע מ"מ לאו שם בגד עליו כיון שנקרע והוה ככלי שנשברה דאף דהשברים מקבלים טומאה מ"מ כיון דנשברו נטהרו מכדי טומאתן הראשונה דאין שם כלי הראשונה עליה וה"נ דכוותיה כיון דנקרע אין שם בגד עליו ואף כשחזר ותפרו הוה כבגד חדש וא"כ לא נעשה בבגד זה בכשרות והוה תולמ"ה ודוק:
סימן כא
כללים
(א) תשמישי קדושה ותשמישי מצוה. תשמישי מצוה נזרקין היכא שאין קביעות. ב) תשמישי קדושה יגנזו. ג) הזמנה לאו מילתא היא בתשמישי קדושה רק במעשה. ד) תנאי מהני לתשמישי קדושה להשתמש בו דברי חול אף בעודן במצותן אבל לא לתשמיש בזיון. ה) דבר שבקדושה יש פלוגתא אם מהני בהו הזמנה ואם הזמין לחוד מהני בהו תנאי. ו) אם הזמין במעשה לא מהני תנאי לדבר שבקדושה רק לענין שיהיו מורידין לקדושה קלה. אלו הן תשמישי מצוה ציצית שופר סוכה לולב נ"ח. תשמישי קדושה הכיס שמניחין בו התפלין והרצועות. דבר שבקדושה הקלף שכותבין בו והקציצה דהיינו הבתים: