עצי בשמים· רבי ישעיה מושקט
חידושים לשו"ע או"ח · הלכות שבת
סימן רמג
סעיף א) ושכר את העכו"ם בכך וכך ליום. ואז אסור דהוה כשלוחו. (ודע דשבות דאמירה לעכו"ם דעת הסמ"ג דהוה דאורייתא משום מלאכה לא יעשה. ורוב הפוסקים הסכימו דלא הוה רק דרבנן ואדרבה קיל טפי דהוה רק אמירה (עיין סימן שי"א ס"ב) ורש"י כתב בע"ז דהטעם דשבות דאמירה לעכו"ם הוא משום ודבר דבר ועיין בסימן ש"ו ולפי"ז יש לעיין אמאי אסור כשעושה המלאכה מעצמו דלא הוה רק הרהור דמותר בשבת וק"ל) ואף שצוה לו קודם השבת אסור עיין בב"י סימן ש"ז (א"ה עיין בהלכות ריבית דיש שליחות לעכו"ם לחומרא וא"כ אמאי קיימ"ל דשבות דאמירה לעכו"ם הוא דרבנן ועיין במשנה למלך בהלכות ריבית פ"ב) וי"ל דהא דשליחות לעכו"ם לחומרא הוא מד"ס:
אבל שדה מותר ולשכור לו עכו"ם בקבולת שיעשה לו כל מלאכתו הצריכה לשדהו דעת התוס' דמותר דלא שייך גזירת הרואים שיתלו באריסות ודעת הרמב"ם (בפ"ו הט"ו) שלא התירו אלא כשהאמת כן הוא כמו שיאמרו הרואים אבל כשאין העכו"ם נוטל בפירות יש לחוש שיחקרו וימצאו שישראל נוטל כל הריוח לעצמו ויאמרו ששכיר יום הוא וא"ת נתיר על סמך שיאמרו קבלות הוא ז"א שאם היינו דנין כן שהרואין אותו תולין בקבלות אפילו לבנות את הבית היה מותר (מגיד). אבל מדינא שרי לכ"ע לשכור לו בקבלות דדמי לקבלנות כיון שאין הישראל מרויח ועבס"ב:
(ס"ב) מותר להשכירם לעכו"ם. ולשכור לו עכו"ם בקבולת דעת מהרי"א דאסור אפילו לדעה הראשונה שהבאתי לעיל דל"ש גזירת הרואים מ"מ הכא אסור לדינא ול"ד לשדה דהתם אין הישראל מרויח במה שעכו"ם עושה בשבת דאם לא יעשה היום יעשהו למחר. אבל במרחץ ותנור שאם לא יעשה המלאכה בשבת מפסיד הישראל הריוח של יום השבת ונהנה ממלאכת השבת ואסור. והב"ח השיג על מהרי"א דמדינא שרי ואף שישראל נהנה ממנו כיון שהעכו"ם ג"כ נהנה ממנו שרי כמו באריסות שכתב הרב בהג"ה. והמ"א השיג עליו דהא אף אם לא יעשה העכו"ם בשבת יצטרך לשלם לו וא"כ אין העכו"ם נהנה ממנו וצ"ל בכוונת המג"א דע"כ איירי ששכרו באופן זה שלא יקפיד עליו אם ילך בטל פעם אחת דאל"ה אסור דהו"ל כקובע מלאכתו ליום השבת וכמ"ש גבי אגרת וא"כ אין העכו"ם נהנה. וי"ל דכוונת הב"ח כגון שהעכו"ם נהנה ממנו ג"כ כגון ששכרו בדבר קצוב ליתן לו מכל היסק והיסק ואז מותר כמו באריסות עיין תו"ש. ודעת הפרי מגדים דכשישראל מרויח אז לא שרי רק כשהעכו"ם נוטל חלק בגוף כמו באריסות וא"כ הכא בודאי יש לאסור בכל גווני ועמ"ש בסימן רמ"ד:
סימן רמד
(ס"א) והעכו"ם עושה לעצמו. שאין ישראל נהנה ממלאכתו דאם לא יעשהו היום יעשה למחר. אבל אם ישראל חפץ בכך אסור (תו"ש). ול"ד לאריסות דמותר כשהעכו"ם ג"כ נהנה אף כשיש לישראל הנאה ש"ה דאין לנכרי חלק ברור רק כדי שיהיה לו יום פטור בחול שהוא ריוח כל דהו (פי' דאם לא יעשה עכו"ם המלאכה בשבת מ"מ יכול להשלים מלאכתו בחול) לכך כשיש לישראל ריוח אסור אבל כשיש לעכו"ם חלק ברור מותר כשישראל נהנה. ולפי"ז היכא שהוא שוכר את העכו"ם בקבולת דמרחץ שיתן לו מכל היסק והיסק מותר. ודעת הפרי מגדים דכשישראל מרויח אז לא מהני רק היכא שהעכו"ם נוטל חלק בגוף (ודעת הגאון בספרי הש"ע שלו דאף דחפץ הישראל בזה שעושה מלאכתו בשבת מותר וע"כ לא קאמר הרשב"א דאסור היינו היכא שיש לישראל ריוח שמתרבין נכסיו אבל הנאה כל דהו מותר בקבלנות כיון שעכו"ם עושה להשלים מלאכתו ועמ"א רסי' רמ"ד ויש לעיין מ"ש מבסי' רמ"ג שכתב דלהכי אסור במרחץ כיון שאין לעכו"ם הנאה דיצטרך לשלם לו משמע דאם יש לעכו"ם ריוח מותר אף היכא שיש לישראל ריוח ואמאי כתב כאן בקבלנות דמותר כיון שאין לישראל הנאה וצ"ע ועיין בק"א מהגאון שתירץ ע"ז ודוק):
סימן רמה
עמג"א אות אלף. ועיין בתוס' כירה מ"ו ד"ה דכל היכא דקא מכוין ועיין בפ"מ שם שכתב דהא דמלאכה שאצ"ל פטור היינו מחטאת אבל איסורא דאורייתא יש דמלאכת מחשבת אימעוט רק מסמיכות למלאכת המשכן ושבת במרה נצטוו יעו"ש. ועפי"ז יש לתרץ קושיא חזקה דמאי דקיי"ל דאמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הא קיי"ל דמקלקל בהבערה פטור ודוק:
ס"ג אין נותנין כלי תחת הנר. עיין ברש"י שכתב שני טעמים. אחד דהוה כסותר והשני דהוה כאלו מחברו בטיט. דעת הרז"ה דאם דעתו לנער השמן מותר ואין בזה משום ביטול כלי כיון שלא הוקצה הכלי לכל היום (בניעור מותר ולא הוה בסיס כל שאין דעתו להניחם שם כל היום עיין מ"א) ודעת הר"ן בפ' מי שהחשיך ע"ג ע"ב דאסור לבטל כלי אפילו למקצת היום:
סימן רעט
(ס"א) נר שהדליקו בו באותו שבת. דכל זמן שדולק אסור לטלטלו משום דנעשה בסיס לשלהבת ומיגו דאתקצאי לבה"ש וכו' עיין בכירה מ"ז ע"א הנח לנר שמן ופתילה דנעשה בסיס יעו"ש. ומשום דהוקצה למצותו אין לאסור בטלטול דאין ביטול מצוה במה שמטלטלין תוס' כירה מ"ב ע"ב ד"ה ואין ניאותין ממנו:
וכן מותר השמן שבנר. עמג"א דיש שני טעמים דאסור אחד משום דאסור להסתפק ממנו משום מכבה והב' משום הוקצה למצותו והנה משום מכבה אסור אפיל בטלטול כיון דאסור להסתפק ממנו אסור אפילו בטלטול וכן משום הוקצה למצותו ג"כ אסור בטלטול כיון שאינו ראוי מה שא"כ בנר דהוא כלי ואינו אסור רק משום בסיס ודע דשמן ג"כ יש לאסור משום בסיס לשלהבת (א"ה עיין בתוס' ד"ה ואין ניאותין ממנו שכתבו דשמן המטפטף מן הנר בשעה שהוא דולק ל"ש ביה מכבה מ"מ אסור אף לר"ש משום הוקצה למצותו כל זמן שהנר דולק ועפ"י ד"ה בעודן עליו שתמה על דברי התוס' הא כיון דהוא בתוך הכלי אחלא ליה מצותו ואינו אסור רק משום מיגו דאתקצאי ובזה אין מוקצה לר"ש. ולפי דברי התוס' הנ"ל יש להסתפק היכא שנפל השמן לתוך הכלי ביה"ש דיש לאסור כיון דאז עדיין שייך הוקצה למצותו ונ"מ אפילו לדידן אם נפל השמן לתוך הכלי קודם ביה"ש דל"ש מוקצה משום מכבה ואסור לדברי התוס' משום הוקצה למצותו ומיהו י"ל דע"כ לא כתבו התוס' רק היכא דכבר הוקצה ביה"ש אבל בנפל לכלי קודם ביה"ש ל"ש לומר הוקצה למצותו ודוק):
עיין ברש"י בפ' המביא גבי בית מלא פירות דלא אמרינן מיגו דאתקצאי לביה"ש גבי איסור דרבנן והביא ראיה מטבל מוכן הוא אצל שבת דאם עבר ותיקנו מתוקן. ויש לעיין אמאי גבי נר הוה מוקצה משום דהסתפק ממנו חייב משום מכבה הא כיבוי הוא מלאכה שאצ"ל ויש לישב:
אסור לטלטלו. ואף דמשום דהוקצה למצותו אין לאסור משום טלטול וכמ"ש התוס' דאין ביטול מצוה במה שמטלטלו מ"מ כיון שאינו רשאי להסתפק ממנו ממילא אסור בטלטול ועיין סימן תקט"ו אות ו' סימן תרל"ח אות ה':
עמ"א דיש שני טעמים א' משום מוקצה משום איסור דאסור משום מכבה ולטעם זה מותר ביו"ט דל"ש איסור כיבוי בכה"ג ולטעם השני דהוקצה למצותו אסור ביו"ט כמו בשבת:
עיין בתוס' ד"ה ואין נאותין ממנו ובתוס' כירה מ"ה ד"ה אלא שמן שבנר לאו דוקא שמן שבנר יעו"ש ועפ"י ד"ה בעודן עליו שהוקשה על דברי תוס' הא אחלא מצותו וי"ל דע"כ לא ס"ל לר"ש דל"ש מיגו דאתקצאי רק משום שהוא מצפה שיכבה נרו משא"כ כל זמן שהוא דולק י"ל דאסור משום מיגו ודוק ועיין ברשב"א דכתב ג"כ דשמן המטפטף אסור לר"ש כל זמן שהנר דולק וי"ל הנ"מ בהדליקו בשבת דאסור ואף דקיי"ל אין מוקצה לר"ש מיהו לפמ"ש דטעמא הוא משום מיגו י"ל דמותר ודוק:
עיין בגמרא מה דאמרינן הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו עיין בתוס' שהוקשו למה ליה הטעם דמוקצה הא אסור להסתפק משום כיבוי יעו"ש. ומה שנראה לתרץ דלכאורה יש להקשות על הך דינא דהמסתפק משמן שבנר חייב משום מכבה הא הוה דבר שאין מתכוין ואי משום פסיק רישא הא הוה פ"ר שאינו נהנה לשיטת רש"י ע"כ צ"ל דאינו נהנה מכיבוי דהא הטעם דמשאצ"ל פטור הוא משום דהוה כאין מכוין למלאכה וכמ"ש רש"י בחגיגה וא"כ יוקשה הא לא גרע מפסיק רישא דאסור ועכצ"ל דהוה פ"ר שא"נ כיון דאינו נהנה מגוף הכיבוי וכמ"ש בחידושינו וא"כ יוקשה אמאי חייב משום מכבה לר"ש. אך די"ל דפ"ר שא"נ אסור מדרבנן וכמ"ש התוס' בפ' הבונה ק"ג וחייב לאו דוקא רק מדרבנן חייב. ועכצ"ל כן לר"ש ופשוט. אך דעדיין יוקשה לפמ"ש התוס' דבדרבנן פ"ר שא"נ מותר לכתחלה וה"נ לר"ש כיבוי הוא אסור רק מדרבנן וא"כ כיון שאינו מכוין מתיר אפילו לכתחלה. אך די"ל דמדרבנן לא הוה פ"ר שאינו נהנה כלל דהא כתב רש"י דלהכי הוה כיבוי משאצ"ל דלא ניחא ליה בהך הבערה מעולם וקיי"ל דמצוה הוה צריך לגופה וכמ"ש התוס' בהאורג ק"ו דיה בחובל יעו"ש. וא"כ כיון דהדלקת הנר מצוה הוא והאיך מצינן לומר דלא ניחא להו בהבערה ומטעם זה הוה משאצ"ל כיון דהבערה גופא הוה צריכה לגופה ודוק. אך די"ל דנר שבת הוא רק מדרבנן וא"כ מדאורייתא הוה משאצ"ל. אך דמדרבנן עכ"פ הוה מלאכה הצריכה לגופה ונהנה מכיבוי ולכן אמר כיון דהוקצה למצותו הוה מלאכה הצריכה לגופה והוקצה לאיסורו משום איסור כיבוי ודוק:
סימן שט
כללי בסיס. א) כשהוא בסיס לדבר האיסור אסור לטלטל כמו האיסור עצמו. ב) בשוכח לא מקרי בסיס רק בהונח מדעת (ס"ד). ג) אם הניחו מבעוד יום בכוונה ולא היה בדעתו שישאר שם בכניסת שבת ונשכח ממנו ונשאר מונח שם מקרי שכח (מהרא"י בכתבים תו"ש). ד) אם הניחם אדעת שיטלם בשבת דעת רש"י דהוה בסיס ודעת התוס' (בפ' במה טומנין נ"א) דלא מקרי בסיס כיון שדעתו ליטלם בשבת. ה) דעת הט"ז (בסי' רע"ט) דלשיטת תוס' ובעה"ת נר לא מקרי בסיס מה"ט כיון שיודע שיכבה נרו בשבת ולא עשאו בסים לכל השבת ומה"ט מותר לטלטל הנר כדין כלי שמלאכתו לאיסור. ותוספת שבח אות ד' חולק עליו כיון שכל זמן שישנו בעין להמוקצה בטל לגביה ומקרי בסיס משא"כ בדעתו להסירו בשבת דלא בטל לגביה. ו) דעת המג"א (בסי' רס"ה אות ג' ובסי' רס"ו אות ט') דאף לשיטת רש"י דהוה בסיס אפילו באין דעתו להניח שם כל השבת היינו כשהונח עליו בביה"ש אבל בשבת לכ"ע לא מקרי בסיס רק בדעתו להניחם שם כל השבת (והביא ראיה ממשאות קטנות בסי' רס"ו ס"ט דאל"ה הוה ביטול כלי מהיכנו אף במשאות קטנות כיון דהוה בסים ועכצ"ל כיון דלא הונח ביה"ש ודעתו להסירם. ז) ודעת מהרש"א מ"ד דהוה בסיס לדעת רש"י אף בלא הונח עליו ביה"ש (והסוגיא דמשאות קטנות יש לישב לדעתו בדבר שאינו שלו דאין אדם אוסר דבר שא"ש וכמ"ש בהג"ה ס"ד ודוק). ח) אם דעתו להניח שם כל השבת מקרי בסיס אף כשלא הונח עליו ביה"ש רק בשבת (תוס' מ"ד ד"ה מטה). ט) אם באקראי הונח עליו אם מקרי בסיס עיין בתו"ש אות י"ד שהאריך שם. י) אם הוא בסיס לאיסור ולהיתר ודבר המותר חשוב יותר לא מקרי בסיס (סי' ש"י ס"ג) אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בבסיס ובהניח דבר מוקצה על של חבירו לא הוה בסיס (ש"ט ס"ד בהג"ה):
סימן שיח
(ס"א) המבשל בשבת (ובאיסור דרבנן במזיד כתב הרמב"ם בהמעשר בשבת דבמזיד לא יאכל בו ביום ובשוגג מותר. ובדין דאחרים לא ביאר ומדברי התוס' בפ' כירה מ"ב ד"ה טבל מוכן הוא משמע דגם לאחרים אסור במזיד וע"ש דיש לחלק בין היכי דאית ליה לפרי בין היכי דלית לי' לפירי ועיין בסי' ת"ה ס"ט דיש שני דעות באיסור דרבנן הנעשה ע"י ישראל אם מותר לאחרים וי"ל היינו דוקא בתחומין וכמ"ש גבי עכו"ם ודוק:
והיכא דנעשה איסור כגון שהעבירן ד' אמות דעת הרמב"ם דכיון דלא נשתנה ולא עשה מעשה בגוף מותר במלאכה דאורייתא עיין ברמב"ם פ"ו מהלכות שבת הכ"ד ודעת התוס' בפ' מי שהוציאוהו דאין חילוק דכתבו ול"ד להמבשל בשבת דהתם הוי איסור דאורייתא עיין בסימן ת"ה ובאיסור דרבנן אסור אף היכא דלא נעשה מעשה בהגוף יעו"ש בה"ה דחכמים עשו חיזוק ודי בהערה זו:
ולאחרים מותר למו"ש מיד. עיין בט"ז ובמ"א הטעם. ויש לעיין מ"ש מהא דסי' שכ"ה אות ל"ב דאף היכי דל"ש מ"מ אסור מטעם שנעשה מלאכה דאורייתא בשביל ישראל וצ"ע גדול. (שוב מצאתי בלח"מ פ"ו הכ"ג שהרגיש בזה ותירץ כיון דלאחרים לא בעי להחמיר כ"כ שיהיה איסורן איסור עולם ואם כן ל"ש לומר לא פלוג כיון דע"כ יש חילוק) וע"כ צ"ל דהכא הוה מילתא דל"ש וכמ"ש התוס' לשיטת רש"י בחולין ט"ו. (ויש לעיין במבשל במזיד בפרהסיא דהוה מומר לכל התורה דאסור ול"ש הסברא דלא ישמע לו ודוק):
ובשוגג אסור בו ביום. והטעם כיון דנתחלל שבת אסור ליהנות ממלאכת שבת בשבת ודוק. אף לשיטת הפוסקים דלא בעינן בכ"ש בנחלל שבת מ"מ בשבת מודים דאסור. ודעת הרשב"א ורמב"ן דכל שנתחלל שבת אסור בכ"ש בין בשוגג בין במזיד:
(ס"ב) מותר הבריא לאכול תי. ולא דמי לס"א דהתם נעשה איסור משא"כ הכא דנעשה בהיתר. אבל המבשל גזירה שמא ירבה בשבילו ואין להקשות הא לא חיישינן שמא יעשה ישראל איסור בידים וכמ"ש הט"ז בס"א. י"ל דעל תוספת מלאכה יטעה שמותר עיין תוספת שבת. וא"ל דלפי"ז יהיה אסור למו"ש בכדי שיעשה כיון דשייך גזירה י"ל דלשמא ירבה לא בעי בכ"ש וכמ"ש המ"א אות וא"ו:
מותר הבריא לאכול חי. ול"ד לס"א דהתם נתחלל שבת. ואפילו לשיטת רש"י דס"ל דבעכו"ם שעשה מלאכה דאסור משום שלא יהנה. ובע"כ ג"כ לא נתחלל שבת י"ל דהכא ל"ש. וי"ל דחולי שיש בו סכנה ל"ש ולפי"ז מותר אפילו בעכו"ם משא"כ אי אמרינן דל"ש שישראל יבשל מיהו יש לעיין כיון דל"ש אמאי גזרו משום שמא ירבה בשבילו ויש לדחות:
שמא ירבה בשבילו. עיין בב"י דכתב דבגזירה שמא ירבה לא בעינן בכ"ש ועמ"א סימן שכ"ה אות כ"ח. וי"ל הסברא דע"כ לא בעינן בכ"ש גבי מלאכה הנעשה ע"י עכו"ם רק היכא שעושה המלאכה בשביל ישראל אז יש לחוש שיאמר לו לעשות ג"כ לשבת הבאה כיון שאנו רואים שרוצה לעשות מלאכתו משא"כ בעכו"ם העושה לעצמו אז לא חיישינן כ"כ שמא ירבה בשבילו כיון דאינו עושה עבורו ולהכי לא בעינן בכדי שיעשה. אך דעדיין יש לעיין מ"ש מסי' שכ"ה אות ל"ב דקיימ"ל דלאחר ג"כ בעינן בכדי שיעשו וא"כ ה"נ אף שאינו עושה המלאכה בשביל הבריא מ"מ יש לאסור כמו התם דאסור לאחר בכ"ש וכן יש לתמוה על הגה"ה דבעכו"ם שבישל לחולה דלא בעינן בכ"ש. ויש לחלק דע"כ לא בעי לאחרים בכ"ש רק משום דלא פלוג כיון דלאותו שהובא בשבילו אסור בכ"ש משא"כ הכא דלחולה עצמו ל"ש לאסור בכ"ש א"כ לאחרים לא גזרינן ודוק ואם הרבה בשבילו יש לומר דצריך להמתין בכדי שיעשו:
(בהג"ה) ואם בישל ע"י עכו"ם אסור. משום גזירה דשמא ירבה. עמ"א דבגזירה שמא ירבה לא בעינן בכ"ש ופירושו הוא דכל שאינו עושה המלאכה עבור ישראל זה לא חיישינן שיעשה עבור ישראל אחר רק משום שמא ירבה אסרינן ליה ולא חמירא ליה החשש דשמא ירבה כמו החשש דעכו"ם שעושה המלאכה עבור ישראל זה ולהכי לא בעי בכ"ש ועמ"א סימן שכ"ה אות כ"ח. אך דבאמת צ"ע מ"ש מסימן שכ"ה אות ל"ב דעכו"ם שעושה מלאכה אפילו לאחרים בעינן בכ"ש וה"נ דכוותיה ודוק. אך די"ל דש"ה די"ל דלא פלוג כיון דלמי שנעשה בשבילו בעי בכ"ש אף לאחרים בעינן בכ"ש משא"כ הכא דלחולה עצמו אין לאסור א"כ על אחרים לחוד אינו אסור רק משום שמא ירבה. ודוק:
מחודש) אם הבריא החולה בשבת. לדעת רש"י מותר לאכול ממנו דהא הוה מלתא דל"ש ולא גזרו ביה רבנן ולשיטת הפוסקים דהטעם משום גזירה אם נעשה ע"י ישראל מותר לאכול ממנו אפילו בשבת דל"ש שמא יאמר לו לבשל דלא יעשה איסור בידים ושאני שמא ירבה דגזרינן שיבוא לטעות וכמ"ש. ואם נעשה על ידי עכו"ם צריך להמתין בכ"ש דהוה כמו עכו"ם שעשה מלאכה לצורך ישראל ולשיטת רש"י דהוה מלתא דל"ש מותר לאכול אף בשבת ודוק:
עמ"א. דבאחר ליכא למיגזר משום גזירה דחזקה אא"ח ול"ל ואפילו לשיטת הסמ"ק בסימן תקט"ו דאסור לאחרים אף לשיטת ר"ת י"ל משום לא פלוג מה שאין כן הכא. עוד יש לומר דל"ש גזירה שמא יאמר לו רק מטעם דיטעה כיון שנכרי עשה בשבילו ביו"ט ומחזי כשלוחו ואם יטעה שמותר לומר לו ג"כ משא"כ בחולה לא יטעה שמותר לומר לו לעכו"ם לעשות מלאכה בשביל הבריא דהרי זה דומה לנכרי שהביא מעי"ט שמותר ליהנות ביו"ט ולא שייך שמא יאמר לו וה"נ דכוותיה כיון דבשביל התולה מותר לומר לו ג"כ לא יטעה ונ"מ בין שני התירוצים אם הביא החולה בשבת דלטעם הראשון אסור ליהנות בכ"ש ולטעם הב' מותר. אך דיש לעיין לפי"ז אמאי גזרינן שמא ירבה בשבילו ודוק. ועמש"ל דבשמא ירבה יש לטעות דאין איסור שם כלל ודוק:
סימן שכו
ס"א) אסור לרחוץ כל גופו. (עיין שבת מ' אות א'). אפי' במים שהוחמו מע"ש. (ע"ש בתחלה היו רוחצין בחמין שהוחמו מע"ש. התחילו הבלנין אסרו את החמין) דין אם הם בקרקע (דף ל"ט ע"ב אות ד' וכר"י לאפוקי מדר"ש דמתיר בשטיפה בקרקע). ואפילו לשפוך המים על גופו (שם אות ג') אבל בחמי טבריא מותר לרחוץ (דף מ' אות ד') ובאמת יש לעיין מה מקשה התם דף ל"ט על מעשה דאנשי טבריא אלימא רחיצת כל גופו הא חמין שהוחמו מע"ש מותרין. הא בחמי טבריא מותרין מע"ש ומה קושיא הא שם איירי שהותמו ע"י חמי טבריא וכמ"ש התוס' בד"ה מעשה וצ"ע. ועיין סימן שי"ח:
ס"ג) אמת המים (ע"ש ל"ת ע"ב אות ך') אסורים אפילו המים וכו' דכיון שעברו אאיסור הטמנה דהוה כמים שהותמו בשבת (אך באמת א"ל דנ"מ אפילו ברחיצת כל גופו כיון שהוא חמי טבריא וק"ל). הוי כחמין שהוחמו מיו"ט. ואסורים ברחיצה פי' רחיצת כל גופו. ע' סי' תקי"א ס"ב ובט"ז אות ב' ולדעה השניה דאסור אפילו בחמין שהותמו בעיו"ט (יעו"ש) א"כ אין נ"מ לענין רחיצה ביו"ט למעי"ט רק לענין חמי טבריא וק"ל וכמש"ל. ועיין בתוס' ד"ה אלא דף ל"ט ע"ב דס"ל כדעה השניה והוא דעת הרמ"א:
סימן שמה
(ס"ז) איזהו רה"ר. עיין ברמב"ם פי"ד ה"א דמדברות ויערים הוה ר"ה ועיין בה"ה שהוקשה עליו ובכ"מ מה שהמליץ בעדו. עיין בהרמב"ם מהט"ז עד סוף הפרק מה שלא נתבאר בש"ע:
סט"ו) בית שאין תוכו עשרה כו'. תוכו כרמלית כיון שאין גבוה עשרה בחללה ואף המחיצות גבוהות עשרה מבחוץ מ"מ לא הוה תוכן רה"י כיון שאין גבהו יו"ד בחללו. ע"ג הוה רה"י דכיון דגבוה יו"ד מבחוץ אמרינן גוד אסיק מחיצתא עד לרקיע וחללו ד"ט. ויש לעיין אם צריך שיהיה המחיצות גבוהות עשרה מבחוץ ואם מצטרף עובי התקרה להמחיצות ועיין בתוס' בכוורת גבי השולים. ומדברי התלמוד משמע דעובי התקרה משלימו לגובה המחיצות ודוק:
ואם חקק בו ד' על ד'. עיין בר"ן ובאשר"י מ"ש לחלק בין הך לסוכה וסברתם דלענין שבת לא בעינן שיהיו המחיצות סמוכים להחלל וכל שיש בחלל יו"ד ומשתמר ע"י מחיצת עשרה הוה רה"י. מיהו היכא דלא הוה מחיצות גבוהות יו"ד צריך שיהיה הגומא בפחות מג' דאז הוי כלבוד עיין ברא"ש ריש שבת ובמג"א סימן שמ"ה ס"ק י"ג ותבין:
סי"ח) ממיא משחינן. דמיא כארעא סמיכתא דמי והא דאמרינן דלמעלה מיו"ד הוה מקום פטור היינו מקרקע הכרמלית ודוק. ודע היכא שיש בעומקו יו"ד טפחים הוה רה"י גמורה דקיימ"ל דמיא לא מבטלי מחיצתא והא דקיימ"ל דהוה ככרמלית. היינו כשאין בעומקו יו"ד טפחים או שיש בעומקו ורחבו מבית סאתים דהוה כקרפף שלא הוקף לדירה אבל מדאורייתא הוה רה"י גמורה ועיין בתוס' בעירובין ק"ב דמחיצה הנעשית בידי שמים לא שמה מחיצה היכא שרבים בוקעים בו וא"כ היכא שרבים בוקעים ביה לא הוה רה"י אף שעומקו יו"ד טפחים. והא דלא הוה רה"ר י"ל משוה דל"ד לדגלי מדבר לכך לא הוה מים רה"ר וא"כ א"ל היכא שרבים בוקעים בו לא הוי רה"ר עיין בסימן שס"ג סכ"ט ובמג"א שם ובתו"ש שכתב זו הסברא:
סי"ט בהג"ה) אבל אם עומד ברה"י. עיין ברמב"ם פי"ד הל"ז בהה"מ ובהלכה י"ת כיון שאויר רה"י עולה עד לרקיע להכי אינו חולק רשות:
סימן שנח
סעיף יו"ד) והעולה א) דבגינה לא מהני מה שהוקף לדירה. ב) בקרפף שלא הוקף לדירה אף בפחות מבית סאתים (אף שמותר לטלטל בתוכו מ"מ) אסור לטלטל ממנו לבית ומבית לתוכו. אבל ממנו לחצר מותר. ג) אם יש בגינה יותר מבית סאתים אז אסור אפילו בחצר לטלטל בתוכו כיון דנפרץ במילואו למקום האסור לו (שבגינה אסור לטלטל כיון שלא הוקף לדירה). ד) אם יש רק בית סאתים בגינה (דאז מותר לטלטל בתוכו) ונפרץ במלואו לחצר דעת הב"י דמחצר לבית מותר לטלטל אף דמגינה לבית אסור לטלטל ל"א בכה"ג דנפרץ במלואו אסור כיון דאין האיסור מצד עצמו (כיון שבגינה עצמו מותר לטלטל) ודעת הטור דבכה"ג ג"כ אסור לטלטל מחצר לבית (עיין באה"ע אות י"ג). ה) אם נזרע רובו אז אפילו לדעת הב"י אסור לטלטל מחצר לבית ולא מטעם דנפרץ במלואו רק דהוה כאלו נזרע כולו ודין דחצר כגינה:
סימן שעה
אם יש יו"ד טפחים מן המרפסת לתל וכן בחצר ומופלגת ד"ט. דעת הטור דאין המרפסת אוסר על החצר משום דלמרפסת יש תרתי לרעותא ולחצר רק חד לריעותא ודעת הש"ע דבכה"ג אוסרין זע"ז ועיין ב"י מה שהקשה הא קיימ"ל כרב דלזה בשלשול ולזה בזריקה אוסרין זע"ז. וי"ל דשאני הכא כיון דאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר עיין גמרא פ"ה ע"ט מאמר ר"ה אמר רב ל"ש אלא בסמוכה אבל במופלגת ד' וברש"י שם:
סימן שעו
(ס"ב ג') בה יבואר דאין אדם אוסר דרך אויר (בבור וחורבה עט"ז ב') מילוי מים דרך החלונות הוי דרך אויר מ"א אות ה'. בחורבה סמוך לחלון לא הוי דרך אויר רק על ידי שלשול (מ"א אות ח) חורבה הרחוקה מחלון הוי דרך אויר:
עט"ז ג' דהוי תרתי לריעותא. וא"כ אין צורך לחילוק של הב"ח ועדיין יש לעיין הא קיימ"ל בסימן שנ"ה דלזה בשלשול ובזריקה ג"כ אוסר והא התם הוי תר"ל. ויש לומר דדרך אויר לשיטת רש"י היינו ברוחב והיינו במופלגת אבל זריקה לא הוי דרך אויר כ"כ עיין בש"ע הרב שכ"ה סי"ז:
עמ"ש שם עוד דוק ותשכח דלא משכחת שהמרפסת אוסרת רק בתוך עשרה אבל למעלה מיו"ד ומופלגת באמת אינה אוסרת משום תרתי לריעותא ובתרל"ר אמרינן דאין אדם אוסר דרך אויר וק"ל. ובתוך יו"ד לא אמרינן אין אוסר באויר:
סימן שפ
(ס"ב) עיין ברש"י עלה כו'. והעולה דמבתיהם לחצר מותר לטלטל אף בלא הוחזקו דאינו נראה כחוזר מבטולו כיון שדרכו להוציא מביתו לחצר ואם ביטל ביתו וחצירו אז אסור לטלטל מביתו רק בהוחזקו דהוה כחוזר מביטולו ואף דנעשה כאורח מ"מ כשחוזר לא נעשה אורח. וברבים לגבי יחיד דלא נעשו אורחים אף מביתו לחצר אסורים ועמ"א דאף הוחזק לא מהני וצ"ל דהא דמהני חזקה היינו לגבי יחיד אבל לא לגבי רבים וכן ראיתי בש"ע של הרב. אך דיש לעיין דמה שהביא מ"א בשם הרר"י מי שיראה שם מטעם אחד כתב דלא מהני חזקה וטעם זה שייך אף בביטל ביתו וחצירו דלא מהני חזקה יעו"ש. וא"כ צ"ע על המג"א מ"ש דבביטל ביתו וחצירו דמהני חזקה. ונ"ל דרש"י פליג על הרר"י הנ"ל וא"כ מנ"ל דלרש"י לא מהני חזקה אף ברבים לגבי יחיד וצ"ע:
(ס"ה) ב"י דרבים לגבי יחיד לא הוה כאורחים ואף חזקה לא מהני. הוצאה מרשות שביטל לא הוה חזרה רק הכנסה לרשות שביטל הוה חזרה:
(ס"ז) עיין בגמרא ואפילו אמר לו קני ע"מ להקנותו עיין ברש"י מהו דתימא שליח שויא וכו' ובאמת יש לעיין אמאי לא מהני השליחות י"ל דהוה כמו שליח על דבר שלב"ל כיון דלע"ע קודם שביטל אחד לחבירו לא מהני ביטולו ואם כן השליחות הוא על דבר שלא בא לעולם:
ש"ע הרב או"א ויכול לבטל משתחשך ועיין בברייתא הטעם דלר"א כיון שנאסר למקצת שבת נאסר לכולו.
אות ט' לא ביטל אלא רשות שיש לו בחצר (וכרבנן עלה ק"ו אות א') לפי שהוא כאורח. ואע"ג דמשתמש בחצר לא מיהדר ומושיל רשותא הוא אלא כשאר אורחים רש"י בגמרא שם:
ואפילו הוא. ועיין בש"ע שכתב וגם הוא ולא ידעתי כוונתו דהא הוא אסור להוציא במכ"ש ועיין בנ"י עוד שם טעמים דהמבטל אסור להוציא ומ"ש הרב ז"ל לא הבינותי דמה מועיל סברת אורח בלא ביטל דהא סוף סוף הוא מוציא מרשות לרשות:
אות י"ט רק שיזהר דמביתו לחצירו לא אמרינן דהוה כאורח ואמרינן דהדר מבטולו ול"ד לדין דמותר להוציא מבתיהם לחצר (עיין רש"י דף כ"ו) ובאמת יש לעיין לסברת הרר"י (עיין אות כ"ז) דבהכנסה מחצר לבית לא הוה חזרה וא"כ עיקר החזרה הוא במה שהכניס לחצר שביטלו ומה ישתנה בין הוצאה שמביתו לחצר ובין הוצאה שמבתיהם לחצר כיון שהוציאה לא יוגרע כח הביטול כלל וצ"ע ויש לחלק:
סימן שפא
במזיד אוסר. ואסור לשכניו להוציא מבתיהם לחצר:
ש"ע הרב בד"א. ה"ז חזרה מביטול הבית (ונפקא מינה דאסורים להוציא מבתיהם לביתו או מביתו לחצירו אבל מבתיהם לחצר מותרים כדין מי שביטל רשות חצירו ולא רשות ביתו:
אות ח' אבל הוא אסור שכיון שביתו מיוחד לו והחצר שלהם המבואר בסימן ש"פ ס"ט:
אות י' וי"א. דחזקה דמבע"י לא מהני רק בהכנסה ולא בהוצאה דע"כ ל"א דבחזקה מהני אף בהוצאה היינו משום שהיו אסורים לעשותו משא"כ בחזקה דמבע"י דל"ש איסור ודוק. והעולה בקצרה דבביטל רשות חצירו והוציא מביתו לחצירו הוה חזרה אם הוציא מבתיהם לחצר לא הוה חזרה דהוה כאורח בחזקה לא הוה חזרה. חזרה לא הוה רק לרשות שביטל ההכנסה. חזקה הוה אף בהוצאה והיינו משתחשך:
(ס"ב) יבואר דב' חצירות זו לפנים מזו והפנימית לא עירבה שהחיצונה נאסרה (עס"י שע"ח) משום דרגל האסורה במקומה וכו' אם ביטלו אנשי החצר הרשות שיש להם בהחיצונה מהני אף שנשאר להם דריסת הרגל בהחיצונה דדריסת הרגל בלא שימוש אינו אוסר:
(ב) אם עירבו הפנימית והחיצונה ביחד ונתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מהפנימית לערב אף אם ביטל להפנימית. אסורים בני הפנימית להשתמש בחצירן שהחיצונה אוסרתה כיון שלא ביטל להחיצונה א"כ הוה ליה רגל האסורה במקומה (עיין רש"י ד"ה ליבטל לבני פנימית ליתא לעירובייהו גבי) כיון דאסור להוציא מביתו לחצירו ממילא נאסרה הפנימית משום עירוב המרגילה לתוכו. כיון שעירבו יחד הוה ליה כחצר אחד ולא אמרינן דיסלקו אנשי החצר מעירובין דעירבו ביחד ותשאר לבדה בעירובה שאצלה ותהיה מותרת (וכמ"ש בסימן שע"ח) כיון שהעוות דלא עירב הוא מאנשי הפנימית (עיין תוס' ד"ה שכח ותוס' ד"ה יאמרו דיורין להחמיר). ובאמת דיש לעיין למה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דחיצונה תיאסר מפני דריסת רגלי של זה ולא פי' בפשיטות כיון דאמרינן דיורין להחמיר והוה כחצר אחד ולא עירוב כ"א דצריך לבטל כל אחד ואחד ועיין ברש"י ד"ה איכא פנימית דאסרה עלה שהרי בטל העירוב בשביל זה (פי' בשביל זה שלא עירב ונתבטל העירוב של הפנימית ג"כ כיון שעירבו יחד והוה דיורין להחמיר) והוה ליה פנימית רגל האסורה במקומה ואוסרת על החיצונה. ויש לעיין ג"כ אמאי לא פי' בפשיטות כיון דאמרינן דיורין להחמיר א"כ לא מהני מה שביטל להחיצונה ולא לפנימית דהא צריך לבטל לכל אחד ואחד. וי"ל דעדיפא מינה פירש ולא הוצרך לומר משום דיורין להחמיר וק"ל:
שיש להקשות על הא דאמרינן ליבטל לבני הפנימית ליתא לעירוב גבייהו הא אף בסיפא כשנתנו עירובן בפנים ג"כ לא מהני הביטול הפנימית לחוד משום דחיצונה אוסרתה ולא אמרינן תיחוד לדשא משום דהפשיעה הפנימית א"י לסלק ומה צורך לומר דליתא לעירובייהו גבי וצ"ע:
סימן תלד
כללי ביטול ובדיקה וחמין ידוע ושאור
שורש א' בחמץ שאינו ידוע (שלא בדק כלל) דעת רש"ל והב"ח בסימן תל"א דלדעת רש"י אינו עובר עליו כלל כיון דאינו ידוע לו כלל. ודעת הר"ן ופר"ח בדעת רש"י דעל חמץ שאינו ידוע שלא בדק כלל עובר רק היכא דבדק כדינו ואח"כ מצא חמץ אינו עובר למפרע בב"י כיון דמה דמפקדיה עביד שהרי סמכה תורה על החזקות וכל שבדק אין לחוש שמא ימצא ככר בשמי קורה (ר"ן בריש פסחים) ודעת הרמב"ם בפ"ג מהלכות חמץ ומצה והטור בסימן תל"ד. דאף אם בדק ואח"כ מצא חמץ עובר עליה למפרע מידי דהוה כמי שאכל חלב בשוגג (ועמ"ש די"ל דהוה כמתעסק דפטור יעו"ש בחידושינו) והיינו דוקא כשהיה ידוע לו קודם ששכח אבל אם לא ידע בו מתחלה אינו עובר עליו כלל (מ"א סימן תל"ד אות ה'):
שורש ב' אם יש לבדיקה וביעור עיקר מן התורה. שיטת הר"ן דיש לבדיקה וביעור עיקר מן התורה דתשביתו תרתי משמע או ביטול או בדיקה. ודעת הרמב"ם וסמ"ג והטור (לשיטת הב"י בסימן תל"א) דאין לבדיקה וביעור עיקר מה"ת רק ביטול. ועיין בר"ן מ"ש על דעה זו דא"כ מה זה הביעור אשר נחלקו בו ר"י וחכמים דאין ביעור חמץ אלא שריפה. ובאמת דהא דאין לבדיקה וביעור עיקר מן התורה היינו כיון שלא יצא בבדיקה לחוד דשמא ימצא וכמ"ש הר"ן אבל במצא חמץ ורוצה לבערו בודאי מהני בביטל ובזה נחלקו דבמה יבערנו מן העולם אך דעדיין יוקשה הא במה שישביתו לא גרע מביטול ועיין בחידושינו שהארכנו. והנה יש נפקא מינה אי אמרינן דיש לבדיקה עיקר מה"ת א"כ בבדק ומצא אח"כ חמץ א"ע למפרע כיון דמה דמפקדיה עביד ולשיטת הסוברים דאין לבדיקה עיקר מה"ת יש לומר דעובר למפרע כיון דמה דמפקדיה לא עביד. עוד י"ל נ"מ אי אמרינן תשביתו היינו בדיקה א"כ ב"י הוה ניתק לעשה ואי אמרינן דתשביתו היינו ביטול ואין לביעור עיקר מה"ת לא הוה ניתק לעשה דהא ביטול לא מהני לאחר זמן איסורו:
שורש ג' אי לחמץ ידוע מהני ביטול. הנה דעת הכל בו דלח"י לא מהני ביטול (ועמ"ש עליו מסוגיא דוכי משכחת ליה ליבטליה ומהולך לשחוט את פסחו) ורוב הפוסקים חלקו עליו. ב) דעת מהרש"ל דהא דאין ביטול מועיל לח"י לקיים העשה דתשביתו אבל לדחות הלאו מהני לכ"ע. ג) אם הוא ביו"ט בענין דא"י לשרפו ג"כ מהני ביטול דהוה לענין זה כחשא"י (עיין בצל"ח דמתרץ בזה סוגיא דוכי משכחת ליה ליבטליה). ד) אם ביטל בשעה שלא היה ח"י ואח"כ מצא חמץ י"ל דמהני הביטול דלמפרע כיון דאז לא היה ידוע ועיין בספר אור חדש שכתב להיפך והנלע"ד כתבתי. אך דאפילו לסברתו אי אמרינן דביטול מהני לדחות הלאו ולא לקיום העשה וא"כ היכא שביטל ואינו שלו א"כ אינו יכול לקיים העשה אח"כ אף בשריפה ודוק:
שורש ד' מהו ענין ביטול דעת רש"י דביטול הוא מצד גזה"כ מדכתיב תשביתו ולא כתב תבעירו ושיטת תוס' הוא דהוא מטעם הפקר ויש בזה כמה נ"מ. ואבארם. א) לדעת רש"י יש לומר דלח"י לא מהני ביטול כיון דהוא מטעם גזה"כ ולשיטת התוס' דהוא מטעם הפקר אין חילוק (עיין בפר"ח דכתב כן). ב) עוד נ"מ בקבלת אחריות דפקדונות לדעת רש"י י"ל דמהני ביטול אבל אי אמרינן דביטול מטעם הפקר אינו יכול להפקיר דבר שאינו שלו עוד נ"מ לענין אם יכול לבטל ע"י שליח דלשיטת רש"י יכול לבטל ולשיטת תוס' א"י לבטל משום דאינו יכול להפקיר ע"י שליח וי"ל הסברא דהפקר מטעם נדר ונדר ע"י שליח לא מהני ועיין בבית מאיר דכתב דלהכי נדר ע"י שליח לא מהני דאשלד"ע כיון דאסור לנדור משא"כ היכא דמצוה הוא שפיר
מהני שליחותו ודוק:
עיין בחידושינו מה שהוקשינו על שיטת הסוברים דביטול מהני מטעם הפקר הא הפקר הוה מטעם נדר וכמ"ש בש"ע ח"מ סי' רע"ה והוה קיי"ל דאין נדר חל שלא לאכול נבילות משום דאין איסור חל על איסור וה"נ דכוותיה כיון דעובר אב"י ואסור להשהותו ברשותו וא"כ אין ההפקר מועיל כלל. דהא הוה כנודר שיוציאנו מרשותו ואין איסור חל על איסור. ועפי"ז יש ליתן טעם לדברי הרמב"ם בנוסחא ישנה דח"י לא מהני ביטול שהוא מטעם זה דהא עיקר הטעם דבהפקר א"י לחזור הוא כיון דמטעם נדר הוא וכמ"ש בח"מ סי' רע"ה והכא בנידון דידן ל"ש נדר דאין איסור חל על איסור. אך דבחשא"י מהני ביטול דהא באמת י"ל דהוה רק ספיקא דאורייתא ולקולא לדעת הרמב"ם. אך דבתשובת ב"י מחלק דהיכא דאיכא לברורי ספיקא דאורייתא לחומרא וה"נ איכא לברורי דאפשר בביטול ולכך צריך לבטל אף חשא"י וא"כ להכי מהני הביטול דל"ש לומר דהוה כנדר שלא לאכול נבילות. ז"א דאי אמרינן דאינו חל הביטול אז ליכא לברורי וא"כ ליכא איסור כלל שנאמר דאין הנדר חל עליו ולהכי יש מקום לחול הביטול בחמץ שאינו ידוע והבן. אך די"ל לשיטת הסוברים דעל חמץ שא"י אינו עובר בב"י (ועיין בתשובת ח"צ שהסכים לדעה זו) וא"כ שפיר יכול הביטול לחול על ח"י גם כן מטעם כולל. אך דז"א דהא עיקר הביטול דמהני כתב הר"ן משום דאינו ברשותו ובאמת כתבו הפוסקים דאינו ברשותו לאו מטעם דאסור בהנאה די"ל דאיסור הנאה הוה לכם. רק מטעם דחייב לבער וכל העומד לישרף כו' וא"כ אי אמרי' דעל חשא"י אינו עובר ואינו חייב לבער לא מהני הביטול והבן. והנה כ"ז הוא במסקנא דמתרץ שני דברים אינן ברשותו משא"כ בה"א י"ל דע"כ הביטול אינו מטעם הפקר רק מטעם גזה"כ ושוב אין סברא לחלק בין ח"י לחמץ שא"י כיון דגזה"כ הוא דמהני וכשיטת רש"י ז"ל ומתורץ בזה שיטת רבינו מ"ש עליו מסוגיין דוכי משכחת ליה לבטליה וכו' ודוק:
סימן תמ
לשורש לאו הניתק לעשה. עיין בש"א ופ"י שנסתפקו אי עובר על עשה דתשביתו בקבלת אחריות די"ל דללאוי איתרבי ולא לעשה. והש"א רצה להוכיח דעובר על עשה ג"כ בקב"א מהא דכתבו התוס' דחמץ הוה לאו הניתק לעשה הא כתב הרמב"ם בתמורה דכל היכא שהלאו כולל יותר מעשה לא הוה ניתק לעשה ואי אמרינן דקב"א לא אתרבי לעשה א"כ הוה חמץ שלו ג"כ ניתק לעשה. ושוב דחה די"ל דתוס' לא ס"ל סברת רמב"ם הנ"ל וקב"א לא איתרבו לעשה יעו"ש. ועיין בתוס' פ"ג דיומא (דף ל"ו) דמוכח מדבריהם דס"ל כסברת רמב"ם הנ"ל וא"כ מוכח דקב"א אתרבו לעשה ודוק. ובאמת יש לעיין על דברי הרמב"ם דתמורה הנ"ל מהא דפ"ג מהל' מלוה ולוה ה"ד דפסק דעבר ומשכנו אינו לוקה משום דהוה לאו הניתק לעשה והא בעשיר ליכא עשה וא"כ הלאו כולל יותר מעשה וע"ש במשנה למלך ואפשר לחלק בין ניתק לעשה דע"י מעשה דאף בכה"ג אין לוקין ול"ד לתמורה דעשה הוא שלא ע"י מעשה וכמו שחילקו התוס' בתמורה ד' ה' לענין עשה דתמורה דלא הוה על ידי מעשה. ועל פי דברי הפ"י והש"א דבאחריות לא שייך עשה דתשביתו יש לתרץ קושיית האחרונים שהקשו על הא דכיצד מפרישין חלה בטומאה הא יכול להשהות חמצו כדי לבערו דאיני עובר עליו ועפי"ז יש לומר דהואיל דהוה רק דבר הגורם רק דלחמץ אתרבו דהוה כקבלת אחריות וא"כ שוב לא הוה ניתק לעשה דבקב"א ל"ש עשה דתשביתו ודוק:
(ב) עיין משנה למלך שהביא דעת התוס' (בפ"ג מהל' מלוה ה"ד) ולכאורה יש להביא ראיה מסוגיא זו כדעת הר"י דהוה לאו הניתק לעשה (ומוכח ג"כ דאינו עובר בקבלת אחריות בעשה דתשביתו) דהא קיי"ל בסי' רכ"ח דנדר על איסור לא מהני התרה וא"כ אמאי אמרינן הואיל אי בעי מתשיל עלי' וכו' הא יעבור על איסור ב"י. רק די"ל כשיטת הר"י דישהה חמצו כדי לבערו וק"ל ומוכח כשיטת הר"י הנ"ל. ועפי"ז יש ליישב קושית תוס' שהקשו על רש"י דבודקין שלא יעבור בב"י יעו"ש די"ל דמהני שאלה בהפקר כ"ז דלא אתי לרשות זוכה (ועיין בר"ן בנדרים) וא"כ אמאי מהני ביטול הא י"ל הואיל אי בעי מתשיל עלה. אך די"ל לדעת התוס' דאמרינן הואיל לחומרא ולא לקולא וא"כ ע"כ הוא רק מדרבנן וא"כ שפיר מדאורייתא מהני הביטול דל"א הואיל משא"כ מדרבנן לא מהני הביטול משום הואיל ודוק. ובזה יש להבין דברי הרמב"ם דבח"י לא מהני ביטול ובחשא"י מהני ביטול והקשו עליו מהא דאמרינן מדאורייתא בביטול בעלמא סגי והא התם י"ל דידוע להבעלים החמץ שלו. אך לפמ"ש ניחא די"ל דלא שייך הואיל כיון דיעבור עליו. אך די"ל דהא יכול להשהות חמצו כדי לבערו וזה שייך רק בחמץ ידוע ולא בחמץ שא"י דא"י לבערו ול"ש הואיל וא"כ התם דא"י לבערו שפיר מהני הביטול ודוק. אך לפמ"ש הפ"י דהואיל הוא מדאורייתא מטעם דה"ג לממון א"כ נסתרה זו הסברא ויוקשה כנ"ל. א) קושית הש"א על הר"י. עוד הקשו מהא דאמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הא ליכא צורך היום כלל וכמ"ש המג"א לדידן בסימן תמ"ו. ב) דיש להביא ראיה לשיטת ר"י מסוגיא זו מהא דנדר איסור. וע"כ צריך לומר דישאל כדי לבערו. ובזה יש להבין שיטת הנ"י דלחמץ ידוע לא מהני ביטול, וטעם נכון לחלק בין ידוע לשא"י ותי' לזה ממ"ש מהבודק וכי משכחת ליה ליבטל ג) ועפי"ז יש לישב קושית הצל"ח דיתנו לכהן ויבטלו. דהא יש שאלה בהפקר. למ"ד דס"ל הואיל. ד) אך דבפשטות יש לישב קושיתו כיון דהחלה נטמאה א"כ הוה אינו ברשותו וצורך הדיוט בטל לגבי צורך גבוה וכמ"ש התוס' וא"כ אינו שלו. אך דעדיין יש לעיין דלא יעבור עליו כלל מטעם דאינו ברשותו דחלה טמאה דהוה כתרומה טמאה דלא מקרי לכם (עיין בסוכה בר"ן פ' לולב הגזול ודוק. ה) ובזה יש לישב קושיא חזקה אמאי מהני ביטול מטעם הפקר הא כיון דקיי"ל הואיל אי בעי מיתשל ובהפקר מהני שאלה כ"ז דלא אתי לרשות זוכה וא"כ אמאי מהני ביטול. ובאמת יש לישב בזה הנוסחא ישנה והכלבו דס"ל דביטול לא מהני לח"י (וכמ"ש באות ג') אך דיש לעיין מהא דעיסה מגולגלת ופסקו הרי"ף ורמב"ם וא"כ יוקשה כנ"ל. ו) אך לפמ"ש ניחא דהא באמת כתב הר"ן דבמחוסר מעשה לא אמרינן הואיל וא"כ יוקשה הא ע"כ לא מהני השאלה רק כשמבערו לבסוף וכ"ז שלא ביערו עבר עליו למפרע וא"כ עיקר השאלה תלוי בשעת הביעור וא"כ הוה כמחוסר מעשה דל"א הואיל. אך די"ל דז"א דהא קי"ל דדבר העומד לשרוף כשרוף דמי ומה"ט אמרינן דכתותי מכתת שיעוריה וא"כ לא הוה מעשה דאף קודם השרפה כשרוף דמי אך דבהפקר שפיר ל"א הואיל דאי בעי מיתשל עלי' די"ל דהוה כמחוסר מעשה וא"ל דאף קודם השרפה כשרוף דמי כיון דחמץ מצותו בשרפה ז"א דהא כ"ז שלא קיים מצות ביעור לא מהני השאלה ולא עקר להביטול ואינו עומד לשרפה וא"כ הוה מחוסר מעשה. משא"כ בחלה דקודם ג"כ היה עומד לשרפה וכ"ז דלא מהני השאלה ג"כ היה עומד לשריפה, וכ"ז שלא ביערו לא נעקר שם החלה ועומד לשרפה וא"כ לא הוה מחוסר מעשה ודוק היטב. וי"ל דהא דאמרינן הואיל אף במחוסר מעשה מטעם כל שבידו לא הוה כמחוסר מעשה:
סימן תמא
עמג"א אות ג'. מה שהביא בשם הר"ן דל"א הואיל במחוסר ממונא. ויש לעיין מ"ש הר"ן באלו עוברין דבמחוסר מעשה לחוד לא אמרינן הואיל. וי"ל דלא ניחא ליה בסברא זו דהא אמרינן בקידושין דכל שבידו לאו מחוסר מעשה הוא. ובאמת יש לעיין לסברת הר"ן הנ"ל דבמחוסר מעשה לא אמרינן הואיל הא אמרינן בתמורה לא תיתני מימר כיון דבדבורו איתעביד מעשה. ומה"ט אמרינן דהמקדיש בעל מום למזבח לוקה עיין בתיו"ט ספ"ה דמנחות. וה"נ בדיבורו איתעביד מעשה דעיקר מקדשים לחולין (ויש לחלק). ועפי"ז יובן מ"ש ארבעים בכתפי' וכשר (עיין תוס' ריש חולין) ויש לעיין הא י"ל כיון דעביד איסורא וכשר ולמה הוצרך להזכיר המלקות אך די"ל דעל האיסור ל"ש לומר דחידוש הוא מה שכשר לקרבן דהא עיקר הלאו מה שרוצה לעקור השם קדשים ממה שהמיר בו ולא ע"ז שהקדישו דהא מותר להקדיש. אך דממה שנתחייב מלקות הוא משום דבדיבורו איתעביד מעשה והתמורה הוא קדוש א"כ שייך לומר דחידוש הוא ממה שכשר לקרבן כיון שעי"ז נתחייב מלקות ודוק. והנה יש לעיין לפי מה דקיי"ל הואיל אי בעי מתשיל א"כ אמאי מהני ביטול משום הפקר הא י"ל הואיל אי בעי מתשיל (ועיין בר"ן בנדרים דיש שאלה בהפקר כ"ז דלא אתי לרשות זוכה). וי"ל דהא אמרינן בקידושין (דף ס"ב ע"ב) דבמחוסר מעשה גדול אף בכל שבידו הוה מחוסר מעשה יעו"ש התם מעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת. וה"נ י"ל כיון דקיי"ל דדבר העומד לשרפה כשרוף דמי וא"כ הוה מחוסר מעשה גדול דע"י שנשאל על החלה עומד לשרפה:
סימן תמב
(ס"א) תערובת חמץ. א) תערובות חמץ שאין בו כזית בכא"פ פליגי בדינו ר"א ורבנן דלר"א עובר עליו ורבנן ס"ל דאינו עובר עליו ודינו שוה לשאר איסורים ולדידן דקיי"ל טכ"ע אסור מדאורייתא אין נ"מ לענין איסור רק לענין מלקות דכל שאין בו כזית בכא"פ הוה כח"ש דאסור ואין לוקין. (א"ה ולדעת הרמב"ם דס"ל דכל שאין כזית בכא"פ גם בשאר איסורים מותר דהוה כח"ש ע"י תערובות יש נ"מ גם לענין איסור וק"ל. ב) באלו הדברים שאין נותנים טעם רק לקיוהא בעלמא. אינו עובר עליו כיון דל"ש בו טכ"ע ולהכי אינו עובר עליו בפחות מכא"פ והוה כח"ש ע"י תערובות משא"כ בדבר שנותן טעם לא הוה כח"ש ע"י תערובות (ועמש"ל בס"ד והדברים מוכרחים). ג) ביש בו כזית בכא"פ הדין כן אם אכל כל הכזית חמץ חייב כרת ובאכל כזית ממנו לוקין עליו כמו שאר איסורים דקיי"ל דהיתר מצטרף לאיסור מיהו אינו חייב כרת עי"ז כיון דמטעם היתר מצטרף לאיסור (ריא"ז בא"ע). ד) לענין בל יראה יש דעות דבל יראה שוה לאכילה ודעת המ"מ דבל יראה עובר אף היכא דליכא כזית בכא"פ כיון דמצורף ממילא. ה) לדעת הפוסקים דבל יראה שוה לאכילה מ"מ עובר עליו אף בפחות מכא"פ מטעם דקיי"ל טכ"ע דאורייתא מג"א בשם הטור (א"ה ויש לעיין לדעת הפוסקים דס"ל דבל יראה אינו עובר אח"ש וא"כ אמאי כתב הטור דלדידן דקיי"ל טכ"ע הא הוה רק מטעם ח"ש וכמ"ש הר"ן. וי"ל דהא באמת י"ל כסברת המ"מ דהא מצורף ממילא אך דסברתם הוא דבל יראה תליא באכילה וא"כ ממ"נ עובר דאי לא תליא באכילה וע"כ אתה בא לדין מטעם דתלוי באכילה וא"כ לא גרע מאכילה ודוק) בודאי עובר עליו. ו) אם נתערב מין במינו ברוב אינו עובר אבל יראה ואפילו לשיטת המ"מ דבפחות מכא"פ עובר עליו ש"ה דכיון דמטעם ביטול ברוב קאתינן עלה מ"א (א"ה ויש לעיין מ"ש מטומאת משא דל"ש ביטול ברוב ועמ"ש בחידושינו לחלק בטוב טעם). אבל במין בשאינו מינו והוא רק לקיוהא בעלמא עובר עליו לדעת המ"מ בבל יראה כיון דמצורף ממילא וביטול ברוב ל"ש כיון דמין בשא"מ הוא ועוד כיון דבקיוהא הוא כיון דמ"מ הוא טעם נרגש. ולדעת החולקים דשוה לאכילה אינו עובר עליו דהוה כח"ש ומהני ביטול כיון דמ"מ אינו חשוב לטכ"ע. ושמור הכלל הזה בקיוהא אם יש בתוכו שיעור שלם לא מהני ביטול ברוב ובפחות מכא"פ מהני ביטול ברוב ודוק. ויש לעיין לשיטת ר"ת דלא ס"ל טכ"ע ולהכי ס"ל דמין בשא"מ בטל ברוב וא"כ היכא דיש רוב ליבטיל ברובא בדברים שאינם נו"ט רק לקיוהא בעלמא. והמ"א לא חילק בזה כלל ואפשר לומר דמיירי כגון שיכול להכיר האיסור דל"ש ביטול ברוב ואה"נ היכא דא"י להכיר דבטל ואינו עובר אפילו לשיטת המגיד משנה. ז) חמץ נוקשה ג"כ פלוגתא דר"א וחכמים וקיי"ל כחכמים דחמץ נוקשה אינו עובר באכילתו ומכ"ש להשהותו ש"ע סימן תמ"ז והרז"ה פוסק כר"א ולשיטתו חמץ נוקשה ג"כ עובר עליו באכילה וה"ה בשהיה לדעת המפרשים דאלו עוברין ומתבערין מן העולם. ח) דעת הטור דכל דבר שאינו אסור באכילה מן התורה מותר להשהותו מדרבנן ודעת התוס' אינו כן מדאמרינן שיאור ישרף ושיאור הוא חמץ נוקשה ואעפ"כ ישרף ועמ"א מה שמתרץ דברי הטור. ד) אם אין בתערובות רק טעם חמץ דעת הח"י דלענין ב"י לא אמרינן טכ"ע דאורייתא ודעת העי"ש דאף לענין ב"י עובר עליו. ויש לעיין לשיטת הח"י דלא אמרינן טכ"ע בב"י א"כ ליבטיל ברובא כמו מין במינו כל היכא שא"י להכיר האיסור:
תערובות חמץ עיין בטור שכתב דהרמב"ם פוסק כר"א מדלא חילק בין יש בו בכא"פ והקשו עליו דהא הרמב"ם כתב דאין עובר באכילה על תערובות חמץ בפחות מכא"פ ותירץ בב"י דאיירי באכלו בהלעטה ויש בו בכא"פ רק דבטיבולו ליכא בכא"פ ורבנן ס"ל דבטלה דעתו ופטור ובזה פסק כר"א ויש לעיין דעדיין הקושיא במקומה עומדת אמאי לא חילק. עוד תירץ דבאכילה פסק כחכמים ובב"י פסק כר"א משום דהסברא מסייע ליה דמצורף ממילא וכמ"ש באות ד':
ועתה נבאר כמה כללים בחמץ שאינו ראוי לאכילה. חמץ נוקשה היינו שמעולם לא היה ראוי לאכילת אדם כלל היינו חמץ נוקשה ואינו עובר עליו מדאורייתא ומדרבנן אסור להשהותו:
(ב) חמץ גמור כגון פת ואח"כ נתעפש צריך שיפסל מאכילת כלב אבל כל שאינו נפסל מא"כ עובר עליו מדאורייתא אף שאינו ראוי לאכילת אדם ועיין בר"ן מ"ש הטעם על זה:
(ג) אף בנפסלה מאכילת כלב לא מהני רק קודם זמן איסורו אבל בנסרחה לאחר זמן איסורו חייב לבער וי"ל דהיינו מדרבנן וכ"כ הפ"מ:
(ד) חמץ נוקשה ע"י תערובות דעת המג"א דא"צ לבער מדרבנן והח"י חולק עליו. חמץ נוקשה ע"י תערובות אף דמותר לקיימו מ"מ אסור באכילה מדרבנן ובהנאה מותר מ"א ס"ק ו':
(ה) חמץ שנפסל מא"כ אף שמותר לקיימו אסור באכילה ובהנאה מותר והיינו דוקא בכוונה כיון דאחשבה מ"א אות ט"ו ואם נפל לתוך התבשיל א"צ ס' פ"מ אות ד'. ואם נפל בעודו משובח להתערובות ואח"כ נפסל צריך ששים ס"ד ובמ"א אות ו':
(ו) חמץ שנפסל מא"כ לאחר זמן איסורו דקיי"ל דחייב לבער אם נפל לתוך התבשיל בפסח יש להסתפק אם בטל בס' די"ל דלא גרע מחמץ נוקשה כיון דהוה רק דרבנן וכמ"ש באות ג' ומדברי המחבר בס"ד משמע דאינו בטל בס' ועמ"ש שם:
עמ"א אות א) והמ"מ כתב וכו' כיון דמצורף ממילא. ונ"מ בפלוגתא זו אפילו לדידן דקיי"ל דאפילו בפחות מכא"פ דצריך ששים דטכ"ע דאורייתא דנ"מ לענין מלקות. עוד נפקא מינה לדעת הפוסקים דב"י אינו עובר אח"ש. עוד נ"מ לענין קיוהא וכמ"ש בכלל ו'. ועיין פ"מ דכתב דלדעת הסוברים דעל פליטה אינו עובר אב"י יש ג"כ נ"מ ולא הבינותי כיון דעל פליטה אינו עובר א"כ בטל ברוב כמו מין במינו והכא אף הכ"מ מודה דאינו עובר אב"י כיון דמטעם ביטול הוא וכמ"ש המג"א ודוק:
עוד שם עיין במ"ש הטור ודוקא בדבר שאינו נותן טעם רק לקיוהא בעלמא ענין קיוהא הוא דלא חשיב למהוי טכ"ע אבל מ"מ לא בטיל דמ"מ הוה טעם נרגש. ויש לעיין כיון דלא בטל א"כ למה צריך לכא"פ הא אפילו ליכא בכא"פ מ"מ לא נפיק מחצי שיעור וכמ"ש הר"ן. ואפשר לומר כיון דאינו נותן טעם הוה כח"ש ע"י תערובות וכמ"ש בכלל ב' ומ"מ כיון דלאו מטעם ביטול קאתינן עלה רק משום דהוה ח"ש ולכך כיון דלענין ב"י דמצורף ממילא והוה כשיעור שלם לא מהני הביטול והתערובות ודוק. כ"כ הבעל המאור ועפ"מ אות א':
תוך ג' ימים חייב לבער. דכל שחל עליו חובת ביעור לא מהני מה שנפסל אח"כ מאכילת כלב וכמ"ש המג"א באות ד':
שהרי נפסד צורת החמץ. לדעת מ"א הטעם הוא דהו"ל כנוקשה ע"י תערובות והח"י חולק וס"ל דהטעם הוא שנפסל מאכילת כלב ועיין בראב"ד בהשגות ובלח"מ:
(ס"ב) הפת שעיפשה. עמ"א דלאחר זמן איסורו לא מהני מה שנפסל מא"כ וחייב לבערו וי"ל דהיינו רק מדרבנן וכ"כ הפ"מ ועמ"ש בס"ד. והיכא שנתערב יש להסתפק אם מותר לקיימו דלא גרע מחמץ נוקשה ע"י תערובות דמותר לקיימו לדעת המ"א וצ"ע:
הפת שעיפשה עמג"א הטעם דהוה כמו כל הנקברין דעפרן אסור דכיון דלא נעשה עדיין מצותו ואי הוה מדאורייתא או מדרבנן עיין בסימן תמ"ה והעלינו שם דלענין אכילה בודאי אין לאסור מדאורייתא כיון דהוא שלא כדרך הנאתן ואינו נהנה כלל ועיין בסעיף ג' במ"ש שם:
(ס"ד) אעפ"י שמותר לקיימו. כיון דנפסל מא"כ אסור לאכלו דחמץ שנפסל מא"כ אסור באכילה. אלא כל שהוא אסור מטעם חוזר וניעור ואף דקיי"ל דחמץ נוקשה בטל בס' י"ל דהכא איירי דבשעה שנתערב בו היה חמץ גמור וכ"כ המג"א מיהו עדיין צ"ע דהא דאוסר בכ"ש מטעם חוזר וניעור ואם כן יקשה ממ"נ אי איירי שנפסל מאכילת כלב קודם פסח א"כ מה חוזר וניעור הוא דהא אז נפסל מאכילת כלב ואי איירי שנפסל בפסח וא"כ שפיר י"ל דחוזר וניעור יקשה אמאי כתב דמותר לקיימו דהא קיי"ל דבנסרח לאח"ז איסורו חייב לבער ויש להוכיח מזה דחמץ שנסרח לאח"ז איסורו אינו בטל בס' אך דאינו נראה דכמו דחמץ נוקשה בטל בס' כיון דלית בו כרת ואם כן ה"נ בנסרח לאחר זמן איסורו כיון דאינו אלא מדרבנן וכמ"ש בס"ב. ועוד דמה צורך למג"א לומר דאיירי דנתערב בו חמץ גמור בעודו משובח הא י"ל דנסרח לאחז"א דאינו בטל בס'. ע"כ נ"ל דהכא איירי שנפסלה מאכילת כלב בפסח וא"כ שייך לומר דחוזר וניעור קודם שנפסל מא"כ וכבר נאסר התערובות והא דכתב דמותר לקיימו די"ל דהא דנסרח לאחר זמן איסורו דחייב לבער היינו כשהוא בעין ולא ע"י תערובות ודוק:
ה"ז אוסר בכל שהוא. ואין להוכיח מכאן דחמץ שנפסל לאח"ז מאכילת כלב דאינו בטל בס' דהא כבר כתבנו בס"ב דאינו אלא מדרבנן ולא עדיף מנוקשה דבטל בס' רק הא דאוסר בכל שהו הוא מטעם שחוזר וניעור קודם שנפסל מאכילת כלב ונאסר התערובות ודוק:
(ס"ה) שכר. עיין בפתיחה דאם נאסר מטעם טכ"ע אין בו רק איסור ח"ש לדעת הפוסקים דבל יראה באכילה תליא ונ"מ בעבר ושהה ועיין בסי' תמ"ז במג"א באות מ"ב:
ואם העמיד. עיין במג"א שצידד לומר דהא הדבר המעמיד לא בטל היינו מדאורייתא והאחרונים חלקו עליו דהוה רק דרבנן ומהטור אין ראיה ונ"מ אם עבר ושהה דיש להתיר לאחר הפסח כיון דלא עבר מדאורייתא ועיין בפ"מ מ"ש בזה ומה שחילק מתשובת מהר"ם לובלין דאוסר בשמרים לאחר הפסח משום בעין יעו"ש:
חייב לבערם. ולא דמי להעמיד בעור קיבת כשירה דמותר מטעם דדבר המעמיד צריך שיהיה איסור מגופו והכא בחמץ קודם הפסח גם כן עדיין היתר הוא. תירץ הט"ז דכל דבר המעמיד לא שייך ביה ביטול כיון דניכר רק שאינו נו"ט ואינו חיבור. ומשו"ה בבו"ק כיון שאינו חיבור מותר הוא כיון שאינו מעמיד בגופו לא הוה חיבור. משא"כ הכא כל שלא נתבטל קודם הפסח שפיר י"ל דחוזר וניעור ובלא טעמא דמעמיד. מיהו י"ל דנ"מ בטעמא דמעמיד דאפילו לדעת השאלתות דחמץ בפסח בטל בס' מ"מ הכא יש לאסור מטעם דחוזר וניעור בפסח ואז אוסר דהוה איסור מגופו וכעור קיבת נבלה ודוק:
(ס"ז) בצק. ואם לאו חייב לבער. הנה לשיטת הסוברים דב"י אינו עובר אח"ש הא דחייב לבער איירי בשיש כזית בכל הכלי ואף שאינו במקום אחד דכל שאינו עשוי לחזק אמרינן דהכלי מצרפן. ולשיטת הסוברים דב"י עובר אח"ש י"ל דאיירי אפילו באין כזית בכל הכלי וחייב לבער משום ח"ש דכל שאינו עשוי לחזק אינו בטל. ודעת הסמ"ק דח"ש הדבוק אף שאינו עשוי לחזק בטל הוא רק דכשיש כזית בכל הכלי עובר עליו דכל שאינו לחזק אמרינן דהכלי מצרפן אבל בח"ש שאינו דבוק עובר עליו לשיטת הסוברים דב"י עובר אח"ש ודעת הרא"ש והג"מ דכלי שמיתוסף קצת והוא ח"ש אינו חייב לבער ועיין מג"א אות י"ב דהעלה דעיקר כדעת הסוברים דח"ש עובר אבל יראה:
(ס"ח) ניטלין עמו חייב לבער. דהחוט מצרפן והוה כזית במקום אחד:
הואיל ואלו החצאי זיתים דבוקים. לדעת הסמ"ק שהבאתי לעיל ניחא מ"ש דבוקים ולדעת רוב הפוסקים שהביא המג"א באות יו"ד צ"ל דדבוקים היינו שעשויים לחזק. אלא מבטלו בלבו. זה הוא איבעיא בגמ' אם מצטרפין דבבית יש יותר סברא שמצטרפין מבכלי וכמ"ש בבית אחד:
ודיו ולכאורה יש לומר דהוה איסור דאורייתא שנתגלגל לאיסור דרבנן עמג"א:
(ס"ט) שנפסל מאכילת כלב. אבל בנפסל מאכילת אדם חייב לבער. ול"ד לנבילה דכל שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה שאני הכא דהא ראוי לחמע דהא שאור ג"כ נפסל מאכילת אדם ועובר עליו בב"י ר"ן בפ' אלו עוברין קמ"ד ובקל"ה. ומשמע דהוא מדאורייתא ועיין בפמ"ג. דהביא דעות דהוא רק דרבנן (א"ה ובאמת לדעת הסוברים דביעור לאו באכילה תליא לענין תערובות וכמ"ש בס"א י"ל דהכי נמי באכילה אין איסור מדאורייתא ומשאור אין ראיה דשאור בב"י הוא דכתיב ועיין במשנה למלך בפכ"א מהל' אבל מה שנסתפק שם ועמ"ש בסי' תמ"ז בסעיף ח"י) והא דחמץ נוקשה מותר מדאורייתא צריך לחלק כמ"ש המג"א באות א' דמעולם לא היה ראוי לאכילת אדם. ודע דהא דהוצרך הר"ן לחילוק הנ"ל היינו לשיטת הסוברים דנותן טעם לפגם בפסח מותר אבל לשיטת הפוסקים דנותן טעם לפגם בפסח אסור אין צורך להחילוק הנ"ל וק"ל:
והכללים מחמץ נוקשה הוא. א) חמץ שמעולם לא היה ראוי לאכילת אדם מותר באכילה ובשהיה ובהנאה. (א"ה עמ"ש בסי' תמ"ז דלענין הנאה יש להסתפק) מדאורייתא ומדרבנן אסור אפילו לקיימו. ב) חמץ נוקשה על ידי תערובות דעת המג"א דמותר לקיימו אפילו אם לא נפסל מאכילת כלב והאחרונים חלקו עליו. ג) חמץ גמור שנפסל מאכילת אדם אסור מדאורייתא באכילה ובהנאה וצריך לבערו. ואין חילוק בין חמץ לשאור לדעת הראב"ד דשאור אפילו בנפסל מאכילת כלב חייב לבערו מדאורייתא. ד) חמץ שנפסל מאכילת כלב מותר לקיימו וכן בהנאה מותר ולענין אכילה אסור מדרבנן כיון דאחשביה ושלא בכוונה מותר. ה) ואם נפל לתוך התבשיל בטל ברוב ח"י ואם נפל בעודו חמץ גמור ואח"כ נפסל צריך ששים כיון שכבר נאסר התערובות עיין בס"ד. ו) הא דמותר חמץ שנפסל מאכילת כלב היינו קודם הפסח אבל אם נפסל בפסח אסור בהנאה וחייב לבער. ואם הוא דאורייתא או דרבנן עמ"ש בסי' תמ"ה. ז) ואם נפל לתוך התבשיל סגי בששים דלא גרע מחמץ נוקשה דאין בו כרת ואם נפל מקודם שנפסל בפסח לענין אכילה לא מהני ששים כיון שכבר נאסר התערובות ולענין ביעור אין להחמיר כן הוכחתי מס"ד יעו"ש:
סימן תמו
עמג"א אות ב' דאסור לשורפו ביו"ט מטעם דהמשהה חמצו כדי לבערו אינו עובר עליו. ויש לעיין אמאי מהא דאמרינן פסחים ה' ש"מ דלא אמרינן מתוך וע"ש בתוס' דאיכא צורך היום קצת ולשיטתו דהוא שיטת הר"י יקשה הא לא הוה צורך היום כלל כיון דלא יעבור עליו כשמבערו לבסוף. וי"ל עפ"י מ"ש הרמב"ם והר"ב בתמורה דהיכא דהלאו כולל יותר מעשה לא הוה ניתק לעשה. והנה אי אמרינן דביטול לא הוה בכלל עשה דתשביתו. א"כ הלאו כולל יותר מעשה דחשא"י ל"ש תשביתו דהבערה מן העולם וביטול ג"כ לא הוה בכלל העשה. אך דבאמת קיי"ל דביטול הוה בכלל עשה דתשביתו וכמ"ש הר"ן דתשביתו הוא אחד משני דברים או ביטול או בדיקה. אך דלר"ע ע"כ ס"ל דביטול לא הוה בכלל עשה דתשביתו מדלא נפקא ליה אלא משום דאסור להבעיר ביו"ט. ולא הוכיח בפשטות דלאח"ז איסורו לא מהני ביטול. עכצ"ל דס"ל לר"ע דתשביתו אין כוונתו על ביטול. וא"כ לר"ע לא הוה ניתק לעשה ומוכח דלא אמרינן מתוך. (אבל לדידן דקיי"ל דביטול הוה בכלל עשה דתשביתו הוה לאו הניתק לעשה וא"ל דלדידן יקשה ג"כ דהא כתיב אך ביום הראשון וקאי על אחר איסורו ואיך מהני ביטול. י"ל דכוונתו דאז יהיה מושבת מביטול דקודם אבל לר"ע לא ס"ל כוונת הכתוב בזה דאל"ה לא היה מוכיח ג"כ דאסור להבעיר ודוק). ועל פי זה יובנו דברי רש"י ז"ל שם מ"ש מדלא נפקא ליה אלא משום דאסור להבעיר דמזה מוכח דלא אמרינן מתוך כיון דאיכא צורך היום קצח וק"ל:
עוד באופן אחר עפמ"ש לא מהני ביטול דר"י ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה והשיבו לו יכול יהא יושב ובטל והקשו הא עכ"פ יצטרך לבער שלא יעבור עליו בב"י אך די"ל לפמ"ש הפוסקים דהיכא דיכול לבער הוה חמץ ידוע ולא מהני ביטול והיכא שא"י לבער הוא בכלל חמץ שאינו ידוע ולא מהני הביטול (ובביטול לא מקיים העשה) ותשביתו הוא בא' משני דברים היכא שיכול לבער (בשריפה) לא מהני הביטול וא"כ אי אמרינן דמצותו בשריפה והיכא שאין לו עצים שא"י לבערו מיקרי וא"כ מהני הביטול משא"כ אי אמרינן דהשבתתו בכל דבר שפיר לא מהני הביטול והוה ק"ו שתחלתו וסופו להקל וק"ל אך אי אמרינן דביטול מטעם הפקר אין לחלק בין ידוע לשאינו ידוע ונסתר הסברא הנ"ל. אולם די"ל דמטעם הפקר לא מהני וכמ"ש בגזל שתי אגודות דמצות השבה אין כאן אך דכ"ז הוא אי אמרינן דעשה דתשביתו הוא בי"ד. אבל לר"ע בס"ד דתשביתו הוא בט"ו. א"כ י"ל דהוא מטעם הפקר ול"ש לחלק בין חמץ ידוע לחשא"י וא"כ לא הוה ק"ו שסופו להקל ולכך ס"ל דאבחא"ש משא"כ אליבא דאמת דתשביתו הוא מעיו"ט א"כ הביטול לא מהני רק מטעם גזה"כ ויש לחלק בין ח"י לחשא"י וא"כ הו"ל ק"ו שסופו להקל וא"כ מהיכא מוכח דלדידן אבחא"ש. ולכך פירש רש"י מדלא נפקא ליה. ולא נפקא ליה דתשביתו הוא ביטול ולאח"ז לא מהני ביטול. ועכצ"ל דס"ל דתשביתו לאו בכללו ביטול וא"כ אין לחלק בין מעיו"ט ליו"ט ודוק היטב:
אך יש לעיין לפי מה דקיי"ל דכל המקלקלין פטורים ובחובל ומבעיר אינו חייב רק בצריך לאפרו ומצוה חשיב ליה תיקון וא"כ י"ל דלזה שהחמץ שאינו שלו לא חשיב ליה תיקון. וא"כ י"ל דיכול לקיים ביו"ט ג"כ תשביתו ע"י שליח. וא"ל כיון דהשליח לאו בר חיובא א"כ יש שליח לדבר עבירה וחייב המשלח. י"ל כמ"ש התוס' דבכהן שאמר לכהן צא וקדש א"ג דהשליח מיקרי בר חיובא כיון דאם יקדשה לעצמו משא"כ בישראל דאינו במציאות וא"כ בחמץ י"ל ג"כ דהשליח הוא בר חיובא וא"כ המשלח לא עבר כלום ודוק. אך די"ל כמ"ש התוס' דהשליחות בטל. וא"כ לא קיים העשה כמ"ש המשנה למלך שלא שלח לו שישביתו ביו"ט דייקא. אך די"ל דר"ע ס"ל כר"ש דכל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר. ובזה יש לתרץ קושית הפ"י הא פירור וזורה לרוח ג"כ אסור דאחשביה ולמ"ש ניחא דהא למי שהחמץ אינו שלו ל"ש אחשביה וא"כ יכול להשבית ע"י שליח. אך דבאמת י"ל דכל דאמר רחמנא ל"ת אעל"מ והכא אם לא יועיל לא יעבור כו' וא"כ הוא בכלל כל מילי דאיהו לא מצי למעבד:
ובזה יש לתרץ קושית המפרשים. שהקשו מהיכא מוכח דאין ביעור חמץ אלא שריפה הא אף אם נאמר דהשבתתו בכל דבר גם שריפה עכ"פ בכלל. ועפ"י מה דביארנו ניחא דאז לא מוכח כלל דתשביתו קאי מעיו"ט די"ל דתשביתו ע"י שליח וא"ל כיון דאין שליח לדבר עבירה השליחות בטל י"ל כמ"ש המשנה למלך. דהיכא דלא שלח לו בפירוש שישחוט בשבת אינו בסוג שליחות לדבר עבירה וא"כ י"ל דאיירי ששלח אותו שישבית החמץ שלו כדין והשליח השבית אותו בשריפה בודאי לא עשה המשלח כלל איסור ויצא ידי חובתו משא"כ אם הדין דאין בחא"ש א"כ ע"כ צריך לעשות שליח בפי' על שריפה ולא על פירור וזורה לרוח וא"כ השליחות בטל ודוק. אך די"ל דר"ע ס"ל כר"ש דמקלקל בהבערה חייב וכמ"ש לעיל ודוק אך לתי' הא' שבתוס' נשארה קושיא זו אולם אם נאמר דמשמע ליה לר"ע דתשביתו משמע ביטול וביטול א"י להיות ע"י שליח. א"כ לא קשה כלל הקושיא שכתבתי ולפי"ז לא היה מוכח דלא אמרינן מתוך אף היכא דאיכא צורך היום די"ל דכיון דיכול להשבית ע"י שליח לא הוה צורך היום כלל. ואעפ"כ ר"ע שפיר מדייק דתשביתו מעיו"ט. כיון דע"כ כוונת הכתוב דתשביתו ע"י עצמו דלא פסקינן קרא בסכינא חריפא וכמ"ש הפר"ח. ולזה כוון רש"י במתק לשונו מדלא נפקא ליה וא"כ מוכח דלא מהני ביטול. וא"כ יקשה מה מוכיח ר"ע אם יכול להשבית ע"י שליח וצ"ל דס"ל לר"ע דאיירי בענין דא"י להשבית ע"י שליח או מטעם דהשליחות בטל וכתירוץ השני שבתוס' או דס"ל דמקלקל בהבערה חייב. וא"כ שפיר מוכח דל"א מתוך אף היכא דאיכא צורך היום ודוק היטב. ולפי"ז יקשה מהיכא מוכיח רבא דל"א מתוך אף היכא דאיכא צורך היום הא י"ל דס"ל לר"ע דיכול להשבית ע"י שליח וכתירוץ הראשון שבתוס' דלא בטל השליחות ואעפ"כ הוכיח ר"ע דתשביתו קאי מעיו"ט דקרא לא איירי ע"י שליח כיון דביטול לא מהני ע"י שליח ולזה כתב רש"י ז"ל דלא ס"ל לר"ע ביטול ודוק:
עמג"א ס"ב ולכך אינו עובר לכשמבערו לבסוף יעו"ש. ובאמת יש כמה דעות דס"ל דחמץ לא הוה לאו הניתק לעשה עיין משנה למלך פ"א מהל' חמץ ומצה. ומה שנלפ"ד הוא לפי מ"ש הלח"מ על הא דאין שורפים קדשים ביו"ט. הא י"ל מתוך שהותרה הבערה לצורך ותי' דבאחשביה לא אמרינן מתוך יעו"ש וא"כ י"ל דמה"ט אסור לבערו ביו"ט. אך דיש לעיין באמת דלפי"ז מה הוכיח רבא דס"ל לר"ע דל"א מתוך (עיין בשה"מ) שהקשה על הלח"מ וקושיא אלימתא היא. אך דיש לומר כמ"ש דשפיר הוכיח רבא דהא יכול להשבית ע"י שליח דבשליח ל"ש אחשביה כיון שאינו מחוייב להשבית חמץ של חבירו ויש שליח לדבר עבירה ל"א בכה"ג (כמ"ש בדף יו"ד) ובדינא באמת א"י להשבית ע"י שליח כיון דיש מוקצה דרבנן איסור השליח ולא אמרינן חטא כדי שיזכה חברך ודוק. אך דיש לעיין לשיטת הרמב"ם דס"ל דאמרינן מתוך בלא צורך כלל וא"כ אמאי יכפה עליו כלי ולא יבערו וא"ל משום איסור מוקצה הא יעבור על איסור דאורייתא וא"ל דהוה לאו הניתק לעשה דהא הר"מ לא ס"ל כן וכמ"ש המל"מ. אך לשיטת התוס' ע"כ לא ס"ל סברא זו דבאחשביה לא שייך מתוך דא"כ יקשה מה הוכיח רבא הא י"ל דאחשביה ל"ש מתוך. וא"ל דישבית ע"י שליח זה אינו דבשליח ליכא צורך כלל כיון דהוא אינו עובר עליו ותוס' ס"ל דלא אמרינן מתוך רק בצורך היום. אך לשיטת התוס' אין אנו צריכין לסברא זו דבאחשביה לא אמרינן מתוך והא דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט משום דליכא צורך היום דהוה מצוה שאינה עוברת דהא יכול לשורפן למחר אך לשיטת הר"מ ורש"י יש לעיין וכן הקשה השעה"מ והתי' עיין לעיל ודוק היטב:
ועפ"ז יש לדחות ראית הח"י דהוכיח דבלא ביטלו מותר לבערו מהא דאמרינן דהבודק צריך שיבטל ואמאי לא אמרינן שמא ימצא ביו"ט יעו"ש ולפמ"ש יש לדחות די"ל דישבית ע"י שליח דל"ש אחשביה וא"ל דאצ"ל דאינו יכול להשבית ע"י שליח דלא יעבור על איסור זה אינו דהא אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך היכא דליכא פשיעה ואם לא תיקנו חכמים שיבטל אז לא הוה פשיעה כלל והיה יכול לשרוף על ידי שליח משא"כ לפי מה שתקנו חכמים שיבטל הוה פשיעה אם לא ביטלו וא"כ אסור לבערו אפילו ע"י שליח ודוק. אך לשיטת התוס' שכתבנו עכצ"ל דלא ס"ל סברא זו דבאחשביה לא אמרינן מתוך:
מג"א אות ד' אשריפת קדשים. דלא אמרינן מתוך ואף דהוה מצוה בשריפתו מ"מ לא הוה לצורך כיון דיכול לשורפו למחר:
סימן תמז
עט"ז שהביא דעת הרמב"ם דהוה דבר שיש לו מתירין ועיין מנחת יעקב שהקשה הא אסור להשהותו עד לאתר הפסח וא"כ לא הוה דשיל"מ ותירץ דאיירי בביטלו יעויין שם. ובאמת יש לעיין הא כיון שנתערב ומותר בהנאה מדאורייתא (דהא דבר שיש לו מתירין הוא רק מדרבנן על דאורייתא דהא מדרבנן אסור בהנאה גם לאחר זמן ודיק ועיין בר"ן) וא"כ נפקע הביטול דהא הביטול הוא רק מטעם דאינו ברשותו והכא כיון דבאמת מותר ליהנות א"כ ל"ש ביטול וא"כ לא הוה דבר שיש לו מתירין כלל וא"ל כיון דנתערב באמת מותר לשהותו (אך דאי אמרינן דהביטול ברוב לענין ב"י לא מהני א"כ לא הוה דשיל"מ כלל) ואי אמרינן דאינו בטל ברוב ואם כן באמת מותר לשהותו ודוק. ובאמת קושית המ"י הוא דאי אמרינן דאינו בטל א"כ לא הוה דשיל"מ כלל ול"ד לשאר דשיל"מ דאף אי אמרינן דלא בטל יש היתר לאיסורו משא"כ הכא. אך דבאמת י"ל דלענין ב"י בטל הוא ומטעם כיון דמדאורייתא לא הוה ברשותו ודוק. ולפי"ז יש לעיין על תירוצו דאיירי כשביטלו הא הביטול לא מהני רק מטעם (דאינו ברשותו והכא מדאורייתא בטל הוא) הפקר וא"כ באמת כיון שנתערב ההפקר בטל דלגבי ביטול ברוב שלא יהיה הפקר לענין זה ל"ש דשיל"מ וא"כ כיון דנפקע הביטול א"כ אסור להשהותו. ולא הוה דשיל"מ (ועיין בביצה במשילין) (ואפשר לומר הסברא דהיכא דמבטל עתיד להיות כבטל לא אמרינן דבטל כמו דאמרינן גבי נבילה בטילה בשחוטה וה"נ דכוותיה אף שבטל ברוב מ"מ הוה) הדבר מטעם אינו ברשותו. ועיין ביו"ד סי' ק"ב גבי גיגית בשבת יש לתרץ זה ודוק. אך דאי אמרינן דחמץ שמו עליו יש לחלק ודוק:
עבט"ז מ"ש על הרמב"ם וכן הוא ברי"ף. ועיין ברמב"ן במלחמות מ"ש על הרי"ף וכי לית ליה לר"י דבר שיש לו מתירין ובאמת י"ל דהא סתם חמץ כשביטלו איירי וא"כ כיון שבטל לענין ב"י דלא הוה דשיל"מ. וכמ"ש דדמי לגיגית וא"כ בטל לגבי האכילה וכמ"ש המג"א בריש סי' תמ"ב (עיין בס' יע"ד) ג"כ די"ל כמ"ש הש"ך דבמין במינו לא אמרינן חוזר וניעור עיין בסי' צ"ט אות ק"א. אך די"ל דטעם דבגיגית בטל הוא כיון שאין נקרא על שם האיסור כיון שלא היה האיסור מבורר ודמי לבשא"מ דל"ש דשיל"מ כיון שאין שמו עליו עיין בסי' ק"ב. והנה לדעת הרמב"ם דפוסק דחמץ אף בשא"מ שייך דשיל"מ משום חומרא דחמץ ל"ש הסברא בגיגית ואף באין האיסור מבורר י"ל דאינו בטל וא"כ לא שייך לומר דכבר נתבטל לענין ב"י משא"כ לר"י אף דס"ל דשיל"מ מ"מ י"ל דבשא"מ ס"ל דבטל כיון דאין שמו עליו כמו בשאר איסורים וא"כ בטל לענין ב"י כמו בגיגית וכיון דנתבטל לענין ב"י לא אמרינן חוזר וניעור ובטל לגבי אכילה והנאה ג"כ. משא"כ הרמב"ם דפוסק דגם בשא"מ שייך דשיל"מ משום חומרא דחמץ ל"ש זה ודוק:
ועפי"ז יש להבין דהא דקיי"ל דבערב פסח בטל בס' ולטעם דדבר שיל"מ אין לחלק (עמ"א מה שתמה על הב"ח ועפי"ז ניחא כיון דבע"פ ל"ש חומרא דחמץ ובא"מ ל"ש דשיל"מ וא"כ אף במינו ל"ש כיון דבטל לגבי ב"י כמו בגיגית ודוק:
והגה לפמ"ש בסי' תמ"ב דביטול לענין ב"י לא מהני רק מטעם כיון דנתבטל לענין אכילה לא אמרינן חוזר וניעור אבל בלא"ה לא היה מהני ביטול לענין ב"י (עיין בס' יע"ד בדרוש דכ"כ להדיא) וא"כ נסתר קושיא זו דכיון שנתבטל לענין ב"י לא אמרינן חוזר וניעור דהא אי לא מהני ביטול לגבי האכילה ל"ש ביטול לענין בל יראה כלל ועיין בכורות ל"ג דס"ל לר"י דבהמה ששפעה חררת דם דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא ואר"י משום ביטול ברוב נגעו בה והוכיחו בגמרא שם דלר"י לא ס"ל דטומאת משא בטל ברוב ואם כן לדידיה שפיר י"ל דבטל לענין ב"י בלאו טעמא דבטל לגבי האכילה. וא"כ שפיר י"ל דלא הוה דשיל"מ כיון דנתבטל לגבי ב"י דהוה כגיגית נתבטל לענין אכילה ג"כ דבמין במינו לא אמרינן חוזר וניעור משא"כ לדידן דקיי"ל דטומאת משא אינו בטל שפיר אינו בטל לגבי ב"י רק מטעם שנתבטל לענין אכילה ושפיר י"ל דהוה דשיל"מ ודוק היטב:
לתרץ קושית המנחת יעקב על טעם דרי"ף ורמב"ם דחמץ משום דהוה דשיל"מ הא אסור לשהותו וי"ל דיכול לשהותו ע"י ביטול וא"ל דלאו ברשותיה דליבטליה י"ל דבאכילה בלא הנאה נאסר דאז שפיר נאסר כיון דמותר בהנאה יכול לבטל. (ובזה יובנו דברי רש"י ז"ל בע"ז ד' ע"ב שכתב דבאכילה אסור ובהנאה מותר יעו"ש) משום דבר שיש לו מתירין. אך דבאמת קיי"ל דאף בהנאה אסור וא"כ לא יוכל לבטל וי"ל דהא דאסור בהנאה משום גזירה דשמא יאכלנו וכמ"ש התוס' לר"ש דאסור להסיקו (ד' כ"ת) וא"כ הוה תרי דרבנן ובתרי דרבנן חוששין לקידושין ול"א כיון דאיסורא דרבנן עליה כדאורייתא דמיא ושפיר יוכל לבטל ודוק:
אולם יש לעיין דהא לא הוה דשיל"מ כיון דחוזר ונאסר לשנה הבאה וי"ל שאין חוזר וניעור כיון שנתבטל ע"פ ועכ"פ באין בעין קיי"ל דאין חוזר וניעור והנה הרא"ש כתב בתולין דלהכי אמרינן טומאת משא ולא אמרינן כבר נתבטל לענין מגע משום שהם איסורים חלוקים. והנה נחקור אם הלאו דע"פ ובתוך הפסח הם לאוים מחולקים אז לא שייך לומר דכבר נתבטל בע"פ. והנה מוכח דהם לאו אחד רק שבע"פ לוקה ובתוך הפסח חייב כרת דאל"ה אין איסור חל על איסור. אך דלר"י דס"ל דחמץ נוקשה אסור דהלכה כסתם משנה עיין בצל"ח שם דהם לאוים מחולקים וא"כ שפיר י"ל דלא נתבטל ולא הוה דשיל"מ ולדידן דקיי"ל דחמץ נוקשה אינו עובר עליו ע"כ מוכח דהוה לאו א' והוה דבר שיש לו מתירין ודוק:
אך דעדיין יש לומר דתשביתו תליא בלאו דאכילה דבתוך הפסח וא"כ י"ל אף לר"י דנתבטל לענין תשביתו שוב אין חוזר וניעור. אך לפמ"ש לעיל דלא שייך דשיל"מ רק ע"י ביטול וא"כ שוב לא יצטרך לביטול בע"פ לענין תשביתו דמושבת ועומד הוא ויאסר לשנה הבאה:
סימן תנו
(ס"א) אין לשין לפסח עיסה גדולה. (והטעם מפני שאין הידים מספיקים להתעסק בה מחמת גדלה ואף אם לא ישהה שיעור מיל דהוא זמן חימוץ מ"מ כיון דקיי"ל דלא ינוח העיסה בלא עסק ואפילו רגע אחד עיין סי' תנ"ט ס"ב וא"כ בעיסה גדולה הוה כמניחה בלא עסק) ודעת הרוקח והג"מ דלא אסרו חכמים אלא בזמניהם שהיו התנורים קטנים ובקל היו מצטננים ויש לחוש בעיסה גדולה שמא ישהו זמן ארוך בתוך התנור (קודם אפיה) או חוץ לתנור אבל בזה"ז דהתנורים גדולים מותר ולדעתם אין הטעם דבשעת לישה הוה כמו דלא עסק וקיי"ל כסברא הראשונה (עיין מחה"ש) בשעת לישה:
(ס"ב) אם לש וכו' בדיעבד. דעת הרא"ש וב"י והר"י דבלא שהה שיעור מיל מותרת דלו יהא שלא עסקה בה כלל (ומטעם קנס אין לחוש) ובשהה שיעור מיל בשעת לישה דעת הר"ן והרא"ש (לדעת הב"ח) דאסורה באכילה (דסברא זו דבעיסה גדולה הוה כבלא עסק אמרינן אפילו בדיעבד):
והנה מסתימת ש"ע מדלא חילק בין שהה משמע דאפילו שהה שיעור מיל מותרת וע"ש דכתב דל"ש לאסור משום קנס דיש לסמוך על סברת המקילין. והנה י"ל דאף בשהה מותרת דבדיעבד סמכינן על מקילין (ויש לחלק בין דאורייתא לקנס) שוב מצאתי בש"ע של הרב שהביא בשם מהרי"ל וד"מ דטוב להחמיר לעצמו יעו"ש: