עצי בשמים· רבי ישעיה מושקט
חידושים להש"ס · חידושי קידושין
הרמ"א ז"ל בשו"ע אהע"ז (סי' כ"ז ס"ק ג') וז"ל אפי' נתן לה בשתיקה ולא דיבר כלום והוא והיא אומרים שכוונו לשם קידושין הוי קידושין. במרדכי ס"פ האיש מקדש וכו'. יעו"ש במרדכי:
והנה דין זה הוא מהמרדכי ז"ל:
אמנם הוא מוקשה לכאורה מש"ס דילן קידושין (דף ה' ע"ב) ת"ר כיצד בכסף נתן הוא ואמר הוא עד למסקנא נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוא וכו' יעו"ש. והנה הברייתא סתמא איירי בין שנתן ומודה אח"כ שנתכוין לשם קידושין. ועוד דאל"כ ליפלוג וליתני הני מילי באין שניהם מודים אבל בשניהם מודים אף דלא אמר הוה קידושין. כיון דהברייתא רוצה להשמיענו דינא דאמירה דידיה. אלא ודאי אף בשניהם מודים אח"כ לא הוה קידושין. והיינו דבעינן אמירה ונתינה דידיה. ועיין בחלקת מחוקק שם ס"ק ט'. ואפי' נתן כו' עד והאיך יעלה על הדעת דנתן בשתיקה הוי קידושין ודאי. והיכא דנתן הוא ואמרה היא הוו ספק קידושין. וכי בשביל אמירתה גרע וכו' והיא קושיא עצומה:
ולע"ד נראה לתרץ הקושיא בהקדם עוד מה שקשה לי האיך יעלה על הדעת דהוה קידושין דנהי דלא הוה כמקדש בלא עדים דקימ"ל דלא הוה קידושין. היינו כמו שכתב בס' המקנה בק"א דהיכי דקידשה והוה ס"ק ואח"כ נתגלה דהוה ודאי קידושין לא הוה כמקדש בלא עדים אף דהעדים לא ידעו בשעת מעשה כו' יעו"ש. א"כ הכא נמי אפשר כיון שהעדים ראו המעשה ולא ידעו אי לקידושין ואח"כ כששניהם מודים ממילא ידעי העדים. אבל מ"מ כיון דכל דמקדש אומר ונותן לה. א"כ בהאי דלא דיבר ונתן א"כ איכא הוכחה איפכא דלא נתכוין לקידושין דמאי היה איכפת ליה אי אמר כיון דנתכוין לקדשה אלא ודאי דלא היה דעתיה לקדשה וא"כ היאך יהי' קידושין דאיכא הוכחה איפכא. בשלמא באמרה היא י"ל דסמיך על אמירתה ולהכי הוה ספק קידושין:
אמנם ניחא לי עפ"י מה דאיתא בכתובות דף כ"א בשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה כו' קמ"ל דעבדי אינשי דמקדשי בצנעה. ואפי' דדיירי בחצר אחת מ"מ אינה ראיה מהא דלא ידעי השנים אחרים יעוין שם:
ואיתא נמי בגיטין דף ל"ג בתוס' ד"ה ובי תלתא קלא אית להו כו' עד וגבי לוקח שדה בעדים גובה מנכסים משועבדים כו' הכא שאני דבעינן גילוי מילתא טפי יעו"ש. א"כ מוכח מהא דהמוכר שדה דאף בשני עדים נמי יש קול וכנ"ל. והשתא א"כ בהאי עובדא דקידשה בשתיקה והיינו דלא דברו שניהם כלום בשעת הנתינה אין כאן הוכחה כלל דלא נתכוונו לשם קידושין מהא דלא דברו וכנ"ל דעבידי אינשי דמקדשי בצנעה. א"כ אדרבא איכא למימר דנתכוין ודאי לקידושין ודברו בין שניהם בשתיקה מכח הקדושין. אלא דחשו שלא יתפרסם הדבר לפיכך לא דברו ג"כ בפני העדים דרואים הקידושין דהא בי תרי נמי קלא אית להו וא"כ יתפרסם הדבר:
וא"כ לא קשה קושיא הב' וממילא מתורץ נמי קושיא הא' הנ"ל דכיון דנתן הוא ואמרה היא א"כ בודאי ליכא למימר דרצו שלא יתפרסם הדבר דא"כ גם לה לא היה לדבר כלל דא"כ ממנ"פ יהיה הקול מכח מה שאמרה בפני העדים הריני מקודשת כו'. וא"כ הדרא הקושיא ב' לדוכתה למה לא אמר הוא מיד דרוצה לקדשה אלא שחק א"כ איכא הוכחה איפכא דנתן לה למתנה להכי שפיר מגרע אמירתה מאילו נתן בשתיקה. והוה עכ"פ ספק דשמא נתכוין ג"כ לקידושין אלא דסמך על אמירתה ולא קשה כלל. ודוק כי זה ברור:
ונ"ל עוד להביא ראיה לדברי המרדכי ז"ל מהתם דמקילינן בשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה. דהוה בחזקה דנתקדשה. ומטעם הנ"ל דאף שדרו בחצר אחת מ"מ עבידי אינשי דמקדשי בצינעא יעו"ש. וקשה הא קיי"ל דבי תרי קלא אית להו. וכמו שכתבו התוס' לעיל בהמוכר שדהו בפני ב' גובה מנכסים משועבדים וא"כ הכא דשנים אומרים נתקדשה א"כ קלא אית להו. ולמה לא ידעי אף השכנים שדרו בחצר אחת (ודוחק לומר דאומרים להעדים שלא יגלו ואף לישנא לא משמע כן דעבידי אינשי דמקדשי בצינעה) אלא ודאי מצי לאיירי בכה"ג שנתן בשתיקה כסף ושנים ראו ואח"כ מודה שנתכוין לקידושין והיינו דמקדשי בצינעה אף בפני העדים וא"כ מוכח להדיא דנתן הוא בשתיקה הוה קידושין וזה ברור:
ומה שכתב שם החלקת מחוקק ס"ק י"א. ז"ל משמע אף ששניהם מודים שהוא המקדש אותה לעצמו אפ"ה מיקרי ידים שאינן מוכיחות וכו' יעו"ש:
ולפע"ד לא קשה כלל מכאן דהא ודאי מצינן לתרוצי הא דאמר שמואל דבעינן ידים מוכיחות וכן הא דבעינן שידבר עמה מקודם על עסקי קידושין היינו לענין שאינן נאמנים אח"כ לומר שלא נתכוונו לשם קידושין כיון דהוה ידים מוכיחות או דיבר עמה עע"ק. אבל ודאי דאי מודים אח"כ שנתכונו לקידושין וכן לעצמו ולא לאחר נאמנים שפיר לדעת המרדכי ז"ל הנ"ל. אמנם הא קשיא דמאי פריך למימרא דסבר שמואל ידים שא"מ הויין ידים וכו'. דילמא איירי בכה"ג שמודים שניהם שידעו דלעצמו קידשה וכנ"ל. אמנם באמת גם הא ניחא די"ל דהיא גופא מתרץ הגמרא הב"ע בדאמר לי היינו פי' שמודה אח"כ שנתכונו לעצמו וכמו דמתרצינן לענין מדבר עע"ק לקמן והוא ברור ונכון.
שם בסוגיא מסקינן נתן הוא ואמרה היא ספיקא וכו'. ולכאורה קשה קושיא עצומה. דבדף הקודם כתבו בתוס' ד"ה היכא דיהבה לדידיה וקדשתו כו' עד וצריך לומר דיהבה לדידיה לאו דוקא כו' אלא רוצה לומר ואמרה פי' דאין צריך קרא למעוטי דנתנה היא לא מהני אלא עיקר קרא דכי יקח ממעט דאמירתה לא מהני אף דנתן הוא יעו"ש. וא"כ האיך מסקינן הכא איפכא דאף בזה הספק אם כי יקח ממעט נתן הוא ואמרה היא:
והנה ניחא לי לפי דעת המרדכי הנ"ל שהבאתי דבנתן הוא ושתקו שניהם אלא דאח"כ מודים שנתכוונו לשם קידושין מהני והוה כאילו נתן ואמר הוא. וא"כ הא דממעטינן מקרא דכי יקח דאמירתה לא מהני י"ל היינו באין שניהם מודים אח"כ דלשם קידושין נתכוונו והוה אמינא דיועיל אמירתה כאמירתו והיכא דאמר ונתן הוא בודאי אף דאח"כ אין שניהם מודים הוה קידושין וצריכה גט דהוה א"א גמורה להכי כתיב כי יקח כו' אבל בששניהם מודים אח"כ דאף אמירתה הוה ודאי קידושין וכנ"ל הו"א דאמירתה לא יגרע. ולהכי מסקינן הכא דלא כן הוא אלא אדרבה אמירתה מגרע עוד אף בששניהם מודים אח"כ וכמו שכתבתי לעיל הטעם. וכן מוכח מסיפא דברייתא טעמא דנתנה היא ואמרה היא אבל נתן הוא ואמרה היא פי' בשניהם מודים וכנ"ל הוה קידושין וכנ"ל הטעם ומסקינן דספיקא הוא:
ונ"ל דמכאן הוציא המרדכי ז"ל הדין זה. דהכא מסקינן נתן הוא ואמרה היא ספיקא לדינא וכו' וקשה כנ"ל ותי' כנ"ל. ובזה פליג הלישנא קמא דאמרי נעשה כאילו נתנה היא ג"כ על לישנא בתרא דס"ל דבכה"ג מהני והוה ספק יעו"ש. דלישנא א' לית להו סברא הנ"ל בשניהם שותקים דהוה קידושין אף בשניהם מודים. ולהכי ע"כ כי יקח ממעט בכל גונא ולישנא ב' אית להו דודאי בשניהם שותקין הוה קידושין אם מודים אח"כ. ולהכי כי ממעטינן מכי יקח כו' ע"כ באין שניהם מודים וכנ"ל ולהכי מסקינן דנתן הוא ואמרה היא הוה ספק קידושין וכנ"ל והשתא דאנן פסקינן כלישנא בתרא דהוה ספק קידושין א"כ ע"כ אית לן נמי הסברא הנ"ל בשניהם שותקין הוה קידושין גמורים:
שמעתי מקשים בסוגיא דנתן הוא כו' דלישנא קמא מסיק דנתן הוא ואמרה היא נעשה כמי שנתנה היא ואמרה כו' יעו"ש. דהנה בחולין דף י"ד כתבו התוס' דהיכא דאינם שוים בטעמם לא אמרינן נעשה כו' יעו"ש. והכא נמי נתן הוא ואמרה היא. טעמא משום כי יקח ולא כי תקח יעו"ש בפירש"י ז"ל. אבל נתנה היא ואמרה היא הטעם משום דלא מצינו בכה"ג קנין דאף בשדה צריך הלוקח ליתן כסף להמוכר. וא"כ אינם שוים בטעמם והאיך מצינן למימר נעשה כו':
ונראה דהא כתבו התוס' ד"ה הא נתן הוא וכו' מה שלא הזכיר כלל נתנה היא ואמר הוא משום דלא פסיקא ליה יעו"ש. והשתא א"כ ע"כ איירי הברייתא באדם חשוב וכמובן. וא"כ ניחא דהא קימ"ל בשדה אם הלוקח הוא אדם חשוב ונתן לו המוכר כסף והוא קיבל (ובשדה ודאי דלא בעינן אמירה כלל). ואף דאמר המוכר ודאי דהוה קנין גמור וקנה הלוקח עיין בחו"מ הל' קנינים. והשתא שפיר אמרינן נתן הוא ואמרה היא דטעמא משום כי יקח וכו' נעשה כאילו נתנה היא ואמרה היא והיינו דע"כ אף באדם חשוב איירי וכנ"ל דג"כ הטעם משום כי יקח וכו' דהא בשאר הקנינים מהני בכה"ג וכנ"ל. וזה הנכון. ויש לי עוד להאריך בסוגיא זו כיד ה' הטובה עלי:
שם עד טעמא דנתנה היא ואמרה היא וכו' הא נתן הוא ואמרה היא לא הוה קידושין יעו"ש. וקשיא לי דילמא לעולם נתן הוא ואמרה היא ודאי לא הוה קידושין והא דלא קתני לה ברייתא לרבותא. י"ל דאדרבה בנתן הוא סתמא א"כ אין כאן הוכחה אי נתן לשם קידושין או למתנה ואדרבה דעת כל הפוסקים בנתינה סתם למתנה יהיב ניהלה. יעויין בס' המקנה. והשתא אף דאח"כ היא רוצה להתקדש לו מ"מ כיון דהוה כאינו יודע אם הלויתני ואינה מחוייבת להחזיר לו מספק אם לשם קידושין או לשם מתנה נתן לה ולהכי אי הוה תני נתן הוא ואמרה היא לא הוה קידושין הוה אמרינן דהיינו טעמא משום דאינו נותן לה כלום וכנ"ל אבל כיון דקתני נתנה ואמרה היא א"כ בודאי ליכא למימר דלשם דבר אחר נתנה כיון דהתנה בפירוש על מה היא נותנת לו וא"כ אי לא הוה קידושין הרי מחויב להחזיר לה כסף קידושין וא"כ הוה נתינה עכ"פ ואפ"ה תני אינה מקודשת הוה רבותא טפי והיינו טעמא דכתיב כי יקח וכו' וצ"ע:
דף ה ע"ב ת"ר כיצד בכסף נתן לה ואמר לה הרי את מקודשת לי כו' עד אבל היא שנתנה ואמרה הריני מקודשת לך כו' אינה מקודשת כו' ופריך הגמרא טעמא דנתן ואמר הוא. אבל היא שאמרה ונתן הוא אינה מקודשת כו' אימא סיפא טעמא דנתנה ואמרה היא הא נתן הוא ואמרה היא מקודשת כו' יעו"ש ומקשו התוס' שם ד"ה הא נתן וכו' מה שלא הוזכר כלל נתנה היא ואמר הוא כו'. פי' דמרישא מוכח דלא הוה קידושין ומסיפא מוכח דהוה קידושין דאל"כ ליתני רבותא יותר בסיפא דאף בנתנה היא ואמר הוא נמי לא הוה קידושין ע"כ:
ונלפע"ד עפ"י מה דאיתא באהע"ז סי' כ"ז ס"ק א' וז"ל ובלבד שהיא תבין שהוא לשון קידושין. וז"ל הב"ש שם ס"ק ה' כן הוא לשון הטור ומשמע אפילו אם אמר הרי את מקודשת לי צריך לידע שהיא תבין שהוא לשון קידושין דלאו כל הנשים מבינים לה"ק וכן משמע וכו' עד ומ"ש הרא"ש הני לישני דברירא לן דהוה לשון קידושין לאו כל כמיניה לומר לא הוה ידענא וכו' עכ"ל יעו"ש:
ולי קשיא מאד דהאיך תיסק אדעתין דפליגי הרא"ש והרמב"ם ז"ל אי יודעת האשה לישנא דברירא ולמה לא תהא נאמנת לומר דלא הבינה אף דהוא לשון ברור מ"מ מנין לה לידע אטו נשי דינא ידעי או לישנא. ורובא דרובא בודאי לא ידעי:
לכן הנראה דודאי גם הרא"ש לא ס"ל דצריך האשה לידע ולהבין דזה הוא לשון קידושין דמנא ליה לידע וכנ"ל אלא דס"ל דכל היכא דנתן לה כסף ואמר לה לישנא דברירא שהוא לשון קידושין והיא קיבלתה בסתם לאו כל כמיניה לומר לא הוה ידענא ולא קיבלתי ע"ש קידושין דנהי דבלשונות הספיקות דהיינו דמשמע לקידושין ומשמע למלאכה מצית לומר דהא דקיבלה לא לקדושין קיבלה אלא למלאכה. משא"כ היכא דאמר לה לשון הרי את מקודשת והיא קיבלה בסתם ממנ"פ או דהבינה שהוא לשון קידושין ואי נמי דלא הבינה עכ"פ לא מצית למימר דסברה שלמלאכה קאמר לה וא"כ כיון דקיבלה וראתה שהוא מרוצה על מה הוא נותן לה מסתמא סמכא דעתה דאף אם יהיה לקדושין תהא מקודשת בקבלה זו דאל"כ לא היה לקבל ממנו עד שיפרש לה שהיא תבין מאי קאמר. ובכה"ג הוא דלאו כל כמיניה וכנ"ל. א"כ בודאי היכא דלא שייך לומר כן ודאי דמצית למימר דלא ידעה מאי קאמר אליה. ובזה פליג הרמב"ם ז"ל דלא ס"ל כן דאף בלשונות הברורים צריך לידע שהבינה:
ולפי"ז מתורץ קושית התוס' הנ"ל די"ל דלא מיבעיא קאמר לא מיבעיא נתנה היא ואמר הוא ודאי דלא הוה קידושין דהא בכה"ג ודאי מצית לומר דלא הבינה שרוצה לקדשה ואי דאמר לה לשון ברור וכנ"ל מ"מ מי יאמר דהבינה וכנ"ל משא"כ בנתנה היא ואמרה היא הו"א דהוה קידושין דהא ודאי כיון דאמרה ודאי יודעת מאי קאמרה וכיון דאמרה לשון ברור ודאי הוה קידושין משמיענו הברייתא דלא הוה קידושין משום דכתיב כי יקח ולא שתקח. אבל אי הוה תני נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת הו"א משום דאמרה דלא הבינה אבל נתנה ואמרה היא ודאי דהוה קידושין וכנ"ל. ואי דילמא לא הבין הא ודאי ליכא למיחש בלישנא דברירא וכמו דאיתא בשו"ע אהע"ז (סי' כ"ז ס"ק ב') אבל האיש אינו נאמן שלא כוון לשם קדושין כו' יעו"ש:
אבל קושית הגמרא ודאי דליכא לתרוצי הכי דבין בנתנה ואמרה היא ובין בנתן הוא ואמרה היא ודאי דשניהם הבינו וכנ"ל ודוק:
אמנם קשיא לי על הא דפריך בגמרא מסיפא טעמא דנתנה ואמרה היא. אבל נתן הוא ואמרה היא הוה קידושין כו' דילמא לא מיבעיא קאמר דאי הוה תני נתן הוא ואמרה היא דלא הוה קידושין הו"א היינו משום דאין כאן הוכחה אי לקדושין אי למתנה או לד"א וכמו שכתב הר"ן ז"ל בסוגיין וז"ל א"כ אין הספק מחמת תלקח האשה לאיש אלא מחמת שיש ספק שמא לא הסכים לדבריה וכו' (יעו"ש בר"ן ד"ה תן מנה לפלוני ואקדש אני לך). ולהכי משמיענו בנתנה היא ואמרה היא א"כ כיון דקיבל ממנה בודאי לקדושין קיבל דהא התנה בפירוש דאינה נותנת לשם ד"א רק לקדושין והוא קיבל והסכים דאל"כ לא היה לו לקבל. דמ"מ לא הוה קידושין משום כי יקח ולא כי תקח ודוק:
וראיתי בס' המקנה בקו"א על אהע"ז (סי' כ"ז ס"ק ט') שתירץ קושית התוס' הנ"ל בכה"ג דלא מיבעיא קאמר לא מיבעיא נתנה היא ואמר הוא דאינו מוכח אי לקדושין או לד"א אלא אף בנתנה ואמרה וכו' וכנ"ל וקשה לי מאד האיך תי' הוא הקושיא מהגמרא וכנ"ל:
שם אמר שמואל בכסף כיצד נתן הוא ואמר הרי את מקודשת וכו' מקודשת כו' הריני אישך כו' אין כאן בית מיחוש כו' למימרא דסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות הווין ידים והתנן וכו' עד הכא במאי עסקינן דאמר לי. אי הכי מאי קמ"ל כו' כי יקח ולא שיקח א"ע וכו' יעו"ש:
והקשו המפרשים ז"ל הא דלא משני הגמרא דאיירי דדיבר עמה על עסקי קידושין מקודם לעצמו והוה עתה ידים מוכיחות דלעצמו קידשה. ועיין בס' אליה רבה שכתב דתירוץ הגמרא דמשני דאמר לי היינו דדיבר עמה על עסקי קידושין מקודם:
וקשיא לי דא"כ מאי ס"ד דמקשה דפריך למימרא וכו' דבשלמא דאי מתרצינן דאמר לי וכו' לא הוה ס"ד דמקשה לשיבושי הגירסא אבל במדבר עמה על עסקי קידושין ודאי דלא צריך לשבושי הגירסא ומאי פריך וכי לא ידע דמצינן לתרץ דשמואל איירי בדיבר עמה על עסקי קידושין והוה שפיר ידים מוכיחות. ב' קשיא ממימרא דשמואל דאמר בקדושין נתן לה כסף ואמר וכו' ולמה תני דוקא כסף ולא שטר. או דליסגי ליה במה דתני בקדושין דמשמע הכל:
והנראה לפע"ד דלמסקנא דקמ"ל לישנא בתרא י"ל דהא דצריך לפרש כסף היינו משום דאי הוה תני בסתמא וכו' הוה אמרינן הא דבסיפא באמר הריני אישך וכו' לא הוה קידושין היינו דוקא בשטר והיינו דכתב כן בשטר הריני אישך וכו' ולהכי לא הוה קידושין משום דלא הוה ג"כ נתינה כלל דהשטר פסול משום כי יקח וכו' אבל בכסף אי נמי בשטר כשר אף דאמר הריני אישך הוה קידושין משום דהא הוה נתינה. ואי אמר הריני אישך לא יוגרע מאלו דיבר עמה על עסקי קידושין דמהני היכא דנתן לה כסף. וכמו דהוה ס"ד בנתן הוא ואמרה היא דלהוי כמדבר עמה על עסקי קידושין וכו' וכמו שכתב הר"ן ז"ל בסוגיין ולהכי פירש דאף בכסף לא הוי קידושין:
אמנם אי קשיא הא קשיא הס"ד דמקשה דלא הוה ידע עוד מהא דלישנא בתרא קיימ"ל וא"כ למה נקיט כסף דוקא וניחא לי ג"כ ויתורץ ממילא הס"ד דמקשה מהקושיא א' והוא דהמקשה ס"ד הא דאמר בקידושין וכו' בא להשמיענו דידים שאינן מוכיחות הווין ידים וכמבואר ולהכי ע"כ צריך למיתני בכסף דאי הוה תני בסתמא הוה אמרינן דלעולם ידים שא"מ לא הווין ידים והכא היינו טעמא משום דמוכח בשטר דרוצה לקדשה לו דאיירי בשטר שכתב בו לי אבל לעולם בכסף דאינו מוכח מצד הנתינה אי אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי לא הוה קידושין ולהכי קתני בכסף וא"כ מוכח דס"ל דידים שאינן מוכיחות הווין ידים:
אי נמי דהוה ס"ד דמקשה דקתני כסף דוקא להוכיח דס"ל דידים שא"מ הווין ידים בכה"ג דהשתא תיקשי מאי קמ"ל דבשלמא אי הוי תני בשטר הוה אמרינן דקמ"ל דאף בשטר בעינן אמירה ונתינה דידיה כמו בכסף והוא דהוה ס"ד הא דס"ל דבכסף בעינן אמירה ונתינה דידיה היינו משום דאי נתן הוא ולא אמר אפשר דלא נתכוון כלל לקדושין ואף דאמרה היא מאי איכפת ליה וכמו שכתב הר"ן בסוגיא יעו"ש. וא"כ הא תינח בכסף או בשוה כסף. אבל בשטר דאינו שוה פרוטה א"כ ודאי דלא שייך למתנה יהיב נהלי' או לפקדון וכמובן וא"כ ליסגי בנתינה גרידא קמ"ל דוקא דנתן הוא ואמר הוא וכיון דתני בכסף דוקא א"כ ליכא למימר הכא דהא מהברייתא דלעיל שמעינן כל דינא דכסף וא"כ ע"כ דאתי לאשמעינן דידים שאינן מוכיחות הווין ידים:
והשתא מתורץ נמי הקושיא הא' דס"ד דמקשה דליכא לתרוצי דלעולם ס"ל לשמואל דידים שאינן מוכיחות לא הווין ידים. והכא איירי דדיברו מקודם על עסקי קידושין דא"כ למה תני שמואל דוקא כסף אי לא דלאשמעינן דידים שאינן מוכיחות הווין ידים וכנ"ל. וכמו שבאמת במסקנא דפריך למימרא דס"ל וכו' ומשני דאמר לי ופריך הגמרא אי הכי מאי קמ"ל כלומר דא"כ למה תני כסף דוקא ואי דדוקא דנתן הוא ואמר הוא הא מהברייתא שמעינן לה וכנ"ל. וע"ז מתרץ הגמרא שפיר לישנא בתרא קמ"ל כלומר ולהכי קתני בכסף דוקא וכנ"ל:
או די"ל דבשטר סגי בנתן הוא בלבד משום דמוכח דכונתו לקדשה דהא כתוב בשטר הרי את מקודשת משא"כ בכסף כיון דנתן לה סתמא אין כאן הוכחה אי לקדושין או למתנה או לפקדון ולהכי בעינן אמירה וקמ"ל דאף בשטר בעינן אמירה והיינו או דמקשינן הויות להדדי או משום דמקשינן הויה ליציאה וכמו שכתבו המפרשים דבגט היכא דנתן לה גט ולא אמר כלל בטל הגט זהו דעת הרי"ף ז"ל ומדקתני כסף וכו' ע"כ ליכא למימר הכי וכנ"ל ודוק:
דף מג בתוס' הביאו דברי הירושלמי הדא דתימא בקדושי שטר אבל בקדושי כסף לא. והרמב"ם פ"ג מה"א סתם דבריו ופסק האומר צאו וקדשו לי אשה הן שלוחיו הן עדיו. ותמה הרב המגיד למה לא חילק בין קדושי כסף לשטר. ועיין ברא"ש שהביא ר' יוסי אומר כיון שהאמינתו תורה אף בקדושי כסף נעשה עד. ודברי ר"י תמוהים דכיון דע"כ מיירי לאחר שתיקן ר"נ ש"ה א"כ מאי זו סברא להכשירם כיון שנאמנים מדאורייתא:
ומה שנלפע"ד דהא ידוע מחלוקת הפוסקים דהא דאין דבר שבערוה פחות משנים הוא רק באיתחזיק איסורא או היתרא אבל היכא שאינו נגד החזקה ע"א נאמן אפילו בדבר שבערוה [ובזה י"ל קושית הרשב"א ופ"י דמהיכא מוכח דאפילו שניהם מודים דאינם נאמנים דהא בממון ג"כ נאמנים לחוב בהודאתו. ועפ"י סברא זו ניחא דאי אמרת דנאמנים לחוב לעצמן א"כ כבר איתרע חזקת פנויה מטעם שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, וא"כ אמאי צריך שני עדים הא לא איתחזיק היתרא וע"כ מוכח בקדושין בלא עדים אפילו שניהם מודים לא מהני ודוק]:
(חסר תשלום הענין)