עצי בשמים· רבי ישעיה מושקט
חידושים להש"ס · חידושי גיטין
דף ב ע"ב בגמרא רוב בקיאין הן. לכאורה קשה הא הוי רובא דתליא במעשה כיון דכשנולד לא היה בקי אלא ע"י מעשה שלמד. וכבר הקשה הראש יוסף קושיא זו בתולין ברוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן ע"ש. ב) קשה היאך חיישינן למיעוטא כיון דאיכא רובא ואזלינן בתר רובא אפילו מדרבנן וא"כ אמאי חיישינן למיעוטא. ג) קשה לדעת הרמב"ם דפסק ספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא. וא"כ קשה למה דס"ד דצריכין להעד מדאורייתא א"כ מאי מקשה הא איתחזק איסורא דנחזי מפני מה אמרינן כן היכא דאיתחזק דהיינו טעמא דעד אחד נאמן באיסורין משום דאית ליה חזקת כשרות. ואם איתחזק איסורא איכא חזקה לבהדי חזקה וליתא להעד חזקת כשרות ואינו נאמן. וקשה הא מועיל העד כיון דאיכא חזקה לבהדי חזקה והוי ספק ומדאורייתא לקולא וצריכין מדאורייתא להעד. רק אי אמרינן מטעם דהוי דבר שבערוה דלא אמרה תורה ספיקא לקולא ואז מקשינן שפיר דהוי דבר שבערוה אבל קושיא ראשונה לא קשה כלל ולא היה להמקשן להקשות רק מטעם דבר שבערוה:
ונראה לפע"ד לתרץ דמאי דאמרינן בבכורות דרובא דתלי במעשה לא אמרינן היינו דלא עדיף מחזקה שלא ילדה דבכל מקום אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף והכא לא עדיף משום דתלי במעשה. דאל"כ אלא דלא אזלינן כלל בתרה א"כ קשה אמאי אמרינן דהוי ספק ניזיל בתר חזקה שלא ילדה. ומ"ש ר"ת דנעמיד הולד בחזקת שאינו קדוש ע"כ תוס' לא סבירא להו חזקה זו עיי"ש. וא"כ קשה ניזיל בתר חזקה אלא ע"כ כמו שכתבתי דעכ"פ הוה כמו חזקה. ועוד איכא למימר דמה שהחילוק בין תלוי במעשה לאין תלוי במעשה היינו מדרבנן דמדאורייתא לא צריכין אנו לבוא לחילוק הזה לדעת הרמב"ם. דאי אמרת בשלמא דהתם מדרבנן איירי אתי שפיר דמקשינן בגמרא אמאי אמרינן דספק הוא ניזיל בתר רובא כיון דמדרבנן אזלינן לחומרא. אבל אי אמרת דמדאורייתא הוא מאי מקשינן ניזיל בתר רובא כיון דבלא"ה אזלינן לקולא. והשתא נפרש הסוגיא ולא יהיה קשה כלל. והעיקר אצלנו דמעיקרא ג"כ הוי ידעינן דרוב בקיאין הן רק שתירץ הש"ס דרבנן הוא דאצריך דמעיקרא ס"ד דהאי דמחלקינן בין תלוי במעשה היינו בין בדרבנן ובין בדאורייתא ולפ"ז לא קשה מידי. קושיא א' לא קשה כיון דאמרינן דעכ"פ הוי חזקה ואמרינן אוקי חזקה לבהדי חזקה דאיתחזק איסורא ועד אחד נאמן באיסורין כיון דמדרבנן הוא דהא מדאורייתא הוי רובא מעליא ולא צריכין כלל להעד רק מדרבנן ומשום עגוני אקולי בה. וקושיא ב' ממילא מתורץ. וקושיא ג' ג"כ לא קשה דזה בלא זה לא קשה קושיא דאיתחזק לחוד לא קשה:
הרא"ש ז"ל כתב ריש מכילתין. וז"ל אבל כי אמר בפ"נ ובפ"נ לא מצי למימר בעל לא שלחתיו. אעפ"י שאין עדים שעשאו שליח דכי היכי דהימנוהו רבנן לומר בפ"נ ובפ"נ הימנוהו נמי לומר שהבעל עשאו שליח כו'. ועיין בס' אורים ותומים (סי' נ"ו ס"ק ד') שהקשה על דברי הרא"ש כיון דקיימ"ל דשליש נאמן ממקום למקום א"כ מאי צורך להימנוהו. עוד הקשה למה להו לחכמים לתקן שתי תקנות יתקנו שנאמן לומר ששלחו ואז לא יצטרך לומר בפ"נ דלשמא החתים במזיד עדים פסולים לא חיישינן. וקושיא זו האריך בה מהר"ש בחידושיו [ובחידושינו כתבנו בזה באריכות]:
ובפשיטות י"ל דהא עיקר סברת דהימנוהו הוא שבידו למסרו להאשה והיא תטעון שקבלה מהבעל הגט. [ועיין בתומים ס"ק ג' שכ"כ להדיא]. והנה לכאורה היכא שמביא השליח הגט דצריך לומר בפ"נ מטעם שאין עדים מצוים לקיימו אז לא תוכל לומר שקבלה הגט מהבעל דאז יטעון הבעל שהוא מזויף ואין עדים מצוים לקיימו משא"כ כשתאמר שלקחה מהשליח יהיה נאמן לומר בפ"נ וא"כ לא שייך הימנוהו כלל היכא שהשליח אומר בפ"נ ומקוים רק ע"פ השליח ודוק. לזה צריך תקנת חכמים דהאמינוהו לומר ששלחו [ואין להקשות היכא יוכלו חכמים לתקן על דבר שמדאורייתא אינו נאמן. די"ל כמ"ש בס' בית מאיר דמדאורייתא לא חיישינן כלל לפקדון. דלא מקדים פורענותא לנפשיה. ועוד י"ל כיון שחכמים תקנו שהשליח יהיה נאמן אז שפיר נאמן מדאורייתא כיון דהימנוהו ודוק היטב]. ועפי"ז מיושב כל הקושיית שהקשה שם בתומים גם בב"ש דבא"י והיכא שמקוים בחותמיו דאז משמע דאינו נאמן ולפמ"ש ניחא הכל בס"ד דהיכא דהוא מקוים שלא עפ"י השליח אז נאמן מטעם דהימנוהו ודוק:
הנה בבעל אומר להולכה ושליש אומר לקבלה מבואר בשו"ע סימן קמ"א אפילו לפוסקים כר"ה שליש נאמן דלא שייך בזה אם איתא. ועיין בס' אורים ותומים בסי' נ"ו ס"ק ג' שתמה על זה. הא גם הימנוהו לא שייך בזה כיון דלא שייך דאי בעי הוה מסרו לידה דאותו היא מבקש. יעו"ש היטב:
ובאמת יש ליישב דהא סברת הימנוהו הוא דכל מה שביד השליח לעשות הימנוהו עליו כדי שלא תבוא תקלה על ידו. וכמ"ש הרשב"א. וא"כ ה"נ הא היה ביד השליח לבוא לב"ד קודם ערעורו. [וכמ"ש הר"ן בסברת הימנוהו] ולומר שהוא שליח קבלה והב"ד יאמינו לו במיגו דאי בעי מסרו לידה והכא לא שייך שהאשה לא תרצה לקבל מספק כיון דאין הבעל מערער. ועוד דהא על הולכה בודאי הימנוהו. וא"כ מהימניה ע"ז כיון שבידו לעשות כן וע"כ דהימניה אף על שליח קבלה. ודוק כי ברור הוא:
דף יב ע"ב בתוס' ד"ה בגיטי נשים וכו' איתא בירושלמי בעי הגע עצמך היה עבדו של קצין הרי חוב הוא לעבד. הרי שהיתה אשתו של מוכה שחין הרי זכות היא לה. לית לך אלא כהדא כו'. פירוש על ידי אחר העבד נמכר ע"כ ואין אשה מתגרשת ע"י אחר בע"כ. ע"כ דברי התוס'. והנה הירושלמי הלז ופי' התוס' עליו המה יחדיו סתומים ונעלמים. (ועיין מהרש"א ובספר ת"ג שכתבו פירושים):
ולפע"ד נראה נמי לפרש הירושלמי ותוס'. על פי מה דאיתא ברמב"ן ז"ל במלחמות בסוגיא דמשמע שם מדבריו דחזרת הנותן תלוי בדעת המקבל. והוא בכל מקום שצוה לשליח לזכות איזה חפץ עבור אדם ויש בזה תוב להמקבל מצד זכיות השליח. ויכול המקבל לומר לאותו השליח איני חפץ שתזכה עבורי הדבר. בעבור שיגיע חוב לי על ידך. יכול נמי הנותן לחזור אף קודם חזרת המקבל אף דאמר נמי לישנא דזכותא מ"מ אנן אמדינן דעתיה דלא רצה להקנות לו עוד אלא עד שיבוא ליד המקבל וירצה בזכית השליח בעדו:
ובזה נ"ל לפרש נמי בירושלמי דהנה העיקר בסברת הרמב"ן הוא דכיון דיש להמקבל נמי רק צד חוב אף דהוה לו נמי צד זכות וזכין לאדם כו'. מ"מ כיון דאולי ימאן בשליחותו. יכול נמי הנותן מטעם זה לחזור דאמדינן דעתיה דגם הנותן לא הקנה עוד. וזה שהקשה הירושלמי הגע עצמך היה עבדו של קצין הרי חוב הוא לעבד. ונהי נמי דזכות הוא לו דנפיק לחירות ויהיה בן חורין. מ"מ הרי יש כאן חוב דרבו קצין וטוב לו עמו. וא"כ אמאי לא יוכל נמי האדון לחזור. וכנ"ל דאמדינן דעתיה של רבו דלא היה דעתו של אדון להקנות לו שלא יוכל עוד לחזור. כיון דידוע אצלו שיש להעבד נמי צד חוב וא"כ אולי לא יאבה בזכייתו מיד. ומביא הירושלמי נמי ראיה ממתני' דאמרינן כן דהא קתני במתני' סתמא דבגיטי נשים יחזור לרבנן. וטעמא דאין חבין לאדם כו'. וא"כ קשה היתה אשתו של מוכה שחין כו' הרי זכות הוא לה. ולמה יוכל הבעל לחזור. אבל ודאי כנ"ל דיש צד זכות וצד חוב נמי דהא ודאי יש עכ"פ חוב לה מצד מחוסרי מזונות המחויב ליתן לאשתו עד עתה והשתא שגירשה אינו מחויב ליתן לה כלל. א"כ אמדינן דעת הבעל שלא רצה להקנות מיד. ולהכי תנן במתני' סתמא דגיטי נשים יחזור בכל מקום דכיון שיש רק צד חוב. וא"כ אמאי קתני אבל לא בשיחרורי עבדים. לפי שאין חבין כו' אלא זכין כו' משמע סתמא אף היכא דיש לו לעבד נמי צד זכות וצד חוב אינו יכול הרב לחזור הרי סתרי בבוח דמתניתין אהדדי וזה נמי כוונת הירושלמי שכתב הרי שהיתה אשתו של מוכה שחין דמשמע דנותן טעם לדבריו:
אמנם באמת כד מעיינין שפיר נימא מלתא שפירא וזה כוונת תירוץ התוס' ויבואר דברי הירושלמי והוא דהקושיא הנ"ל לא קשה דיש חילוק גמור בין עבד לאשה דבאשה ודאי כיון דיש רק צד חוב וכנ"ל דהיינו מחוסרי מזונות. אף דיש נמי צד זכות וכנ"ל. מ"מ יכול הבעל לחזור דאמדינן דעתיה דלא רצה כלל שיזכה השליח מיד עבורה כיון שיש בידה לחזור בזכיית השליח וכמ"ש. אבל בעבד אף דיש בו נמי איזה חוב דהוא עבד של קצין. מ"מ אמדינן דעתיה דעבד דודאי לא יחזור בזכייתו ורוצה שיזכה בעדו שלא ירצה עוד האדון לחזור בהשליחות דניחא ליה דהא ניחזי דכל הזכות הוא לעבד בהיותו אצל רב קצין וטוב לו אתו והנה עתה שרואה דרבו מזכה עבורו שטר שיחרור הרי ודאי זכות הוא לו שיזכה השליח בשטר דעכ"פ לא יוכל לחזור ולא יוכל עוד למכרו דהא אי יחזור בהשליח יוכל למכרו לאחר. וירע לו עוד מזה. דהא עתה עכ"פ הוא יהיה בן חורין. אבל באשה דודאי לא יוכל הבעל להרע לה עוד מזה. דמאי יכול לעשות לה לא אמדינן דעתה הכי:
שם בתוס' ד"ה ש"מ התופס לבע"ח קנה כו' תימא לר"י אפילו אי תופס לבע"ח קנה היינו משום שהוא שליח וקונה אפילו בע"כ לפי שהוא חייב כאלו תפס הוא עצמו אבל כאן אפילו העבד עצמו אינו יכול לעכב את האדון מלחזור. אם היה נותן לו גט שיחרור ע"מ כן שלא ישתחרר בקבלה זו. כי אינו חייב לשחררו. א"כ למה יעכב השליח את האדון מלחזור. כיון דהשתא ס"ד דהאומר תנו לאו כזכי דמי. ועוד מה חייב האדון להעבד דחשיב ליה תופס לבע"ח. אי חשיב משום דעביד ליה נייח נפש כמו שפי' ר"ת לקמן על מלתא אחריתא. א"כ היכא חשיב ליה חב לאחרים. ונראה לר"י דחשיב קצת חוב משום דעבד ליה נייח נפש. ומ"מ חשיב ליה חב לאחרים שהרי אינו חייב לשחררו וכו' עיי"ש בתוס' עד דמשום דעבד ליה נייח נפש רוצה הוא שיהיה בע"ח בכך שיוכל לעכבו מלחזור וכו'. עיין בר"ן בסוגיין שהקשה לפי' התוס'. דא"כ היכי בעי למילף מהכא דתופס לבע"ח קנה. שאני הכא דהאדון נתנו על מנת כן. ומלבד זה נמי דברי התוס' סתומים:
ונראה לי לתרץ בטוב טעם. עפ"י מה דאיתא בלח"מ בפ"ט מהל' זכיה ומתנה ה' י"א שמביא דעת רשב"א דכל שאדון נותן גט שיחרור לעבדו. אמדינן דעתיה שיעשה העבד קורת רוח להאדון ועשה לו טובה. שהוא חייב לו כך על גמולו. דאחזוקי אינשי בעוברי עבירה דהיינו עשה דלעולם בהם תעבודו לא מחזקינן. ומה שאסרה תורה לשחרר עבדו בלא גמילות טובה אלא ברצון הלב. וה' יודע אם לחסד אם לגמילות עכ"ל:
ועפ"י זה נראה לי לומר דשפיר מוכח ממתני' דהתופס לבע"ח קנה. די"ל הטעם כיון דנתן האדון גט שיחרור לשליח לא יוכל לחזור דהשליח תופס הגט עבור העבד. והוא כיון דנותן לשליח גט שיתן לעבד א"כ מוכח דעבד ליה נייח נפש. ומשו"ה רוצה שיהיה בן חורין. וכיון דגילה דעתו שרוצה לשחררו עבור הנייח נפש שעשה לו זוכה השליח בעדו השטר שיחרור והוה כמו תופס לבע"ח כיון דגלי דעתיה שעשה לו נייח נפש. דאל"כ יעבור בעשה. אלא ודאי דהוי כמו מכירה וכנ"ל משא"כ בנותן להעבד עצמו גט שיחרור והתנה עמו בפירוש שלא ישתחרר בקבלתו לא יוכל לתפוס העבד בעד חוב דהא לא נתן לו עוד גט שיחרור ולא עבר עוד בעשה כלל. א"כ לא מוכח דעבד ליה נייח נפש ומפני כן משחררו. דהא התנה עמו שיוכל לחזור בו ולא ישתחרר ואי תימא הכא נמי כיון דאמר תן וס"ד דהן לאו כזכי. וא"כ התנה שלא ישוחרר מיד בקבלתו וא"כ יכול לחזור דהא לא גילה עוד כלל דעבד ליה נייח נפש. ודאי דלא מסתבר כלל לומר הכי. דהא כיון דנתן רק השטר שיחרור להשליח להוליכו לו. בודאי שליח עושה שליחותו וילך להעבד. וא"כ יעבור האדון בעשה. אלא ודאי דעבד ליה העבד נייח נפש. ולהכי תפיס השליח בעדו. והא דחשיב ליה חב לאחרים. י"ל בפשיטות בפירוש התוס' כיון דמ"מ אינו מחויב לשחררו אף דעשה לו נייח נפש. ואפשר י"ל דרצו להוכיח אף שחב לאחרים יכול לתפוס עבור בע"ח דהא במתני' סתמא קתני בעבד אינו יכול לחזור מטעם דתופס עבורו. וא"כ יכול להיות נמי דיש על האדון כאלו חובות אחרים ואם ישוחרר העבד לא יהיה להם ממה לגבות אלא דמסתפינא כיון דרש"י ותוס' לא פירשו כן:
דף סג ע"ב אתמר התקבל לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הולך ותן לה כו' אר"ה אמר רב נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת ולא מתייבמת וכו' ומקשה הגמרא למימרא דמספקא ליה לרב אי הולך כזכי דמי אי לאו וכו' והא אתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר כו' התם מספקא ליה ספק ממונא לקולא הכא ספק איסורא לחומרא כו' עכ"ל הגמרא:
רבו הספיקות בזה. הרמב"ן ז"ל הקשה. דמאי מקשה הגמרא לרב דמספקא ליה אי הולך כזכי כו' ולא פשיט ליה דהולך כזכי דמי מהא דהולך כו' אם בא לחזור אינו חוזר. מי דמי גט לחוב דבגט מצינן למימר דהולך לאו כזכי ובחוב הולך כזכי שפיר. והטעם בגט כיון דמדעתיה יהיב לה. א"כ יש לחוש לשמא נמלך וחוזר ונמלך. משא"כ בחוב דמחויב להחזיר לו החוב ליכא למיחש כלל לשמא נמלך לכן הולך כזכי כמו דאמרינן במתנה. (ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל שם דף ס"ג ע"ב):
הלח"מ הקשה שם על הרמב"ם ז"ל. דס"ל בפ"ד מהל' זכיה ומתנה. דאע"ג דהולך לאו כזכי תן כזכי. א"כ קשה בריש פ' התקבל פשטו בגמרא דהולך כזכי ממתני' דתני לפיכך אם אמר לו הבעל א"א שתקבל לה אלא הולך ותן לה דהוא עקר שליחות הקבלה. וטעמא דאמר אי אפשי אבל הולך לבד הוה כזכי וקשה דילמא להכי דוקא דאמר א"א אבל אי הולך ותן לה לבד אינו יכול לחזור. דנהי דהולך לא הוי כזכי מ"מ תן מיהא כזכי. (ועיין בלח"מ בפ"ו מ"ג):
הפ"י ז"ל הקשה בפירש"י שם דפריך בגמרא ש"מ דהולך כזכי פירש"י דהקושיא אזלא למ"ד דהולך לאו כזכי דפ"ק דהיינו פלוגתא דרב ושמואל בהולך במתנה אי הוה כזכי וקשיא לשמואל. ולא פי' דקאי נמי על רב דמספקא ליה לקמן אי הולך כזכי בגט וכנ"ל ולא פשיט ממתני' (עיין בפ"י ז"ל שם):
והנראה לפע"ד הוא דאף למ"ד הולך לאו כזכי. ועכ"פ בתן ס"ל דהוה כזכי. ובהולך נמי מחלק בין גט לחוב דבחוב גם הולך כזכי כיון דמחויב להחזיר לו וכנ"ל וכמו שביאר הרשב"א ז"ל הטעם א"כ אף בגט מסתבר לומר דאי אמר תרווייהו הולך ותן אין הבעל יכול לחזור אף דאמר נמי הולך והולך לא הוי לישנא דזכותא בגט מ"מ כיון דהוה עכ"פ בחוב כזכי ותן אף בגט כזכי. ליכא למימר דיגרע הולך לתן נמי דאמר ויותר מסתבר לומר דתן מתקן להולך שיהיה כזכי כיון דבאמת הולך לישנא דזכותא הוא כמו בחוב וזה גילה במה שאמר נמי תן אבל ודאי אי לא מצינו בשום מקום דהולך הרי הוא כזכי אף בחוב ודאי דלא מצינו למימר הכי דתן יתקן להולך כיון דהוא לא לישנא דזכותא כן נ"ל ברור וטוב למבין:
ועפי"ז יש להבין כל הקושיות על נכון. והוא די"ל דזה היה דעת המקשה למימרא דמספקא ליה לרב אי הולך הוה כזכי בגט או לא. פי' דאמר הכא הולך ותן ומספקא ליה אי מצינו למימר דתן יתקן להולך. ומספקא ליה אי הוה בשום מקום הולך כזכי הוה אמרינן נמי הכא דמתקן תן להולך. וע"ז מקשה הגמרא שפיר והא איתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב כו' אמר רב גופא דחייב באחריות כו' אלמא דבחוב הולך כזכי א"כ נמי הכא בגט כיון דאמר נמי תן יתקן הלשון. וע"ז מתרץ הגמרא התם ספק ממונא כו' פי' דגם בחוב אינו ברור אי הוי כזכי אלא דאין מוציאין ממון מספק וכו' והכא בגט נמי מספקא ליה ומחמיר:
ועל פי דברינו מבואר דהקושיא דפריך בגמרא ממתני' דקתני דאמר א"א, ש"מ דהולך כזכי וכנ"ל לא קאי לרב דאמר חולצת ולא מתיבמת כו'. אמאי לא פשיט ממתני' דלדידיה לא מוכח עוד ממתני' כלל. דהא ס"ל בחוב דהוה כזכי. א"כ אפשר דתן מתקן להולך אי לא אמר אי אפשי והיינו נמי מצד חומרא דאזלינן באיסורא לחומרא אבל לשמואל שפיר קשה דהא ס"ל גם בחוב דהולך לאו כזכי. א"כ ליכא למימר כלל דתן מתקן להולך וכנ"ל ושפיר פשיט ממתני' דהולך נמי הוי כזכי. וא"כ לא קשה השתא קושית הלח"מ כלל דכיון דאתיא כשמואל האיך מצינן למימר דיתקן תן להולך דילמא איפכא הולך מגרע לתן וכנ"ל. ולפי"ז שפיר הוכיח נמי רש"י ז"ל דהקושיא על שמואל דפ"ק וכנ"ל ומתורץ קושית הפ"י ז"ל. וזה ברור:
שם ע"א בתוס' ד"ה רבי אומר כו' ואע"ג כו' ס"ל לרבי דהולך לאו כזכי כו' גבי הולך מנה כו'. וקשה לי דאיך הוכיחו התוס' דס"ל לרבי כת"ק דהולך כזכי. ואי משום דאמר בכולן אם רצה לחזור לא יחזור. הכא שאני דאמר הולך ותן ותן ודאי כזכי ולהכי לא יכול לחזור משום דתן מתקן להולך:
ובפשיטות ודאי מצינו לתרץ דעת התוס' דהא מיד אח"כ בעי בגמרא הילך לר' נתן מהו כו' ובעי הגמ' למיפשט ממתני' דקתני האומר וכו' או הולך וכו' רצה לחזור לא יחזור. מאי לאו בהילך ורבי נתן כו' ומתרץ הגמרא לא בהולך ורבי. הרי דהתם לא קתני אלא הולך לבד ואפ"ה קאמר הגמרא דלא יכול לחזור ע"כ יעו"ש אלא דנראה לומר דהתוס' הוכיח עוד מהא דפריך הגמרא מיד אח"כ ת"ש לפיכך וכו' אלא הולך ותן לה כו' רצה לחזור לא יחזור כו' מאי לאו בהילך ור' נתן לא בהולך ורבי. וקשיא לי לכאורה מאוד דאטו מי לא ידע המקשן דנוכל לתרץ דסיפא אתיא נמי כרבי. וניחא לי דהיה קשה ליה נמי להמקשה דתני בסיפא הולך ותן ולא קתני הולך לבד כדי לאשמעינן דוקא דאמר אי אפשי אבל הולך לבד אם רצה כו' לא יחזור. והנה אי נימא דאתיא סיפא כר' נתן הוה ניחא הכל דהא דקתני הולך ותן אשמעינן רבותא דהא ר' נתן ס"ל דתן לא הוי כזכי וכדמוכח מהברייתא בהדיא ר' נתן אומר הולך ותן לה רצה לחזור יחזור. ואפ"ה במתני' דאמר הולך ותן מתקן הולך לתן. והיינו טעמא במתני' דאמר אי אפשי וכו' אבל הולך ותן לה לא יחזור. אבל אי אתיא כרבי א"כ תיקשי כיון דס"ל דהולך הוי כזכי ותן נמי הוי כזכי א"כ למה ליה לתנא דמתני' למיתני דאמר הולך ותן. ולפי זה שפיר מקשה הגמרא מסיפא אף דמתרצינן דרישא אתיא כרבי מ"מ סיפא מסתבר יותר דאתיא כר' נתן וכנ"ל דאל"כ למה תני הולך ותן. וע"ז מתרץ הגמרא לא בהולך ורבי פי' דגם זה ניחא דקתני הולך ותן דאין הפי' הולך ותן רק הולך או תן. והיינו דאשמעינן דהולך מהני הכא כיון דאמרה היא קודם התקבל וכמו שכתבו התוס' הנ"ל בתירוצם. ותני נמי תן לאשמעינן דלא מהני רק ג"כ בכה"ג דהולך מהני והיינו שאמרה היא מקודם התקבל וכו' והיינו דמתרץ הגמרא לא בהולך ורבי פי' לבד וכנ"ל הרי להדיא דרבי ס"ל דהולך לבד נמי כזכי דמי. וזה ברור: