עצי בשמים· רבי ישעיה מושקט
חידושים להש"ס · חידושי כתובות
דף ט א"ר אלעזר האומר פ"פ מצאתי נאמן. ויעויין במסקנא שם דנאמן מטעם אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ופירש"י ז"ל שם דאם היה שונא אותה מתחלה היה מגרשה קודם יעו"ש. ולכאורה לר"א דס"ל כב"ש דלא יגרש אדם א"א אלא א"כ מצא בה דבר ערוה. ור"א ור"י פליגי [עיין תוס' ריש סוטה ובגיטין פ' הזורק] א"כ לא שייך חזקה זו. והנה בזווג הראשון דדעת הרמב"ם והטור דבעינן דוקא דבר ערוה יש לעיין, ועפי"ז יש ליישב קושית התוס' דהקשו על רש"י הא מברייתא מוכת דבוגרת אין לה טענת בתולים הא נערה יש לה טענת פ"פ אף לענין כתובה כמבואר שם דאיירי לענין כתובה. ועפ"י דברינו דר"א איירי בבחור כדמשמע מדברי רש"י. וא"כ בזווג ראשון לא יגרש ולא שייך חזקה משא"כ ברייתא י"ל דאיירי בנשוי ודוק:
הר"ן ז"ל תמה על הרי"ף ז"ל דהוכיח דמוכת עץ פתחן סתום. דאל"ה הוה ליה באשת כהן ג"כ ספק ספיקא. אלא ע"כ דמוכת עץ פתחן סתום. והוא הקשה מתי' לא דקטעין טענת דמים. ולשיטתו יקשה דבדמים הוי ליה ס"ס דספק מ"ע יעו"ש:
ויש לתרץ בדרך חידוד דהא התוס' תירצו על קושיא זו דספק מ"ע מדלא טענה. אך די"ל דלא גרע מאלו אמרה טמאה אני לך בפירוש דאינה נאמנת. וה"נ אין לאסור אותה עליו מסברת מדשחקה ולא טענה. אך די"ל דז"א דהא הר"ן ז"ל בשלהי נדרים הקשה על הך דינא דטמאה אני לך דאינה נאמנת מי איכא מידי דמדאורייתא אסורה עליו וחכמים יתירו איסור סוטה דמדאורייתא אסורה. ותירץ דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה. וא"כ הכא נמי בנ"ד י"ל דליכא ס"ס. ספק לאו תחתיו. ספק מו"ע. ז"א דהא מו"ע שייך לומר מדלא טענה. ואין לומר דלא גרע מאמרה טמאה אני לך. דז"א דהא עיקר הטעם דאינה נאמנת הוא משום דאפקעינהו והוי כאלו זנתה לאו תחתיו וא"כ חד ספק הוא ושם ספק חד הוא וכמ"ש התוס' בפיתוי קטנה אונס הוא דשם אונס חד הוא. וה"נ דכוותיה וק"ל:
אך לפמ"ש הש"ך ז"ל דהיכא דספק אחד מתיר יותר מהשני אז אף בכה"ג מחשבינן ליה לס"ס. וא"כ ה"נ דכוותיה דבלאו תחתיו מותרת אף לכהן אחר משא"כ מטעם טמאה אני לך דאינה נאמנת הוא דוקא לבעלה לא האמינה אבל לכהן אחר אסורה. אך ז"א דהא לטעם דאפקעינהו אין חילוק בין בעלה לאחר [ויעויין בשו"ע אה"ע סי' וא"ו סעיף י"ג ובב"ש ס"ק כ"ה. ובאמת דברי הב"ש שם תמוהים לתירוץ השני שכתב הר"ן דל"ש שויא נפשה חתיכה דאיסורא כיון דהיא משועבדת לו. ולגבי בעל השני ל"ש סברא זו ואמאי לא תצא יעו"ש]. כיון דהוי כאלו זנתה לאו תחתיו:
איברא לפי דעת הרמב"ם בפט"ז מהל' אה"ט. דספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדברי סופרים. א"כ לא צריך לטעמא דאפקעינהו בנ"ד כיון דמדאורייתא בחד ספיקא שריא דלאו תחתיו רק מדרבנן אסורה. ומדרבנן י"ל דאיכא ס"ס דמוכת עץ. ואין לומר מדלא טענה. דהא לא גרע מאלו אמרה טמאה אני לך דאינה נאמנת מדרבנן. ולא צריך לטעם דאפקעינהו. דמה"ת מותרת בחדא ספיקא וכמ"ש. ומדרבנן יש ספק ספיקא וק"ל:
אך די"ל לפמ"ש הפוסקים דביכול לברר גם הרמב"ם מודה דמדאורייתא לחומרא [ועיין ברמב"ם פ"ח משגגות ובכ"מ שם] ועיין בכריתות טעמא דבעינן חתיכה אחת משתי חתיכות משום דאפשר לברר איסורו. ובכתובות בסוגיא דשנים אומרים מת. כתבו התוס' דאפשר לברר ע"י הזמה. וא"כ ה"נ בנ"ד י"ל דאפשר לברר ע"י עדים שיעידו שזנתה תחתיו וכמ"ש רש"י ז"ל שמא יתברר הדבר ויבואו עדים. וא"כ אין להתיר בחד ספיקא אף לדעת הרמב"ם מדאורייתא ודוק:
(בכאן חסר תשלום הענין)
דף מ בתוס' ד"ה ניתי עשה. הקשו מאי פריך. הא שמעינן מקרא בהדיא דבעינן אשה הראויה לו ולמאי דמשני דל"ח עשה. קשה קרא למ"ל. ונראה דבאמת יש לעיין לפי מה דקיימ"ל דספק ממזר מותר לישא ישראלית ומותר בממזרת מטעם דבספק קהל יבא. אך תרווייהו יש לאסור מטעם ממנ"פ. וא"כ בספק דהיה לו ישראלית ואח"כ אנס ממזרת דאסורה לו. אם מחייב לגרש הראשונה כדי שיקיים העשה דולו תהיה לאשה. וי"ל דאינו מחויב כיון דעכשיו אינה ראויה לו ופטרו הכתוב בכה"ג כשאינה ראויה לו מהעשה. ובודאי אינו מחויב להביא עליו העשה. כמו שאינו מחויב ללבוש טלית שיתחייב בציצית. אך אי אמרינן דשפיר מחויב הוא בעשה רק שאינו יכול לקיים העשה משום איסור ל"ת דרביע עליה צריך לגרש הראשונה. וכמו דקיימ"ל דאם נפסק החוטין בשבת דצריך לפשוט]. ויש להביא ראיה מאם נפסקו החוטין בשבת דאינו יכול לתקנו בשבת דאינו צריך לפשוט [עיין מ"א סימן י"ג ס"ק ח'] כדי שלא יעבור על העשה. ומכ"ש בנ"ד דעכשיו שאינה ראויה לו אינו מחויב כלל. וזה ברור. ובאופן זה בודאי לא שייך לומר שיהיה מותר לישא על אותה מטעם דעשה דוחה ל"ת. דז"א דהא אפשר לקיים שתיהם דהיה יכול לגרש הראשונה וא"כ י"ל דקרא איירי בכה"ג ודוק:
עוד נראה ליישב קושית התוס' הנ"ל. דהא יש לעיין בקטנה דלא שייך הסברא דבדידה ליכא עשה. דהא אינה בת עונשין א"כ יהיה מותר לישא אותה. [ועיין בספר הפלאה שהרגיש בזה] אך די"ל לפי מה שהקשו הא ביאה שניה לא שייך עשה כיון דכבר קיים העשה וא"כ מאי פריך ליתי עשה ולידחי ל"ת. הא י"ל גזירה ביאה ראשונה אטו ב"ש. וכמו דקיימ"ל בחייבי לאוין ביבמה [ומ"ש הגאון הפלאה דעשה דכל ימיו שייך אף בביאה שניה. לא ידעתי להולמו. הא התוס' בתמורה כתבו להדיא דעשה דכל ימיו לא שייך רק אחר הגירושין מדלא כתב ולו תהיה לאשה כל ימיו יעו"ש]:
אך די"ל לפי מ"ש השאג"א לחלק בין הך דחייבי לאוין דביאה דלא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי משום דביבום אחר ביאה ראשונה אזלא לה מצות יבום לגמרי מיבמה זו ולא תחזור עוד מצותו לעולם. ופקע מצותו לגמרי. משא"כ בציצית ישנו במציאות שיחזור למצותו, וה"נ י"ל דמדאורייתא אישתרי אף ביאה שניה דהא יכול לגרשה ע"מ שיחזירה ויחזור למצותו:
והנה לפי מה דמתרצינן דאיהי אמרה לא בעינא. א"כ י"ל אף בקטנה דאסור לישא אותה מטעם דגזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. ואין לומר הואיל ואידחי אידחי משום דיחזור למצותו. דז"א דהא כל זמן שהיא קטנה דאינה בת נשואין כשיגרשנה. דמשנשאה אין לאביה רשות בה. וא"כ לא יקוים העשה. ואי"ל דמשתגדיל ישאנה, ז"א דהא אז לא יוכל לישא אותה מטעם דבדידה ליכא עשה וא"כ אף כשהיא קטנה אסורה בביאה שניה. ויש לומר גזירה ב"ר אטו ב"ש ומתורצים שתי הקושיות חדא בחברתה. ודוק היטב:
וחכם אחד כתב אלי ליישב קושית התוס' הנ"ל עפ"י סברת הריב"א בפסחים וחולין. דאף דאין עדל"ת ועשה. בכל זאת אי עבר ועשה אין לוקין ודוק. אך יש לפקפק דהא באמת יש לעיין מאי הקשו התוס' למ"ל קרא דולו תהיה לאשה. לסברת הראשונים דעיקר סברת איהי אמרה לא בעינא הוא מטעם כיון דאצל האשה לא שייך דחיות העשה ללאו. א"כ י"ל נפ"מ דאי עבר לא לקי. ולהכי אשמעינן קרא דלא קיים העשה ולוקה וא"כ אין מקום לקושית התוס' כלל. אך בע"כ צ"ל דקושית התוס' קאי לפי"מ דקיימ"ל דמצוה הבאה בעבירה. לא יצא. וא"כ כיון דעשה עבירה דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. לא קיים העשה כלל ולקי. ולפי סברא זו אין מקום לסברת הריב"א כיון דיש עשה ול"ת. וא"כ יש עבירה בעשייתו. ולא קיים העשה כלל ושפיר לקי. והדרא קושית התוס' לדוכתה ועכצ"ל לסברת הריב"א דלא ס"ל סברת מהב"ע. וכמו שהאריך בזה בתשובת שאג"א בסימן צ"ג. ובאמת לפי"ז אין מקום לקושית התוס' הנ"ל:
ובזו הסברא יישבנו קושית התוס' במנחות דף מ' ע"א על פירש"י ז"ל. לב"ש דפטרי סדין בציצית דס"ל כלאים בציצית אסור. והא במשנה תורה לכו"ע דרשי סמוכין ואמרנו דהא באמת לשיטת הרז"ה וסייעתו [והובאו דבריו בשעה"מ פ"א מהל' שופר] ולשיטת הרשב"א דמצות לאו ליהנות ניתנו אף היכא דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה א"כ יש לעיין היכי ילפינן מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת הא בכלאים אינו אסור רק דומיה דלבישה דאית ביה הנאה [עיין יבמות דף ע"ב וביו"ד סימן ש"א ס"ו]. וכיון דמקיים המצוה לית ביה הנאה ואינו עוקר כלל על הלאו. והיכי ילפינן מיניה דעשה דוחה ל"ת:
אך די"ל דאי לא התירה התורה הוי אמרינן כיון דאיכא עבירה בכלאים אינו מקיים המ"ע כלל. דהוי מצוה הבאה בעבירה וכמבואר בתשובת שאג"א דהיכא דאין עדל"ת לא קיים המצוה אף דיעבד משום מהב"ע. וממילא תו ליכא מצוה ונשאר העבירה:
והנה בפרק לולב הגזול ובפרק הנזקין דף נ"ה. גבי חטאת גזולה מבואר דאיכא פלוגתא בזה. אי מהב"ע דאורייתא. וי"ל דב"ש ס"ל דמהב"ע לאו דאורייתא וי"ל דאיכא למידרש סמוכין איפכא דבמקום גדילים לא תלבש שעטנז. ואין לומר כתי' התוס' ביבמות דף ה' ד"ה דכתיב דא"כ לישתוק קרא מיניה. דז"א דאי לאו קרא הוי אמינא דמותר מטעם דליכא הנאה כלל כיון דמקיים המצוה. ומהב"ע לאו דאורייתא. משא"כ לפי"מ דקיימ"ל דאמרינן מהב"ע א"כ ע"כ דרשינן סמוכין להתיר. דאל"ה לשתוק קרא מיניה. והוה ידעינן דאסור כלאים בציצית דהוי מצוה הבאה בעבירה. ולא קיים המצוה והוי עבירה ודוק. ועוד הארכתי בזה בפלפולים מ' אך שלא רציתי להאריך בזה:
ובאמת יש לעיין על סברת הריב"א הנ"ל הא באמת הוי ליה מהב"ע ולא עשה המצוה וא"כ אמאי לא לקי אך די"ל דבאמת מקור הדין נובע. מהא דאמרינן בפסחים מ"ז. הואיל וראוי לכיסוי [ועיין תוס' חולין קמ"א] והקשו הא יו"ט עשה ול"ת. והוכיח דין זה דאף דאין עדל"ת ועשה בכ"ז לא לקי. ובאמת י"ל בכיסוי הוא בעצמו וכל מי שרואה דם חייב לכסות. ואינו חל על אדם פרטי. והנה דעת הרמב"ן והובאו דבריו בשו"ע סימן תרמ"ט דמהב"ע לא שייך רק למי שעשה העבירה אבל לאחרים מותר. וא"כ ה"נ דכוותיה. אם אחר כיסה הדם לא שייך אצלו מהב"ע. ואעפ"כ מי שחרש לא יתחייב כיון דאי אפשר לכסות רק בהעברת הלאו. ועשה דוחה ל"ת. אף היכא שאינו מכסה בעצמו דמ"מ עדל"ת קרינן ביה. משא"כ היכא שאי אפשר להתקיים העשה רק במי שעבר על הל"ת. שפיר י"ל דמודה הריב"א דלא קיים העשה קרינן ביה. וא"כ ה"נ בנ"ד י"ל דמודה הריב"א דלקי:
ובזה יש ליישב קושית השעה"מ. מה שהקשה על הא דפריך בגמרא ב"מ דף ל'. והתעלמת למה לי הא בלא"ה אין עדל"ת ועשה. וקשה לשיטת הריב"א דאין לוקין. וא"כ איצטריך קרא לענין מלקות. ולדברינו ניחא דהא ע"כ איירי באי אפשר להשיבה באיש אחר. דאל"ה הוי כיכול לקיים שניהם. וא"כ הוי ליה כמצוה הב"ע. דלא קיים העשה כלל ולקי גם לשיטת הריב"א. וכדבר האמור למעלה ודוק:
ובאמת דיש להסתפק אי דוקא עשה דוחה ל"ת שיקיים העשה בידים. או שיופטר מחיוב העשה אף אי לא קיים בידים ג"כ בכה"ג עדל"ת. וצ"ע. וי"ל דהריב"א ס"ל כסברא שכתבתי ודוק:
ועוד יש לומר דע"כ לא ס"ל להריב"א דלא הוי מהב"ע רק באיסור שבת או שאר איסור. אבל בנ"ד שהעבירה הוא בעצם מודה דהוי מהב"ע. וכמו שמחלק הירושלמי בקורע על מתו בשבת דיצא. ופריך ממצה גזולה דלא יצא ומשני תמן גופא עבירה ברם הכא איהו דקעביד עבירה וא"כ ה"נ י"ל דאף דס"ל להריב"א בהואיל דכתישה דלא לקי היינו דהתם לא שייך מהב"ע. כיון דאין גופו עבירה. משא"כ בנ"ד דהוא גופא עבירה י"ל דמודה הריב"א דלא אלים למידחי הלאו כה"ג ודוק בכ"ז:
ומ"ש החכם הנזכר. כיון דאצלו שייך דחיית העשה אף היא אינה מוזהרת בלאו דגרושה קרינן ביה. יש להבין לפי מ"ש התוס' בחולין דאף לסברת הריב"א דלא לקי מ"מ עבר הל"ת. וא"כ שפיר הוא ג"כ מוזהר עליו רק דלא לקי וא"כ אף בכה"ג שייך איהי אמרה לא בעינא והבן:
דף נו ע"ב בתוס' ד"ה הא. הקשו הא שמעינן ליה לר"מ בב"מ נ"ה וביבמות ל"ו. דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יעו"ש. וי"ל עפ"י מה שכתבו התוס' בשמעתין ד"ה הרי זה. ואין לומר דלכך מקודשת לפי שקדשה ע"מ שתמחול לו והרי מחלה כו'. המורם מדבריהם דאם אמר ע"מ שתמחלי. אעפ"י שלא מהני מחילתה מ"מ קיימה התנאי והיא מקודשת. והנה בש"מ מבואר דפלוגתא דר"מ ור"י הוא. דלר"מ הכוונה הוא ע"מ שאין לך עלי דין שאר כו'. ולר"י הכוונה ע"מ שתמחלי ולא הוי בכלל מתנה על מה שכתוב בחורה יעו"ש:
ועפי"ז יש ליישב קושית התוס' הנ"ל דהא לר"י דע"מ שתמחלי אף שחכמים עשו חיזוק מ"מ קיימה התנאי במה שמחלה. וא"כ לכך מקודשת אף שצריך ליתן לה. משא"כ לר"מ דע"מ שאין לך עלי דין שאר כו'. וא"כ כיון שחכמים עשו חיזוק ויש עליו דין שכ"ו א"כ נתבטל התנאי והדין מדאורייתא שאינה מקודשת והאיך שייך חיזוק. שנאמר שתהיה מקודשת מדאורייתא. ודוק ועיין בס' כתובה והבן:
ובאמת יש לעיין עמ"ש התוס' דלכך מקודשת כו' הא בע"מ שלא תנשאי כתבו שם דאף אם ניסת לא בטל התנאי יעו"ש. וי"ל דממנ"פ מקודשת אי כוונתו ע"מ שתמחלי בענין דמהני א"כ בודאי מקודשת כיון דהוי תנאי שא"א לקיימו. ואם כוונתו וכו' ג"כ מקודשת ודוק:
ובפשיטות י"ל דלר"מ דס"ל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. לכך י"ל דכוונתו היה ע"מ שתמחלי אף בענין דלא מהני ודוק. אך דלפי"ז י"ל דצריכה לקיים תנאה שתמחול לו דל"ש תירוץ התוס' דדומיא דבני גד. דהא באמת לא הוי תנאי לעקור דין תורה כיון דכוונתו היה אף בענין דלא מהני וא"כ אמאי אמר דתנאו בטל ודוק. אך דא"א דבדרבנן תנאו קיים א"כ ניחא דאינה צריכה שתמחול לו דאם יאמר קיים אז יהיה מהני מחילתה. (חסר תשלום הענין):
שורש מתנה על מה שכתוב בתורה וסילוק בדשלב"ל.
מתנה על מש"כ בתורה תנאו בטל ומעשה קיים. דכל התנאים מתנאי ב"ג ילפינן ליה והתם לא הוי מתנה עמ"ש בתורה [תוס' כתובות דף נ"ו ד"ה הרי זה]. ויש לעיין מע"מ שתאכל בשר חזיר דלא הוי ג"כ דומיא דהתם. ודוק וצ"ע:
סילוק הוי ג"כ בכלל מעמש"כ בתורה. עיין פ' יש נוחלין דף קכ"ו. ובתוס' ריש פרק הזורק ד"ה דרב כהנא. ועיין חו"מ סימן ר"ט ס"ח ובקצוה"ח שם:
יש להוכיח לדברי התוס' דבדרבנן מהני ע"מ לבטל איסור דרבנן ודוק:
לשיטת הרשב"א והש"מ דאף דר"י ס"ל דבדבר שבממון תנאו קיים. היינו דכוונתו ע"מ שתמחלי. אבל אם אמר בפירוש ע"מ שאין לך עלי דין שאר כו"ע. תנאו בטל אפילו בממון מטעם מעמשב"ת. א"כ יש לעיין היאך מהני סילוק בדבר שלב"ל הא סילוק הוי כאין לך עלי דין [ועיין מל"מ פ"ו מהל' אישות. ועיין בקצוה"ח]. עוד יש לעיין על שיטת הרשב"א הנ"ל. דהא קיימ"ל דבקנס א"י למחול משום דאינו זוכה רק בשעת העמדה בדין. וה"נ דכוותיה דכ"ז שלא מחלה עדיין אינה מקודשת כיון דתנאו קיים. וא"כ היאך יכולה למחול שעדיין לא חל החיוב רק אחר מחילתה ודוק:
ולשיטת התוס' משמע דהיינו לר"מ דוקא לא מהני תנאי בדבר שבממון. אך לר"י אף בע"מ שאין לך עלי דין. ג"כ מהני. ועיין קצוה"ח שהאריך בזה. רק בע"מ שלא תשמט שביעית. וע"מ שאין בו אונאה זה הוי עוקר ד"ת ולא מהני:
שיטת התוס' בכתובות פרק הכותב דסילוק לא מהני בדאורייתא בדבר שלא בא לעולם [עיין מל"מ פכ"ג מאישות] והראנ"ח הקשה מהא דאמר רשב"ג דלא מהני סילוק בירושה מטעם מתנה עמ"ש בתורה. ולשיטתם יוקשה תיפוק ליה משום דלא מהני סילוק בדבר שלב"ל:
ושיטת הר"ן דמהני סילוק רק בירושה דנחלת אבותיו לא מהני משום דהוי ליה כאלו בא לידו ולא מהני סילוק ועיין שו"ע סימן ר"ט דיכול לסלק עצמו מדבר שלב"ל ומוכח כשיטת הר"ן:
סילוק לא מהני רק ביש לו קצת שייכות בנכסים כגון בכותב לה ועודה ארוסה. עיין שו"ע אה"ע סימן צ"ב ס"א בהגה יעו"ש. ובסמ"ע ובט"ז סימן ר"ט:
עיין מל"מ פכ"ג מאישות ד"ה והנה. דבתנאי בדבר שלב"ל מהני אף בדאורייתא ואף דבסילוק לא מהני לשיטת התוס' מ"מ בתנאי מהני. ובזה מיושב קושית הראנ"ח הנ"ל יעו"ש:
ובפשיטות ובפשיטות יש ליישב קושית הראנ"ח הנ"ל דבאמת סילוק הוי ג"כ כעין תנאי ולא מחילה וא"כ מהני אף בדבר שלב"ל. רק דלא מהני משום מחנה ע"מ שכתוב בתורה [ונפ"מ לדידן דקיימ"ל דבדבר שבממון תנאו קיים מהני סילוק אפילו בדאורייתא. ואף לשיטת התוס'. דהתוס' לא כתבו רק לשיטה דמתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל ודוק]:
עיין מל"מ פט"ו מהל' אישות. דצידד דאשה שסילקה משאר כו"ע. בארוסה לא מהני. ואף דסילוק מהני. לדעת הר"ן וכמ"ש אף לתוס'] בעודה ארוסה לא דמי דשאני התם דיש להבעל זכות בנכסים בארוסה דלא תמכר. אבל לענין שכו"ע לא שייך זה. [ויש לעיין דלפי"ז אמאי קיי"ל בהמקדש ע"מ שאין לך עלי שכו"ע דתנאו קיים הא לא מהני סילוק באופן זה. והו"ל כמו סילוק בנכסים קודם אירוסין דלא מהני כמו שנתבאר בסימן צ"ב. וי"ל דמדרך תנאי מהני אף באופן זה:
בקרע שיראין והפטר מהני סילוק אף שאין לו שום זכות עדיין בהחיוב כיון שעפ"י המוחל נעשית הפעולה שנתחייב בה [עיין מל"מ פכ"ג מהל' אישות ד"ה וראיתו]:
יש לעיין מה דאמרינן בפרק יש נוחלין לימא מתניתין דלא כר"י התם מחלה הכא לא מחל. הא אף אי מחל לא מהני כיון דאין לו שייכות כלל בנכסים בחיי אביו ודמי לקודם אירוסין. וכן יש לעיין לשיטת הר"ן שהבאתי למעלה. דאף אי מחל לא מהני. דהוי ליה כאלו כבר בא לידו. ולא מהני מחילה וצ"ע:
דף קז ע"א פוסקין מזונות לא"א. ועיין בתוס' ד"ה כששמעו בו. ועיין בפ"י שהקשה לשיטת רש"י ז"ל. דאם בא נאמן להוציא וא"כ יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, דלהוציא נאמן בסברת דצררי אתפסה ולהוציא מידו ס"ל לרב דפוסקין והוא פלא:
אך די"ל על החזקה דאין אדם מניח ביתו ריקן הא י"ל דצררי הוא כעין משכון והנכסים ג"כ הם בחזקתה ג"כ יותר מעין משכון. כיון דמוכרת שלא בב"ד ובלא הכרזה. ועיקר השיעבוד על הקרקע לענין מזונות מדינא וא"כ כיון דעיקר השיעבוד הוא על הקרקעות והניח להקרקעות א"כ אמאי אין פוסקין. אך די"ל דעכ"פ נאמן להצריכה שבועה וי"ל היכא דאינה רוצה לישבע יפסידו הלקוחות כמו במוכר שט"ח לחבירו וא"כ שוב לא ירצה א' לקנות ושייך חזקה אין אדם מניח ביתו ריקן. וכיון דשייך חזקה א"כ נאמן אף להוציא:
שם בענין צאי מעשה ידיך למזונותיך. עיין במפרשים ופוסקים שנחלקו אם יכול לומר צאי מעשה ידיך בע"כ. ובאמת יש לדמותו לדין דאם חפץ המלוה לסלקו בעידית אם יכול לסלקו. שיכול לומר לאו שיעבודי הוא. והנה קיימ"ל דלמזוני משועבד רק קרקע ולא מטלטלי ושטרות לא עדיפי ממטלטלי ולכך אינו יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך דלאו שיעבודא דידה הוא. אך די"ל כיון דקיימ"ל דאלמנה שתפסה מהני אפילו במטלטלין. י"ל דהוי כמו שתפסה כיון דבמע"י היא תפוסה ועומדת ודוק:
יש לעיין לפ"מ דקיימ"ל דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים. וא"כ י"ל דנאמן מטעם כל שבידו להפקיע שיעבודו שיוכל למכור ואז תצטרך להוציא מידו והוא נאמן על מזונות שעברו. ומתורץ קושית הפ"י הנ"ל שהקשה על שיטת רש"י ז"ל אמאי קיימ"ל דפוסקין ולא חיישינן לצררי ואם בא נאמן אפילו להוציא, דבאמת י"ל על מזונות דלהבא לא שייך כל שבידו כיון דצריך לשלם מד"ג. משא"כ על מזונות שעברו י"ל דנאמן מטעם כל שבידו. ואז יוכל לפטור עצמו בטענת דפסקת לה מזונות דלפטור נאמן. ודוק ולא יצטרך לשלם מד"ג:
עוד נראה בישוב קושית הפ"י הנזכרה. דבאמת י"ל דעל מזונות דלהבא דאינו נאמן הוא מטעם חזקה דאין פורע תוך זמנו ועיין בס' כתובה שכתב להדיא כן]. אך די"ל דחזקה דאין אדם מניח ביתו ריקן. מרע לה לחזקה דאין פורע תוך זמנו:
אולם י"ל דחזקה דא"א מניח ביתו ריקן אינה הוכחה דצררי אתפסה. דצררי אינו רק כעין משכון. וי"ל דהניח לה נכסים ואדרבה מזונות נגבים במקרקעי ולא מן המטלטלים וא"כ לא שייך כלל הוכחה דצררי אתפסה. אך די"ל דכל מאי דמצי למטען טענינן ליה. וא"כ אם טען ואמר דצררי אתפסה ואין רצוני שתמכור הנכסים אז שפיר יש הוכחה דאין אדם מניח ביתו ריקן. ומדאינו חוזר וא"ל דהניח לה נכסים. ז"א דהא הוא טוען ואומר שלא תמכור הנכסים מטעם דצררי אתפסה וא"כ שפיר יש הוכחה דאין אדם מניח ביתו ריקן. [איברא די"ל דחזקה דא"א פורע תו"ז הוי כמלתא דלא שכיחא ועיין בש"ך סי' ע"ח דכתב בהדיא דלא טענינן בחזקה הנ"ל ליתמי. וא"ל דהיכא דטוען אז יש הוכחה. ז"א דהא כל זמן דלא טען הוי מלחא דל"ש ואין טוענין עבורו. ומאן יימר לן דיטעון כן. ולכך קיימ"ל דפוסקין ולא חיישינן לצררי מטעם דא"א פורע תו"ז משא"כ כשבא וטען דפסקת לה מזונות א"כ יש הוכחה ולא הוי מלתא דל"ש כיון דשייך חזקה דא"א מניח ביתו ריקן. ודוק ומתורץ קושית הפ"י הנ"ל]. אך די"ל דהוי כמלתא דלא שכיחא. ואף דיש ראיה מדטוען. מ"מ בעצם קודם שהלך לא שכיח שיתפיס אותה צררי דאז לא הוי ראיה וא"כ י"ל דמלתא דל"ש לא טענינן [ועיין בתומים בכללי מיגו]. אך די"ל דטענינן ליה צאי מע"י במזונותיך במיגו דצררי. וכמו דקיימ"ל דטענינן החזרתי במיגו דנאנסו. [ובאמת י"ל דצאי מע"י שכיח כיון דאינו נאמן כמו בהחזרתי בשטר דאינו נאמן בלא שטר ומ"מ טענינן ליה ודוק] ועיין בתומים דחקר אם נאמן במיגו דלא שכיח והטעם דרוב בני אדם אינם טוענים מילתא דל"ש. משא"כ היכא דאנו רואים שטוען מלתא דלא שכיחא אז שפיר אנו טוענים עבורו. וא"כ למפרע אנו טוענים עבורו ואם היה טוען אז היה נאמן מטעם הנ"ל: