עצי בשמים· רבי ישעיה מושקט
חידושים להש"ס · חידושי יבמות
בסוגיא דעשה דוחה ל"ת.
הנה הרב החינוך הקשה איך חייל קונם על דבר מצוה נימא עדל"ת. ותירץ דנדרים הוי ל"ת ועשה. והקשו עליו הא היכא דישנו בשאלה אמרינן ביבמות ובנזיר. דעשה דוחה ל"ת ועשה כיון דקיל:
ובשעה"מ תירץ דהוי ל"ת דפשיעה ובכה"ג לא דחי וכמ"ש התוס' בעירובין גבי מתן ד' שנתערב במתן א' יעו"ש:
ועיין בכתובות דף מ' דמקשינן ליתי עשה ולידחי ל"ת. ויש לעיין הא הוי ע"י פשיעה. ויש לחלק דעיקר העשה בא ע"י פשיעה. ולפי תירוצו של השעה"מ הנ"ל דהוי ל"ת בפשיעה. יש לעיין באונס דשותה בעציצו. אם אמר קונם תשמישך עלי די"ל דמותר לישא אותה. מטעם דעשה דוחה ל"ת. ועשה דישנו בשאלה ואין לומר דהוי עשה דפשיעה זה אינו. דהא בולו תהיה לאשה דעיקרו בא ע"י פשיעה לא שני לן. דאלת"ה לא מקשה מידי וליתי עשה ולידחי ל"ת ועכצ"ל כיון דעיקרו בא ע"י פשיעה וה"נ דכוותיה. ותירץ הש"ס דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל. לא שייך הכא כיון דהיא אסורה עליו בקונם. ולא הוא נאסר עליה ודוק וצ"ע:
עוד תירץ דמשו"ה חלים נדרים על דבר מצוה דהוי גזירת הכתוב. דכתיב איש כי ידור נדר לה' וכמ"ש הר"ן. אך דיש לעיין דלמא קרא איירי בנדר על דעת רבים דאין לו הפרה ולא שייך ישנו בשאלה. ולכך חייל כיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. אבל היכא דישנו בשאלה י"ל דילפינן מראשו. דבכה"ג עשה דוחה ל"ת ועשה כיון דישנו בשאלה וצ"ע:
כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' נדרים ה"ו. דאם אסר עליו ישיבת סוכה ואכל וישב לוקה:
והנה הרב החינוך הקשה נימא עדל"ת. ותירץ דנדרים הוי ל"ת ועשה. הבאתיו למעלה. וידוע שיטת הריב"א בתוס' פסחים מ"ז וחולין קמ"ז. דאף דאין עדל"ת ועשה. מ"מ אי עבר ועשה אין לוקין. וא"כ יקשה אמאי לוקה באכל או ישב. וצ"ל דרבינו לא ס"ל כשיטת הריב"א:
והנה כבר הבאתי למעלה מה דשדו נרגא בתירוץ החינוך דהא ישנו בשאלה. ולכאורה יש לומר דהיינו דוקא בעשה דמצורע דחמור טפי דגדול השלום ועיין בתוס' ב"מ דף ל' ד"ה הא. ובסוגין ד' ה' בתוס' ד"ה ואכתי:
ובאמת יש לתרץ. דע"כ לא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה דקיל דישנו בשאלה היינו במצורע נזיר. אבל בנידון דידן אי אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת א"כ מותר לישב בסוכה על מה תחול השאלה. דע"כ לא אמרינן דיכול לשאול על הנדר אפילו למפרע. רק היכא דיש נפקא מינה לקרבן או למלקות. וכדאמרינן בשבועות לאמימר דאכלה כולה אין נשאלין עליו. אבל אי אמרינן עשה דוחה ל"ת א"כ שוב הנדר ליתי בשאלה ושוב אמרינן אין עשה דוחה ל"ת ועשה. ודוק:
בענין נאמנות בדבר שבערוה (שייך לדף פ"ח ביבמות)
הנה היכא דלא איתחזק לא איסור ולא היתר אם עד אחד נאמן בדבר שבערוה נסתפקו בו גדולי חקרי לב. ואבאר כיד ה' הטובה עלי.
המהר"ם בחידושיו לגיטין בתוס' ד"ה הוי דבר שבערוה. הקשה כיון דע"א אינו נאמן אפילו באיסורין היכא דאיתחזק. א"כ למ"ל הגז"ש דבר דבר מממון יעו"ש. וזו לכאורה ראיה נצחת לדברי הסוברים דע"א אינו נאמן בדבר שבערוה אפילו היכא דלא איתחזיק:
אך דבאמת לפמ"ש הר"ן בפרק האומר בסוגיא דאשתו זנתה בע"א. דהא דשותק מהני בעד אחד היינו משום דגזירת הכתוב הוא שיהיה שתיקה כהודאה באיסורין לגבי ע"א מקרא דאו הודע אליו. משא"כ בממון לא אמרינן סברא זו יעו"ש. וא"כ כיון דדבר שבערוה ילפינן דבר דבר מממון אמרינן דאשתו זנתה בעד אחד דלא מהני שתיקתו כהודאה וא"כ שפיר הוצרך לגז"ש דדבר דבר בכה"ג ופשוט ודוק:
עוד נראה לפי מ"ש הט"ז ביו"ד סי' קכ"ז. דהקשה אמאי באומרת קדשתני דקיימ"ל דהיא אסורה בקרוביו. והוא מותר בקרובותיה. ואמאי לא אמרינן דנאמנת מטעם מתוך שנאמן להפסיד שכרו יעו"ש. ובאמת יש לתרץ קושיתו דהא ילפינן דבר שבערוה מממון. ובממון קיימ"ל דאף היכא שמחייב עצמו בהודאתו אינו נאמן לחוב לאחרים. כמו בשיתוף שהודה ובכמה דוכתי. להכי אינה נאמנת לאסור קרובותיה עליו. אף שהיא מחייבה עצמה במה שנאסרה לקרוביו משא"כ באיסורין וא"כ מתורץ היטב קושית הרב המנהיר הנ"ל:
אך לפי תירוצו של הט"ז דמחלק בין היכא דיש חזקה אינו נאמן מטעם מתוך. ושאני בס"ת דאמרינן מתוך דשם לא איתחזק יעו"ש. יש לתרץ קושית הרשב"א ופ"י. מ"ש בסוגיא דאפילו שניהם מודים [בקדושין דף ס"ד] על הא דמשני התם לא חב לאחריני. והקשו מנ"ל דא"נ לחוב לעצמם כמו דאמרינן בממון. כיון דעיקר ילפינן מממון. וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ולפמ"ש ניחא די"ל דע"כ מוכח דא"נ לגבי עצמם. דאלת"ה אמאי אינם נאמנים לגבי אחרים מטעם מתוך כמו באיסור. וע"כ צ"ל דאינם נאמנים כלל. ואין לומר דהתם יש חזקה דפנויה. י"ל כמ"ש מהרי"ט בחידושיו דבשויתה נפשה חתיכה דאיסורא איתרע חזקת פנויה. והתם נמי כיון שנאמנים לגבי עצמם איתרע חזקת פנויה. והא דקדשתני דמותר בקרובותיה. י"ל משום דיש להקרובות חזקת היתר בעצמם. וחד"א דידה לא מהני שיתרע חזקת היתר שלהם ודוק]:
אמנם באמת לפי מ"ש דבממון לא מהני מה שמתחייב בעצמו שיהיה נאמן לחוב לאחרים. א"כ הדרא קושיתם לדוכתה. דהא י"ל דילפינן משם דאינו נאמן לחוב לאחרים אפי' במקום שמחייב עצמו. ובאמת לגבי עצמם נאמנים מטעם הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. אך אי אמרינן דדבר שבערוה הוא דוקא באיתחזק יש לתרץ קושיתם בפשיטות. דהא י"ל למ"ל הגז"ש וכקושית המהר"ם הנ"ל. ועכצ"ל דהגז"ש אתא לקיום הדבר דצריך שיהיה בעדים ואפי' שניהם מודים לא מהני. ומיושב קושית מהר"ם והרשב"א ז"ל לשיטה זו (וזו לכאורה ראיה לדעת הסוברים דנאמן בדבר דלא איתחזק ומוכח דילפינן לקיום הדבר דצריך שיהיה בעדים ודוק:
ובדרך פלפול יש לתרץ קושית הרשב"א ופ"י הנ"ל. דהא לכאורה יש להקשות קושיא עצומה אמאי אמרינן דאפי' שניהם מודים לא מהני לחוב לאחרים הא קימ"ל דכל שבידו נאמן כמו בבעל שאמר קדשתי את אשתי דנאמן אף דהוי דבר שבערוה והכא אמאי אינו נאמן לחוב לאחרים. הא בידו לקדשה. ואין לומר כמ"ש בקידושין גבי נשבית ופדיתיה דאין בידו לקדשה שמא לא תתרצה. דזה אינו דהא היא ג"כ מודית:
אך דבאמת י"ל כיון דאין בידו לחוד בלא ריצוי דידה הוי כמו מיגו בשנים דלא אמרינן כיון דכל אחד צריך לחבירו לא אמרינן מיגו בכה"ג:
אולם אי אמרינן דנאמנים לגבי עצמם א"כ כיון שהוא מודה ואינה יכולה להפקיע עצמה ממנו א"כ יש להאמינו עכשיו במה שאומר ומחזיק בדיבורו דקדשה מטעם בידו ואין לומר שמא לא תתרצה. זה אינו דהא אינה יכולה להפקיע עצמה ממנו, משא"כ אליבא דאמת דלא מהני הקדושין. א"כ שפיר לא הוי בידו. די"ל שמא לא תתרצה והוי מיגו בשנים. וא"כ ע"כ מוכח דאינם נאמנים לגבי עצמם ודוק:
ובזה נדחו דברי הרב בעפ"י מ"ש לתרץ קושית הרשב"א הנ"ל דלהכי אינם נאמנים על עצמם משום דאין קדושין לחצאין. וכיון שאינם נאמנים לגבי אחרים לא מהני הקידושין אף לגבי עצמם. ולפמ"ש אדרבה י"ל דמהני לגבי עצמם ואז יהיה נאמן מטעם כל שבידו. ודוק היטב:
והנה הר"ן בפ' התקבל כתב דבר שבערוה אין עד אחד נאמן אפי' היכא דלא איתחזק. ובקידושין בסוגיא דקדשתיה כתב דלהכי נאמן לומר קדשתיה ואף דהוי דבר שבערוה שאני הכא דאינו בא להוציא מחזקתה ומעמידה על חזקתה ולכאורה דבריו סותרין זה את זה:
ומה שנראה לפי ע"ד. לפי מ"ש הפוסקים דלא שייך דבר שבערוה היכא דקידושין תופסין [ועיין בתשובת נו"ב ח' אה"ע סימן נ"ה] והיכא דאינו חייב מיתה קידושין תופסין בה. וכמ"ש הפ"י בשפחה חרופה. וא"כ באם שאומר קדשתי את בתי דאינו נאמן לקטלה. וקדושין תופסין בה. וא"כ לא הוי דבר שבערוה כלל. וא"כ לא שייך כלל בכה"ג שלא יהיה נאמן להתירה. והא דכתב הר"ן דהוי דבר שבערוה י"ל דהיכא דהיא בעצמה אומרת נתקדשתי דשויתה נפשה חתיכה דאיסורא וא"כ לדבריה שנתקדשה לא מהני עדותה דהוי דבר שבערוה כיון שהיא בעצמה יודעת שנתקדשה והוי דבר שבערוה:
אך לפי מ"ש דבקדושין יש שני דברים א' דין ממון דהיא משועבדת. ב' דבר איסור. ומהאי טעמא לא מהני אמתלא באומרת מקודשת לפלוני. וכמ"ש הרא"ה. כיון דבממון לא מהני אמתלא. [ועיין תשובת נו"ב שכתב כן בהדיא]. וא"כ לענין זכית הממון שתהיה משועבדת לו מהני ברי דידיה מטעם ברי ושמא כל היכא דליכא חזקת ממון כנגדו. וכיון דהיא משועבדת לו ממילא לא שייך כלל אצלה מה דשויתה נפשה חתיכה דאיסורא. כיון דהיא משועבדת לו. וכמ"ש הר"ן בסוף נדרים, מעתה זהו שכתב הר"ן כיון שאינו מוציא מחזקה לא הוי דבר שבערוה. והיינו כנ"ל דבאמת לא הוי דבר שבערוה כיון דאינו נאמן לקטלה וקדושין תופסין בה. ועכצ"ל משום שהיא בעצמה אומרת נתקדשתי ושויתה נפשה חתיכה דאיסורא. וכיון דליכא חזקה שוב הוא נאמן לגבי חלק הממון. מטעם ברי ושמא. ושוב היא משועבדת לו. ולא שייך שויתה נפשה חתיכה דאיסורא וממילא לא הוי דבר שבערוה ונאמן גם לענין איסור. ודוק היטב בכל זה:
בסוגיא דסימנים דאורייתא
דף קכ ע"א בתוס' ד"ה מצאו כו' כתבו וז"ל. אי נמי במצאו אחר ומחזירו על ידי סימן זה שקשור בכיס ועיין במהרש"א שם:
והנה לכאורה יש לעיין למה הוצרכו לפרש דאיירי במצאו אחר הא י"ל בפשיטות דאיירי כשמצאו בעצמו ואין לו סימן בגוף הגט ובגוף הכיס רק מצד שהם קשורים והראיה שנקט כיס וארנקי וע"כ דאין להם סימן בגוף רק מצד שהם קשורים ומוכח דסימנים דאורייתא כיון דאין לו טביעת עין וצ"ע:
ועוד קשה לי בדבריהם למה הוצרכו לומר דמחזירו ע"י סימן זה שהם קשורים הא אף אם מחזיר להם בסימן בגוף הכיס במצאו אחר מוכח דסימנים דאורייתא דמשום ט"ע אין להאמינו כיון דליכא מיגו כמו ביש עדים שאיבדו. ודוחק לומר דהוי קשיא להו היאך מוכח במצא אחר ולדייק מיניה דסימנים דאורייתא דלמא איירי במצאו בעצמו ומכירו בט"ע. וע"ז כתבו דאי יש להם סימן בגוף א"ב למה נקט כיס וארנקי וכמ"ש מהרש"א. ועכצ"ל דאין לו סימן בגוף ואינו מכירו בט"ע. אכתי יקשה למה מפרשים במצאו אחר הא י"ל במצאו בעצמו ואין לו סימן בגוף וכמש"ל:
שם ע"ב ברש"י ד"ה מצאו קשור. שמא השאילו לאחר ושכח בו אח הגט. ופי' ואח"כ אבדו השליח וא"כ אין ראיה מהסימן. ויש לעיין דלמה הוצרך רש"י ז"ל לומר שהחזירו לזה. הא י"ל שאבדו אותו אחר שהשאיל לו ומצאו אחר. ובשלמא לשיטת התוס' ד"ה מצאו. דקשירה הוי סימן א"כ ניחא דהחשש הוא שהחוזרו לו ולכך ידע בהקשירה. משא"כ לשיטת רש"י דפי' דמכיר את הכיס ואינו צריך לידע בקשירה צ"ע. ואפשר דקושטא דמלתא נקט דאף בכה"ג שידע סימן הקשירה ג"כ לא מהני. דאלת"ה מאי מקשה היכי מהדרינן. הא י"ל דידע בקשירה. ולכך דייק רש"י ז"ל דחיישינן שמא החזירו לזה וגם הקשירה לא הוי סימן וק"ל:
ועיין בשו"ע בב"ש דדעת הפוסקים דקשירה לא הוי סימן וי"ל הא דלא פירש"י ז"ל שאבדו די"ל דלא חיישינן לאבידה. אך דהא בורכא דעכ"פ יש כאן אבידה מיד השליח דצריך לחשוש אף לחשש דהחזירו. ואי אמרינן דאותו אחר איבדו. א"כ אין צריך לומר דהשליח איבדו. וא"כ ממ"נ יש כאן אבידה אחת בהכיס וק"ל. ועכצ"ל כמ"ש לעיל:
המפרשים הקשו מאי מקשה חמור כו'. הא י"ל דהא דחיישינן לשאלה הוא מטעם מיעוט וסמוך מיעוטא לחזקה. משא"כ באבידה דל"ש חזקה. ואף אי נימא דבאבידה יש ג"כ חזקה. מ"מ י"ל דסמוך מיעוטא לחזקה הוא רק מדרבנן ומאי מקשה על הפסוק. דמדאורייתא לא אמרינן סמוך [עיין תוס' דמקשה על הקרא]. ואין לומר דס"ל דחיישינן לשאלה לא הו"ל מיעוט כלל. רק ספק השקול דמנ"ל הא:
ובהקדם יש ליישב מ"ש על סוגיא דב"מ. ונפ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים. הא כאן הוי חזקה דא"א. וי"ל דהא ע"כ אימר איתרמויי איתרמי הוי רק מיעוט דאי הוי ספק השקול גם באבידה לא מהדרינן דהא מטעם סמוך מיעוטא לפלגא לא שייך כיון דיש עכ"פ מיעוט לגרוע הסימנים. וכיון דאיתרמוי אתרמי הוי מיעוט עכ"פ א"כ מדאורייתא בודאי מותר להחזיר הגט בסימנים. דהא מדאורייתא ל"ש לומר סמוך מיעוטא לחזקה, רק דיוקשה על מה דמהדרינן מדרבנן. והנה הפ"מ כתב דבחששא דרבנן אף אי אמרינן סימנים דרבנן מהני סי' א' וא"כ לזה שפיר מהני לאהדורי הגט כיון דמדאורייתא מהני וא"כ לא הוי רק מיעוט ובחששא דרבנן מהני. ועיקר האי בעיא הוא דילמא הוי ספק השקול ודוק היטב. [וזה ראיה נצחת לדעת הסוברים דחששא דרבנן מהדרינן בסימן אמצעי]:
אך די"ל דשפיר פשיט ליה להש"ס דאיתרמויי לא הוי אפילו מיעוט ובסברת דאימר מיחזי חזי ובשאלה כמ"ש לעיל א"כ הא דמחזירין הוא מטעם סמוך מיעוט לפלגא ואז ע"כ צ"ל דלא הוי מיעוט כלל. דאלת"ה יש לומר להיפוך ג"כ סמוך מיעוטא לפלגא. וא"כ כיון דמוכח דלא הוי מיעוט כלל, א"כ שפיר מהדרינן גט אשה בסימנים היכא דליכא למיחש למשקר דהא לא נשאר מיעוט כלל. וע"ז שפיר מקשה כיון דחיישינן לשאלה. ע"כ הוי ספק השקול דאל"ה יקשה מאי ראיה מאבידה לגט ולעיגון. וא"כ חמור בסימני אוכף היכא מהדרינן דהא יש ס"ס. חדא שנשאל לו. ואף האוכף אינו שלו. וחדא שהשאיל לאחרים. ואף אם נאמר דהא דשאלה הוי ספק היינו בצירוף דמיחזי חזי. אבל בהשאיל לאחרים לא הוי ס' השקול. מ"מ מידי מיעוט לא נפקא ויש כאן סמוך מיעוטא לפלגא בהיפוך ודוק:
אמנם יש להקשות קושיא עצומה. מאי ראיה בסימנים דאורייתא מאבידה לעיגון ולגט. הא י"ל דהסימנים מועלין לבטל כח הרוב וחזקה לעשותו כפלגא ולכך באבידה מהני מטעם ברי ושמא. וכמ"ש הפ"י. משא"כ לענין איסור דהו"ל ספיקא דאורייתא. ועיין בפ"י גבי הבא עליה באשם תלוי קיימא. שכתב כסברא זו בחזקה דייקא ומינסבא. וקושיא גדולה היא אלי:
הנה יש ליישב קושית המפרשים על הא דחיישינן לשאלה מחמור דקרא. הא י"ל חיישינן לשאלה רק מדרבנן וי"ל עד"ז. דלכאורה צריך להבין מאי מהני סימנים לענין א"א הא י"ל דאימר איתרמוי איתרמיי הוא רק ספק השקול. ושפיר מהדרינן אבידה כקושית הפ"י:
אך די"ל דראיה מחמור בסימני אוכף דמהדרינן והא יש לחוש לשאלה. אי אמרינן בסימנים לא הוי רוב. וכסברת הב"י דאי אמרינן סלד"א אז אפילו בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה. וה"נ דכוותיה אי אמרינן דלא הוי רוב א"כ לא מהדרינן אפילו בכלים דלא מושלי מטעם שיש לחוש לשאלה. וא"כ הוי ס"ס. ספק דסימנים וספק דשאלה. וא"כ מוכח דחיישינן לשאלה דאל"ה לא הוי מהני סימנים בא"א מאבידה. וס"ד דמקשה דחיישינן לשאלה דקרא איירי בדברים שמשאילם וחיישינן לשאלה ולכך מוכח דסימנים הוא רוב דאל"ה הוי ס"ס ומקשה שפיר כיון דע"כ מוכח דחיישינן א"כ לו יהא דסימנים הוא רוב מ"מ אמאי מהדרינן חמור בס"א מטעם חיישינן לשאלה. ואין לומר כיון דבאמת סימנים דאורייתא א"כ הוי רק חד ספק דשאלה. ובחד ספק מהדרינן. ז"א דבחד ספק דשאלה לא מהדרינן משום דמורי היתרא ודוק. [ואין לומר דאף בכלים דמושלי תליא בסברת סימנים דאורייתא וכיון דקיימ"ל סיד"א א"כ לא חיישינן לשאלה. דז"א דא"כ אמאי החמירו בשאלה יותר מבסימן. ועכצ"ל דאין ענין חששת שאלה לסימן ואף אי אמרינן סיד"א מ"מ יש לחוש לשאלה בכלים דמושלי ומקשה שפיר ודוק]:
הנה תמהו על שיטת הב"י דאי סימנים לאו דאורייתא גם בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה. א"כ הדרא קושית הש"ס חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן. ובהקדם נתרץ מה ראיה מסימני אבידה לסימני עיגון. הא כתבו התוס' בבכורות דמשו"ה הוי דמאי דרבנן. ולא אמרינן סמוך מיעוטא דאין מעשרין לחזקה. דמיעוט דרשעים הוי כמאן דליתא. ואין מצרפין אפילו לר"מ יעו"ש. ולפי"ז י"ל דהא דמהדרינן אבידה בסימנים משום דחשבינן למיעוט דאימר איתרמויי איתרמי כמאן דליתא. משום דהוא אומר שהוא שלו ואם שקר ענה בו הוא רשע. משא"כ בעיגון. והוא קושיא גדולה
ובע"כ צ"ל כתירוץ השני של הפ"י דבאבידה לא שייך ברי ושמא משום דמורי היתירא. וא"כ שפיר אף באבידה לא משוי נפשו רשע וק"ל:
ועפי"ז ניחא הא דמקשינן חמור בסימני אוכף הא באמת יש לחלק בין אבידה לעיגון וכמ"ש. אך למ"ד סיד"א ע"כ אין לחלק ובסברת מורי היתירא משא"כ למ"ד סימנים לאו דאורייתא י"ל דשפיר מהדרינן אבידה בעידי אוכף ולא חיישינן לשאלה בכלים דלא מושלי משום די"ל דמיעוט דמשוי נפשיה רשיעא הוי כמאן דליתא. ובאבידה ג"כ לא מורי היתירא ודוק:
עוד יש לתרץ שיטת הב"י הנ"ל. ומקודם נתרץ קושית התוס' שהקשו ממצא פירות דיכריז ולא חיישינן לשאלה. וי"ל דהא המוצא אבידה לא הוי מוחזק א"כ לא שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקה. והא דמוצא אבידה לא הוי מוחזק הוא משום דתופס בחזקת מי שנאבד לו ושפיר מקשה תמור בכ"א היכי מהדרינן דהא י"ל סמוך מיעוטא לחזקה כיון שתופס בחזקת מי שנאבד. ואולי יבוא ויאמר סימנים בחמור גופיה משא"כ בפירות דליכא שום סימן ואי אמרינן דסימן בכלי לא מהני א"כ אינו במציאות שיוחזר לשום אדם. וא"כ לא הוי המוציא מוחזק ולהכי יכריז. דלא שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקה ודוק. [ועיין בתשובת נוב"י סימן ל"ב]. וא"כ מיושב שיטת הב"י דטעמא דב"י דאי אמרינן סיד"ר אפילו בכלים דלא מושלי חיישינן היינו משום סמוך מיעוטא לחזקה ודוק היטב:
שורש חשש שאלה
דעת הנמוק"י והר"ן ז"ל דלא חיישינן לשאלה. דקיימ"ל כאיבעית אימא בחיורי וסומקי. ודעת הרא"ש ושאר פוסקים ז"ל דחיישינן לשאלה. עיין ש"ך סימן ס"ה דהכריע כדעת הנמוק"י:
לענין ממון לא חיישינן לשאלה. עיין תוס' ד"ה כליו. והיינו מדרבנן. אבל מדאורייתא אף לענין ממון חיישינן לשאלה:
הא דחיישינן לשאלה. דעת מהר"ל דלמ"ד סימנים דרבנן לא חיישינן לשאלה. רק לתירוץ דסימנים דאורייתא. ודעת הב"ש דהא דחיישינן לשאלה אף למ"ד סימנים דרבנן משום דהוי כסימן אמצעי דלא מהני:
למ"ד סימנים דאורייתא צ"ל דהא דחיישינן לשאלה. היינו דהוי סימן גרוע. דאי הוי סימן אמצעי א"כ מהני למ"ד סימנים דאורייתא:
ועפי"ז יש לתרץ קושית הש"ך בסי' ס"ה. דאמאי לא מחלק הש"ס בין ממון לאיסור. דבאמת לפי מה דקיימ"ל סי' דרבנן א"כ לא מהני סימן אמצעי. וי"ל דחשש שאלה הוא כסימן אמצעי. ולא מהני באיסור משא"כ בממון אבל למ"ד סי' דאורייתא א"כ ע"כ צ"ל דהוי סימן גרוע ואין טעם לחלק בין איסור לממון. כיון דלא הוי סימן כלל. ולכך לא מצי לתרץ על קושיא חמור בסימני אוכף דשאני ממון מאיסור דזה אינו. דהא קאי בשיטה דמהני מדאורייתא:
יש לצדד דסימנים מובהקים בכלי. וסימן אמצעי בגוף מהני אף לדעת הב"ש דהוי כמו נפילה דיחיד. ועיין בתשובת ב"א (דף ל"ט) ד"ה וגם ודוק: