אור ברסלב
עצי בשמים חידושים להש"ס › חידושי עירובין

עצי בשמים· רבי ישעיה מושקט

חידושים להש"ס · חידושי עירובין

חידושי שבת

דף ל ע"ב ואלו לנזיר ביין לא פליג כו' עד אלא סומכות סבר לה כרבנן דאמרו כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו ביה"ש כו' עיי"ש:

מסוגיא זו הקשה השעה"מ בפ"ד מהלכות תרומות הט"ז. לשיטת רש"י ותוס' ז"ל דמהני תרומה במחשבה ואף שלא בהפרשה דא"כ אמאי אמרינן הכא סומכוס ס"ל כרבנן דגזרו על שבות ביה"ש ולשיטתם יקשה הא יכול לתקן במחשבה ולא בהפרשה וזה מותר לעשות גם בשבת. וכמ"ש התוס' בפ' כל הגט יעו"ש:

וראיתי לחכם אחד ברצותו ליישב קושית השעה"מ הנ"ל. די"ל דהשבות קאי על השבות דשאלה ואף דנשאלין לצורך שבת י"ל דלא הוי צורך שבת וכמ"ש התוס' עכת"ד:

ולכאורה יש לעיין. הא אפילו לפי מה דקיי"ל דלא גזרו על שבות ביה"ש מ"מ אסור לעשר ולטבול דלא הוי צורך מצוה וכמ"ש המ"א. וא"כ למה הוצרך בש"ס לאוקמי סומכוס כרבנן הא אפילו לרבי אסור. אך דז"א די"ל דהוי צורך מצוה דעירובי חצרות. דאם לא יעשר לא יוכל לעשות עירובו בכשרות. ועירובי חצרות הוי לדבר מצוה. וכמ"ש המ"מ [ועיין במ"א סי' רס"א ס"ק וא"ו]. ואין לומר דאם נימא דבשביל דחזי לתקן מערבין ושוב לא הוי צורך מצוה דז"א דהא כתבו התוס' דאם אין ראוי לשום אדם לא מהני הך סברא דבידו לתקן. וא"כ שפיר הוי צורך מצוה:

וכל זה ניחא בשבות דהפרשה. משא"כ בשבות דשאלה של תרומה. אם יהיה מותר לערב בתרומה אז יהיה אסור לשאול אף לדידן דלא גזרו על שבות ביה"ש דלא הוי צורך מצוה דכיון דראוי לכהנים שפיר שייך ביה הואיל. וא"כ אמאי הוצרך לאוקמי סומכוס כרבנן. וע"כ צ"ל דמילתא פסיקא נקטו דאם יזדמן שיהיה לצורך מצוה ג"כ אין מערבין בתרומה ולכך הוצרך לאוקמי כרבנן. ולפמ"ש החכם הנ"ל דעיקר תירוץ הש"ס בשביל שבות דשאלה הוא. א"כ כיון דאיירי בענין שאינו לצורך שבת אמאי הוצרך לאוקמי כרבנן. הא אפילו לדידן דלא גזרו על שבות ביה"ש ג"כ אסור כה"ג שאינו לצורך מצוה כנ"ל ודוק:

ולולא דמסתפינא אמינא מילתא חדתא דלפי מה דאוקימנא מתני' דאין מעשרין בביה"ש אליבא דרבי. יש לומר דלרבנן אפילו עירובי חצירות אין מערבין ביה"ש כיון דגזרו שבות אין חילוק בין ע"ח לשאר תיקונים.

ועפ"ז יש ליישב קושיית שעה"מ בדרך פלפול דהא כתבו התוס' בפסחים מ"ו דהיכא דבודאי לא יעשה כן. לא אמרינן הואיל עיי"ש בד"ה הואיל. וא"כ הכי נמי דכוותיה מהיכא תיתי נאמר דמשו"ה מערבין בתרומה דאי בעי מיתשיל עלה והדרא לטיבלה. הא אז יתקלקל העירוב דבדבר דלא חזי לשום אדם לא אמרינן הואיל בעירוב וכמ"ש התוס' שהבאתי למעלה. אך די"ל דיכול הוא להפריש ולערוב עירובו מחדש. וע"ז תירצו בהא דסומכוס כרבנן דגזרו על שבות ביה"ש ואסור לערב ערובי חצירות. ואם כן לא שייך הואיל. דבודאי לא יעשה כן כיון דאם נאמר דמערבין בתרומה למה יעשה דבר שיתקלקל עירובו ודוק:

והנה עיינתי בסברת התוס' דהא דמחשבה מותר לעשות בשבת. הא אף על פי כן מתקן הוא. והרי בדיבור אסור לומר שני לוגין שבתוכו תרומה. וכמ"ש הר"ש. ומ"ש מחשבה מדיבור סוף סוף מתקן הוא. ויגעתי ומצאתי על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל עוד טעם להא דאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת משום דדמי למקדיש. והקשו עליו הא משום מתקן לחוד יש לאסור (עיין בצל"ח שנדחק בזה) אך י"ל לפי מה דקיי"ל בסי' שכ"ג סעיף ז'. דמותר להטביל כלים בשבת (והוא דעת הרמב"ם) משום דהוא רק איסור דרבנן ודמי לכלי שנטמא בין השמשות דמותר להטבילו. וידוע דעת הרמב"ם דתרומות ומעשרות בזמן הזה הוא רק מדרבנן. ולהכי לא סגי ליה בטעמא דמתקן לחוד. דהא בדרבנן שרי לתקן ולזה נתן טעם משום דנראה כמקדיש ובצירוף שני הטעמים יש לאסור ודוק:

ואף לדעת המ"מ והרשב"א ז"ל שחולקין וס"ל דאסור להטביל כלים בשבת [עיי"ש הטעם במ"א] מ"מ י"ל דבדבר שאינו כלים מודים. וכמ"ש השטמ"ק בביצה דעיקר תיקון לא שייך רק בכלים ועיין בפ"י וצל"ח שהקשו עליו הא אין מגביהין תרומות ומעשרות משום מתקן. ותירצו כיון דלא חזי לשום אדם שייך תיקון כמו בכלים דחזי לאדם טמא וא"כ י"ל דהיכא דאינו רק מדרבנן לא שייך תיקון כמו בכלים. וי"ל דבשאר דברים ס"ל לכולי עלמא דמותר לתקן באיסור דרבנן ודוק:

ועפי"ז נבא לביאור דברי התוס' הנ"ל דבמחשבה דלא שייך סברא דנראה כמקדיש שפיר יש להתיר באיסור דרבנן עכ"פ. והקשו אמאי קימ"ל דאין מגביהין תרומות ומעשרות אפילו דרבנן הא כיון דבדרבנן מותר לעשר במחשבה וא"כ יש להתיר אפי' במעשה. ומשום דמקדיש לחוד אין לאסור דהקדש מוציא מרשות לרשות משא"כ בתרומה. וע"ז מחלקין בין תחלת תיקונו של טבל להך דמדומע. דבאמת י"ל כיון דסגי במחשבה לאו תיקון גמור הוא במעשה. אך דאכתי י"ל טעמא דמקדיש והיינו בתרומ"ע דדמי קצת למקדיש משא"כ בהך דמדומע דלא שייך כלל סברת נראה כמקדיש ודוק.

ואין לומר דבהקדש ג"כ מצינו במחשבה וכדאמרינן בשבועות (כ"ו ע"ב) ועשית אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מניין ת"ל כל נדיב לב עיי"ש. דז"א דהא דמהני במחשבה היינו שנתחייב ליתן במחשבה לבד. וזה לא הוי בכלל הקדש שמוציא מרשות לרשות. וכן מבואר שם ברמב"ם הרי זה חייב להביא. וכמו דקימ"ל בצדקה. אבל לא שיחול שם הקדש על הדבר במחשבה. וזה ברור:

ועפי"ז יש לומר דסומכוס איירי בדאורייתא להכי לא מהני במחשבה דהוי מתקן גמור. ואף אם נאמר דסומכוס איירי בתרומה דרבנן. ג"כ ניחא דהא דבאמת מותר להטביל כלי שנטמא בולד הטומאה הוא משום דהוי כשבות דשבות דאף באיסור דאורייתא אינו רק שבות ובאיסור דרבנן הוי שבות דשבות. ולהכי מותר לעשר במחשבה באיסור דרבנן משא"כ למ"ד גזרו על שבות ביה"ש אף דהוי ג"כ רק שבות דשבות. ואעפי"כ גזרו. א"כ י"ל דהוא הדין דבמחשבה אסור לעשר אף בתרומה דרבנן. דהא בין השמשות ג"כ אינו אסור מדאורייתא לדעת רוב הפוסקים דמוקמינן אחזקה. ומיושב קושית השעה"מ אל נכון ודוק:

והנה מ"ש החכם הנ"ל ליישב קושית השעה"מ. דסוגיא דפ' מפנין אתיא כמ"ד ניטלת במחשבה. ומותר לתקן בשבת ולהכי לא חזי לקטנים:

לכאורה יש לעיין. דהא אמרינן בפ' כל הכלים דף קכ"ג דמחט בין נקובה בין שאינה נקובה מותר לטלטלה בשבת, ולא אמרו נקובה כו'. ותרגמא אביי דבגולמא עסקינן זימנין דמימליך עלייהו ומשוי להו מנא. ועי"ש בתוס' דהיכא דהוי מנא לענין טומאה ע"י יחוד מותר לטלטלה אע"ג דטהורה היא כיון שראוי ליחדה להיות כלי ואיננה מחוסרת רק מחשבה. הרי מבואר דלא הוי טלטול שלא לצורך. היכא דאינה מחוסרת רק מחשבה. והכי נמי בנ"ד כיון דמחשבה מוציאה מידי טבל. א"כ י"ל דלא הוי טלטול שלא לצורך. וצ"ע:

אך דבאמת יש לחלק לפי מ"ש התוס' בפ' האומר דמחשבה דתרומה הוי כמעשה ואין מחשבה ומעשה מוציא מידי מחשבה דתרומה. א"כ י"ל דהא דמהני מחשבה בתרומה משום דהתורה אחשבה כמעשה. וא"כ באמת מחוסרת מעשה משא"כ במחשבה דכלי אף דכה"ג הוי כמעשה מ"מ המעשה הוא בעת קבלת הטומאה אבל לא ניכרת המעשה תיכף בשעת המחשבה וכמ"ש התוס' שם לחלק בין מחשבה דתרומה למחשבה דכלים. ויש להאריך בזה ועת לקצר:

אמנם דלפי"ז אמאי מותר ליתן עינו בצד זה ולאכול בצד זה. ומותר לעשות כן בשבת. הא י"ל כיון דרחמנא אחשבה למחשבה דתרומה דהוי כמעשה. ומ"ש דגזרו חז"ל במעשה משום תיקון ולא גזרו במחשבה דהוי ג"כ כמעשה. אך די"ל לפי"מ שהוכחנו בסוגיא דטבילת כלים דתיקון לא שייך רק בכלים ולא בשאר דברים. רק הא דגזרו חכמים בשאר דברים הוא משום תיקון כלי. והנה כתבו הפוסקים דבמליחה וכבוש לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה. כיון דבשאר איסורים הוא רק משום לתא דבב"ח. וכיון דבב"ח אינו אסור רק בדרך בישול. גם בשאר איסורים לא גזרו רק בדרך בישול. וה"נ י"ל כיון דבתיקון כלי לא אשכחן כי חייבה רחמנא במחשבה. גם בשאר דברים לא גזרו. והבן:

והנה לפי מ"ש השטמ"ק דאין שייך תיקון רק בכלים. והקשו עליו הפ"י והצל"ח. הא אין מגביהין תרומ"ע הוא משום מתקן. ותירצו דבדבר שאינו ראוי לכל שייך מתקן אף בשאר דברים משא"כ בטהרה דאינו מתקן לכל דהא חזי לטמא (וכמ"ש לעיל). ועפי"ז יש לעיין לשיטת הרשב"א ז"ל דס"ל דטבל דרבנן חזי לקטנים. א"כ אמאי אסור לעשר בשבת בטבל דרבנן. הא אינו מתקן כלל. ואך לפי מ"ש החכם הנ"ל דאי אמרינן דמותר לתקן בשבת א"כ שוב לא חזי לקטנים קודם התיקון. כיון דאפשר לתקוני לא ספינן ליה בידים איסור דרבנן. ניחא הדבר ודוק:

ובזה יש לתרץ קושית השעה"מ בדרך חידוד. דהא לכאורה י"ל דהא דלא ספינן להו איסור בידים הוא רק מדרבנן. וקרא אסמכתא בעלמא הוא. והראיה מהא דכתבו התוס' בפסחים דף ס"ב דמותר להאכיל פסח לקטן משום חינוך ואף דלא נמנה עליו. וחינוך הוא רק דרבנן. (עיין בסימן תרט"ז) ואיך שרי איסור דאורייתא. ועכצ"ל דהא דלא ספינן להו בידים הוא ג"כ רק מדרבנן. ועפ"י הצעה זו י"ל היאך דאומר תחלה מה שאני עתיד להפריש מותר להאכילו לקטן דהא בדרבנן יש ברירה וכיון דחזי לקטנים א"כ אף אם מפריש אח"כ לא דמי למתקן. וכמ"ש רש"י ז"ל בביצה בחלת חו"ל דאוכל והולך ואח"כ מפריש. דהמפרישה ביו"ט אינו כמתקן כיון דמותר לאכול בלא תיקון. ואף דמתקן הוא אצל גדול ז"א. דהא בדבר שאינו כלי לא שייך תיקון רק אם אינו ראוי לשום אדם:

ועפי"ז יש לעיין. מה דתרצו בגמרא סומכוס סבר לה כרבנן דגזרו על שבות ביה"ש. הא חזי לתקוני בכה"ג דיהיה ראוי לכלי אך די"ל דהא בקיעת הנוד תנאי היא. וי"ל דסומכוס ס"ל דחיישינן לבקיעת הנוד. ושייך אף בדרבנן. וא"כ לא חזי לקטנים. ע"י שיאמר מה שאני עתיד להפריש יהיה תרומה. ולסברת בקיעת הנוד אי אפשר לתקוני אף בטבל דרבנן. וא"כ שפיר מקשה הרשב"א על טבל דרבנן לסומכוס. הא חזי לקטנים כיון דאי אפשר לתקוני. משא"כ בהאי דמפנין. י"ל דלא חיישינן לבקיעת הנוד וכמ"ש הרמב"ם רק משום ברירה. וא"כ בטבל דרבנן דיש ברירה חזי לתקוני ע"י אמירת מה שאני עתיד להפריש. ובכה"ג לא חזי לקטנים כיון דאפשר. ודוק היטב:

ובאמת די"ל דע"כ צ"ל דהא דלא ספינן להו בידים הוא מדאורייתא. מדקיימ"ל בשו"ע דשחיטתו כשרה. אעפ"י שאינו בר זביחה. וקיימ"ל דכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה. וע"כ צ"ל כיון דאסור לו לספות בידים חשיב בר זביחה (עיין ש"ך יו"ד סי' א' ס"ק כ"ז) והרי מוכח דהוא מדאורייתא. דאלת"ה הרי אינו בר זביחה מה"ת, ועד"ז תרצתי קושית התוס' ריש מסכת חולין ד"ה שמא יקלקלו כו'. שהקשו דהא מסיפא שמעינן לה מדקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן כו' דמשמע דיעבד כו' יעו"ש. דהא באמת לכתחלה צריך לשחוט כל הסימנים. ובשחיטה דלאחר רוב הקטן אינו בכלל בר זביחה. מדרבנן לדעת הרשב"א דבדרבנן מותר לספות בידים. וא"כ מסיפא י"ל דמטעם לאו בר זביחה יותר מרוב אסור לכתחלה לשחוט. ולהכי קמ"ל דמטעם שמא יקלקלו שחיטתן אסורה. ונ"מ כגון שהיה קנה פגום מצד השני וא"כ מטעם לאו בר זביחה מותר [ובוושט י"ל כמ"ש הרא"ש היכא דצריך למיבדקיה לוושט דהוי כדעבד] וא"כ בכה"ג הוי בר זביחה ומותר לו לשחוט. ולהכי אשמעינן דמטעם שמא יקלקלו את שחיטתו וגם בכה"ג אסור. ודוק היטב:

ובאמת יש לעיין לפי מה שכתב המ"א בסי' שמ"ג ובסימן רס"ט דבמצות עשה מותר לספות בידים א"כ עדיין יקשה הא לא הוי בכלל בר זביחה. וא"ל דאסור לספות לו בידים והוי בר זביחה. הא בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת וכמ"ש התוס' ואיננו רק בכלל עשה דוזבחת. ובאיסור עשה מותר לספות בידים. וצ"ע:

והנה עדיין יש לעיין על הא דאמר רבה טבל מוכן הוא אצל שבת דאם עבר ותקנו מתוקן. ומה דוחקיה לאוקמי בלית ליה פירי אחרינא וכמ"ש התוס' שם. והא אף אם לא יהיה מתוקן הוא רק מדרבנן ומטעם קנס. ומותר להאכילו לקטן בידים לדעת הרשב"א, ולא הוי מבטל כלי מהיכנו דהא כיון דחזי לקטנים מותר לטלטל והכא לא שייך תירוצו של החכם הנ"ל. כיון דאפשר בתיקון. דהא מתוקן ועומד הוא. ואף לשיטת הסוברים דס"ל באיסור ג"כ לא ספינן בידים. היינו דוקא היכא שאיסור הוא מצד עצמו אבל היכא שאיסור היום גורם כו"ע מודים דספינן בידים. וכמ"ש הפר"ח בסי' תרי"ח עיי"ש. וא"כ בנ"ד שאסור מטעם שעשר בשבת א"כ הוי רק כאיסור שהיום גורם דספינן ליה בידים. וצ"ע גדול:

ואפשר לומר דאסור להאכילו לקטן מטעם שלא יהנה ממלאכת שבת. וכמו דבעינן בכדי שיעשו מטעם הזה. אך דהא כתבו הפוסקים במבשל בשבת דלא בעינן בכדי שיעשו. דל"ש שיעשה איסור בידים ומילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן. [עיין במ"א סימן שי"ח ס"ק א'] אך דבאמת הא כתבו התוס' דהואיל דלא שכיח לא אמרינן. וא"כ ע"כ צ"ל דלעשר בשבת איננו בגדר לא שכיח ושוב י"ל דאסור להאכילו לקטנים מטעם שלא יהנה ממלאכת שבת כנ"ל

ובהיותי עוסק בענינים האלה. קשה לי מאי פריך בסוגין. ואלו לנזיר ביין לא פליג מ"ט אפשר דמתשיל אנזירותיה א"ה תרומה נמי כו' ולפרוש עלה ממ"א כו' עיי"ש. וקשה לשיטת הרשב"א דחד הואיל אמרינן תרי הואיל לא אמרינן. א"כ מאי פריך. הא שני ושני. דבנזיר חד הואיל הוא. משא"כ בתרומה דהוי תרי הואיל. חדא דשאלה. וחדא דהפרשה. משו"ה פליג סומכוס והיא קושיא עצומה וחזקה ומצוה ליישב:

והנה בדבר קושית השעה"מ שהבאתי למעלה על שיטת רש"י ז"ל דס"ל דתרומה ניטלת במחשבה ומותר לעשות כן בשבת. ועפי"ז יוקשה על הא דמשני סומכוס ס"ל כרבנן דגזרו על שבות ביה"ש. הא אפשר לתקוני בלא הפרשה. וכבר כתבתי בזה לעיל דרך פלפול וכעת נ"ל דבאמת י"ל דנהי דריבה רחמנא דסגי במחשבה מ"מ י"ל דעכ"פ ראוי להפרשה בעינן. וכמ"ש התוס' במנחות דף י"א דסברא הוא כיון שכתבה התורה בילה. דבעינן לכל הפחות ראוי לבילה וה"נ כיון דכתבה תורה תרומה. ותרומה הוא הפרשה ואף דריבה רחמנא דניטלת במחשבה בלא הפרשה מ"מ ראוי להפרשה בעינן עכ"פ. והנה בריש פרק כיסוי הדם אמרינן דבמוקדשין לא הוי ראוי משום עבירה להוסיף על המזבח עיי"ש. וכן מבואר בב"ב דף פ"א דאמרינן התם ודלמא ביכורים נינהו ובעי קרייה. קרייה ל"מ כו' מכדי פסוקי נינהו ליקרי. א"ל משום דמיחזי כשיקרא. ופריך מהא דר"ז דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת. ומוכח דהיכא דהוי איסורא. ואפילו איסור דרבנן חשוב אינו ראוי. ועפי"ז מיושב קושית התוס' שהקשה אמאי אין מגביהין תרומ"ע. הא יכול להפריש במחשבה. ולפי דברינו ניחא. דעכ"פ ראוי להפרשה בעינן. והכא לא הוי ראוי להפרשה. כיון דאין מגביהין תרומה בשבת. ולא מהני בכה"ג מחשבה כלל (חסר תשלום הענין)

תוכן העניינים

עצי בשמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה