עצי בשמים· רבי ישעיה מושקט
חידושים להש"ס · חידושי שבת
דף ד ע"א בסוגיא דהדביק פת בתנור כו'. פריך שם היכי דמי כו'. ויש להקשות מאי פריך למאן התירו. הא קיימ"ל הזיד בלאו ושגג בכרת הוי שגגה לחטאת. א"כ י"ל דהוא רוצה לרדות שלא יעבור הלאו. וא"כ אם לא ירדה יהיה חייב חטאת כיון ששגג בכרת:
עוד יש לעיין הא לקמן דף ק"ב ע"א מסקינן דהא דנחה פטור כשנזכר קודם הנחה. היינו דוקא בלכתא ומתנא אבל בזריקה בענין שאין בידו להחזיר אף שנזכר קודם הנחה חייב והכי נמי דכותיה כיון דאם לא יתירו לו שוב הוי כאין בידו לחזור וא"כ שפיר לא בעי תחלתן וסופן שגגה ומאי פריך דהא ל"ש חיוב חטאת כיון דנזכר ולא הוי סופו בשוגג. הא אם לא יתירו לו יהיה חייב חטאת דהוי כזורק ואין בידו לחזור (עיין לח"מ רפ"ב מהלכות שגגות וצ"ע):
בתוס' שם ד"ה וכו'. הקשו מהא דתנן בגיטין דף מ"א. כופין את רבו ועושה אותו בן חורין אע"ג דבההוא פירקא אר"י כל המשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו. עיי"ש. והרשב"א ז"ל בחידושיו בפרק השולח כתב ולי נראה דשאני התם כיון דחציו ב"ח לא שייך לעולם בהם תעבודו משום צד חירות שבו:
ולכאורה יקשה כיון דעובד את רבו יום אחד. שייך שפיר תעבודו. אך די"ל דאין בו קנין הגוף. והראיה דאסור לישא שפחה ביום רבו [עיין בפ' השולח] וצ"ל הסברא דאף ביום רבו יש לו צד חירות רק שהוא משועבד כמו בשותפין בבית שאין בו דין חלוקה. והסברא כמ"ש התוס' בגיטין דף מ"ב ד"ה הקדש. דלא מצינו עבד משוחרר חוזר ומשתעבד. וא"כ צ"ל בעבד שחציו בן חורין לעולם אינו אלא חצי עבד וחצי ב"ח. וא"כ ביום רבו ג"כ אינו אלים שיעבודו ונ"מ דאינו יכול לעבוד בו עבודת עבד משום צד חירות שבו. ובהם תעבודו הוא עבודת עבד דוקא. ודוק ועיין חו"מ סימן קע"א:
דף מה ע"א בתוס' ד"ה אלא. הקשו למה לי הטעם דהואיל והוקצה למצותו. הא בלא"ה אסור להסתפק משום כיבוי יעו"ש. ונראה לתרץ דהנה לכאורה יש להקשות על הך דינא דהמסתפק משמן שבנר חייב משום מכבה. הא הוי דבר שאין מתכוין. ואי משום פסיק רישא. הא הוה פ"ר שאינו נהנה דהא לשיטת רש"י עכצ"ל שאינו נהנה מכיבוי. דהא הטעם דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור הוא משום דהוי כאין מכוין למלאכה וכמ"ש רש"י ז"ל בחגיגה דף י' ע"א. ויקשה לכאורה הא לא גרע מפסיק רישא דאסור. וע"כ צ"ל דהוי פ"ר שאינו נהנה כיון דאינו נהנה מגוף הכיבוי. וא"כ יקשה אמאי חייב משום מכבה לר"ש. אך יש מר דפ"ר שאינו נהנה אסור מדרבנן וכמ"ש התוס' דף ק"ג ע"א ד"ה ל"צ. וחייב לאו דוקא. רק מדרבנן חייב:
אולם עדיין יקשה לפמ"ש התוס' שם דבדרבנן. פ"ר שאינו נהנה מותר לכתחלה. וה"נ לר"ש כיבוי הוא אסור רק מדרבנן. וא"כ כיון שאינו מכוין שרי אפילו לכתחלה. אך י"ל דמדרבנן לא הוי פ"ר שאינו נהנה כלל. דהא כתב רש"י ז"ל דלהכי הוי כיבוי מלאכה שאצל"ג דלא ניחא ליה בהך הבערה לעולם. וקיימ"ל דמצוה הוי צריך לגופו וכמ"ש התוס' בהאורג דף ק"ו ד"ה בחובל יעו"ש. וא"כ כיון דהדלקת הנר מצוה הוא. היאך מצינן למימר דלא ניחא ליה בהבערה מטעם זה הוי משאצל"ג. כיון דהבערה גופא צריכה לגופה ודוק:
אך אכתי י"ל דנר שבת הוא רק מדרבנן וא"כ מן התורה הוי מלאכה שאצל"ג. אך דזה אינו דכיון דמדרבנן עכ"פ הוי מלאכה הצריכה לגופה ונהנה מכיבוי שוב הוי פ"ר שנהנה מכיבוי ואסור. ולזה אמר כיון דהוקצה למצותו הוקצה לאיסורו. והיינו כיון דהוקצה למצותו משום זה הוה מלאכה הצריכה לגופה. ולכן הוקצה לאיסורו משום איסור כיבוי. ומיושב קושית התוס'. ודוק היטב בזה:
עוד לסוגיא דפסיק רישא
פסיק רישא שאינו נהנה, דעת הערוך מובא בתוס' דף ק"ג ד"ה ל"צ. ובתוס' כתובות דף ה' ד"ה את"ל. דמותר לכתחלה בשבת. ובשאר איסורים אסור מדאורייתא. עיין ז"א סימן ש"כ:
ויש לעיין הא עיקר החילוק בין שבת לשאר איסורים הוא משום מלאכת מחשבת. וא"כ אמאי אמרינן בפ' כלל גדול דף ע"ה ע"א גבי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה דאינו חייב משום דטפי ניחא ליה כי היכא דליציל ציבעי'. והוא משום פ"ר שאינו נהנה. והא התם לא שייך מלאכת מחשבת כיון דמקלקל בחבורה חייב. [ואין לומר דהוא משום משאצל"ג, דזה אינו דא"כ מאין יבוא הוכחתו דמותר לכתחלה הא משאצל"ג אסור לכתחלה וע"כ צ"ל דהוא מטעם מלאכת מחשבת ודוק]:
אך די"ל דהא אמרינן בכריתות דבה פרט למתעסק, ועיין בתוספות שבועות דף י"ט ע"א ד"ה פרט. שכתבו דתרי גווני מתעסק איכא יעו"ש. והמורם מדבריהם. דיש מתעסק דפטור מטעם דכתיב בה ולא מטעם מלאכת מחשבת. וא"כ להכי יש לפטור בפ"ר שאינו נהנה משום מתעסק דפטור בשבת ועיין מגיני שלמה ודוק:
ובזה יש לתרץ קושית התוס' דף ע"ה על הא דאמרינן מתעסק הוא אצל נטילת נשמה. מהא דאמרינן בכתובות דף י"ט. הנח לתינוקת הואיל ומקלקל חייב מתעסק בחבורה נמי חייב יעו"ש. ולפי דברי תוס' הנ"ל ניחא. דהא כתבו שם. דמתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דמיפטר מטעם דלא נעשית מחשבתו. ולא משום מתעסק דבה. ועוד מתעסק אחר כגון נתכוין לחתוך התלוש ונמצא מחובר דנעשית מחשבתו ומיפטר משום בה פרט למתעסק. וסברתם הוא דבנתכוין לחתוך זה וחתך אחר דלא שייך למפטריה משום מתעסק דבה. כיון דכונתו היה על שם מלאכה אתת. משא"כ בנתכוין לחתוך תלוש דלא נתכוין למלאכה האסורה:
וא"כ בתינוקת דמתעסק דהתם הוא נתכוין למלאכה אתת ולא שייך למיפטריה משום בה. רק משום מלאכת מחשבת. ולהכי אמרינן כיון דמקלקל בחבורה חייב דל"צ מלאכת מחשבת ה"ה מתעסק נמי חייב. כיון דמתעסק דהתם ל"ש למיפטריה משום בה. משא"כ גבי נטילת נשמה דלא נתכוין למלאכת האיסור כלל ופטור משום מתעסק דבה. ובחבורה ג"כ פטור כיון דלאו מטעם מלאכת מחשבת פטרינן ליה ודוק. [ואין לומר דהתם גבי תינוקת לא נתכוין למלאכת האיסור כיון דדעתו היה למול את המחויב ומילה דוחה שבת. די"ל דמ"מ הוא נתכוין לשם מלאכה האסורה. דשם מלאכת ההיתר והאיסור אחד הוא ולא שייך למיפטריה משום מתעסק. משא"כ בנתכוין לחתוך התלוש דלא נתכוין לשם מלאכה האסורה ודוק]. ועיין תוספות כריתות דף י"ט שכתב וז"ל וא"ת שוגג נמי דכל התורה כולה לא מתכוין לאיסור. וי"ל בכהת"כ כשאמר מותר הוא בשוגג בדבר שהוא ידוע לנו שהוא איסור אבל הכא מתכוין לדבר שהוא היתר לכ"ע אם היה כפי מה שהוא סבור ולכך פטור משום דהוי מתעסק עכ"ל. וממש כדברינו הקודמים ועיין בספר מגיני שלמה בדף ע"ב:
עוד יש לישב קושית התוס' הנ"ל. עפ"י הקדמה הנ"ל. לפמ"ש התוס' בסנהדרין דף ס"ב ד"ה והגביה. דהיכא שנהנה ל"ש למיפטריה משום מתעסק רק משום מלאכת מחשבת. והא דצריך בה למיפטריה היכא שאינו נהנה ול"ש מלאכת מחשבת כגון בנתכוין לחתוך החלוש ונמצא מחובר יעו"ש בדבריהם. ולכאורה לר"ש דס"ל משאצל"ג פטור וא"כ לא אשכחן מלאכת שבת האסורה רק בנהנה. וא"כ למאי כתב רחמנא בה פרט למתעסק. אך די"ל דהתוס' כתבו כן לשמואל דס"ל כר"י דמלאכה שאצל"ג חייב. [עיין פ' כירה דף מ"ב]:
המורם מדברינו דלר"ש לא משכחת ליה מתעסק בשאר מלאכות. אך בחבורה דל"צ מלאכה הצל"ג. י"ל דקרא אתא למתעסק בחבורה שפטור. ובמלאכה שאצל"ג דלא שייך נהנה. וא"כ ע"כ מוכח לר"ש דס"ל משאצל"ג פטור דמתעסק בחבורה פטור. ועפי"ז מיושב קושית תוס' הנ"ל דלא קשה מתינוקת דשמואל דס"ל הלכה כר"י דמשאצל"ג דחייב כנ"ל יש לומר דמתעסק בחבורה חייב. משא"כ הכא קאי לר"ש ע"כ צ"ל דמתעסק בחבורה פטור ודוק:
ועפ"י הקדמה זו יש לישב שיטת רש"י ז"ל שפירש בסוגיא דכל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר. דמקלקל בחבורה חייב אף במלאכה שאצל"ג. והקשו התוס' עליו מפ' הנחנקין דאמרינן גבי מחט ליטול בו את הקוץ. מאן שמעת ליה דמקלקל בחבורה חייב ר"ש וס"ל מלאכה שאצל"ג פטור. ולפמ"ש ניחא דהא כתבנו דפ"ר שאינו נהנה מותר מטעם מתעסק. וזו כונתם שאמרו מאן שמעת ליה כו' וס"ל דמלאכה שאצל"ג פטור. וא"כ מוכח דמתעסק בחבורה פטור. ומותר ליטול בו את הקוץ משום פ"ר שאינו נהנה משא"כ לר"י דס"ל משאצל"ג חייב. י"ל דמתעסק בחבורה היכא דמקלקל חייב. אך דלר"י פטור מטעם מקלקל ודוק:
עוד יש ליישב שיטת רש"י ז"ל מחובל ומבעיר. די"ל הסברא דמשאצל"ג פטור הוא כיון דלא ניחא ליה בהאי הבערה מעולם וכמ"ש רש"י ז"ל גבי כיבוי. וי"ל כיון דאינו נהנה מגוף המלאכה לא חשיב ליה כונה. וכמ"ש רש"י ז"ל גבי מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה דהנאה מחשיב ליה כונה. ובשבת בעי מלאכת מחשבת לא הוי כונה רק אם נהנה מגוף המלאכה:
ולהכי גבי מחט ליטול בו את הקוץ דהמלאכה בנטילת הקוץ בעצם לא הוי הנאה כיון דהוי רק הרחקת הנזק וברצונו לא היה מעולם הקוץ. ושפיר לא חשיב ליה כונה אף על מלאכת ההיתר וא"כ לא שייך לומר דהוי פ"ר דהא עיקר הטעם בפ"ר דאסור הוא משום כיון דמכוין על ההיתר הו"ל כאילו מכוין גם על האיסור. משא"כ הכא דהו"ל כאלו אינו מכוין על ההיתר כלל. ועל ההיתר לא ריבתה תורה דלא בעי מלאכת מחשבת ודוק:
עוד יש ליישב קושית התוס' הנ"ל. עפ"י סברת רש"י ז"ל דמלאכה הצריכה לגופה הוי תיקון [עיין בשבת דף ק"ו] והקשו עליו בתוס' דא"כ לדבריו היכא משכחת לה לר"ש מקלקל בחבורה דחייב כיון דאינו חייב רק במלאכה הצל"ג וכמו דאמרינן גבי מחט ליטול בו את הקוץ וכיון דהוי צל"ג לא הוי מקלקל כלל לשיטתו יעו"ש בפרק הנחנקין. ועיין מ"ש לעיל ליישב שיטתו דממחט אין ראיה דצריך צל"ג בחבורה:
אך בפשיטות יש ליישב שיטתו כמו שכתבו ד"ה בחובל וצריך לכלבו. דבחובל ומבעיר באיסורי הנאה דסבר שיכול ליתן לכלבו הוי מלאכה הצל"ג ולא תיקון. וא"כ יש לומר דמשכחת לה בכה"ג ודוק. אולם דאכתי יש לעיין על תירוץ התוס' הנ"ל הא כיון דעיקר מחשבת המלאכה היה בשביל שסבור שצריך לו. ומותר ליהנות ממנו. ובאמת אינו נהנה ממנו וא"כ לא נעשית מחשבתו ופטור מטעם מתעסק דמלאכת מחשבת. והרי זה דומה לנתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר דפטור מטעם מלאכת מחשבת דלא נעשית מחשבתו. ומכש"כ הכא דיש לפטור מטעם זה. כיון דלא נעשית מחשבתו והמלאכה לא נאסרה רק בשביל כונתו. רק די"ל דמתעסק בחבורה חייב. וא"כ ע"כ מוכח דמתעסק בחבורה חייב כיון דמקלקל חייב ושפיר אמרינן בכריתות הנח לתינוקת הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב משא"כ במתעסק דפרק כלל גדול דלא נתכוין כלל לאיסורא ע"ז ליכא הלכתא דחייב. שפיר י"ל דפטור משום מתעסק דבה ודוק:
ובדרך חידוד י"ל דהא משכחת ליה לר"ש מקלקל בחבורה דחייב במלאכה הצריכה לגופה. ושיהיה מקלקל במצוה כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו וא"כ ליכא הלכתא דמתעסק בחבורה דחייב. ובזה יש לתרץ קושיתי מה שהקשיתי על דברי התוס' דהיכא שנהנה לא שייך למיפטריה משום מתעסק דבה. הא אינו חייב רק על מלאכה הצריכה לגופה וא"כ בודאי נהנה. ולפמ"ש י"ל דקרא אתיא לענין מצוה דלא הוה הנאה וכמו שהוכחתי לשיטת רש"י ז"ל. אך דלענין מצוה לא צריך קרא למיפטריה משום מתעסק דהא בלא זה פטור מטעם טעה בדבר מצוה. וא"כ מוכח דקרא אתיא למתעסק בחבורה וכמ"ש למעלה. משא"כ בכריתות דמקשה לר' יהושע דע"כ לא קאמר רק משום דטעה בדבר מצוה שפיר קא משני דאי לאו טעמא דר"י דטעה בדבר מצוה דפטור שפיר אמרינן הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב משא"כ אליבא דאמת דקיימ"ל דטעה בדבר מצוה פטור. ע"כ מוכח דמתעסק בחבורה נמי פטור. ודוק היטב:
דף צג ע"ב בתוס' ד"ה אמר מר. הקשו דאמאי בעי לה אליבא דר"מ. ומצי למבעי בזה אינו יכול וזה אינו יכול אליבא דר"י כו' יעוש"ה. ונראה ליישב קושיתם. דהא לכאורה יקשה מה מהני שיעור לכל אחד. הא הוא לא כוון רק להוציא שני שיעורים. וא"כ היאך יכולים לחייבם מטעם דיש שיעור לכל אחד. וכל אחד מיחייב על שיעור שלו הא לא איתעבידא מחשבתו. וכיון דהם כוונו להוציא שני שיעורים לא מיחייבו על שיעור אחד. וא"כ מאי נ"מ בזה דיש שני שיעורים הא סוף סוף אינו מיחייב על שיעור אחד רק על שניהם. ומה לנו בין שני שיעורים לשיעור אחד. אך דבאמת יש לומר דבנתכוין להוציא שני שיעורים והוציא אחד דחייב מטעם נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע ומשום דגם לארבע נתכוין. וכמו כתב שם משמעון ודוק:
אך באמת ז"א. דהא קיימ"ל בנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע דפטור. דלאו לזריקה דאיסורא איכוין. וא"כ שוב אינו מחייב על שיעורו לבד מטעם דגם להוצאת שיעור אחד איכוין. דז"א דהא כוון לעשות מלאכתו בשנים. וא"כ אי אמרינן דשנים בשיעור אחד פטורים א"כ לא לזריקה דאיסורא נתכוין. וא"כ על כונה זו בודאי לא נתחייב. ולא דמי לזרק ארבע ונתכוין לזרוק שמונה. דחייב דשאני התם דגם על ארבע נתכוין. משא"כ הכא שגם לשיעור אחד לא נתכוין להוציא רק בשנים וא"כ אין לחייבו רק על הוצאה כשיעור שכוון. ושוב אין נ"מ בין שני שיעורים לשיעור אחד:
אמנם בזה יכול וזה יכול דחייב. י"ל דלא איירי כלל בענין שכוון לעשות מלאכתו בשנים. וא"כ שפיר יש לחייבו לכל אחד על שיעורו דהוי כמו נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע דחייב. משא"כ בזה אינו יכול וזה אינו יכול דע"כ כוון לעשות מלאכתו בשנים. שהרי אינו יכול לבדו. וא"כ אין לחייב כל אחד רק על שיעורו. וגם על שיעורו אין לחייבו כיון דכונתו היה על הוצאת שנים ושוב אין נ"מ בין שני שיעורים לשיעור אחד. ומיושב קושית התוס' על נכון. ודוק היטב: