עצי בשמים· רבי ישעיה מושקט
חידושים להש"ס · חידושי סוטה
דף כב ע"ב בתוס' ד"ה ושבעלה בא עליה בדרך הקשו וז"ל תימא לר"י אמאי נשרפת כיון דבדרך בא עליה היינו קודם שתקדוש. וכיון דאין המים בודקין אותה כדאמר ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון כו' תיגלי מילתא למפרע דכי קדיש בטעות קדיש כדאמרינן גבי ושבאו לה עדים שהיא טמאה דהואיל ולא לבדוק עומדת ולא ראויה למנחה לא היתה ראויה לכלי שרת ואין כלי שרת מקדשין אלא בראוי להן עכ"ל. והנראה לי לתרץ דהנה בתוס' לעיל דף וא"ו ע"ב בד"ה דכי קדיש. כתבו דאמאי לא אמרינן כמו באשם תלוי דאם נודע לו שלא חטא ירעה עד שיסתאב. ומספיקא מקדיש הקרבן. וע"ז משני בגמרא דכריתות (דף כ"ד ע"ב) דשאני מנחת קנאות הואיל דאינן באין אלא לברר עון. אבל אשם תלוי כיון דבאין על חטא ומתוך שלבו נוקפו גמר ומקדיש ע"כ. ולפי"ז נראה לי דדוקא היכי שהוא ספק להמקדיש אז שייך לחלק בין היכא דבא על חטא ובין היכא דבא לברר עון. אבל היכי שהמקדיש בודאי יודע שאינו חייב הקרבן דהיינו היכא שיודע הבעל שלא נסתרה. דאז הקרבן בא לחנם מסתמא מקדיש בנדבה. ולפי"ז א"ש דבשלמא בבאו העדים שהיא טמאה דנהי דהאשה יודעת שיש עדים וא"כ מסתמא רוצית שיהיה נדבה. אך נדרה אינו מועיל לענין זה דהא אינה קרבנה. ורק הבעל מביא עליה. וגם בנמצא עדי סתירה זוממין דנהי דהאשה יודעת שלא נסתרה מ"מ לא מהני נדרה להבעל כיון שאינו יודע אינו מקדיש כיון דלא בא רק לברר הענין:
ובזה מיושב לי מה שקשה על רש"י שפירש להך דנמצא עדים זוממין. דהיינו עדי סתירה ולא פירש דהוכחש עדי קינוי והוזמו. ולפי הנ"ל א"ש דקינוי מה שמקנא הבעל אם שקר הוא יודע הבעל ששקר הוא א"כ לא תצא לחולין דמסתמא הקדיש דנדבת הבעל מהני דקרבנו הוא ולפי זה א"ש בבעלה בא עליה בדרך דיודע שהמנחה אינה קדושה דאינה ראויה לקדש ומסתמא גמר ומקדיש. וא"כ נהי דאינה ראויה לכלי מ"מ הא גמר ומקדיש ולכן נשרפת כמו באשם תלוי ודוק:
דף כד ע"ב בתוס' ד"ה ור' יונתן האי איש איש מאי עביד ליה. הקשו וז"ל לר' יאשיה האי ריבויא מנ"ל וכו'. וכי אית לן למימר דפליגי בהא דר' יאשיה יסבור דאינה שותה עכ"ל. ומאד תמיהני עליהם. דר' יונתן לא יליף מקרא דשותת. רק דמקנא דאף למ"ד דמקנא סובר דאינו שותת משום שנאמר והביא האיש. רק לר' יוסי דלית ליה הך והביא וא"כ בתוס' צ"ל דר' יאשיה יסבור דאינו מקנא: