אור ברסלב
עצי בשמים חידושים להש"ס › חידושי ב"ק

עצי בשמים· רבי ישעיה מושקט

חידושים להש"ס · חידושי ב"ק

חידושי סוטה

דף לה ע"ב סוגיא דשור שהיה רודף. הקשה הפ"י על פירש"י ד"ה שקול כדאמר מזיק כו' וגובה מן התם וכו'. דלמה לא פירש"י דהקושיא קאי על מה דקתני במתניתין וגובה מן הקטן ואף שהוא כתוב קודם במתני'. ונ"ל לתרץ דעת רש"י ז"ל ויבואר דקושית הגמרא לא קאי רק אתם ולא אגדול וקטן. והוא דפריך הגמ' לימא וכו' והקשו בתוס' ד"ה לימא וכו' דמאי פריך הגמרא דהא מצינו לומר דמתני' אתיא כר"ג דס"ל טענו כו' חייב כו' יעו"ש. והנה לכאורה מצינו לתרץ קושית התוס' דודאי כר"ג נמי לא אתיא מתני' דקתני המע"ה דאי כר"ג א"כ חייב עכ"פ במאי דמודה והוה מודה במקצת והרי חייב שבועה. והו"ל למיתני ישבע. אלא דבאמת התינח בתם ומועד לא מצינו למימר דאתיא כר"ג וכנ"ל כיון דמודה התם והוה מב"מ ישבע נמי על המועד. והכא איירי ע"כ דאיכא עדים דאל"כ הוה מודה בקנס אלא דגם עדים לא ראו מי נגח או תם או מועד:

אבל בגדול וקטן אי נמי אתיא כר"ג אינו מחוייב שבועה במה שמודה דקטן הזיק דהכא נהי נמי דאיכא עדים על אחד מהן שנגח מ"מ אין יכולין לחייבו יותר מן הקטן מן הספק וא"כ אף דיודה דגדול הזיק יופטר מכח מודה בקנס והאיך יחוייב השתא שבועה על הגדול כיון דאף אם יודה יופטר מן המותר ששוה גדול מן הקטן. והשתא נדע דעת רש"י ז"ל דקשה ליה ג"כ קושית התוס' דאיכא למימר דאתיא כר"ג ולא שייך קושית הגמרא. אבל בתם ומועד ודאי דלא מצי אתיא כר"ג כנ"ל. דא"כ ישבע ולהכי שפיר מקשה הגמ' עכ"פ מאידך בבא דמתני' דהיינו מתם ומועד ולכך פירש"י וגובה מן התם וזה ברור:

שם בפירש"י ד"ה דקאמר ניזק כו' עד כל שכן דהוה תיובתא דרבה בר נתן כו' יעו"ש. והקשה בס' פ"י דמאי כש"כ איכא בקושית הגמרא על רבה בר נתן בברי ושמא יותר מבברי וברי כו'. ונ"ל ע"פ מה שכתבתי דמצינו לתרץ דמתני' אתיא כר"ג דס"ל דטענו חיטים והודה בשעורים חייב. וכמו שכתבו התוס' ד"ה לימא כו'. אלא דא"כ תיקשי יותר דליתני ישבע וכנ"ל. אמנם מצינו לתרץ דאין כאן שבועה כלל. דהא קיימ"ל דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא. והכא דאנן לא מהימנין ליה דקטן הזיק אלא דהגדול הזיק והכא בתמין עסקינן דאל"כ מאי נפ"מ אי גדול אי קטן הזיק סוף סוף דמי תורא בעי שלומי. אלא בתמין דקיימ"ל דאינו משתלם אלא מגופו. והשתא דטוען קטן הזיק ואינו שוה דמי חצי נזקו חשיד הוא אממונא והכא לא שייך אישתמוטי קא משתמיט סבר עד דיהבי לי זוזא ופרענא ליה דאי גדול הזיק א"כ אינו משתלם אלא מגופו. וע"כ צ"ל לפי"ז דקושית הגמרא על רבה בר נתן מאידך בבא הוא דקתני במתני' דהיינו תם ומועד דשם שייך אישתמוטי ושייך ממילא שבועה וא"כ לא אתיא כר"ג אבל מגדול וקטן לא קשה כנ"ל דמצינו לאוקמי כר"ג. ולהכי פירש"י נמי וגובה מן התם וכו' יעו"ש:

והשתא ניחא דאי נימא דהכא איירי בברי ושמא דהמזיק טוען שמא גדול הזיק או קטן. א"כ מצינו לאותביה גם מגדול וקטן לרבה בר נתן דאי נימא דאתיא כר"ג א"כ תיקשי הוה מתוך שאינו יכול לשבע דהא גם לפי הודאתו עכ"פ חייב הקטן והוה מודה במקצת חייב על השאר שבועה וכיון דאינו יכול לשבע חייב לשלם. והשתא לא הוי נמי חשיד אממונא. דהא אדרבה אנן מהימנינן ליה דאינו יודע. ולהכי פירש"י דאי נימא דאיירי בברי ושמא א"כ כש"כ דהוה תיובתא דהיינו גם מאידך בבא:

שם במשנה שור שהיה כו' וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה המע"ה כו' ופירש"י ז"ל בסלע לקה כו' מתחכך היה בסלע ולקה. ולכאורה קשה מה הוכרח לפרש דמתחכך היה וע"י כן נלקה. דהוי דבר שלא שכיח כלל. ומצינו לפרש בפשיטות שטוען בסלע לקה והיינו דשורו לא עשה לשורו כלום. אלא דרודפו עד שע"י כן נפל ונלקה בסלע דהוה דבר דשכיח ואפ"ה פטור דהא לא הוה אלא גרמא בנזקין ופטור וכמו שכתב הר"ן ז"ל בסוגיא הזאת יעו"ש, והקושיא על פירש"י ז"ל הנ"ל כבר ידוע ויעיין בר"ן בסוגין:

והנראה לי בפשיטות דהנה בקצוה"ח סימן כ"ת מביא דעת המל"מ יעו"ש עד וכיון דרמי תשלומין עליה לא יצא י"ח עד שישלם א"כ אי תפס לא מפקינן מיניה כך שמעתי מפי מורי הזקן עכ"ל. ומשמע מזה דדינא לצי"ש אי תפס לא מפקינן מיניה עכ"ל הקצות יעו"ש. והפ"י כתב בסוגיין דמדקתני במתני' המע"ה משמע להדיא דאי תפס הניזק והוה מוחזק א"כ המזיק צריך להביא ראיה להוציא מיד הניזק. וכתב עוד דכן משמע לישנא דהמוציא מחבירו ע"ה בכל הש"ס דאם הנתבע הוה מוחזק על התובע להביא ראיה. וא"כ ע"כ צ"ל דאי מייתי המזיק ראיה כטענתו מוציא מן הניזק:

והשתא ניחא דעת רש"י ז"ל דודאי לא מצינו לפרש דזה מודה דבסלע לקה ועכ"פ גרם לו היזק וא"כ אף דמדינא גרמא פטור מ"מ חייב לצי"ש וכמו כובש עדותו דהוה ג"כ כהא ועיין בחו"מ סימן כ"ח דחייב לצי"ש. והקדמנו דעת המל"מ דהוא מוכיח כן מדעת רש"י ז"ל דאי תפס לא מפקינן וכנ"ל. וא"כ היכי קתני במתני' המע"ה דמשמע אי תפס הניזק מייתי המזיק ראיה דהוא כדיבורו והשתא אף דמייתי עדים דרק גרם לו מ"מ אינו מוציא כלל מן הניזק דהא אי תפס אין מוציאין מידו ולהכי פירש"י דאיירי דאינו מודה לו כלל:

באופן אחר

נראה לי דרש"י ז"ל הוכיח ממסקנת הסוגיא דפירושו דבסלע כו' היינו דמתחכך כו' ולא דמודה לו דעכ"פ גרם לו היזק וכפי' הר"ן. והוא דהא ס"ל לרבה בר נתן דטענו חיטים והודה לו בשעורים פטור גם משעורים. וכמו דפריך הגמרא ממתני' עליה. והטעם דפטור גם מהשעורים נחלקו המפרשים והנה רש"י ז"ל ס"ל טעם מחילה והיינו כיון דטענו חיטים ולא טענו השעורים א"כ בודאי מחל לו השעורים. ולהכי אף שהוא מודה לו בשעורים פטור. והשתא ניחזי היכא דתובע אדם לחבירו שורך הזיק לי ומחויב אתה לי מן התורה לשלם. והוא הודה לו דשורו רדפו וע"י כן נפל והזיק א"ע ואינו מחויב לו מן התורה לשלם אלא לצי"ש. או אם יתפוס ויהיה הוא המוציא לא יהיה חייב להחזירו וכדעת המל"מ הנ"ל א"כ בודאי הוה כמו טענו חיטים כו' והיינו כיון דלא טענו הגרמא אף דלא הוה המזיק המוחזק אלא אדרבה הוא הוה המוחזק צריך להחזיר דכיון דמחל לו הגרמא. וכמו דמדמה הגמרא טענו גדול והודה קטן כו' לטענו חיטים כו' יעו"ש. והנה במסקנא פריך הגמרא ממתני' לרבה בר נתן דס"ל טענו חיטים והודה לו בשעורים פטור גם משעורין מסיפא דמתני' דקתני וכו' טעמא דמייתי העדים הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק כו'. וא"כ שפיר פירש"י דמתחכך כו' דאל"כ אלא כנ"ל דמודה לו גרמא א"כ הוה כטענו חיטים והודה לו בשעורים וכנ"ל וא"כ הא דמתקיף רב פפא מדרישא ברי וברי סיפא נמי ברי וברי וכו' עד הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק ואמאי הא טענו חיטים וכו' ולא פריך מרישא גופא דקתני זה אומר שורך הזיק וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה וכנ"ל אלא ודאי דמתני' איירי דאינו מודה לו וכנ"ל ודוק:

שם בסוגיא ע"ב בגמרא. אמר ר' חייא בר אבא זאת אומרת חלוקין עליו חביריו על סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין ובמתני' קתני המע"ה. אמר ליה רבי אבא בר ממל אמר סומכוס אפילו ברי וברי אמר ליה אין אמר וכו' וממאי דמתני' ברי וברי דקתני זה אומר שורך הזיק וזה אומר לא כי וכו'. והקשו בתוס' שם ד"ה וממאי כו' והיכא אמרינן דמתני' ברי וברי הוא:

ונראה לפע"ד לתרץ קושית התוס'. והוא דר' אבא ב"מ הקשה ליה אמר סומכוס ברי וברי ופירש"י דאל"כ נוכל לומר דאין חלוקין עליו חביריו על סומכוס דמתני' איירי בברי וברי ובהא סומכוס מודה דהמע"ה. וסומכוס לא אמר אלא דנתבע טוען שמא ומתרץ הגמרא אין אמר סומכוס אפילו ברי וברי וליכא לתרץ מתני' כוותיה ושפיר מוכח דחלוקין עליו חביריו על סומכוס. אמנם קשה דהא מצינו לתרץ דמתני' איירי דמזיק טוען ברי וניזק טוען שמא דבהא ודאי אף סומכוס מודה דהמע"ה וכמו דאמרינן נמי לקמן אילימא דמזיק ברי וניזק שמא איצטריך לאשמעינן דלא. ופי' פשיטא דסומכוס מודה בזה דהמע"ה. לולא דהיא גופא תיקשי דאי נוקמי במזיק ברי וניזק שמא איצטריך לאשמעינן. ונראה לי דהא כתבו התוס' ד"ה ומדסיפא כו' דמסיפא דמתני' לא קשה אף דנוקמי במזיק ברי וניזק שמא דכיון דאיירי דמודה לו עכ"פ הקטן או התם כו' א"כ הו"א דלסומכוס חולקין ושפיר הוצרך לאשמעינן המע"ה יעו"ש בתוס'. והנה לפי מה שכתבתי דאם מודה לו דשורו גרם לשורו שנפל וע"י כן נלקה חייב עכ"פ לצי"ש ואי תפס לא מפקינן מיניה וכנ"ל. א"כ ודאי מצינו לאוקמי מתני' דמזיק ברי וניזק שמא ואיצטריך לאשמעינן דאף דמודה המזיק דמחוייב לצי"ש א"כ נימא דחולקין ואשמעינן דהמע"ה. וא"כ י"ל דהכי פריך הגמרא נהי דאמרת דאמר סומכוס ברי וברי וא"כ ליכא לאוקמי מתני' בברי וברי דנימא דלא פליגי וכנ"ל דאמר סומכוס גם בהא דחולקין וכו' מ"מ קשה וממאי דמתני' בברי וברי הוא נימא דמתני' איירי בברי ושמא והיינו מזיק ברי וניזק שמא ואיצטריך לאשמעינן כנ"ל. וא"כ אינו מוכח דחלוקין עליו חביריו על סומכוס דמתני' שפיר אתיא כסומכוס. וע"ז מתרץ הגמרא דמתני' מוכח דאיירי בברי וברי דקתני זה אומר שורך הזיק דמשמע ברי וזה אומר לא כי דמשמע ברי וכיון דמתני' ברי וברי ואפ"ה קתני המע"ה ואי אמר סומכוס ברי וברי חולקין שפיר מוכח דחלוקין עליו חביריו. אמנם תיקשי לפי"ז מאי קאמר לקמן איצטריך לאשמעינן דלא נימא כנ"ל. אבל ניחא דרב פפא הוא מרא דאתקפתא דפריך על רב"נ ולא פריך מרישא אלא מסיפא דמתני' וכנ"ל א"כ ע"כ דס"ל דהא דקתני בסלע לקה אינו מודה לו כלל. והיינו מתחכך כפירש"י. ואפשר נמי דקשה לו הא דקתני במתני' המע"ה וכנ"ל ולהכי לא פריך אלא מסיפא דמתני' ולהכי שפיר פריך הגמרא איצטריך לאשמעינן דלא כנ"ל:

בסוגיא דטענו חיטין והודה לו בשעורים

רבינו הרא"ש ז"ל הקשה על שיטת הרמ"ה שפירש הטעם דטענו חיטים והודה לו בשעורין דקיימ"ל דפטור הטעם משום דמצי לטעון משטה הייתי בך במה שהודיתי לך השעורין. כיון דלא תבעו התובע רק חיטים כו'. דמאי פריך הגמרא ב"ק דף ל"ה ע"ב לימא תהוי תיובתא דרבה בר נתן דאמר טענו חיטים כו' פטור כו' הא מתני' שם ע"כ איירי דאיכא עדים על הודאתו שהודה על התם או על הקטן דאל"כ בלא"ה פטור מטעם מודה בקנס. וא"כ ודאי לא יוכל לטעון משטה הייתי בך כו' יעו"ש באשר"י ז"ל. ועוד קשה לפי שיטת הרמ"ה דהא קיימ"ל דהיכי דמצי לטעון משטה כו' אנן לא טענינן עבורו. א"כ מאי פריך הגמרא על רב"נ דלמא איירי מתני' דעומד בהודאתו ולכך חייב עכ"פ מה שהודה:

ונראה לפע"ד לתרץ שיטת הרמ"ה על נכון. והוא דהא לכאורה קשה דאי נימא דטעמא משום שיכול לטעון משטה כו' כיון דלא תבעו על זה. מאי אתי התנא להשמיענו דוקא חיטים. הא קיימ"ל בפ' ז"ב (דף כ"ט) דבכל דבר שהודה בלא תביעה מצי לטעון משטה וכו' אלא נראה דרב"נ משמיענו דאף דבכל מקום שהודה ואיכא עדים על הודאתו ודאי לא מצי לטעון משטה. הכא אף דאיכא עדים שחייב לו שעורין יכול לטעון משטה. והטעם דמוכח מתביעתו כיון שתבע רק חטים מוכח ג"כ שהודה לו שלא הלוה לו שעורין כלל. דס"ל ג"כ טעם הודאה והשתא אף דאיכא עדים שחייב לו שעורין פטור דכיון דלא תבע אותו רק חיטים הוה כאלו הודה דלא חייב לו עוד כלום. והודאת בע"ד כמאה עדים דמי והוה כמו שפוסל כל עדים שיאמרו שחייב לו שעורין וכמו שכתב התומים ז"ל וא"כ משמיענו כאן דין חדש דאף דאיכא עדים מצי לטעון משטה. וא"כ ניחא קושית הרא"ש ז"ל דודאי מתני' ע"כ איירי דאיכא עדים על הקטן וכנ"ל. מ"מ מצי לטעון משטה הייתי בך לרב"נ כיון דתבע המועד פסל כל עדים שיעידו לו שהקטן הזיקו וליכא עדים כלל. וניחא נמי הקושיא ב' דאף דבכל מקום לא טענינן ליה משטה. הכא פטור אף דעומד בהודאתו על התם דהא כיון שפסל התובע כל עדים על התם א"כ אף דעומד בהודאתו הרי הוא מודה בקנס [והא דצריך הרמ"ה ז"ל לטעם דהשטאה דאל"כ הוה קשיא דהא יכול לחייב את עצמו בדבר שאינו חייב] ולפי דעת המהרש"א ז"ל בפ"ה דהיכא דאיכא עדי רדיפה ולא עדי נגיחה לא הוה מודה בקנס כלל עיי"ש. ניחא נמי שיטת הרמ"ה דמצינן לאוקמי נמי מתני' דאיכא רק עדי רדיפה א"כ לא הוי השתא מודה בקנס ומ"מ יכול לטעון משטה דהא כל עדותם הוא רק מהודאתו שהודה שנגח והשתא דטוען משטה חוזר מהודאתו ליכא נמי עדים כלל. ושפיר נאמן. ודוק כי נכון הוא. (וכבר כתב כן התומים. ועי"ש תירוצו על קושיא הב' הנ"ל):

הפ"י ז"ל הקשה בסוגיא דטענו חטים כו'. על פירש"י לימא תהוי תיובתא דרב"נ כו' הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק וגובה מן התם כו'. וקשה למה לא פירש"י וגובה מן הקטן שהוא כתוב קודם במשנתנו עיי"ש בפ"י ומה שתירץ. ונ"ל דשפיר הוכיח רש"י ז"ל דהקושיא הוא רק אתם ומועד. אבל אגדול וקטן לא קשה כלל קושית הגמרא. והוא דקשה דמאי פריך הגמרא לימא תהוי כו' דילמא מתני' אתיא כר"ג דס"ל טענו חטים כו' חייב. ונראה דבאמת כר"ג נמי לא אתיא דא"כ אמאי לא תני במתני' ישבע בהיו שנים רודפין דלר"ג מחויב נמי שבועה על הגדול או על המועד, אלא באמת התינח בתם ומועד לא מצינן למימר דאתיא כר"ג דא"כ ליתני ישבע במתניתין כיון דמודה התם והוה מב"מ ישבע נמי על המועד, משא"כ בגדול וקטן מצינו שפיר למימר דאתיא כר"ג ולא קשה ליתני ישבע נמי על הגדול דהא ליכא עדים על המותר ששוה הגדול יותר מן הקטן וא"כ אף אי הוה מודה המותר הוה מודה בקנס ופטור וכמ"ש הש"ך בסי' פ"ז. ואיך שייך בכה"ג שבועה וא"כ שפיר אתיא מתניתין כר"ג ולא מקשה הגמרא כלל, לכך פירש"י דהקושיא הוא על תם ומועד כנ"ל והוא נכון (ענין זה נמצא בדף כ"ג בסגנון אחר):

עוד הקשה הפ"י ז"ל שם נמי על פירש"י אכתי לימא תהוי תיובתא דרבה בר נתן כו' כש"כ דהוי תיובתא כו'. וקשה דמאי כש"כ יש כאן בניזק טוען ברי ומזיק שמא יותר מבטענו שניהם ברי, ונראה לי על דרך שכתבתי דמרישא לא קשה כלל דמצינו לתרץ דמתניתין אתיא כר"ג, ואי קשיא כנ"ל א"כ ליתני נמי ישבע במתניתין י"ל בטוב טעם דודאי פטור משבועה במיגו דאי בעי הוה כופר הכל ואי דהוה מיגו דהעזה הא גם השתא הוא מעיז שטוען בברי דקטן הזיק או התם וכאן לא שייך נמי אישתמוטי דקא משתמיט דהא משתלם מגופו, ואי משום דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה הא קימ"ל דהיכא דלא הוה העזה אמרינן נמי מיגו לאפטורי משבועה, והכא השתא דמעיז כיון דטוען קטן הזיק יכול להעיז שפיר ולטעון להד"ם כיון דלא טענו עליו כלל. ולא כן בסיפא כיון דטוען בסיפא איני יודע א"כ לא הוה מעיז. וא"כ אינו נאמן נמי במיגו דיכול לטעון להד"ם דמיגו דהעזה לאפטורי משבועה לא אמרינן. וכיון שאין לו מיגו קשיא יותר דל"א דאתיא כר"ג דא"כ ליתני ישבע וכנ"ל ואי קשיא נמי הא נאמן במיגו דאינו יודע ולא הוה מתוך שאינו יכול לשבע משלם. חדא די"ל דהכא הוה ליה למידע, ועוד דהא הש"ך ז"ל בסוגיין העלה דכאן ע"כ איירי בעמד בדין וא"כ הו"ל שפיר למידע ולמה קתני המע"ה הא הוה ליה עכ"פ מתוך שאינו יכול לשבע משלם. וא"כ ע"כ כר"ג נמי לא אתיא ולהכי פירש"י דכ"ש הוא ודוק:

והא שהקשה הפ"י ז"ל על התוס' ד"ה לימא כו' דאפי' אי אתיא כר"ג נמי קשיא דליתני ישבע כו'. ניחא די"ל לשיטתו בתוס' הסמוך דהכא לא הוה ליה למידע מיקרי וא"כ יש לו מיגו דאינו יודע והכא טוען ברצון איני יודע. ומתוך שאינו יכול לשבע נמי לא הוה דלא הוה ליה למידע וכידוע:

דף סה ע"א בפירש"י ד"ה ומשני כו' אבל שבחה בדמים שהוקרו כו' או שנתפטמה מאליה כו'. משמע מפירש"י דאף לפי האמת נמי אמרינן דבשנתפטמה מאליה משלם כפל כי השתא. דהא סתמא נקט, דלא כפי' התוס' ד"ה אנא כו'. וכן משמע מפירש"י דף ס"ו ד"ה טלאים דמשמע דאם בא לסלק בדמים צריך לסלקו כי השתא אף בנתפטמה מאליה. דטלה ונעשה איל הוא פיטום מאליה. וא"ת אמאי מוקי הגמרא ביוקרא וזולא טפי הוי לש"ס למוקים בשנתפטמה והכחישה מאליה מיניה וביה כיון דש"ס קא עסיק בשמינה וכחושה, אבל בענין זולא ויוקרא לא עסיק, וגם לשיטת התוס' דלא ידע עכשיו מהך סברא דתורא גנבי ממך. נמי קשה. וי"ל דהנה י"ל דהא דסובר המקשן מעיקרא שהקשה מכחושה ושמינה לרב, היינו משום דהמקשן היה סובר מהך דרבה אלא דהיה סובר דגם ביוקרא וזולא נמי קאמר רבה דצריך לשלם כי השתא מהך סברא משום דאם איתיה בעין נמי צריך לשלם כי השתא וה"ה בשמינה וכחושה ממילא נמי, והא דנקט רבה דוקא אוזלה והוקרה היינו משום דלא מבעיא קאמר לא מבעיא דמעיקרא שויא ד' ואח"כ זוזא ודאי דמשלם כי השתא משום דקיימא עד האי שעתא ברשות גזלן אלא אף כשהיה מתחלה שוה זוז ואח"כ ד' והוה אמינא דמפני תקנת השבים לא צריך לשלם כי השתא אלא כדמעיקרא וקמ"ל דמשלם כי השתא, ומשו"ה היה סובר המקשן דע"כ צ"ל דמיירי בשנשבחה מחמת הגזלן דמשו"ה צריך לשלם קרן כשעת הגניבה משום דאמר ליה אנא מפטימנא ואנת שקלת, וה"ה בשמינה וכחושה משלם כדמעיקרא היכא דהוא הכחישה. אבל כפל ותשלומי ד' וה' משלם כשעת העמדה בדין משום גזירת הכתוב כמו שכתוב חיים אחייה לקרן כעין שגנב ולא ד' וה' כמו שכתבו התוס'. וכמו שחייבה תורה גוף הקנס ד' וה' ואע"ג דמן הדין פטור הכי נמי לענין לשלומי כי השתא. ולפ"ז ניחא מאי דמוקי הש"ס ביוקרא וזולא ולא בשמינה וכחושה. משום דאי הוה מוקמי כן הוה קשיא ליה להמקשן אמאי משלם בשמינה וכחושה דממילא כדמעיקרא [חסר שתי תיבות] מיוקרא ואלא משום דרב מסתמא לא פליג. ומשו"ה הוצרך המתרץ לומר דרב ביוקרא וזולא מיירי ורבה נמי לא קאמר באוזלה והוקרה לאפוקי מסברת המקשן. וא"ת לסברת המקשן קשה הא באיתבר ממילא משלם כדמעיקרא. וי"ל דבכמה מקומות יכול הש"ס לומר ולטעמיך ולא קאמר:

שם ע"ב בתוס' ד"ה הא מני כו'. האי שנויא ליתא לרבא דאית ליה כו' משום דאמאיס ע"כ. א"כ רבא לית ליה הך דר' אילעאי וסבירא ליה כר' חנינא דטלה ונעשה איל לא הוי שינוי. וא"ת מנ"ל לתוס' דהך שנויא ליתא לרבא. דלמא סובר רבא דב"ש סברי דשינוי לא קנה. אלא התם דיחוי בעלמא הוא דקאמר דלא מצינו למידין דסברי ב"ש דשינוי לא קנה דיש לומר דטעמא משום דאמאיס. וי"ל דממה נפשך אי סבר כר"א דגנב טלה הוה שינוי א"כ היכי מצי לדחויי ולומר דטעמא משום דאמאיס וב"ש סברי דשינוי קונה. דא"כ קשה מהך ברייתא דתני דצריך לשלם ד' וה'. ואי סובר דשינוי דגנב טלה לא הוה שינוי וא"כ א"ש הך ברייתא א"כ הך שנויא נמי לא הוה לרבא משום דלרבא לא צריכין למימר דאתיא כב"ש:

בא"ד וא"ת כו' דמה ענין אתנן אצל שינוי. ומבואר כונתו דהאיך מתרץ ר"א דאתיא כב"ש דהא י"ל דב"ש מודה בעלמא דשינוי לא קנה אלא דהכא אוסר משום דאמאיס. וא"ת הא כי היכא דמצינו לומר דב"ש סברי בעלמא דקנה אלא דהכא לא קנה משום דאמאיס. כמו כן יכולים לומר דלית להו הך סברא דאמאיס אלא דסברי דשינוי לא קנה. וכיון שכן תירץ ר"א שפיר. דר' אילעאי סובר דטעמא דב"ש משום דשינוי לא קנה ומתניתין אתיא כב"ש. ויש לומר דקושית התוס' דכיון שמצינו למימר דב"ש סברי שינוי קונה אלא דטעמייהו משום אמאיס יותר הוה לן לומר כן מלומר דסברי שינוי לא קנה ובעלמא נמי פליגא אבית הלל דקיי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן:

ד"ה הם ולא כו' תימא דבסמוך נפקא ליה לרבה כו'. וא"ת דמה הקשו התוס' דהא י"ל דרבה אשמעינן דשינוי מעשה לחוד או שינוי השם לחוד נמי קנה. דאי מהך דבית הלל הוה אמינא דהתם משום דהוי תרתי שינוי מעשה ושינוי השם משו"ה קני אבל בחד לא קנה. וי"ל דע"כ צ"ל דהך דאתא רבה לאשמעינן לקמן דשינוי קונה ומביא ראיה מן התורה ומן המתניתין ע"כ צ"ל דאתא לאשמעינן דמיירי נמי בשינוי. שהיה שינוי מעשה ושינוי השם ביחד. דאל"כ אלא דמיירי בשינוי מעשה לחוד ושינוי השם לחוד. א"כ קשה היכי מביא ראיה מן המתניתין דהגוזל עצים דהא התם הוה שינוי מעשה ושינוי השם אלא ע"כ כנ"ל וא"כ הא דמביא ראיה מן התורה הביא נמי ראיה על שינוי מעשה ושינוי השם ביחד. וא"כ משמע דשינוי מעשה ושינוי השם נפקא מאשר גזל (חסר שתי תיבות) ואפי' את"ל דאף דרבה נמי בשינוי מעשה ושינוי השם ביחד עוסק מ"מ הך דהביא ראיה מן התורה על שינוי השם לחוד או על שינוי מעשה לחוד הביא. אבל על שינוי מעשה ושינוי השם ביחד לא הביא ראיה מן התורה רק ממתניתין דהגוזל עצים. מ"מ כיון דבשינוי מעשה ושינוי השם ביחד (חסר שתי תבות) להביא נמי הך דהם ולא שנוייהם כמו שהביא הך דהגוזל והך דלא (חסר חמשה תיבות) אף בשינוי מעשה ושינוי השם ביחד נמי הביא מאשר גזל ומשו"ה הקשה הא נפקא לן מהם. וכתבו התוס' ועוד קשה וכו'. פי' אפי' את"ל דרבה לא מביא ראיה מאשר גזל אלא שינוי מעשה לחוד ושינוי השם לחוד קשה לרב חסדא כו'. לכאורה קשה דלמא הא דנפקא לר"ח דשינוי לא קנה מאשר גזל היינו שינוי מעשה לחוד. ושינוי השם לחוד. אבל שינוי מעשה ושינוי השם ביחד קנה משום דנפקא מהם. וי"ל לר' יוחנן דיליף דשינוי לא קנה מאשר גזל ע"כ צ"ל דנפקא שינוי מעשה ושינוי השם ביחד. משום דאמרינן דמתניתין דהגוזל עצים כו' טעם משום תקנת השבים והתם הוה שינוי מעשה ושינוי השם ביחד. וא"כ לר"ח נמי ע"כ צ"ל דיליף מהך קרא שינוי מעשה ושינוי השם דאל"כ הוה תלתא מחלוקת רבה ור' יוחנן ור"ח:

אמנם לכאורה נוכל לישב קושיא ראשונה שהקשו התוס' על רבה די"ל דרבה סובר דב"ה לא גמר לרבה מהם אלא ולדות ותרוייהו לא משמע לב"ה. ומשו"ה מצי למילף שפיר מאשר גזל דשינוי קונה ואיצטריך תרוייהו דאי לא כתב רחמנא הם הו"א דדוקא ולדות התירה התורה אבל חיטין ועשאן סולת אסרה תורה משום דדעתה אקמח כמו שכתבו התוס' בדיבור שאחר זה. ואי כתב רחמנא אשר גזל הו"א דדוקא בחיטין ועשאן סולת הוי שינוי משום דמעיקרא חיטין והשתא סולת. אבל גבי ולדות הו"א דאסור משום דהיא ולדה נתן לה באתנן כמ"ש התוס' בדיבור שאחר זה גבי נרבעת. והא דהקשה הגמרא וב"ה. היינו לשאר אמוראי דלא נפקי מאשר גזל דשינוי קונה. אך דז"א דא"כ הוה ליה לש"ס לפרושי בהדיא ומדהקשה סתם וב"ה, משמע דקושית הגמרא לכ"ע אף לרבה ומשו"ה הקשה ובזה אפשר לומר דהא דכתבו התוס' אח"כ ועוד קשה משמע שחוזר מקושיא ראשונה. פי' דאפי' את"ל דהא דהקשה הגמרא וב"ה. היינו לשאר אמוראי קשה קושיא אחרת:

בא"ד שיכול להעבירו ע"י צפון. וא"ת דמנ"ל לתוס' דרבה מוקי בצבע שיכול להעבירו ע"י צפון דלמא מוקי בקלא אילן ואפ"ה צריך לאשמעינן דקנה. דאי מהך דב"ה הו"א דדוקא שינוי מעשה ושינוי השם ביחד קנה בשאינו חוזר. אבל בשינוי מעשה ושינוי השם בית שחוזר. או שינוי מעשה לחוד אף באינו חוזר לא שמעינן דקנה מב"ה. ואיצטריך לאשמעינן דקנה. וי"ל דרש"י כתב לקמן ד"ה שינוי קונה כו' היינו דשינוי בידים פשיטא לן דקנה מדאורייתא כו' ותנן במתניתין בהדיא כו'. ולכאורה צריך להבין האיך שמעינן ממתניתין דהגוזל דקנה מדאורייתא דלמא לא קני אלא מפני תקנת השבים. וצ"ל דבלא הספיק ליתנו לו כו' פטור. פירש"י דאף הדמים לא צריך לשלם כו' ע"כ צ"ל משום דלשון פטור משמע לגמרי והתם לא מצינו למימר משום תקנת השבים דהא פטור לגמרי. וע"כ צ"ל דמדינא פטור. וא"כ שפיר מביא רבה ראיה מהך דהגוזל דדאורייתא קנה משום דהתם בצבע לא הוי אלא שינוי מעשה לחוד בלא שינוי השם ואפ"ה קנה מדאורייתא מכ"ש היכא דאיכא תרתי שינוי השם ושינוי מעשה כש"כ דקנה מדאורייתא ומשו"ה קאמר הש"ס אי נמי לא הספיק ליתנו לו כו' דמשמע שחוזר מהך דהגוזל היינו נמי אפי' את"ל דבהגוזל לא קנה מדאורייתא אלא משום תקנת השבים. יש כאן משנה אחרת דלא הספיק וכו'. דהתם ע"כ צ"ל דקנה מדאורייתא וא"כ ע"כ צ"ל כאן דכש"כ דקנה מדאורייתא וא"כ הוכיחו התוס' שפיר דרבה מוקי בצבע שיכול להעבירו ע"י צפון משום דאל"כ קשה היכי הביא רבה ראיה מהך דהגוזל דשינוי קונה דאורייתא דלמא דרבנן ואע"ג דתנו לא הספיק כו' פטור. דהתם דאורייתא התם היינו משום דהוה שינוי שאינו חוזר. אלא ע"כ צ"ל דרבה מוקי בצבע כן נ"ל נכון:

דף סו בגמרא אמר רבה כו' דמים בעלמא בעי שלומי. וא"ת דלקמן ללשנא קמא דרב חסדא דנפקא מאשר גזל דשינוי קונה. הקשה הגמרא הא מבעיא ליה דעל גזל שלו מוסיף חומש כו'. ומשני דא"כ נכתוב קרא והשיב את גזלו כו'. וא"כ קשה אמאי לא הקשה הגמרא נמי כאן לרבה. ואמאי לא משני כדלקמן. וי"ל דרבה לא היה דורש הך דרשא דאשר גזל. אלא ר"ח אמר ר"י. אלא דכך אמר רבה שינוי פשיטא לן דקונה מדאורייתא כמ"ש רש"י. משום דאמוראי נפקי מאשר גזל וגם תנינא בהדיא. ולא היה אומר דרש דילי'. ומשו"ה לא הקשה הגמרא אליביה. וללשנא בתרא דר"ח דנפקא מהך קרא דשינוי לא קנה. היה אומר רבה דרש דידיה. ואפ"ה לא מקשה הגמרא ללשנא בתרא דצריך הך קרא דעל גזל שלו מוסיף חומש. די"ל דלא עלה על דעת שום מקשן להקשות מהך דצריך דעל גזל שלו מוסיף חומש כו'. כמו שהקשה הגמרא לקמן על לשנא בתרא. והא כתיב אשר גזל ולא ידע המקשן דאיצטריך קרא על גזל שלו כו' וגם לפי מה דמשני הגמרא לקמן דאיצטריך על גזל שלו מוסיף חומש. לא קשה לרבה מהיכא נפקא ליה לרבה הך דרשא. דס"ל דנפקא מאשר גזל תרוייהו שינוי וגזל אביו שאינו מוסיף חומש. דאי לגזל אביו לחוד אתא נכתוב גזילו. כמו ללשנא קמא דרב חסדא. ואפ"ה לא קשה לר"ח ללשנא בתרא נכתוב גזילו. די"ל דרבה סובר דמשום הך דאין מוסיף חומש על גזל אביו נמי רשאי למכתב קרא מיוחד ולא נפקא לן מהך קרא נמי דרש אחר אלא זה:

שם בגמרא. יאוש אמרי רבנן דניקני כו'. וא"ת היכי למידין דיאוש לחוד קנה דאי מעורות וכו' דהתם הוי שינוי מעשה ושינוי שם. וי"ל דרבה סובר דשינוי השם שחוזר לברייתו לא הוה שינוי כלל. עוד י"ל דאף דהתם הוי שינוי השם מ"מ שמעינן מהתם דיאוש לחוד בלא שינוי השם נמי קנה. דאל"כ לא מועיל מחשבתו שחישב לאותו דבר אע"ג דמייאשי בעלים. אלא ע"כ דיאוש לחוד הוי קנין (ועיין מה שכתבו התוס' לקמן ס"ז ד"ה הא):

שם בגמרא אי דאורייתא או דרבנן כו'. וא"ת מאי נפ"מ. וי"ל דנ"מ היכא דתפס נגזל גוף החפץ לאחר יאוש אי אמרת דקנה מדאורייתא א"כ מפקינן מיניה החפץ והוא ישלם לו מעות בע"כ. ואת"ל דבבא לצי"ש צריך הגזלן להחזיר לו גוף החפץ. מ"מ הא הש"ך ריש הלכות עדות הביא בשם מהרש"ל דדבר שחייב לצי"ש. אי תפס מפקינן מיניה. ואי אמרינן דלא קנה אלא מפני תקנת השבים. א"כ לא צריך להחזיר משום דלא שייך תקנת השבים. וליכא למימר דנ"מ היכא שהלך הגזלן וקידש עם הנך מעות את האשה קודם שפרע לנגזל. אי אמרינן דיאוש קונה דאורייתא א"כ מקודשת ואי אמרינן דלא קנה אלא מדרבנן משום תקנת השבים. לא קנה אלא דוקא היכי שהלך ועשה תשובה ונתן לו המעות תקנו רבנן שיקנה גוף החפץ. אבל כל זמן שלא הלך הגזלן ולא עשה תשובה ולא נתן לו את שלו. לא תקנו רבנן כלל שיקנה ואינה מקודשת. ואף דהחזיר אח"כ לנגזל מ"מ כיון שלא החזיר בשעת אמירה אינה מקודשת. דמדברי הרא"ש משמע דמקודשת אף קודם ששילם:

שם בתוס' ד"ה מוצא כו'. דשל הפקר פטור דלמי ישיב ע"כ. אך לרש"י נראה לישב קושיתם. די"ל דרש"י לשיטתו דסובר ריש פרק האומר דגבי הפקר נמי שייך עני המהפך בחררה. משכחת לה כגון שהלך בדרך ומצא בהמה של הפקר ועשה שם מעשה כדי שלא תוכל הבהמה לברוח. ואח"כ הלך הוא לביתו ליקח הרשת כדי לצוד בהמה זו ובשעה שהלך לביתו היתה הבהמה בורחת ממקום שהיתה וכשחזר לשם לא מצא אותה ונאבדה הבהמה ממנו. ואח"כ מצא אותה איש אחר. הו"א דצריך להחזיר אותה כדי שלא יקרא רשע. אע"ג דמדין לא צריך להחזיר. מ"מ אם לא נתן נקרא רשע. קמ"ל דאף אם לא החזיר נמי לא נקרא רשע אך התוס' אזלי לשיטתם שסברו דבהפקר לא שייך עני המהפך בחררה מקשו שפיר:

שם בגמרא ע"ב והאי כיון דמטי עידן איסורא ודאי מייאש מרה מינה כו'. וא"ת מה הקשה ר"י דילמא סובר רבה דאף דמייאש מגוף החפץ מ"מ אם לא היה מייאש על הדמים לא מועיל היאוש אף על גוף החפץ. ויאוש לא מועיל על גוף החפץ אלא דוקא היכי שמייאש נמי על הדמים והכא אע"ג דמייאש על גוף החפץ כיון דלא מייאש מדמים. משום שלא ידעו הבעלים שעברו אותם פסח אלא דיכול להיות שאכלו קודם פסח. וא"כ הדמים הוי יאוש שלא מדעת. וקיי"ל דלא הוי יאוש ומשו"ה לא מועיל על גוף החפץ. כמו שהקשו התוס' בסוכה דף ל' ע"ב ד"ה כי כו'. ותירוצם לא שייך כאן משום דלתוס' משמע דדוקא דיאוש גופא הוי ספק. הוי יאוש שלא מדעת. והתם הוי יאוש ודאי אלא שאין מועיל ע"ש. והכא ביאוש גופא הוי ספק. וי"ל דאי אמרינן דיאוש לחוד קנה אין סברא לומר דהיכא דלא מייאש מן הדמים אלא מגוף החפץ לא מועיל היאוש על גוף החפץ דמהיכא תיתי לא מהני כיון דמייאש מינה:

שם בתוס' ד"ה דגזל קרבן כו' תימא כו' ואי בעולה ושלמים כו' לא עשה ולא כלום. לכאורה נוכל לומר דמיירי דאמר לשמעון שיקנה ממנו בהמה זו וילך ויקדיש עבורו. והלך והקדיש עבורו לשם עולה או לשם שלמים. ואח"כ הלך שמעון וגזל מיניה דבכה"ג הוי אמינא דעולה לרצון אחר יאוש דאע"ג דקיי"ל דהמוכר עולתו לא עשה ולא כלום. היינו משום דמעיקרא הקדישה לצרכו אבל היכי שהקדיש לצורך הגזלן הו"א דמהני קמ"ל קרא דלא. ואע"ג דלא הקדיש הנגזל אלא משום שהיה סובר שיקנה ממנו ואי הוה ידע שלא יקנה ממנו לא היה מקדיש מ"מ כיון דבשעה שהקדיש לא היה אומר כלל אלא שהקדיש סתם א"כ הוי דברים שבלב ואינן דברים. והוה אמינא דחל ההקדש. וצ"ל דבכה"ג נמי לא מהני אע"ג דהוי דברים שבלב משום דמילתא מוכחא שלא היה מקדיש אלא משום שהיה סובר שיקנה אח"כ. ואנן סהדי שלא הקדיש אלא על דעת כן ובכה"ג הוי דברים:

דף סז תוס' ד"ה הא וסתם מריש כיון שבנאו בבירה מתייאשי בעלים מינה ע"כ. יש להקשות אדמקשי אביי לרב יוסף מעורות. אמאי לא הקשה מתניתין דעורות ומתניתין דמריש אהדדי. דהתם משמע דלא קנה ועוד קשה אמאי הקשה כלל לר"י הא יש לומר דר"י סובר כמתניתין דמריש. וי"ל דמתניתין דעורות עם מתניתין דמריש לא מצי אביי להקשות משום די"ל דיאוש לא קנה מדאורייתא אלא מדרבנן וא"כ לא קשה מתניתין אהדדי משום די"ל דהך דמריש איירי קודם תקנה. אלא דוקא גבי מריש תקנו רבנן דקנו דמשים דאי מצרכינן ליה לקעקע את בנינו ימנע ולא יעשה תשובה. אבל בעלמא לא תקנו כלל והך דעורות איירי אחר שתקנו בכל מקום דיאוש קונה. ומשו"ה הקשה אביי לרב יוסף דסובר דאף מדרבנן לא קנה א"כ קשה מתניתין דעורות לדידיה ובתר הכי משני הגמרא התם איכא יאוש ושינוי השם. והקשה אח"כ ממריש דלא קנה כו' פי' משום דבתר דמשני הגמרא דגבי מריש איכא יאוש ושנוי השם ע"כ צ"ל דקנה דאורייתא דליכא למימר דמדאורייתא לא קנה אף דאיכא תרתי. אלא מדרבנן. והך דמריש קודם תקנה ולאחר תקנה נמי לא קנה יאוש לחוד אלא עם שינוי השם דא"כ יקנה נמי היכי דהוי יאוש לחוד מטעם תקנת השבים דהך תקנת השבים ששייך אחר שינוי השם. שייך נמי קודם שינוי השם ביאוש לחוד דהא הגזלן לא היה מטריח כלל באותו החפץ דדוקא גבי שינוי מעשה שייך תקנת השבים אחר יאוש טפי מקודם יאוש למ"ד דבחוזר לברייתו לא קנה דאורייתא כיון דמטריח בה. ובפרט ששוה יותר. אבל הכא לא שייך. אלא ע"כ צ"ל דקנה דאורייתא א"כ קשה הך דמריש. ולפי דרכנו קשה אי אמרינן דיאוש לא קנה אלא מדרבנן משום תקנת השבים דמה תקנת השבים שייך לאחר יאוש יותר מקודם יאוש דהא הגזלן לא טרח כלל באותו חפץ. וא"כ אי מדאורייתא לא מהני יאוש כלל א"כ אין נ"מ בין קודם יאוש לאחר יאוש. וכיון שכן כי היכי דתקון רבנן לאחר יאוש דלא צריך להחזיר גוף החפץ משום תקנת השבים א"כ הוי להו לתקן נמי קודם יאוש. וליכא למימר דמשום לא שבקת חיי לכל בריה. דהיינו דבאמת היו צריכין לתקן גם קודם יאוש אלא דאם היו מתקנים קודם יאוש דלא צריך להחזיר אלא הדמים א"כ כל אחד שרואה אצל חבירו חפץ נאה או טלית נאה והוא משתוקק בו ילך ויתפיס מחבירו. וכשיתבענו לדין יפסוק הב"ד דלא צריך לשלם אלא הדמים. דא"כ קשה לר"ש דסבר סתם גניבה יאוש בעלים א"כ לפום ההוה אמינא שלא ידע אביי משינוי השם והיה סובר דיאוש לא קנה אלא מדרבנן משום הך דמריש. אמאי לא אמרינן דלא שבקת חיי. אלא ע"כ צ"ל דלא שייך לומר כאן לא שבקת חיי משום דלא חציף אינש לחטוף דבר מיד חבירו ויחזיק בו. ומילתא דלא שכיחא הוא. ועוד דכשבא אדם לחטוף דבר מיד חבירו מסתמא יראה חבירו שיעשה כל התחבולות בכל מה שיכול וימסור נפשו בכל מה דאפשר כדי שלא יוכל חבירו לחטוף מידו ומילתא דלא שכיחא הוא. וא"כ קשה כנ"ל וי"ל דקודם יאוש אע"ג דשייך תקנת השבים לא רצו רבנן לתקן שלא יחזיר אלא דמיו כיון דלא קנה ליה ולא יצא עדיין מרשותו שלנגזל מדאורייתא אבל אחר יאוש אע"ג דמדאורייתא לא יצא עדיין מרשותו של נגזל מ"מ דכיון דאשכחן בעלמא דיאוש מועיל לקנות כגון גבי אבידה. ראו חכמים לתקן גבי גזלן יאוש שיקנה משום תקנת השבים אע"ג דמדאורייתא לא קנה כיון דאתא לידיה באיסורא. אבל קודם יאוש דכיון דליתא דכוותיה באורייתא לא ראו חכמים לתקן כלל שיחזיר דמיו משום תקנת השבים (ועיין בחולין דף ל"ד בתוס' ד"ה שנו) וה"ה נמי לר"י דסובר דשינוי החוזר לא קנה מדאורייתא אלא מדרבנן נמי כיון דאשכחן דשינוי שאין חוזר קונה מדאורייתא ראו חכמים בהחוזר לתקן דקנו משום תקנת השבים. מיהו לא צריכין לזה משום דתקנת השבים בשינוי מעשה עדיף מיאוש כדכתיבנא והקשו התוס' אח"כ דכש"כ דקשה לרבה טפי דאית ליה דיאוש לחוד קנה וא"כ קשה הך דמריש. פי' דליכא למימר דלרבה שינוי השם לא מעלה ולא מוריד. ובפרט לפי מה שכתבנו לעיל לרבה לא נפ"מ אי קנה או לא. דאף שקנה מ"מ ע"כ צ"ל דיאוש לחוד קנה דאל"כ לא הוה מועיל מחשבתו ויאוש לא קנה אלא מדרבנן וכאן קודם תקנה וכאן לאחר תקנה דהא הוא מסופק אי קנה מדאורייתא או מדרבנן וא"כ לפשוט מהך דעורות ומהך דמריש דלא קנה אלא מדרבנן. אלא ע"כ צ"ל דלרבה את"ל דקונה מדאורייתא ניחא נמי הך דעורות:

בא"ד וי"ל כו' א"כ שינוי השם יקנה בפני עצמו. יש להקשות דמנ"ל למקשן דאי אמרינן דשינוי השם קטן מילתא היא שיקנה בצירוף יאוש. הוי שינוי השם חשוב לקנות בפני עצמו ולהקשות. דילמא אע"ג דשינוי השם קטן קונה בצירוף יאוש אפילו הכי לא קנה שינוי השם חשוב בפני עצמו משום דשינוי השם קטן בצירוף יאוש עדיף משינוי השם חשוב לחוד. י"ל דלא אשכחן דפליג ר"י על רבה אלא דוקא גבי יאוש אבל גבי שינוי מודה לרבה דקונה מדאורייתא אף דהוי שינוי מעשה לחוד כמו גבי לא הספיק וכו' ומשו"ה תירץ התוס' דבשלמא אי אמרינן דשינוי השם קטן לא מועיל אף בצירוף יאוש א"כ נוכל לומר דשינוי השם שחוזר לא מקרי שינוי כלל. וא"כ אף בשינוי השם חשוב נמי לא קנה בפני עצמו משום דלא מיקרי שינוי כלל. אלא אי אמרינן דשינוי השם קטן קונה בצירוף יאוש א"כ יראה דשינוי השם נמי מיקרי שינוי. א"כ שינוי השם חשוב נמי יש להועיל לקנות בפני עצמו כמו שינוי מעשה דחשיב אף שחוזר לברייתו קונה בפני עצמו. ולפי סברת המקשן אמרי' נמי דשינוי מעשה קטן נמי אינו מועיל לחוד אלא בצירוף יאוש. ור"ז משני אעפ"י דשינוי השם שחוזר מיקרי שינוי דמשו"ה מועיל שינוי השם קטן לקנות בצירוף יאוש. מ"מ לא הוי שינוי לקנות בפני עצמו ואע"ג דחשיב. והא דמועיל שינוי מעשה דחשיב לקנות בפ"ע היינו משום דעדיף משינוי השם. והא דאני מוכרח לפרש הך דר"ז כו' היינו משום דבריש פרק לולב הגזול משמע מדברי התוס' ד"ה וליקניה דעיצבא הוי שינוי החוזר. לא כפירש"י דהכא. מיהו לישנא דר"ז לא משמע כן. דמלשונו משמע דשינוי החוזר בשינוי השם לא מקרי שינוי כלל. והך דעיצבא הוי שינוי שאינו חוזר. וגם מתירוץ ב' שכתבו התוס' משמע דר"ז אתא לאשמעינן דשינוי החוזר בשינוי השם לא מקרי שינוי ועיצבא הוה שינוי שאינו חוזר. והמקשן לא ידע לחלק בין חוזר ובין אינו חוזר וה"ה נמי דהגמרא היה יכול לתרץ לתירוץ ראשון של תוס'. במה שפירשתי דשינוי השם נמי מקרי שינוי אע"ג דחוזר אלא דשינוי השם לא מהני כמו שינוי מעשה שיועיל לקנות בפני עצמו כמו שינוי מעשה. אלא בצירוף יאוש אע"ג דחשיב. אלא דבלאו הכי משני שפיר:

דף סו ע"ב בגמרא איתיביה אביי לרבה קרבנו ולא הגזול כו' לאחר יאוש כו' לא קנה. לכאורה יש להקשות לפום הו"א דלא ידע אביי מהך סברא דשינוי השם קנה. ליקשי הך ברייתא דקרבנו עם מתניתין דעורות אהדדי וי"ל דלא קשיא מתניתין דעורות וברייתא דקרבנו די"ל דמתניתין דעורות דמשמע מהתם דיאוש קנה י"ל דהיינו מדרבנן אבל מדאורייתא לא קנה משו"ה ניחא הך ברייתא דקרבנו משום דקאי הקרא. ואע"ג דלשיטת התוס' ד"ה דגזל משכב. יליף ר"ש ורבנן ממשכב מ"מ י"ל דאביי לא היה יודע מהך ברייתא דמשכבו דלאו כו"ע ידעי מה דתנו בברייתא. אלא דהקשה לרבה דהיכי נוכל לומר דיאוש קונה מדאורייתא דהא רבה מסופק אם מדאורייתא קונה. ולפי זה ניחא דהנה לפי מה שכתבתי לעיל דמשו"ה לא הקשה אביי מתניתין דעורות ומריש אהדדי. די"ל דהך דעורות לא קנה אלא מדרבנן. והך דמריש קודם תקנה וא"כ קשה דהא ר"ש ורבנן ילפינן הך דעורות ממשכבו ולפי הנ"ל ניחא דלא ידע אביי הך ברייתא דמשכבו ואע"ג דרבא קאמר ליה אח"כ הך דמשכבו מ"מ לא קאמר ליה אלא רישא דברייתא ולא סיפא דברייתא:

דף סז בגמרא ושינוי שאינו חוזר כו' והא צינור כו'. דהא דהקשה הגמרא בהך לישנא לאו למימרא דקושיא זו לא הוי אלא לר"ז דהא בלא ר"ז נמי הוי קשה יותר. אלא דקושית הגמרא הוי בשלמא לפי מה דאמרינן מעיקרא דשינוי השם לא שמיה שינוי ניחא. אבל עכשיו קשה והא דהקשה הגמרא בהך לישנא היינו דקושית הגמרא היה דאף לר"ז נמי לא ניחא כ"ש לר"י דלא מחלק בין שינוי שחוזר לשאינו חוזר. וקושיא זו הוי מצי הגמרא להקשות קודם שהקשה ממריש אלא דהגמרא ניחא להקשות מעיקרא משינוי דגזל ואח"כ הקשה משינוי דמקוה:

שם אמר עולא מנין כו' רבא אמר כו'. יש להקשות בשלמא רבא לא יליף מהך דעולא משום דדברי תורה עדיפא ליה למילף מדברי קבלה. אבל עולא אמאי לא יליף מהך דקרבנו דהוי דברי תורה. וי"ל דהנה התוס' לעיל ד"ה דגזל קרבן כו'. דקרא מיירי בקרבן פסח ואע"ג דכתיב בהאי קרא עולה מ"מ מוקמינן באינו ענין כו' א"כ י"ל דלרבא היה דוחק למוקי הך דקרבנו לענין פסח באם אינו ענין ומשו"ה לא מצי למוקי הך קרא דגזל קרבנו ומשו"ה מוקי הך קרא ביאוש דלא קנה אבל לעולא לא משמע מהך קרא דיאוש אינו קונה משום די"ל דקרא מיירי שגזל קרבן דחבריה וקרא מיירי בפסח באם אינו ענין כמו שכתבו התוס'. עוד י"ל לשיטת רש"י. דהנה רש"י כתב גבי אוונכריה בריש פ' לולב הגזול. דאע"ג דקניא ביאוש קודם שחל המצוה אפ"ה הוי מצוה הבאה בעבירה כיון דהוא קצץ מן המחובר והוי גזל וחולק על התוס'. וכתב שם מהרש"ל אע"ג דהקשה הגמרא אח"כ וליקניה בשינוי מעשה היינו משום דקני מקודם ביאוש וא"כ לא גזל עכשיו מש"ה כשאמרינן שקונה בשינוי לא הוי מצוה הבאה בעבירה עכ"ל. וא"כ א"ש דמקרבנו לא הוי מצי עולא למידק לרש"י משום די"ל דיאוש קונה אלא דמיירי התם בקרבנות שקיבל עליו אחריות ולא הוי שם שינוי רשות אע"ג דיש שם שינוי השם מ"מ כיון דשינוי השם לחוד לא קנה הוי מצוה הבאה בעבירה ורש"י סובר כתירוץ ראשון של תוס' ד"ה הא כו' והכא הוה שינוי השם קטן אבל מוהבאתם מייתי שפיר ראיה משום דהתם הוי גזול דומיא דפיסח ופיסח לית ליה תקנתא בין קבל עליו אחריות ובין שלא קיבל עליו אחריות. וא"כ גזול נמי דכוותיה אע"ג דלא קיבל אחריות ואף לאחר יאוש. וא"כ ע"כ צ"ל דיאוש לא קני דאל"כ קשה הא קניא אח"כ בשינוי השם ושינוי רשות כשלא קיבל אחריות. וא"כ לא הוי מצוה הבאה בעבירה אלא ע"כ דיאוש לא קני וא"כ אע"ג דקני ביאוש ושינוי השם מ"מ כיון דשינוי רשות לחוד לא קני א"כ הוי מצוה הבאה בעבירה. אך קשה היכי מייתי רבא ראיה מקרבנו הא י"ל כמו שכתבתי וי"ל דרבא אזיל לשיטתו דסובר כר' יצחק דלא חייש למצוה הבאה בעבירה. דהתם הקשה הגמרא על ר' יצחק. ורבא מתרץ קושיתם וא"כ משמע דסובר כר' יצחק. אך עדיין יש להקשות דהיכי יליף מוהבאתם הא יש לומר דשינוי השם קטן וגם שינוי רשות לא מועיל לקנות וא"כ יש לומר דיאוש קני והתם משום מצוה הבאה בעבירה. לכן נראה לי דרש"י סובר כתירוץ שני של תוס' דעולא סובר דשינוי רשות הוי כמו שאר קנויים דמאי עדיף הך שינוי מהך שינוי וא"כ הוא חשיב לקנות בפני עצמו והא דלא קני קודם יאוש היינו משום דלא הוי שם שינוי רשות כלל משום דלא יצאה מרשות נגזל. משא"כ הכא כיון דהיה שם מעיקרא יאוש והיה חל ההקדש יש כאן שינוי רשות וא"כ מועיל לקנות בפני עצמו אף בלא הצטרפות כמו שאר שינוים. ושינוי קונה כבר יליף רבה ור"ח מאשר גזל. והכא לא הוי שינוי השם לעולא משום דלא נשתנה שם העצם דמעיקרא תורא מקרי והשתא נקרא תורא. אבל שינוי רשות הוי משום דלא חייב באחריות וא"כ שפיר נשמע דיאוש לא קני דאל"כ לא הוי מצוה הבאה בעבירה משום דקניא אח"כ בשינוי רשות. אבל זה נמי אינו. דא"כ קשה ברייתא דהגנב וכו' לעולא בשלמא הקדישן הקדש איכא לאוקמי בקדשים שאינו חייב באחריות. גם איכא לאוקמי כר"מ דסובר מ"ש ממון גבוה ומשו"ה קתני מעשרותן מעשר. אבל תרומתן תרומה קשיא אע"ג דיצא מרשותו מ"מ לא בא עדיין ליד כהן. לכן ע"כ צ"ל תירוץ ראשון שכתבתי:

ע"ב בגמרא כי ניים כו'. קשה לי מה הקשה דלמא סובר דיאוש לא קני דאורייתא אלא דרבנן. וי"ל דרב ששת סובר דליכא למימר דרב יסבור דמתניתין דהכא מיירי בין לפני יאוש בין לאחר יאוש. אלא רב סברא דנפשיה קאמר ולא קאי אמתניתין. ומתניתין מיירי קודם תקנה. דהא הך לישנא דקאמר רב לא שנו אלא לפני יאוש כו'. משמע דקאי אמתניתין ומוקי מתניתין לפני יאוש. ומשו"ה הקשה דליכא למימר דרב סובר דלא קני אלא מדרבנן א"כ קשה דמנ"ל לרב דמתניתין מיירי קודם יאוש דלמא מיירי אף לאחר יאוש ומתניתין מיירי קודם תקנה דהא סתמא קתני ומאי דוחקא למוקמי מתניתין קודם יאוש. אלא ע"כ צ"ל דסובר דיאוש קונה דאורייתא ומשו"ה מוקי לפני יאוש:

עוד יש לתרץ דאי אמרינן דלא קנה דאורייתא אלא דרבנן ע"כ צ"ל דלא קנה אלא מפני תקנת השבים והש"ס היה סובר דלא שייך תקנת השבים אלא בגזלן דהתם אמר רבה דלא צריך להחזיר גוף החפץ משום דסתם גזלן גבר אלים כיון דבע"כ שקיל מיניה וא"כ אף אם יאמר לו הב"ד שיחזיר לו גוף החפץ לא ציית לב"ד אבל בגנב לא שייך תקנת השבים דמסתמא כשיאמר הב"ד לגנב שיחזיר גוף החפץ מסתמא ציית. אבל לפי מה שכתבתי לעיל דרבה למד דיאוש קונה מהך דעורות משום דסובר רבה דדוקא אי קנה מעיקרא ביאוש מהני מחשבה דידיה לעשות אברזן כמו שכתבו התוס' בדף ס"ז ד"ה הא כו'. ופליג אר"י דסובר אע"ג דביאוש לחוד לא קנה אפ"ה מועיל היאוש לעשות אברזן. ולפי מה שכתבתי אינו דא"כ מאי מסופק רבה אי קונה דאורייתא או דרבנן הא ע"כ צ"ל דקני דאורייתא דאל"כ אלא מדרבנן מפני תקנת השבים קשה לרבנן דסברי סתם גניבה יאוש בעלים הא גבי גניבה לא שייך תקנת השבים אלא ע"כ צ"ל אע"ג דיאוש לחוד לא קנה נמי מהניא יאוש דמהניא לעשות אברזן מחשבה דידיה. ובאמת מצאתי בחידושי הרשב"א אח"כ שהקשה נמי דמהיכא למד רבה דיאוש לחוד קנה. ולא תירץ כמו שתרצתי. ואפשר דמשו"ה לא תירץ כן משום דקשיא ליה מה הקשה הגמרא כאן לרב די"ל דסובר דיאוש לא קני אלא מדרבנן וניחא ליה תירוץ זה אך דזה אינו דהא אמרינן בחו"מ (סי' שנ"ג) דגבי גניבה נמי שייך תקנת השבים. ועוד אפילו אמרינן כן מ"מ מנ"ל לש"ס להקשות דלמא בגניבה נמי שייך תקנת השבים:

דף סח בגמרא תרגמה ר"נ כשהקנה לשלשים יום. יש להקשות אמאי ילפינן דבר זה מכירה מטביחה ומהני מעשיו לא יליף מטביחה. וליכא למימר דמטביחה לא מצי יליף אלא חד מלתא דהא התוס' בע"ב ד"ה גניבה כתב דזה לא הוי היקשא אלא לימוד דהא הגמרא הקשה לקמן לר"א ודלמא דשמעינן דאייאש ומשני דומיא דטביחה שהיא לאלתר ע"כ. א"כ משמע דכל מה דשייך בטביחה יליף מכירה מיניה ויליף אהני מעשיו וגם שהוא לאלתר מטביחה וא"כ לר"נ נמי נילף אהני מעשיו אף שנילף מכירה לשלשים יום. והא ודאי ליכא למימר דסובר ר"נ סתם גניבה לא הוי יאוש בעלים ויליף מכירה מטביחה שהיא לאלתר א"כ ע"כ צ"ל שחייב נמי קודם יאוש. דזה ודאי אינו דא"כ הוי שלא אליבא דהלכתא דקיימ"ל כרבנן שסתם גניבה יאוש בעלים. וליכא למימר נמי משום דסובר דסתם מכרו משמע ליה בין קודם יאוש ובין לאחר יאוש. דא"כ היכי מצי למילף הקנה לשלשים יום דהא כתבה התורה מכרו סתם וליכא למימר דמשום דזה לא הוי מכר אלא שכירות א"כ לא צריך לימוד כלל. אלא ע"כ צ"ל דזה נמי מקרי מכר משו"ה צריך לימוד דאל"כ הוי אמרינן דבהקנה לשלשים יום נמי חייב משום דכתבה תורה סתם וזה נמי מקרי מכר ואפ"ה מצינו למילף מטביחה אע"ג דכתבה תורה סתם א"כ הכי נמי. ועוד דבכל התורה כולה יליף חד מחבריה אע"ג דכתבה תורה סתם. ועוד דמנ"ל שנילף מכר לשלשים יום ואהני מעשיו לא נילף דלמא איפכא וליכא למימר דיליף ממכירת גניבה בנפש כדיליף ר' אלעזר דא"כ אמאי קאמר הגמרא טעמא דר"נ משום דכתבה תורה סתם ומכרו לימא משום דיליף ממכירת גניבה בנפש. מיהו אי לאו דכתבו התוס' ע"ב ד"ה גניבה דר"א יליף ממכירת גניבה בנפש. הייתי יכול לומר דר"א לא יליף כלל ממכירת הנפש אלא דהכי אמר ר"א דמסתבר דלא ילפינן טביחה ממכירה דלא חייב אלא לאחר יאוש אלא דאמרינן דהא דכתבה התורה סתם ומכרו היינו אף קודם יאוש ולא ילפינן מטביחה דלא מחייב אלא לאחר יאוש. משום דאשכחן מכירה במקום אחר דחייבה תורה אף קודם יאוש. משו"ה מסתבר דהך מכירה נמי קאמר רחמנא בין קודם יאוש ובין לאחר יאוש ולא יליף כלל מטביחה וגם טעמא דר"נ נמי משום הך טעמא. אלא דכתבו התוס' בפי' בד"ה גניבה דיליף ממכירת גניבה וא"כ קשה. וי"ל דר"נ סובר דיליף מכירה מטביחה דכי היכי דגבי טביחה לא אשכחן שום אופן דפטרה רחמנא אלא דחייבה רחמנא בכל מקום בין קודם יאוש ובין לאחר יאוש הכי נמי גבי מכירה. וא"ת הא קאמר הש"ס דטעמא דר"נ משום דאמר רחמנא סתם ומכרו כו'. וא"כ לימא משום הך טעמא. וי"ל דר"נ מודה לר"ש דמצי למילף מטביחה איפכא כמו שאמר ר"ש אלא דטפי מסתבר למילף כך מטביחה משום דכתבה רחמנא סתם ומכרו כו'. וא"ת דמנ"ל לש"ס דמשום הך טעם חייב לר"נ קודם יאוש דלמא משום טעם דר' אליעזר משום דיליף ממכירת הנפש וי"ל דפשיטא ליה לש"ס דמשום הך טעם חייב ר"נ לפני יאוש דיש לומר דבני הישיבה שמעו בפירוש מפי ר"נ דמשום הך טעם חייב לפני יאוש:

בתוס' ד"ה מה כו'. עיין מה שהקשה מהרש"א כאן. ועיין מה שכתבתי לעיל דף ס"ב ע"ב על תוס' ד"ה הם. וממילא מיושב קושית מהרש"א:

שם בגמרא מי איכא למ"ד שינוי מעשה לא קני. וא"ת הא מסקינן לקמן בהגוזל דף צ"ח דר"מ ורבנן סברי אין אומן קונה בשבח כלי. וא"כ קשה מה עדיף גזלן מאומן דלא קני בשינוי. לכאורה נוכל לומר דגזלן לא השביח אלא לצורך עצמו משו"ה קני בשינוי משא"כ אומן דהשביח לצורך בעה"ב ולא לצורך עצמו משו"ה לא קני בשינוי אך דזה אינו. דהא בדף זה קאמר הגמרא, לצבוע לו אדום כו' נותן לו דמי צמרו כו' דמי צמרו ושבחו כו' שינוי קנה ע"כ. א"כ קשה הא הוא לא השביח לצורך עצמו אלא לצורך בעה"ב וא"כ אמאי קנה בשינוי גבי צבע. וצריך לתת טעם אחר דגבי גזל דמשעה שגזל מבעה"ב יצאה החפץ מרשותו משו"ה מועיל מה ששינו אח"כ שיקנה אותה. משא"כ גבי אומן דלא יצאה החפץ מרשות בעל הבית. וכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא אינו מועיל מה ששינה אח"כ שיקנה אותה ומשו"ה סובר ר"מ גבי לצבוע לו אדום שיקנה בשינוי משום דר"מ לשיטתו אזיל דסובר כל המעביר על דעתו של בעה"ב נקרא גזלן ויצאה החפץ בזה מרשות בעה"ב ומשו"ה מועיל שיקנה אותה. ואע"ג דרש"י כתב שם דלאו גזלן הוא היינו שלא חטף כלום מבעה"ב אלא שהבעה"ב נתן לו לתקן וגם לאו חוטא הוא משום דלאו כו"ע ידעי שאסור לשנות בדיבור של בעה"ב ושוגג הוא. מיהו לר"י דסובר ואם השבח יתר כו' ע"כ צ"ל משום דלא מתכוין לקנות. שוב מצאתי בתוס' דף צ"ה ד"ה בשבח כו' שכתבו כן:

פרק הגוזל אמרי עצים ועשאן כלים כו' אמר אביי כו'. ה"ה דהוי מצי הגמרא לשנויי דשיפן וליבן לא קני דאורייתא אלא דרבנן ומתניתין קודם תקנה וברייתא לאחר תקנה אלא דבלאו הכי משני שפיר. ובזה ניחא נמי קשירת הש"ס מה שהקשה לקמן וליבון מי הוי שינוי ורמינהו כו' דבלא זה לא הוי מצי הגמרא להקשות משום דאי לא הוי מקשה הגמרא מתניתין וברייתא אהדדי ולא הוי משני אביי דמתני' תנא שינוי דרבנן וברייתא קתני שינוי דאורייתא דלא הדר. הוי אמינא דמתניתין וברייתא לא קשה כלל משום דשיפוי וליבון לא קני דאורייתא אלא דרבנן ומתניתין קודם תקנה וברייתא לאחר תקנה א"כ גם הברייתא דלא הספיק נמי קודם תקנה מיירי אבל עכשיו לפי תירוצו של אביי ורב אשי קשה:

וה"ה נמי דמצי אביי לתרץ דמתניתין כרבנן דליבון לא הוי שינוי וה"ה שיפוי וברייתא ר' שמעון כמו דמשני לקמן אלא דניחא לאביי לאוקי מתניתין וברייתא אליבא דחד חנא עוד י"ל דאי הוי משני אביי כן ע"כ היינו צריכין לומר דגם בשיפוי נמי פליגי כמו בליבון וקיימ"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן וכיון דלא אשכחן דלא פליגי בפירוש בשיפוי מסתבר לומר דלא פליגי:

שם בגמרא תנא דידן תנא שינוי דרבנן דהדרא כו'. יש לדקדק אמאי הוצרך אביי לומר דשינוי החוזר לברייתו לא הוי דאורייתא אלא דרבנן הא י"ל דהוי דאורייתא ומתני' רבותא אשמעינן דאף שינוי החוזר קני וליכא למימר דסובר דשיפוי לחוד לא הוי שינוי אלא א"כ נעשה בכך כלי דהיינו בוכאני או כיוצא בו כמו רב אשי וברייתא דתני גזל עצים ושיפן מיירי שנעשה בכך בוכאני ומשו"ה הוצרך לומר דשינוי החוזר לא הוי דאורייתא אלא דרבנן ותנא ברא שינוי דאורייתא קתני דאל"כ אלא הוי דאורייתא קשה על תנא ברא אמאי תני שיפן ליתני רבותא טפי דאף שינוי החוזר נמי קנה. זה אינו דרב אשי חידש לן דמתניתין שינוי דאורייתא קתני ומתניתין מיירי בבוכאני ושיפוי לחוד לא קני אלא א"כ שנעשה בכך בוכאני אבל אביי היה סובר דשיפוי לחוד נמי מהני כמו המקשן וא"כ י"ל דשינוי החוזר נמי קני דאורייתא ותנא דידן רוצה לאשמעינן רבותא דשינוי החוזר קני ותנא ברא רוצה לאשמעינן רבותא דשינוי בעלמא אף שאין שם כלי נמי קונה כמו שכתבו התוס' לשיטת רבה. וי"ל דלאו משום רומיא דמתניתין וברייתא רוצה לומר דשינוי החוזר לא קני דאורייתא אלא משום דסובר כרבי יוחנן וכלישנא קמא דר"ת בפרק מרובה דף ס"ז דדריש מוהשיב את הגזילה דשינוי החוזר לא קני דאורייתא וה"ה נמי דמצי למימר דתנא ברא רוצה לאשמעינן דאף שאין שם כלי קונה אלא דעדיפא מינה קמשני:

שם בגמרא ותנא ברא שינוי דאורייתא קתני. יש להקשות מאי נפ"מ בין שינוי דאורייתא לשינוי דרבנן וכיון דלא נפ"מ הוי ליה לתנא ברא לאשמעינן רבותא טפי דשינוי החוזר דרבנן נמי קנה. וי"ל לפי מה שכתבתי לעיל בפרק מרובה דנ"מ אם יאוש קונה דאורייתא או דרבנן לענין תפיסה דאי אמרינן דלא קני אלא מדרבנן משום תקנת השבים מפקינן מיניה ואי דאורייתא לא מפקינן ה"ה כאן והתנא רוצה לאשמעינן דלעולם משלם כשעת הגזילה אף דאם תפס וזה לא שייך אלא בשינוי דאורייתא ולא דרבנן. עוד י"ל דנפ"מ בין שינוי דאורייתא ובין שינוי דרבנן וביאוש לרבה אי אמרינן דקונה דאורייתא או דרבנן. לענין יוקרא וזולא. דהיינו שהיה שוה קודם השבח ק' זוז ולאחר השינוי הוזלה ועמדה בנו"ן אי אמרינן דשינוי או יאוש קונה דאורייתא צריך לשלם כדמעיקרא ואי אמרינן דלא קנה אלא דרבנן מפני ת"ה לא צריך לשלם אלא כדהשתא דהא אי משלם כדמעיקרא כש"כ שלא יעשה תשובה והתנא רוצה לאשמעינן דלעולם משלם כשעת הגזילה אף ע"ג דהוזל אח"כ וזה לא שייך אלא דוקא גבי שינוי דאורייתא. וא"ת אמאי לא אמרינן גבי שינוי דאורייתא אע"ג דהוזל אתר השינוי דיחזיר מפני תקנת השבים וי"ל דמלתא דלא שכיחא שהחפץ יוזל אתר שבת ואמרינן בעלמא דבמלתא דלא שכיחא לא עבדו רבנן תקנתא אבל גבי שינוי דרבנן אוקמוהו אדאורייתא בהוזל אח"כ:

שם בגמרא אמר אביי הא רבנן אליבא דר"ש כו' רבא אמר כו' צפון כו' בקלא אילן כו'. וא"ת לאביי אמאי הוצרך לדחוק ולומר דרבנן פליגי אר"ש. ואמאי לא ניחא ליה למימר דרבנן לא פליגי עליה כלל דר"ש וצבע שאני כו' כמו שתירץ רבא וי"ל דאביי אזיל לשיטתו דסובר דשינוי החוזר לא קני מדאורייתא אלא דרבנן ומשו"ה לא ניחא ליה לאוקי הך פלוגתא דר"ש ורבנן גבי צבע דלא מיירי בקלא אילן אלא דעביד ע"י צפון. משום דקשה ליה מאי טעמא דרבנן דסברי צבעו אין מצטרף הא אף הכא לא קני אלא מפני ת"ה משום דהוי שינוי החוזר והכא גבי כהן לא שייך תקנת השבים דהא פטור לגמרי. ומשום הכי ניחא ליה לאוקי בקלא אילן ומשו"ה הוצרך לומר דרבנן פליגי ארשב"י וא"ת הא י"ל דרבנן ור"ש פליגי בהא דרבנן סברי דשינוי החוזר הוי דאורייתא ור"ש סבר דלא הוי אלא מדרבנן וי"ל דכיון דר"י לקמן ור"ת אמר ר"י ללישנא קמא בפרק מרובה סברי דשינוי החוזר לא הוי שינוי משו"ה לא ניחא ליה לאוקמי כרבא כדי שלא נצרכינן לומר דר"י ור"ח אמר ר"י סובר כר"ש דקיימ"ל כרבנן דרבים דצבעו אין מצטרף:

דף צד ע"א בגמ' גם לב"ה קשיא וא"ת לרבי יוחנן דסובר דשינוי החוזר לא הוי דאורייתא גם לאביי מכש"כ לרב אשי דלדידיה לא הוי אפילו דרבנן קשה אמאי לא קאמר הגמרא גם לרבות שינוי החוזר דלא קני וליכא למימר דהא דהקשה הגמרא ולב"ה הא כתיב גם הוי לרבה דסובר דשינוי החוזר הוי דאורייתא חדא דמסתמא היה קושית הגמרא אליבא דהלכתא דקיימ"ל דלא הוי דאורייתא ועוד הוה ליה לגמרא למימר הניחא. וי"ל דליכא למימר דגם אתי לרבויי שינוי החוזר דלא קני דהא גבי אתנן לא שייך שינוי החוזר דמה שינוי חוזר יש שם וא"כ ליכא למימר דקרא אתא היכי דשייך שינוי החוזר דלא קני דהיינו גבי גזל א"כ אמאי כתבה תורה האי גם אצל קרא דאתנן לכתוב אצל קרא דגזל ואע"ג דאמרינן בעלמא אם אינו ענין להיכא דשייך תנהו ענין להיכא דלא שייך. היינו דוקא היכי דלא מצי למדרש כלל הך קרא בהך עניינא אנו דורשין הך קרא בענין אחר אבל הכא אנו יכולין לדרוש הך קרא בהך עניינא דמצי למימר דגם אתי לרבות שינוייהם והם אתי ולא ולדותיהם כמו שדרשו ב"ש וא"כ מנ"ל לב"ה דקרא אתא לענין אחר ומשו"ה קשיא לן לב"ה האי גם למאי אתא:

שם בגמ' אלא לאביי כו' בהכחשה דלא הדר קאמר כו' יש להקשות מאי הקשה הגמרא דלמא סובר שמואל כרבא דרשב"א בהכחשה דהדר קאמר. וי"ל דכך היה קושית הגמרא דהיכי מצי למידק אביי מהך דרשב"א דסובר דשינוי במקומו עומד דלמא התם מיירי בהכחשה דהדר וליכא למימר דאביי לא ידע מהך סברא דמצינו לאוקמי הך דרשב"א דוקא בהכחשה דהדר כיון דסתמא קתני. דהא אביי אליבא דשמואל ע"כ צ"ל דמוקי להך דרשב"א בהכחשה דהדר דאל"כ קשה משמואל אדשמואל וא"כ ממה נפשך קשה דבשלמא מרשב"י שפיר מייתי ראיה משום דלדידיה לא מצינו לאוקמי בצפון כדכתבתי לעיל ומבית שמאי נמי מייתי שפיר ראיה משום דסובר דאי אמרינן שינוי קונה הוי כאחר וממאיס לא מאיס גם סובר כר"י דלא חייש למצוה הבאה בעבירה ומשו"ה מייתי שפיר מר"א אבל מהך דרשב"א קשה וע"כ צ"ל דלא ידע מהך סברא שיכולין לאוקמי הך דרשב"א בהכחשה דהדר א"כ לדידיה קשה שמואל אדשמואל. ומשני לעולם דלא ידע מהך סברא דקאמר רבא דמצינו לאוקמי הך דרשב"א בהכחשה דהדר כיון דסתמא קתני ואביי מתני הכי אמרו הלכה כרשב"א וליה לא סבירא ליה:

דף צה ע"ב בגמרא במאי קמפלגי אמר ר"ז בשבח כו' רי"ס דנגזל הוי כו' ר"פ אמר בשבח כו' דגזלי כו' למחצה כו'. לכאורה אני צריך לתת טעם אמאי לא ניחא לר"פ הך שנויא דר"ז בשלמא הך דקאמר אליבא דר"ש למחצה כו' ניחא היינו משום דתניא כוותיה בברייתא כר"ש אבל הך דקאמר אליבא דר"י דשבח שעל גבי גזילה כולה דגזלן מאי דוחקיה לומר כן הא י"ל כר"ז דלר' יהודה הוי דנגזל וי"ל דהנה התוס' ד"ה ילדה כו' כתב דלר"ש בין בשבח שעל גבי גזילה בין שלא על גבי גזילה הוי למחצה כו' וא"כ כיון דלר"ש ע"כ צ"ל למחצה כו' ע"כ צ"ל לר"י דגזלן הוי בשבח שעל גבי גזילה דכיון דהיכי דמחמיר ר"י לגבי נגזל דהיינו בשבח שלא על גבי גזילה דהוי כולה לגזלן אפ"ה מקיל ר"ש וסובר דלא שקיל גזלן כולה כש"כ היכי דמחמיר ר"ש לגבי נגזל דהיינו בשבח שעל גבי גזילה דלא שקיל כולה שבח כש"כ דלא מקיל ר"י דשקיל כולה אלא ע"כ צ"ל דמחמיר ולדידיה ליכא למימר למחצה כו' בשבח שעל גבי גזילה וא"כ ע"כ צ"ל דכולה הוי דגזלן והא דלא רצה ר"ז לומר לר"ש כר"פ דהיינו למחצה כו' היינו משום דניחא לאוקמי מתניתין ככו"ע אף לר"ש וכיון דלר"ש ע"כ צ"ל דגזלן הוי שעג"ג א"כ צ"ל לר"י דנגזל הוי:

הרמב"ם בפ"ב מהלכות גזילה כתב הגזילה כו' אם נשתנו אח"כ קנה ודין זה דין תורה שנאמר והשיב אח הגזילה אשר גזל כו'. הנה התוס' דף ס"ה ע"ב הקשו לרבה דנפקא שינוי קונה מאשר גזל תיפוק ליה מהם דכתיב גבי אתנן ותירץ דאשר גזל אתא לשינוי החוזר ע"כ וא"כ לרמב"ם ע"כ דסובר כרבה דליכא למימר דסובר כלישנא בתרא דר"ח וסובר לר"ח דשינוי שאינו חוזר קני הא ר"ח נפקא מאשר גזל דשינוי לא קני אף אח"ל דסובר דנפקא שינוי החוזר מ"מ לא היה צריך הרמב"ם להביא הך קרא דאשר גזל אלא קרא דהם ומכש"כ דלא מצי למימר דסובר כר"י חדא דנפקא ליה מוהשיב אח הגזילה דשינוי לא קנה ועוד דהוא סובר דשינוי החוזר קנה מדרבנן והרמב"ם כתב לקמן הלכה יו"ד דלא קנה כלל וא"כ ע"כ צ"ל דסובר כרבה וסובר דרבה לא מיירי אלא בשינוי שאינו חוזר וא"כ לדידיה קשה קושית התוס' במרובה. וי"ל דהרמב"ם סובר דמהך קרא דאתנן לא יליף אלא דוקא שינוי מעשה ושינוי השם ביחד קני אבל שינוי מעשה לחוד ושינוי השם לחוד אף דאינו חוזר לא קני משו"ה הוצרך קרא דאשר גזל וסובר הרמב"ם דרבה מוקי להך דהגוזל עצים בעצים משופין כמו ר"א לקמן וסובר הרמב"ם דר"א ורבה חדא היא וקיימ"ל כר"א דבתרא הוא. וא"ח מנ"ל לרמב"ם דרבה לא יליף אלא שינוי שאינו חוזר דלמא יליף נמי שינוי החוזר. וי"ל דסובר הרמב"ם דע"כ צ"ל דרבה לא יליף אלא שינוי שאין חוזר דאל"כ קשה מנ"ל לרבה דקרא מיירי אף בשינוי החוזר דלמא לא מיירי אלא באינו חוזר אלא ע"כ כנ"ל. וא"ת לפי מה שכתבו התוס' דרבה אתא לאשמעינן דשינוי החוזר קני וכתבתי לעיל דתוס' הוכיח כן מן הש"ס קשה מנ"ל לרבה דקרא מיירי בשינוי החוזר דלמא בלא חוזר איירי דהיינו היכי שהיה חד לחוד. לכאורה נוכל לומר דכיון דרבה דריש מהך קרא היכי דלא הוי כעין שגזל לא צריך להחזיר א"כ ממילא משמע בין שינוי החוזר בין אינו חוזר לא צריך להחזיר כיון דלא הוי כעין שגזל ותרווייהו מצי יליף תדע דהא התוס' לקמן ריש הגוזל בתרא ד"ה גזל הקשו לר' יוחנן דסובר שינוי אינו קונה ולא קדריש אשר גזל אם כעין שגזל כו' וסובר יאוש לא קני אמאי פטור באין גזילה קיימת ע"כ. ולכאורה יש להקשות מאי הקשו התוס' הא י"ל דאע"ג דר"י סובר דיאוש ושינוי החוזר לא קני ולא קדריש אשר גזל לשינוי דקני. מ"מ י"ל דדריש אשר גזל באין גזילה קיימת דפטור וא"כ לא אייתר קרא לשינוי וגזל אביו נפקא מדלא כתיב והשיב את גזילו כמו דאמרינן לעיל דף ס"ז למ"ד יאוש קני וא"כ ע"כ צ"ל דכיון דנפקא מהאי קרא דהיכא דלא הוי כעין שגזל פטור א"כ ממילא משמע דשינוי קני משום דשינוי נמי לא הוי כעין שגזל ותרווייהו ילפינן וא"כ הכי נמי דכוותיה ולהרמב"ם לא קשה לרבה אמאי פטור בשינוי החוזר די"ל דהרמב"ם סובר דמהך קרא דאשר גזל לא מצי יליף אלא חדא ואע"ג דילפינן לקמן באין גזילה קיימת פטור ואע"ג דצריך קרא לשינוי י"ל דאסמכתא בעלמא הוא כמו שכתבו התוס' שם. אבל קשה לתוס' דא"כ אמאי צריך הך קרא דהם דשינוי קני הא מהך קרא מאשר גזל מצי נפקא כולהו דהיינו היכא שהיה שינוי מעשה ושינוי השם ביחד דאינו חוזר ואף בחד לחוד נמי וגם שינוי החוזר דקני כיון דלא הוי כעין שגזל ועוד בתוס' תירץ לעיל דרבה אתא לאשמעינן שינוי חוזר משמע דלא יליף מאשר גזל אלא שינוי החוזר לחוד. לכן נראה לי לתרץ בכה"ג לשיטת התוס' דתוס' סובר דאע"ג דאי לא הוי כתיב אלא הך קרא דהם לא הוי ילפינן אלא דוקא היכא שהיה שינוי מעשה ושינוי השם ביחד לחוד מ"מ אי לא הוי כתיב הך קרא דהם אלא הך דאשר גזל לחוד הוי ילפינן שינוי מעשה לחוד ושינוי השם לחוד שאינו חוזר נמי דמשמעות הקרא משמע דהיכא דלא הוי כעין שגזל פטור וא"כ כי היכי דהיו תרווייהו ביחד לא מקרי כעין שגזל א"כ גם היכא שהיה חד לחוד נמי לא מקרי כעין שגזל אבל בשינוי החוזר לא הוי מצי יליף מאשר גזל משום דהוי מצי למימר דזה מקרי שפיר כעין שגזל כיון דחוזר הוא ותוס' סובר דעכשיו שכתוב הך קרא דהם ע"כ צ"ל דהך קרא דאשר גזל אתא לשינוי החוזר משום דליכא למימר דאתא לאינו חוזר ובחד לחוד אבל בחוזר לא קני ומקרי כעין שגזל דא"כ לא לכתוב הך קרא דהם אלא ע"כ דאתא לחוזר לברייתו ולא מקרי נמי כעין שגזל ואינו חוזר בחד לחוד אתא בק"ו משינוי החוזר להרמב"ם כנ"ל:

שם כתב עוד הרמב"ם ואם נתייאשו קנה השבח שעל גבי גזילה. והקשה הרב המגיד דלמ"ד יאוש קונה ע"כ צ"ל דמתניתין איירי קודם יאוש דאל"כ אף גוף החפץ קנה ותירץ דאין הכי נמי אלא דאנן קימ"ל דיאוש לא קנה אלא דוקא השבח שאחר יאוש ע"כ. ולכאורה יש להקשות דמנ"ל לרמב"ם דמ"ד יאוש לא קני מוקי הך מתניתין דהגוזל לאחר יאוש דלמא מתוקמי נמי קודם יאוש כמו הך מ"ד דיאוש קונה. ויש לומר דלהרמב"ם קשה קושית הרא"ש דאמאי צריך כלל למתני דמתניתין גזל פרה ונתעברה אצלו דהא שמעינן מרישא דשבח הוי לגזלן בשלמא לרב זביד אתא לאשמעינן דדוקא ילדה אין לא ילדה לא ומתניתין ר"י. אבל לר"פ קשה ומשו"ה סובר הרמב"ם דהך מ"ד מוקי מתניתין דהגוזל אחר יאוש ור"פ סובר דיאוש לחוד לא קנה והתנא אתא לאשמעינן דהתשלומין יהא כשעת הגזילה וכי היכי דבשעת הגזילה היה הגזילה פרה בעינה ולא מעות א"כ השתא נמי וכי היכי דבשעת הגזילה היתה הגזילה פרה בלא שבח א"כ השתא נמי ותרוייהו קאמר תנא דמתניתין וזה דוקא אי אמרינן דאיירי אחר יאוש קאתי התנא דמתניתין לאשמעינן דיאוש לא קני וצריך לשלם גוף הפרה דזה לא משמע מרישא אבל אי אמרינן דמיירי קודם יאוש א"כ מאי אתא התנא לאשמעינן דלא קנה גוף החפץ פשיטא ורישא נמי אחר יאוש איירי אלא דהך דינא דלא צריך לשלם גוף הפרה לא ידעינן מרישא והרמב"ם פסק כר"י אליבא דר"פ ומשו"ה פסק דלא קנה אלא לאחר יאוש והך מ"ד דסובר יאוש קנה סובר כרב זביד:

עוד נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם די"ל דהרמב"ם הוכיח כן מן סוגיא דריש פ' הגוזל קמא דהקשה שם הגמרא אמרי עצים ועשאן כלים אין שיפן לא כו' ורמינהו כו' והקשה לרמב"ם מאי הקשה הגמרא דלמא מתניתין דקתני עצים ועשאן כלים כו' אבל שיפן וליבן לא הוי שינוי מיירי קודם יאוש וברייתא דתני דהוי שינוי מיירי לאחר יאוש בשלמא למ"ד יאוש קני ניחא משום דליכא לאוקמי לאחר יאוש משום דא"כ קני בלא שינוי אבל למ"ד דלא קני קשה וליכא למימר דקושית הגמ' דוקא למ"ד דקני דהא מסתמא הוי קושית הגמרא אליבא דהלכתא דקיי"ל דלא קני אלא ע"כ צ"ל דלמ"ד יאוש לא קני מיירי מתניתין דקתני גזל פרה מעוברת לאחר יאוש וא"כ ע"כ צ"ל דרישא דקתני הגוזל עצים כו' דמיירי אף לאחר יאוש דאל"כ אלא דמיירי דוקא לפני יאוש קשה דלא הוי רישא דומיא דסיפא אלא ע"כ כנ"ל וא"כ משמע דאף לאחר יאוש נמי לא קני בשיפן וליבן ומשו"ה הקשה שפיר ואע"ג דרישא מיירי בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש וסיפא לא מיירי אלא לאחר יאוש בהא אין לחוש כיון דרישא אף לאחר יאוש מיירי וכמו דמשמע בתוס' סוף פ' המניח ד"ה רישא, וא"ת מנ"ל להמקשן דלמ"ד יאוש לא קני לא קני השבח שעל גבי בהמה קודם יאוש ולהקשות. דלמא קני להך מ"ד אף קודם יאוש למ"ד יאוש קני ולא קשה להך מ"ד כלל משום דמצי למוקי סיפא דפרה מעוברת קודם יאוש ורישא נמי כנ"ל. וי"ל דהמקשן בעצמו סובר כהך מ"ד דיאוש לא קני והוא בעצמו סובר דלא קני השבח שעל גבי גזלה קודם יאוש:

פרק הגוזל ומאכיל שם אמר ר' חסדא גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלן רצה מזה גובה רצה מזה גובה כו'. והקשה הנמוקי יוסף הא אף לאחר יאוש נמי גובה משני מדר' נתן ומאי נפ"מ אם חייב מדר"נ או מטעם גזילה, ולכאורה יש להקשות מאי פריך מאי נ"מ הא אמרינן בריש פרקין (דף ה') דבגזלן גובה מן העדית משום דאתיא בגזירה שוה וא"כ יש נפ"מ דאי הוי ליה לשני עדית ובינונית וזיבורית דאי אמרינן דחייב מטעם חוב לא גבי משני אלא מן הבינונית והכא יכול להיות דלא גבי רק מן הזיבורית דכיון דב"ח מן התורה דינו בזיבורית רק מפני נעילת דלת תקנו חכמים שיגבה מבינונית והכא לא שייך גבי שני נעילת דלת. ואי אמרינן דגבי מטעם גזל גובה מן העדית. וי"ל דמשמעות הלשון שאמר גזל ולא נתיאשו כו' רצה מזה גובה משמע דדוקא גבי לא נתיאשו גבה משני אבל גבי נתיאשו לא הוי גביה כלל משני דאל"כ קשה כיון דעיקר דינא דר"ח הוי שיגבה משני עדית הו"ל למיתני גובה משני עדית כיון דזה עיקר דינא דר"ח והעיקר חסר מן הספר. ותירץ הנ"י דנפ"מ היכא דשילם השני לראשון או שמחל הראשון לשני דמטעם גזל גבה ומטעם ר"נ לא גבה עכ"ל ולפי שיטת התוס' דסובר בפ"ב דכתובות דשיעבודא דר"נ אין יכולין למחול ע"כ צ"ל נפ"מ ראשונה היכא ששילם השני לראשון. עוד י"ל נפ"מ לתוס' היכא דאמר הנגזל לשני שמוחל לו כל החובות חוץ מחובות שחייב לו מחמת גזל. אי חייב השני מטעם שיעבודא דר"נ פטור השני אי חייב מטעם גזל דהיינו קודם יאוש חייב והנמוק"י תירץ מיניה וביה:

בתוס' ד"ה הגוזל ומאכיל לאו דוקא נקט ומאכיל לר"ח כו' אי נמי כו'. והקשה מהרש"א אמאי נקטו התוס' לר"ח הא לרמב"ח דמוקי מתניתין לאחר יאוש משום דלדידיה מיירי והניח בגזילה קיימת ע"כ צ"ל כן. ולפעד"נ לתרץ דהנה הפ"י הקשה מאי הקשה הגמרא לר"ח ממתניתין הא ע"כ צ"ל דמתניתין מיירי לאחר יאוש דהא קתני סיפא והניח לפניהם פטור. ותירץ דמתניתין מיירי בסתם וקי"ל סתם גזילה לאו יאוש בעלים וזה דוקא כשהגזלן קיים משום דאמר היום גזל ממני ולמחר נקיטנא ליה בדינא ואע"ג דאכיל מ"מ חייב לשלם דמים. אבל כשמת מסתמא מתיאשים בעלים משום דסברי דלמא אכלו הגזילה ופטורין עכ"ל. וצ"ל דהא דתני בברייתא דר"א גזילה קיימת כו' מיירי התם קודם יאוש דידעינן בודאי דלא נתיאשו לשיטת המקשן ולפ"ז ניחא דלרמי ב"ח דסובר דהך דתני בברייתא דר"א גזילה קיימת כו' אין גזילה קיימת פטור מיירי לפני יאוש א"כ יש לומר דמתניתין איירי בסתם וקי"ל סתם גזילה לאו יאוש בעלים ומשו"ה ברישא פטור דוקא גבי מאכיל אבל מניח חייב כמו בברייתא דר' אושעיא אבל בסיפא אע"ג דמיירי לרמב"ח בגזילה קיימת מ"מ מיירי הסיפא בסתם גזילה דומיא דרישא ובסיפא כשמת הגזלן מסתמא מתיאשים הבעלים כנ"ל ומשו"ה פטור אף בגזילה קיימת וה"ה נמי דמצי למנקט בסיפא היכי שנתן להם בחייו והוי לאחר יאוש דהיינו דידעינן בודאי שנתיאשו בעלים פטור אלא דאתא לאשמעינן דגבי יורש אמרינן דהוי כרשות לוקח או דאתא לאשמעינן דאמרינן סתם גזילה יאוש בעלים כשמת גזלן וא"כ לא קשה לרמב"ח כלל אמאי נקט מאכיל אבל לר"ח דמוקי מתניתין לאחר יאוש הקשו התוס' שפיר אמאי נקט מאכיל:

דף קיד בפירש"י יאוש כדי שנתיאשו הבעלים ביד המוכס לא קנה המוכס כו'. וכי אתא ליד השני באיסורא אתא לידיה פי' ומשו"ה לא מהני אח"כ שינוי רשות וצריך להחזיר אף גוף החפץ אבל אם היה יאוש ושינוי מעשה ביד הגזלן קנה הגזלן גוף החפץ שלא צריך להחזיר אלא מעות ומשו"ה כי אתא לאידך בא בהיתרא וקניא אידך נמי בשינוי רשות שלא צריך להחזיר כלל אבל התנא דמתניתין סובר דיאוש כדי ביד מוכס קנה דלא צריך להחזיר אלא דמים ומשו"ה כי אתא לאידך קניא אידך ביאוש ושינוי רשות דלא צריך להחזיר כלל וכן כתב הפ"י ולפ"ז צ"ל דמאן דסובר יאוש כדי לא קנה ע"כ צ"ל דסובר כתנא דברייתא וקשיא לי דהא ר' יוחנן סובר דיאוש כדי לא קנה וסובר הלכה כסתם משנה. וי"ל דר' יוחנן סתמא אחריתא אשכח דתנן בהניזקין ועל החטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת כו' עיי"ש דף נ"ה וסובר כהך מ"ד דמן התורה בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת משום יאוש כדי לא קנה אלא דרבנן תקנו משום שלא יהו כהנים עצבים. עוד יש לפרש דהא דקאמר הש"ס יאוש כדי לא קנה היינו שלא קנה כלל אף לענין זה שאם בא אח"כ ליד השני יהא באיסורא בא לידו כמו דלא הוי יאוש כלל וגם התנא דמתניתין נמי מודה דיאוש לא קנה גבי מוכס לענין זה שלא צריך להחזיר גוף החפץ אלא דצריך להחזיר הדמים אבל מ"מ מהני היאוש שאם יבוא ליד השני יקנה אח"כ ביאוש ושינוי רשות ולא יהא באיסורא אתא לידיה ולא צריך להחזיר השני אח"כ כלל אף הדמים וכמו שכתבו התוס' לעיל ד' ס"ז ד"ה הא כו' ולאידך לישנא סובר התנא דברייתא כמו התנא דמתניתין והא דקאמר לאידך לישנא יאוש כדי קנה לאו לגמרי דהיינו שלא יהא צריך המוכס להחזיר גוף החפץ אלא דצריך להחזיר דקאמר הגמרא דקנה לענין זה שכשיבוא ליד השני לא יהא באיסורא אתא לידיה ושיקנה האידך אח"כ ביאוש ושינוי רשות והא דנקט בהך לישנא היינו משום דנקט בלישנא קמא יאוש כדי לא קנה ואתא לאשמעינן דמשום דסובר התנא דברייתא דלא קנה משו"ה לא קניא אידך ביאוש ושינוי רשות משו"ה נקיט נמי בסיפא בהך לישנא יאוש כדי קנה ולפי"ז סובר ר"י כתנא דמתניתין שפיר בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא וזה הפי' נראה לי עיקר:

ובדרך זה יש ליישב מה שיש לי להקשות דלכאורה יש להקשות לפי מה דאמרינן לקמן דף קט"ו גנב ומכר ואח"כ כו' רב כו' הדין עם הראשון ר"י כו' הדין עם השני אמר ר"י לא פליגי כאן לפני יאוש כו' כאן לאחר יאוש הדין עם השני. ופירש"י לפני יאוש לקחו מן הגנב ע"כ משמע דמ"ד לאחר יאוש מיירי שלקח מן הגנב לאחר יאוש וקי"ל דיאוש ושינוי רשות קני וא"כ קשה אטו רב מתניתין אתא לאשמעינן דהך דינא נמי שמעינן ממתניתין דנטלו מוכסין דיאוש ושינוי רשות קני וא"כ אי מיירי בגנב ישראל ובסתם גניבה שמעינן מרישא אי מיירי בגנב נכרי ושמעינן דאייאש שמעינן מסיפא ודוחק הוא לומר דמיירי בגנב ישראל ושמעינן דאייאש וקמ"ל דאף לר"ש קני ולאפוקי מרבה דאמר דבידוע נמי מחלוקת בשלמא בלא רש"י נוכל לומר למ"ד הדין עם השני מיירי שלא היה יאוש כלל אף גבי לוקח ולמ"ד הדין עם הראשון מיירי שהיה יאוש אחר שלקח מן הגנב וקמ"ל דאף בכה"ג נמי קני ביאוש ושינוי רשות. אבל לרש"י דכתב קודם שלקח משמע אף שהיה אח"כ יאוש אפ"ה הדין עם השני ולאידך מ"ד מיירי שהיאוש היה קודם שלקח מגנב קשה בשלמא למ"ד הדין עם הב' י"ל דמיירי שאכל וקמ"ל דבמוכר לא שייך תקנת השוק ולפי הנ"ל ניחא דבלא רב משום דר"ח הוה אמינא דיאוש ואח"כ שינוי רשות לא קנה די"ל דהוא סובר כלישנא קמא דאם נטל מחזיר לבעלים ראשונים משום דיאוש כדי לא קנה וא"כ לא מהני כשבא אח"כ ליד השני משום דאתא לידו באיסורא ותנא דמתניתין סובר דיאוש כדי קנה ביד המוכס וא"כ לא צריך להחזיר גוף החפץ אלא דמים ומשו"ה קניא השני בשינוי רשות דלא צריך להחזיר כלל ואנן קי"ל דיאוש כדי לא קנה משום דקי"ל כמתניתין דחטאת הגזולה כנ"ל לרב וא"כ לא קנה לוקח ביאוש ושינוי רשות וקמ"ל דאף דקי"ל דיאוש כדי לא קנה מ"מ מהני היאוש שיקנה השני ביאוש ושינוי רשות ותנא דמתניתין וברייתא פליגי בהא אי מהני יאוש ביד מוכס שיקנה אח"כ השני בשינוי רשות והוא סובר כתנא דמתניתין:

עוד נ"ל ליישב קושיא הנ"ל דהנה הר"ז כתב דברייתא מיירי באומר מותר ולא פליג הברייתא עם מתניתין אלא דסובר דמותר לא שייך שינוי רשות כיון דבטעות אתא לידו ולשנא בתרא סובר דאף דבטעות אתא לידו נמי שייך שינוי רשות ועיין ברמב"ן ולפי"ז יש לומר דלהר"ז י"ל דרב משמיה דר"ח סובר כלישנא בתרא ולרמב"ן י"ל דסובר אף כלישנא קמא א"כ י"ל דמיירי שגנב סבר שהיה ד' גריוי ואמר לו שימכור לו בדינר ונמצא אח"כ שהיה וא"ו וא"כ להר"ז אתא לאשמעינן דבמותר נמי שייך שינוי רשות ולרמב"ן אתא לאשמעינן אף בכולה דהוה אמינא דכיון דבא לידו בטעות לא שייך שינוי רשות אף כנגד כולה:

שם בגמרא אמר ר"א לא שנו אלא לסטים נכרי אבל כו' פי' דר"א קשיא ליה רישא לסיפא דברישא אמרינן דסתם נמי יאוש ובסיפא אמרינן דדוקא נתייאשו בפירוש ומשו"ה מפליג בין לסטים נכרי לישראל ובזה ניחא נמי מה שלא מפליג נמי גבי מוכס:

שם בגמרא תנן כו' נטלו כו' אי רבנן קשיא גזלן וא"ת דאמאי לא מתרץ הגמרא דמיירי פלוגתייהו בגזלן נכרי אבל בגזלן ישראל נמי מודו רבנן ומתניתין מיירי בגזלן ישראל וי"ל דא"כ קשה אמאי תני בסיפא המציל כו' או מן הלסטים אם נתייאשו. דמשמע בסתם לא הוי יאוש ואי מיירי רבנן בנכרי א"כ קשה סיפא לרבנן דאף אם מתוקם סיפא בגנב נכרי קשה הא רבנן סברי סתם גניבה יאוש בעלים וה"ה נמי דלא מצי לאוקמי כר"ש והתם מיירי בגנב נכרי ומתניתין בגנב ישראל א"כ קשה סיפא דהמציל דאף אי מתוקמי בגנב נכרי מ"מ קשה הא בידוע נמי סבר ר"ש דלא קנה גבי גנב:

עוד י"ל דניחא ליה לאוקמי הך דעורות בישראל וקאמר הש"ס בשלמא לעולא דאמר בידוע קנה הכא נמי בידוע וד"ה פי' וסיפא דמציל מן הנהר או מן הלסטים ומיירי בגנב נכרי ואתא לאשמעינן דאף לרבנן נמי צריך ידוע שנתייאשו הבעלים בגנב נכרי ולר"ש אתא לאשמעינן דבנכרי נמי קנה בידוע ומשני הגמרא בלסטים מזויין ור"ש היא פי' וסיפא דמציל מן הנהר או מן הלסטים נמי איירי בלסטים מזויין ורישא בישראל וסיפא בנכרי:

ובדרך זה יש ליישב נמי מה שיש לי להקשות דהנה לפי תירוץ ראשון שתרצתי לעיל קשה מאי הקשה הגמרא לקמן מגנב וגזלן והאנס הקדישן הקדש מני כו' מאי הקשה דילמא אתיא כר"ש ופלוגתייהו דייירות מיירי בגנב נכרי וסובר דלא קנה כלל אבל בישראל קנה ולפי דרך זה ניחא דקושית הגמרא היא לפי מה דמוקמינן הך דנטלו מוכסין כר"ש ליכא למימר דמיירי הך דעורות בנכרי אבל בגנב ישראל קנה לר"ש הא מתניתין דנטלו מוכסין קשיא רישא לסיפא וע"כ צ"ל דרישא מיירי בלסטים מזויין ישראל וסיפא מיירי בנכרי וא"כ ע"כ צ"ל דפלוגתייהו ע"כ מיירי בישראל דאי בנכרי קשה דר"ש סובר שם סתם גזילה יאוש בעלים ומתניתין קתני גבי נכרי דבסתם לא הוי יאוש בעלים אלא ע"כ דמיירי הך דעורות בישראל וליכא למימר דלעולם הך דעורות מיירי בנכרי ואפ"ה סובר ר"ש דסתם גזילה יאוש בעלים ומתניתין דנטלו מוכסין מיירי נמי אף בנכרי וסיפא דהמציל כו' לא מיירי בלסטים מזויין אלא בגנב ישראל ודוקא גבי גנב נכרי סובר ר"ש דלא קנה אבל בישראל מהני יאוש בפירוש. די"ל דלסטים דסיפא מסתמא הוי דומיא דרישא וכי היכי דרישא מיירי בלסטים מזוין מסתמא סיפא נמי מיירי כן. דאל"כ אלא הסיפא בשאין מזויין איירי הוי ליה לתנא לפרש משום דמצי למטעי דבמזויין איירי דומיא דרישא ודוק היטב:

תוכן העניינים

עצי בשמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה