אור ברסלב
עצי בשמים חידושים להש"ס › חידושי בבא מציעא

עצי בשמים· רבי ישעיה מושקט

חידושים להש"ס · חידושי בבא מציעא

חידושי ב"ק

הרי"ף ז"ל בסוגיא ריש פירקין כתב דגרסינן ולא ידע מהאי מדעתיה ומהאי בע"כ. על הא דפריך הגמרא מקח וממכר ליחזי זוזי ממאן נקיט כו' יעו"ש. וכתב עוד ומשמע דאי ידע נאמן ואע"ג דאין המקח בידו דהא שנים אוחזין קתני. ומסתברא דהאי שנים אוחזין בטלית לאו אכולא מילתא קאי אלא אמציאה ולא אמקח וממכר כו'. והקשה הרא"ש מנ"ל להגמרא להוציא המשנה מפשטיה ולפרש דשנים אוחזין קאי רק על מציאה ולא אמקח וממכר ומתוך זה הוצרך לדחוק ולומר דלא ידע לוקמי שנים אוחזין כפשטיה דקאי נמי על מקח וממכר ולא צריך לומר דלא ידע דאפילו ידע אינו נאמן. וזו קושיא עצומה:

ונראה לפע"ד לתרץ דהנה ע"כ שנים אוחזין לא קאי על מקח וממכר. והוא דהא מסקינן שם בגמרא חדא במציאה וחדא במקח וממכר כו' ואמרינן שם דצריכי למכתב תרוייהו דאי הוה תני חדא לא הוה ידעינן אידך. דאי הוה תני מציאה הוה אמינא משום דמורה ואמר חבראי לאו מידי חסר איזיל אתפיס ואתפלג בהדיה ולהכי רמיא שבועה עליה. אבל מו"מ דליכא למימר הכי אימא לא. ופי' דיטול בלא שבועה (וכמ"ש הנ"י בריש פ"ק) קמ"ל. ואי הוה קתני במקח וממכר הו"א משום דמורה ואמר חבראי דמי קיהיב ואנא דמי קא יהיבנא איזיל אתפיס ואתפלג בהדיה וחבראי ליזל וליטרח כו' יעו"ש. וקשיא לי דליתני רק בחדא בבא דנשבעין וחולקין והוה ידעינן נמי ממילא דה"ה באידך דאל"כ למה נשבעין נהימניה במיגו לכל חד. דאי בעי הוה טען טענה הפוטרת משבועה. ואי תימא דהא כל טעמא דמיגו הוא. דודאי אומר אמת. דאל"כ הוה אמר יותר שקר. וא"כ היכא דלשניהם יש מיגו לא פטרינן להו דהא ליכא למימר דשניהם אומרים אמת. זה אינו דהא עיקר השבועה הוא אף דשנים אוחזין בה. מטעם שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו. וכדמסקינן בגמרא. ומצינן לומר דשניהם אומרים אמת דאימור תרוייהו בהדדי אגבהוה. או לשניהם נתרצה המוכר וכדאמרינן בגמרא להדיא יעו"ש. וא"כ היכא דאית להו מיגו למה צריכין לשבע. וא"כ קושיית הגמרא במקומה עומדת למה לי במציאה ובמו"מ ליתני בחדא דיחלוקו בשבועה. והוה ידעינן באידך דהדין נמי הכי. דאל"כ למה נשבעים הא אית ליה לכל אחד מיגו (ועיין במה"ש שכתב להדיא בשבועת המשנה אמרינן מיגו לאפטורי משבועה. ועיין בח"מ (סי' רצ"ו סעיף א') ובש"ך וסמ"ע סק"ב יעו"ש להדיא דדעת הרי"ף דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה אפילו היכא דהוה העזה). ולכאורה ניחא לי דאי הוה תני במציאה דיחלוקו בשבועה לא הוה ידענא דבמו"מ נמי הדין כן דהוה אמרינן לעולם במו"מ יחלוקו בלא שבועה ומטעמא דודאי אומרים אמת דלא מצי מורה היתר חבראי לאן מידי חסר בה כמו במציאה. ועיין בגמרא. ואי תקשו לך דליהמן כל אחד במיגו דהוה טעין לקוח הוא בידי וכנ"ל. י"ל דכל אחד מתיירא לומר לקוח דדילמא יטעון חבירו האמת דמצאה. וא"כ אדרבא הוא יהא חייב שבועה דהא חבירו טוען שמצאה. וא"כ על האי דטוען לקוח יהיה אפשר לומר דמורה ואמר חבראי לאו מידי חסר כו'. ועל האי דטוען שמצאה לא יהא אפשר לומר דמורה דהא חבירו טוען שקנאה ונתן דמים. וא"כ ודאי דלית להו מיגו לכל אחד דהא מתיירא שמא יטעון חבירו האמת. וא"כ אדרבא הוא יהא חייב וחבירו יהא פטור. אלא אי קשיא הא קשיא דליתני במקח וממכר הדין דחולקין בשבועה. וממילא הוה ידעינן דבמציאה נמי דינא הכי. דאל"כ יהא נאמן כל אחד במיגו דאני מצאתיה והוה פטור משבועה. דהא אין כאן הוראת היתר כיון דחבירו טוען אני נתתי מעות שלקחתי והוא יטעון אני מצאתיה ואיני רוצה ליתן מעות. וא"כ ליכא הוראת היתר ונאמן אפילו בלא שבועה. אלא ודאי דאף במציאה הדין כן דיחלוקו בשבועה אף דלא שייך האי הוראת היתר אנא דמי קיהיב. וא"כ מיותר בבא אחת:

ונראה אף דאי הוה קתני במו"מ לא הוה ידעינן דבמציאה הדין כן. והוא דאמרינן דמיירי דאיתא למוכר ומתיירא לומר אני מצאתיה דהא המוכר יודע דהדבר של הוא ואצלו קנו אותה לעולם במציאה פטור משבועה. אלא דחוק עוד נהי דהמוכר יודע דאצלו קנו הדבר מ"מ אפשר דהם מכרו אותו הטלית לנכרי וממנו נפל והוא מצא אותה אח"כ והלה תוקפו ממנו וא"כ הדרא הקושיא לדוכתה, וע"כ צ"ל דאיירי במקח וממכר דהמוכר מוחזק עוד בגוף הטלית ולהכי שפיר אין לו מיגו. אבל אין הכי נמי אי הוה מצי טעין הכי הוה נאמן ולהכי קתני במתניתין תרתי בבות והשמיענו דאף במציאה הדין כן דצריך כל אחד לישבע ויחלוקו. וא"כ כיון דקתני ב' בבות ע"כ שנים אוחזין לא קאי אלא אמציאה. אבל מו"מ ע"כ אי דהמוכר מוחזק בגוף הטלית יקשה דנשאל למוכר וצריך לומר דלא ידע וזה שכתב הרב אלפסי ז"ל ומסתברא דשנים אוחזין לא קאי אמו"מ כו' יעו"ש וכנ"ל:

(והנה לפי זה ע"כ צ"ל דס"ל להרי"ף דאף דאיכא רמאי נמי הדין כן דחולקין בלא שבועה. והיינו היכא דליכא הוראת היתר כמו באני ארגתיה וכו' אבל היכא דאיכא הוראת היתר צריך לישבע כל אחד שיש לחוש דאפשר דמורה היתר. דאל"כ והאי דלית ליה מיגו דאי בעי הוה טעין מצאתיה וכנ"ל. דדילמא יטעון הלה לקחתיה וא"כ יהיה ודאי רמאי אחד מהן ויהא דינא דיהא מונח עד שיבוא אליהו כדעת רש"י או ששניהם ישבעו כדעת התוס' יעו"ש בסוגיא. וא"כ לא מוכח דשנים אוחזין לא קאי על מו"מ. אמנם כל זה בס"ד אי הוה קתני חדא בבא במו"מ אבל השתא דקתני תרתי אשמעינן דאין חילוק כלל בהוראת היתר ודוק וצריך לישבע בכ"מ):

ולפי דברינו הנ"ל מתורץ נמי קושית התוס' דפריך מיהו ה"מ לשנויי דליתא למוכר דנשאלו יעו"ש בתוס' ד"ה ליחזי זוזי ממאן נקיט כו' דלפי דברינו ע"כ במו"מ איירי בדאית המוכר לקמן וכנ"ל ודוק כי זה ברור בעזה"י:

הרא"ש ז"ל בסוגיין כתב דעד אחד פוטר משבועה כו' יעו"ש. ומביא דעת הר"י ז"ל שהקשה מהא דאמרינן בפ' כל הנשבעין מכלל כו' עד בשטר צריך להחזיר לו בעדים כו' לפטור משבועה יעו"ש. עד ואם איתא דעד אחד מהימן לפטור משבועה אמאי אמר בעדים. אם יחזיר לו בע"א נמי מהימן לפטור משבועה כו'. וקשה לכאורה דממתני' דידן הוה ליה לאתויי ראיה דקתני אוחזין כו' זה ישבע כו' ואם יש עדים חולקין בלא שבועה כו' ואמאי קתני דוקא עדים הלא עד אחד נמי פוטר משבועה ולמה הביא ממרחק לחמו. ועיין בס' ש"מ סי' קל"ח שעמד ג"כ בזה. ונ"ל עפ"י הצעת הקושיא שהקשה ג"כ שם בסי' הנ"ל בספר הנ"ל. על מה דקתני במתני' אם יש עדים חולקין בלא שבועה. ומשמע דאם יש עדים דתרווייהו בהדדי אגבהוה אף שהם אינם מודים זה לזה אלא שכל אחד אומר כולה שלי אפ"ה חולקין בלא שבועה. ויש להבין כיון שכל אחד אומר כולה שלי. הרי טוען שהעדים שקרנים הם. דהם אומרים דבהדדי אגבהוה ואין לו רק חצי. וכיון שכן איך מועיל עדותם לפוטרם משבועה:

ונראה דהנה לשיטת התוס' דמתני' מתוקמי בכל גוונא בין דאיכא רמאי ובין דליכא רמאי וכמבואר שם בסוגיא והנה היכא דליכא רמאי בודאי לא קשה דאמאי יחלוקו בלא שבועה כיון דהם מכחישים את העדים וכנ"ל דאדרבא דאנן אמרינן דקושטא קא אמרי עדים. והם סברי כל אחד שהוא הגביה לבד כל הטלית וזה לא מקרי מכחיש העדים (ומתורץ נמי קושיא הב'). אמנם אפילו אי נימא דמתני' איירי היכא דאיכא בודאי רמאי ורוצים באמת לשקר. ג"כ לא קשה הב' קושיות הנ"ל. דהנה נחזי נהי דהם מכחישים את העדים וא"כ לא שייך לומר דהעדים יפטרו אותם משבועה וכנ"ל. מ"מ הא קיימ"ל דהכופר בפקדון פסול לעדות ולשבועה. וטעמא דליכא למימר אישתמוטי קמשתמיט בפקדון דמחוייב להיות בעין וא"כ במתני' בודאי לא שייך אשתמוטי. דהא אוחזין לפנינו. וכמו שכתב בס' פ"י. וכשבאו עדים ואומרים דהיא של שניהם בודאי דהוחזקו כפרנים וא"כ חולקין בלא שבועה. דהא נפסלו משבועה על ידי העדים. והשתא ניחא קושיא הב' בטוב טעם. ומוכח זה ג"כ מלשון המשנה דקתני ואם יש עדים כו' חולקין בלא שבועה ולא קתני פטורין משבועה. אלא ודאי דבאמת צריכים לישבע ואפ"ה חולקין בלא שבועה דהא נפסלו ע"י העדים. והשתא ניחא נמי קושיא הא' הא דלא הביא ראיה ממתני' דידן דעד אחד אינו פוטר מדקתני עדים. ולפי דברינו לא קשה דהוה מצינו למימר דעד אחד נמי פוטר. אלא דמתניתין ע"כ לא מתוקמי אלא בשני עדים מטעם דהא ע"י עד אחד לא נעשו כפרנים ותקשה קושיא ב' הא פוסלין העד ואמאי יחלוקו בלא שבועה וליכא לתרץ כנ"ל דנפסלו משבועה. דהא ע"י עד אחד לא יפסלו ולהכי קתני במתני' עדים. וניחא הא דלא הביא ראיה אלא מהתם. ויבואר לפי"ז כונת התוס' ד"ה לימא מתני' כו' מקושיית המפרשים שהקשו דמה היה הכרח להתוס' לפרש דהמקשן ידע שפיר דמצינו לומר דאימור תרווייהו בהדדי אגבהוה. ועיין במפרשים. ולפי הנ"ל ניחא דהא קשה קושיא הב' הא הם פוסלין העדים. ואמאי חולקין בלא שבועה. וע"כ צריך לומר דהם טועים. ואימור תרווייהו בהדדי אגבהוה. וא"כ אינם פוסלין כלל העדים וכנ"ל וא"כ שפיר כתבו התוס' דמצינו לומר שפיר דידע מזה. ודוק כי זה נכון בעזה"י:

דף ב בתוס' ד"ה ובכוליה. הקשו על פירש"י ז"ל דמיגו דחשיד יעו"ש היטב. ומה שנ"ל לתרץ דהנה הפ"י הקשה על הא דאמר רבה שיהיה נאמן מודה במקצת במיגו דכופר הכל. הא מ"ל דעל מקצת יש לו ספק מלוה ישנה ועל השאר אין לו. וי"ל לפי דעת מהרי"ק בתשובה דיאוש מהני בחוב משום דבהיתרא אתא לידיה משא"כ בגזל. וא"כ י"ל דלא שייך לומר מספק ממונא לא פרשי אינשי משום דאיתא בחזרה דהא י"ל דאם יכפור יתייאש כיון שאין לו עדים ואינו יכול להוציא ממנו בדין. וא"כ אף אם ישיב אח"כ לא יהיה מהני דהא מתנה בעלמא יהיב. וכמו דאמרינן באלו מציאות בסוגיא דראה סלע ולכך לא שייך ספק מלוה ישנה בחוב דאתא לידו בהתירא. משא"כ בשנים אוחזין בטלית יש לומר ספק מלוה ישנה כיון דבאיסורא אתא לידיה דתקף וחטף משל חבירו וא"כ לא מהני היאוש מדמי לכ"ע אף למ"ד יאוש קנה ושייך בחזרה:

ומתורץ קושית הפ"י ותוס'. דבנשבע ונפטר דבהיתרא אתי לידיה לא שייך ספק מלוה ישנה. ובנשבעין ונוטלין ובאוחזין יש לומר ספק מלוה ישנה כיון דלא מהני היאוש ואיתא בחזרה ודוק. [ואין לומר כיון דאמרינן ספק מלוה ישנה אם כן לא יתייאש מטעם דיסבור שכופר בשביל זה. זה אינו דהא כתבו התוס' דבגזלן ודאי לא שייך ספק מלוה ישנה. ואם כן להתובע עצמו שיודע שהוא גזלן ודאי יתייאש כיון דאין ספק מוציא ודוק:

ובזה יש ליישב קושית התוס' אמאי בפקדון אם כופר בו לא תלינן במלוה ישנה ופסול. וי"ל גם כן כמ"ש כיון דבפקדון בהיתרא אתא לידו שפיר י"ל דקונה ביאוש וא"ל כיון שכופר הוי ליה גזלן והו"ל באיסורא אתי לידיה ז"א דהא אי אמרינן דנוטלה בשביל מלוה ישנה א"כ לא הוי ליה גזלן. ושפיר קונה ביאוש משום דבהתירא אתא לידיה ודוק היטב]:

בפרש"י ז"ל ד"ה מו"מ כו' אבל זה אומר אני ארגתיה כו' יהא מונח עד שיבוא אליהו כו' יעו"ש דף ב' בפירש"י. והנה כל המפרשים תמהו מדאמרינן לקמן שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו. והתם בודאי של אחד מהם הוא שלקחו או שארגו ועשו תקנה שישבע. משמע דאי לאו התקנה ה"א דיחלוקו בלא שבועה. ואחר שתקנו חולקין בשבועה. וא"כ משמע להדיא דאפילו אחד מהן בודאי רמאי אפ"ה אמרינן דיחלוקו. והקושיא הזאת קשה ג"כ על הרמב"ן ונ"י ז"ל ועיין בהריטב"א על מס' ב"מ שהקשה ג"כ קושיא זו יעו"ש ויותר בספר פ"י בסוגיין. ונלע"ד דהנה בהא דמנה שלישית דאמרי רבנן נותן לזה מנה ולזה מנה. והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו. ואמר ר' יוסי הכל יהא מונח דא"כ מאי הפסיד הרמאי כו'. קשה לי מאד דהא שפיר קאמר להו ר' יוסי לרבנן ומאי טעמא דרבנן דהא לא איכפת לי' להרמאי מאי דיהא מונח. וא"כ יופסד הלה הכל ויותר היה ניחא לומר דיחלוקו וא"כ יגיע עכ"פ החצי להאי דטוען אמת:

ונראה לתת טעם לשבח דאף לרבנן יהא הרמאי מוכרח להודות. והוא דהא בודאי אנן לא מחזקינן אותם בגזלנים שרוצה ליטול ממון של חבירו שלא כדין. אלא דאמרינן דהאי דהפקיד רק מנה ומבקש מאתים. יש לו אצל חבירו מלוה ישנה דחייב לו מכבר ולהכי רוצה לתפוס מהנפקד מאתים זוז של חבירו. אמנם לכאורה קשה דנהי דמחוייב לו מלוה ישנה כיון דע"כ אינו זוכר וא"כ אינו מחוייב להחזיר לו כמו דאיתא להדיא בפוסקים דאינו יודע אם הלויתני פטור. וע"כ צ"ל דנהי דמדין אדם פטור מ"מ לצי"ש ודאי מחוייב ולהכי רוצה לתפוס המעות דהא היכא דמחוייב לצי"ש אי תפיס לא מפקינן מיניה:

והשתא ניחא נמי הא דאמרי רבנן יהא מונח. וא"כ אם תאבד המנה או תגנב אצל הנפקד הרי מפסיד הרמאי את חבירו המנה. אלא דמדין אדם פטור דלא מיקרי מזיק בידים. אבל לצי"ש בודאי מחויב להחזיר לחבירו המנה. וא"כ ממילא דפטור הלה אף בדיני שמים מלהחזיר לו המלוה ישנה. דהא הוא מוחזק במה שחייב לו. ואי תפס לא מפקינן וכ"ש כה"ג. ואף לדעת דמפקינן היכא דתפיס בלצי"ש. מ"מ מבואר בחו"מ סימן ע"ה דהיינו דוקא דתפיס בעדים. אבל בתפיסה שלא בעדים מהני. וא"כ דעת הרמאי דודאי הוא לא יוכל לטעון בברי דאינו חייב דהא הוא יודע האמת דחייב. אלא הלה שתק. ולהכי טוען מאתים שלי דאולי יתנו לו ויתפוס דהא מחוייב הלה לצי"ש והוה כתפס בלא עדים. דהא טוען מאתים שלי ואנן באמת לא ידעינן של מי הם:

ולפי זה ניחא שפיר דעת רש"י ז"ל דהאי רמאי אם באמת ירצה לגזול יטעון שהוא שלו. ויאמר בפני הב"ד בפירוש שאין לו מלוה ישנה עליו כלל. או שימחול לו כל מלוה ישנה שיש לו עליו. ואז בודאי ידונו הב"ד דיחלוקו דאי תימא דיהא מונח עד שיבוא אליהו, הרמאי לא יודה דמאי איכפת ליה דמעות חבירו יהיה מונח והאיש אשר האמת אתו יפסיד הכל ויותר מסתבר לדון להם דיחלוקו וא"כ יהא החצי עכ"פ מוחזר לבעליו. ולהכי שפיר תקנו השבועה שישבע הרמאי. (ואי תקשי לך דא"כ האיך יתנו לו השבועה הא הוא חשוד אממונא דלית ליה אשתמוטי משתמיט דהא אוחזין נמי דינא הכי. ולית ליה נמי מלוה ישנה דהא מחל כל מלוה ישנה שיש לו עליו והשתא נרתקה הקושיא הלא משיטת רש"י ז"ל וסייעתו. דבשבועה דרבנן לא אמרינן חשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא וכמו שכתבו התוס' לקמן בסוגיא דהילך):

בסוגיא דר"ח קמייתא ובתרייתא

קשיא לי לפי מה דקיימ"ל דאין עונשין מה"ד וכמבואר. וממילא משמע דלענין ממון בודאי למדין מן הדין הן לפטור והן לחיוב. וכגון בהא דר"ח קמייתא דאמר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים. ולהכי עדים מחייבים שבועה דאורייתא. וממילא דאם לא ישבע יתחייב לשלם. וא"כ מאי מספקא לן באלו נערות יעו"ש אי ממונא לקולא או מלקות קיל מממונא. נפשוט ממתני' דס"ד דמתני' דישבע מדר"ח קמייתא יעו"ש וצ"ע:

שם דף ד' ע"א בתוס' ד"ה הצד השוה כו' יעו"ש עד וא"ת כופר הכל יוכיח שע"י טענה וכפירה כו' ואפ"ה פטור כו' עד וי"ל כיון דמודה במקצת נראה כמשקר כו'. וקשה לי דהא קיימ"ל מודה במקצת קרקע פטור משבועה אעפ"י שג"כ נראה כמשקר. וליכא למימר דגז"ה הוא ואין מכניסין בק"ו גז"ה להיות יוכיח. דא"כ לא מקשו התוס' כלל נימא כופר הכל יוכיח דפטור כו'. הא כ"ה דפטור ס"ל לתוס' גופא דהא גז"ה כמ"ש התוס' דף הקודם ד"ה מפני מה כו'. וליכא למימר נמי דבקרקע היינו טעמא דלא שייך אישתמוטי כו'. דלפי מה שכתבו התוס' לקמן דף ה' בד"ה ולמ"ד הילך כו' מוכח דאדרבא דמאן דס"ל הילך חייב ס"ל דגם בקרקע שייך קצת אישתמוטי יעו"ש וצ"ע:

הרמב"ם ז"ל בפ' ד' מטו"נ ה' כתב וז"ל פסקו הגאונים מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום כו' והעדים מעידים שעדיין חייב לו חמשים כו' ישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים כו'. ותמה בס' לח"מ על זה דתלי רבינו הדין בפסק הגאונים. והא כיון דקיימ"ל טענו חיטים והודה שעורין פטור. א"כ ע"כ דכר"ח ס"ל. וכמ"ש התוס' בסוגיין להדיא יעו"ש:

ונראה לפע"ד לתרץ בטוב טעם ודעת. בהקדם מה שקשה לכאורה בהא דר"ח קמייתא דאמר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים כו' ולהכי אף אם הנתבע כופר בכל אלא דהעדים מחייבים אותו מקצת ה"ז נשבע שבועה דאורייתא כו'. וצריך להבין לפי מה דקיימ"ל דמודה במקצת הטענה שאינו יכול לכפור פטור משבועה דמודה במקצת עיין בפוסקים:

וא"כ אף אם הודה הלה במקצת הוה פטור משבועה. דהא עדים מעידים. ואף אם יהיה כופר בכל היה חייב לשלם המקצת שהעדים מחייבים אותו. וא"כ האיך מחייב ר"ח שבועה על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה וכו'. ועכ"פ לא יהא עדיף מאלו הודה בפירוש. דהוה פטור בכה"ג דהוה מודה במקצת שאי"ל וכנ"ל:

ולכאורה לא קשה כלל לפי מה שכתב הר"ן ז"ל בסוגיא זו איירי ר"ח ע"כ שהעדים אין יודעים אם עדיין חייב לו אם לא. יעו"ש הטעם. אלא מעידים דלוה ממנו חמשים. והוא אומר לא לויתי. וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי כו'. להכי מחייבין אותו החמשים זוז ועל השאר שבועה. דהכא לא הוה מב"מ שאינו יכול לכפור דאדרבא שפיר הוה מצי למיכפר ולומר לויתי ופרעתי מתחלה. אמנם אי קשיא הא קשיא דהרמב"ם כתב בפירוש וז"ל ועדים כו' שעדיין חייב לו חמשים וא"כ אף אם היה מודה היה פטור. מטעם דהוה מב"מ שאי"ל וכנ"ל. א"כ האיך יחייבו אותו העדים:

אמנם נ"ל לתרץ ויתבאר דעת הרמב"ם על נכון. והוא דהנה צריך להבין הטעם דמודה במקצת שאינו יכול לכפור פטור משבועה דאורייתא הוא כן. היינו משום דהתורה לא חייבה שבועה אלא עד שהנתבע יודה במקצת. והכא במב"מ שאי"ל אף דהודה ג"כ לא מיקרי הודאה כלל כיון דבלאו איהו נמי הוה חייב אפי' אם היה כופר. וכיון דלא מיקרי הודאה הוה ליה ככופר הכל. ולהכי פטור משבועה כדין כ"ה. והשתא ניחא דהא תינח בכל מב"מ שאינו יכול לכפור. והוא בעצמו ג"כ הודה מקצת שפיר דפטור מטעם כופר הכל וכנ"ל אמנם בנידון דידן דהוא כפר בכל. אלא דהעדים מחייבים אותו מחצה. האיך נימא דיהא פטור מטעם כ"ה וכנ"ל. הא הטעם דכופר הכל פטור משבועה. הוא משום חזקה דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. והשתא דכופר במאי דעדים מחייבים אותו. א"כ בודאי דאיתרע לו חזקה דאין אדם מעיז. דהרי מעיז הוא בפנינו ולהכי שפיר אף דהוה מב"מ שאי"ל מ"מ חייב וכנ"ל:

אמנם לכאורה קשה עוד דהא תינח אי טעמא דכופר הכל פטור הוא מטעם חזקה אין אדם מעיז. אמנם אי נימא כשיטת התוס' דהא דכ"ה פטור הוא מטעם גז"ה וכמ"ש התוס' ד"ה מפני מה כו' גז"ה הוא דכתיב כי הוא זה יעו"ש. א"כ הדרא קושיא לדוכתה הא הוה מב"מ שאי"ל והוה ככופר הכל ואמאי חייב שבועה וכנ"ל. אמנם נ"ל דהפוסקים דס"ל דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. ע"כ ס"ל טעמא דכ"ה פטור הוא מטעם חזקה דאין אדם מעיז וכו' דאיתא שם בגמרא אמר רבה מפני מה אמרה תורה מב"מ הטענה ישבע כו' חזקה כו'. ובפשוט מפרשינן דקושית הגמרא היא דליהמן במיגו דכ"ה וכמ"ש בתוס' יעו"ש. וקשה לשיטת הפוסקים דס"ל דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן מאי מקשה הגמרא. הא הוה מיגו לאפטורי משבועה:

אמנם מצינו לפרש לדידהו דה"פ מפני מה אמרה תורה כו' ישבע ולא כופר הכל. חזקה אין אדם כו'. וא"כ רבה לא מקשה מידי אלא דמפרש הטעם דכ"ה הוא משום חזקה אין אדם וכו' וא"כ מוכח עכ"פ דהפוסקים דס"ל מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן ס"ל נמי טעמא דכופר הכל פטור משבועה הוא משום חזקה אין אדם כו' וכנ"ל:

והנה הרמב"ם ז"ל מביא פסק הגאונים דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה וכמבואר במפרשים. וא"כ שפיר כתב פסקו הגאונים מנה לי כו' והלה אומר אין לך בידי כו' ועדים מעידים שעדיין חייב כו'. והיינו דאף דמב"מ שאינו יכול לכפור הוא והיה בדין דיהיה פטור משבועה וכנ"ל. מ"מ כיון דהגאונים ס"ל דמיגו לאפטורי משבועה ל"א. א"כ כל הטעם דכ"ה דפטור הוא מטעם חזקה אין כו' וכנ"ל והכא איתרע ליה החזקה. ישבע על השאר כו'. ודוק כי זה נכון בעז"ה

שם בסוגיא על קושית התוס' דמנ"ל דכ"ה פטור כו'. ולכאורה היה נראה טעם נכון לומר. דהנה נהי דיש חזקה לכל תובע דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו וכידוע. מ"מ הא אית ליה גם להנתבע חזקת כשרות דאינו עובר על לא תגזול. ולהכי פטרינן ליה שפיר לגמרי היכא דכופר לגמרי אף משבועה. משא"כ במודה במקצת כתבו התוס' לקמן בסוגיא ד"ה מה להצד כו' דמב"מ נראה כמשקר יעו"ש. ולהכי שפיר דמצרכינן ליה לשבע עכ"פ דהא איתרע חזקתו. ולהתובע יש עוד חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו וצ"ע:

שם בסוגיא דף ד' אלא כי איתמר לתנא תונא וכו' אאידך דר"ח איתמר כו' יעו"ש עד והילך חייב מאי טעמא. הילך נמי כמודה במקצת הטענה דמי כו' עד אין תקנת חכמים הוא מיהו אי אמרת בשלמא מדאורייתא הילך חייב מתקני רבנן שבועה כעין דאורייתא כו':

והנה עמדו בזה כל המפרשים. דס"ד בגמ' להביא סייעתא ממתניתין דשנים אוחזין על ר"ח קמייתא דס"ל דהעדאת עדים מחייב שבועה כו'. ודחינן מי דמי התם כי היכי דאנן סהדי להאי כו'. ולהכי מסקינן אלא כי איתמר ותנא תונא אאידך דר"ח כו יעו"ש בסוגיא והשתא כיון דלא מצינן להביא ראיה ממתניתין נמי אאידך דר"ח עד דאייתינן להכי. דאי אמרת בשלמא מדאורייתא חייב כו' מתקני רבנן נמי כו'. א"כ אכתי מצינן למפשט דהיא סייעתא לדר"ח קמייתא ועיין בספ"י שהרבה לדבר בזה:

ונראה לפע"ד דהנה לכאורה קשה על ס"ד דגמרא להביא ראיה ממתני' לדר"ח קמייתא דהעדאת עדים מחייב שבועה כו'. דהא כל עיקר דר"ח קמייתא הוא דאתי לאשמעינן דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא וכמבואר בסוגיא. ובמתני' מסקינן דאימור תרווייהו בהדדי אגבוהו. והם בעצמם אינם יודעים בברי וליכא חשוד כמו שפירש"י דכל אחד סבור שהוא הגביה תחילה. וא"כ ליכא חשוד כלל. והשתא מאי סייעתא היא ממתני' לדר"ח קמייתא. אמנם מצינו לתרץ דהא כל עיקר דאתינן להא דנימא דבמתניתין אימור תרווייהו בהדדי אגבוהו. והם בעצמם אינם יודעים בברי. הוא דהיה קשה לן דבמתניתין קתני זה ישבע וזה ישבע כו' ובמתניתין דחנוני על פנקסו קתני כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא יעו"ש בסוגיא ומתרצינן הכא ליכא רמאי. דאימור תרווייהו כו'. אמנם ר"ח לשיטתו דס"ל לקמן דף וא"ו שניהם נשבעים ונוטלים. בחנוני על פנקסו. א"כ ודאי דלא מוכח מידי. לומר דבמתני' אפשר תרווייהו בהדדי אגבוהו וטועים בעצמם ואפ"ה טוענים בברי כל אחד כולה שלי ומנ"ל לומר כן. ולהכי שפיר הוה מצינן למייתי סייעתא ממתני' לדר"ח קמייתא:

אמנם הא קשיא עוד דקתני במתניתין בזמן שיש עדים חולקין בלא שבועה כו' והקשו כל המפרשים דהא הם פוסלים העדים דהם אומרים כ"א כולה שלי כו' והעדים אומרים תרווייהו אגבוהו וא"כ האיך יפטרו משבועה ע"י עדים שהם פוסלים אותם. וע"כ צריך לתרץ דאימור תרווייהו בהדדי אגבוהו וטועים בעצמם כנ"ל ואינם פוסלין העדים. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה:

אמנם מצינו לומר דגם זה ניחא. והוא דמצינו לתרץ דהאי בבא איירי בגונא דאחד לבדו מוחזק בטלית לבדו וא"כ הוה דינא דהמוציא מחבירו עליו הראיה ואתו עדים ואמרו דיודעים בהאי שאינו מוחזק לפנינו. דהגביה חצי הטלית או במקח וממכר ויודעים דנתרצה לו המוכר על חציה ועל החצי השני אינם יודעים כלל אי גם חצי השני קנה הוא או אפשר דחבירו קנה החצי השני. ועל זה קתני במתניתין ובזמן שיש עדים חולקין בלא שבועה. והיינו דהא האי שאינו מוחזק אף דטוען כולה שלי מ"מ לא פסל העדים. והאי דטוען כולה שלי כו' ומוחזק בה לא צריך להעדאת עדים ובודאי פטור משבועה דעל חצי השניה הדין דהמע"ה:

אלא דתקשי עוד האי דמוחזק בה אמאי פטור משבועה. הא הוה מודה במקצת על פי עדים. ואמאי יופטר משבועה דר"ח קמייתא. אלא דהוה מצינו לתרץ דהילך הוא במתני' דטלית. והילך פטור משבועה. ושפיר הוה מצינו לאתויי ראיה לדר"ח קמייתא בס"ד. אבל השתא דמסקינן אלא כי איתמר אאידך דר"ח. והיינו דס"ל הילך חייב שבועה א"כ הדרא קושיא לדוכתה וכנ"ל. והשתא שפיר מתורץ הקושיא הנ"ל דאף אחר דמסקינן אי אמרת בשלמא מדאורייתא חייב מתקני רבנן כו' אפ"ה מידחי סיעתא ממתניתין לדר"ח קמייתא ודוק:

בסוגיא דההוא רעיא כו'

שם בגמרא דף ה ע"ב פריך ותיפוק ליה דהוה ליה רועה. ואמר ר' יהודה סתם רועה פסול כו' לא קשיא הא דידיה הא דאחרים. דאי לא תימא הכי אנן חיותא לרועה היכא מסרינן והא כתיב ולפני עור לא תתן מכשול כו' יעו"ש.

והנה תמהו בזה כל המפרשים על קושית הגמרא דפריך ותיפוק ליה דהוה רועה ופירש"י אדאביי קמתמה דפריך לעיל והא גזלן הוא. ויותר היה לו למיפרך דהוה רועה כו'. וקשה חדא דמאן לימא לן דהא דפריך הגמרא והא גזלן הוא. אין פירושו משום רועה. ועוד דהא גזלן פסול מדאורייתא ורועה אינו פסול רק מדרבנן וא"כ מאי קושיא היא דהיה לו למיפרך דהוה רועה כו' דיותר פריך דהוה גזלן ופסול מדאורייתא:

ונראה לפע"ד לתרץ והוא דלפי ס"ד דמקשה דרועה דעלמא נמי גזלן הוא. א"כ האי מאן דמוסר חיותא להאי רועה ודאי דעובר אלפני עור וגו' וכמו דמסקינן. דאלת"ה אנן חיותא לרועה היכא מסרינן והא כתיב לפני עור וגו' כו' וא"כ כיון דעבר המפקיד על לאו דלפני עור לא תתן מכשול. פסול הוא לשבועה מדרבנן, ועיין בספר נתיבות סי' ל"ד סעיף ד' דכתב וז"ל נהי דעבירה דלית בה מלקות הוא. מ"מ נפסל הוא מדרבנן כמבואר בסי' ע"ב עכ"ל. והפסול לעדות פסול לשבועה בודאי. ולפי"ז ניחא דפריך ותיפוק דהוה רועה וכו'. והוא דכיון דהוא רועה א"כ פסול הוא לשבועה. וא"כ אמאי קאמר אי איתא לדר"ח משתבע אשארא כו'. וליכא לתרוצי השתא לשכנגדו קאמינא כו' דהא שכנגדו נמי פסול הוא וכנ"ל. והשתא ודאי דהוה עדיף הקושיא דהא רועה הוא. מהא דפריך דהוה גזלן. דהא על זה דהוא גזלן מצינו לתרץ שכנגדו נשבע. השתא דפריך מרועה ליכא לתרוצי הכי וכנ"ל. ומתורץ ממילא הקושיא שניה הנ"ל דודאי ליכא למימר דהא דפריך והא גזלן הוא. פירושו דהוה רועה וכנ"ל דא"כ לא הוה מתרץ לשכנגדו קאמינא ודוק:

נסתפקתי בהא דחייבה התורה שבועה למודה במקצת. ולכאורה קשה לפי מה דקיי"ל דהילך פטור משבועה. וא"כ מודה במקצת אמאי חייב שבועה ניהמניה במיגו דאי בעי הוה מודה האי מקצת והיה אומר הרי הן שלך והיה פטור כיון דנתנו לו מיד. אמנם הא לא קשיא. חדא דמאן לימא דאית ליה האי הודאה במזומן שיוכל ליתן לו מיד. ואי נמי דידוע לן דאית ליה והיה יכול לעשות כן. ג"כ לא מיפטר. לפי מה דקיי"ל דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. אמנם בהא מספקא לי דמודה מקצת והוא חשוד על השבועה וידוע לן דהיה יכול לשלם מיד המקצת שהודה. אי נימא דיופטר משבועה במיגו ולא הוה מיגו לאפטורי משבועה. דהא טעמא דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה. כתב הרא"ש דעל שבועה לא מדייק אינש כולי האי אי אית ליה טענה אחרת שיוכל להפטר משבועה. והכא אילו טוען שקר א"כ ישבע הלה בודאי ויתחייב הוא לשלם או דילמא דמי יימר דמשתבע הלה והוה מיגו לאפטורי משבועה. וצ"ע כעת לפ"ד:

בסוגיא דתקפו כהן

הנה הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' בכורות כתב וז"ל כל בכור שהוא ספק כו' ואם תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו כו'. והנה כל הראשונים והאחרונים תמהו על פסק זה של הרמב"ם. דלכאורה הוא נגד סוגית הגמרא דפ"ק דמציעא (דף וא"ו) ע"ב דמייתי הגמרא התם סייעתא לרבה דאמר לעולם תקפו כהן מוציאין אותו מידו כו' יעו"ש תניא דמסייע לך הספיקות נכנסות לדיר להתעשר כו' ואי אמרת תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו אמאי נכנסין לדיר ונמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן כו' יעו"ש. הרי להדיא דמסקנת הש"ס דת"כ מוציאין כו':

ונראה לפע"ד לתרץ בטוב טעם ודעת. והוא דכבר הקשה הרשב"א ז"ל. וכן הרב בב"י דמאי קושיא הוא זה. נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן. הלא כל כמה דלא תקפו למה איקרי ממונו של כהן. הרי הוא בחזקת ישראל לכל דבר. והרי הוא ממונו ולהכי יכול להפרישו למעשר. ומביאו באו"ת סי' כ"ה בד"ה ת"כ יעו"ש. ותירץ באו"ת וז"ל וי"ל דהכי קשיא ליה בגמרא איך יהיה זה נכנס לדיר להתעשר אולי יזדמן שזה הספק יהיה עשירי ויהיה קרבן לה'. ויתנו הבעל לאנשי משמר ובית אב להקריבו ובהגיעו ליד כהן יתפוס בו ויאמר זהו שלנו מתמול שלשום. כי הוא בכור. וא"כ אי אמרת תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו. אמאי נכנסין לדיר להתעשר. הא יתפסנו הכהן. וא"כ הני ט' בהמות שזה הופרש עליהם בודאי לא נפטרו מן המעשר ע"י הפרשה זו. והרי הן טבולים כמעיקרא וא"ש קושיית הגמרא. ושפיר ילפי דתקפו כהן מוציאין אותו מידו עכ"ד:

ולי קשיא עוד דנחזי אנן אי האי ספק בכור לא יהיה ניכר בסי' שזה הוא ספק בכור, ודאי אף דנימא תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו. יכול ליכנס לדיר האי ספק בכור, דהא הרי הוא ממונו של ישראל כל כמה דלא תקפו הכהן. ואי משום דשמא יצא עשירי ויתפסנו הכהן כנ"ל. הא ודאי לא איכפת לן. דהיכי יוכל הכהן לתפוס בו. ואי משום ספק יתפוס בכל שה שיצא בעשירי. הא קי"ל דמספק ספיקא מוציאין ממון. וא"כ יוכלו הבעלים להוציא מיד כהן בס"ס חדא דדילמא אין כאן בכור כלל. ואת"ל דיש כאן בכור. מנ"ל דהאי דתפיס הוא הבכור. וא"כ קשה דמאי פריך הגמרא אי אמרת ת"כ אין מוציאין אותו מידו איך נכנס לדיר הספק וכנ"ל. ואמאי לא הא מצינו לתרץ דהא דנכנס לדיר להתעשר איירי דהספק אינו ניכר בין השאר וכנ"ל:

והנה לבעל הסייעתא לא קשה כולי האי. דכיון דקתני סתמא הספיקות נכנסות וכו' לא נחית לחלק בין שהספק ניכר או לא. ולהכי שפיר מסייע ליה. אמנם לאביי קשיא דנחית לאוקמי האי מתניתין דהספיקות דאיירי בגונא דלית ליה אלא ט' והוא. כמבואר בגמרא והדר אמר לאו מילתא היא דאמרי כו'. ופירש"י ושפיר סיוע למר כו' יעו"ש. ואמאי לא דחי הסייעתא דדילמא איירי בספק שאינו ניכר:

אמנם ניחא לי דאיתא בכתובות (דף ט' ע"ב) אמר אביי אף אנן נמי תנינא כו' עד אי למיתב לה כתובה ניתב לה וכו'. והקשו בתוס' ד"ה אי למיתב כו' דאמאי מפסדת כתובתה והא היה ספק ספיקא אי הוה בקי בפ"פ או לאו. ואת"ל פ"פ הוה. ספק דאונס כו' עד דהא לקמן גבי משארסתני נאנסתי כו' אלמא דמשים דבאותו המנה הוה ספק ספיקא אינה מפסדת ע"כ יעו"ש. ותירצו בתוס' ישנים בגליון דלמטה. וז"ל ויש מפרשים דהכא לא חשיב ס"ס דאין יכולין להתהפך ולומר דרישא ספק באונס כו' ואת"ל ברצון כו' ולהכי לא חשיב ס"ס אלא חד ספק. ע"כ יעו"ש. ולפי"ז ניחא גם הכא דלא מצי אביי למידחי דשמא איירי בספק שאינו ניכר ולעולם תקפו כהן אין מוציאין. ולהכי נכנס לדיר להתעשר דמוציאין הלא מיד כהן דהוה ס"ס אם יש כאן בכור כלל ואת"ל יש בכור מאן יימר לך דזה שתפס הכהן הוא בכור כנ"ל. זה אינו דהא גם הכא אין יכולין להפך הס"ס ולומר ספק אם הוא הבכור או אחר הבכור. ואת"ל שמא הוא הבכור שמא אין כאן כו'. הא בודאי אן יכולין לומר. וא"כ כיון דבחד ספיקא נימא דאין מוציאין מיד הכהן בהא ודאי ג"כ אין מוציאין דכיון דאין יכולין להפך הס"ס כחד ספק הוא. וכמו שכתבו התוס' אליבא דאביי. וא"כ שפיר מתורץ אביי לשיטתו:

ולפי דברינו אלה נבין דעת הרמב"ם הנ"ל. דהנה בס' כרו"פ בבית הספק (ד' קס"א ע"ב) מביא דעת המ"מ דכתב דהרמב"ם ז"ל הוכיח מקושית התוס' הנ"ל דאין פיתוי קטנה אונס מועיל להתירה לבעלה. ומזה נראה דלא ס"ל שם אונס חד הוא, דאל"כ אין ראיה כו' עכ"ל המ"מ בכרו"פ יעו"ש. ושם בדף קס"ב כתב דתוס' בא מכח ס"ס מתהפך וכאן אי אתה יכול להפך כו' יעו"ש. דכונתו דהא דמתרץ התוס' דשם אונס חד הוא. הוא פירוש דאין הס"ס יכול להתהפך. וממילא להרמב"ם דלא ס"ל שם אונס חד וכנ"ל בשם המ"מ. ודאי דלא בעינן שיהא הס"ס מתהפך וכמבואר להמעיין שם וכתב עוד הכרו"פ (דף קס"א ע"ב) הנ"ל וז"ל אבל להרמב"ם לא מצינו שיהא מצריך דס"ס יהיה מתהפך וא"כ לא שייך שם אונס חד הוא כו' יעו"ש היטב. עכ"פ ראינו ומצינו דלהרמב"ם לא בעינן שהס"ס יכול להתהפך. א"כ שפיר פסק תקפו כהן אין מוציאין והוכיח מדקתני במתניתין דבכורות ספק בכור כו' עד המע"ה משמע דאם הישראל המוציא עליו הראיה. ואי משום מתניתין בספיקות נכנסות לדיר כו' הא נמי ניחא דאיירי בספק בכור שאינו ניכר. ואי דהוה ס"ס שאינו מתהפך. לא איכפת לן לשיטת הרמב"ם והכל כמו שכתבתי:

ולפי דברינו אלה יהיה מתורץ קושית התוס' שם דף ז' ד"ה מפריש עליה כו' וז"ל תימא כו' דשה אחד פוטר כמה פטרי חמורים ומה צריך עשרה שיים. ותו מאי קמ"ל מתני' היא הספיקות נכנסות כו'. ולפי מה שכתבתי ניחא. דהנה אף להפוסקים דס"ל בספק בכור ת"כ אין מוציאין כו'. מ"מ ס"ל בספק פדיון פטר חמור דמוציאין. וכמבואר בפוסקים ראשונים ואחרונים. וא"כ י"ל דר"נ אתי הא גופא לאשמעינן דספק פדיון פטר חמור מחויב מעשר ולהכי אשמעינן בעשרה דהיינו מפריש עליהן יו"ד שיים. והיינו דאי ממתניתין דהספיקות נכנסות כו' אף דמסקינן דאיירי בספפ"ח. מ"מ הוה מצינו לתרוצי דנכנס הספק בין אחרים והיינו נכנס לדיר להתעשר כו' ומשום ס"ס וכנ"ל באינו ניכר. ולהכי אשמעינן הוא בעשרה ספיקות דאין כאן אלא ספק אחד וכמו שכתב בס' פ"י בסוגין. דאין כאן אלא ספק אחד. ואפ"ה נכנס לדיר מזה מוכח דמוציאין והכל כנ"ל. ובזה מתורץ קושית התוס' הנ"ל בטו"ט ודוק ברור כי קצרתי למאד:

בסוגיא דשנים אדוקין בשטר כו'

בחו"מ סימן ס"ה סעיף ט"ו פסק המחבר שנים שהיו אדוקין בשטר כו' המלוה אומר ממני נפל כו' והלה אומר פרעתי וממני נפל כו' אם היה השטר שיכול לקיימו כו' זה ישבע כו' וזה ישבע כו' עד יישלם הלוה מחצה כו' יעו"ש. והוא ממסקנת הש"ס ב"מ (דף ז' ע"ב) יעו"ש:

והקשה בס' נתיבות שם אמאי ישלם הלוה המחצה ניהמני' במיגו דאי בעי הוה קרע השטר קודם שבא לפני הב"ד כיון ששניהם מוחזקין בהשטר הלוה כמו המלוה כו' יעו"ש. ונראה לפע"ד לתרץ דהנה כל המפרשים תמהו על זה דמדמה הש"ס האי דינא דשנים אדוקין בשטר. למתניתין דשנים אוחזין בטלית. דהא מסקינן לעיל דמתניתין ע"כ מיתוקמא בדליכא רמאי. והיינו דאימור תרוייהו בהדדי אגבוהו כו'. ולהכי הוה דינא דחולקין בשבועה. והכא בשנים אדוקין בשטר. בודאי איכא רמאי דממ"נ אי פרע הלוה א"כ המלוה טוען שקר. ואם לאו הלוה טוען שקר. ועיין בס' פ"י ובש"מ על מס' ב"מ דף הנ"ל. ואיתא בס' אסיפת זקנים תירוץ נכון על זה וכתב וז"ל. והנכון בעיני דדמיא למתניתין ממש דאימור פרע מחצה. ואירע שתפס הלוה עמו בשטר כו' ומשום דכל חד חזי לחבריה דטוען כולה שלי טעין איהו נמי הכי כדי שיבואו לידי חלוקה דהכי הוה קושטא דמילתא כו' יעו"ש באס"ז דף הנ"ל. והשתא גם הכא ליכא בודאי רמאי ודמיא שפיר למתניתין ולהכי דיינינן להו דיחלוקו בשבועה כמו במתניתין ע"כ. והשתא בודאי לא קשה קושית הנתיבות הנ"ל. דאיך שייך לומר דניהמני' במיגו כיון דאנן אמרינן דקושטא דמילתא הכי הוא דליכא רמאי ורוצה בזה שיפרע חצי' וכנ"ל. אמנם לכאורה קשיא אדרבה דהא מוכח דאיכא רמאי בודאי. ואי תימא כנ"ל בשם ש"מ. דאימור פרע מחצה. א"כ תיקשי ויטעון הלוה ולימא הכי פרעתי מחצה. ואי משום דירא דהלה יטעון כולה שלי ולא פרע כלום. הא איהו יהא נאמן עתה במיגו דאי בעי הוה קרע השטר וכנ"ל. ונראה דגם זה ניחא. דירא לטעון פרעתי מחצה דדילמא יטעון הלה כולה שלי וא"כ יהא דינא כמו במתניתין דזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי. דזה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע. ואי משום מיגו דאי בעי הוה קרע השטר וכנ"ל. אי נמי מיגו דאי בעי הוה טעין כולה שלי. נימא איפכא דשמא באמת לא פרע רק רביע ולהכי טוען חציה שלי כדי שיפטר מרביע. דהכי הוה קושטא דמילתא וכנ"ל דליכא רמאי ואינו חפץ ביותר. אמנם קשיא עוד דבגמרא פרכינן אמר מר יתקיים השטר בחותמיו כו' וגבי ליה מלוה כולה. ולית ליה מתניתין שנים אוחזין כו'. וקשה דבלאו דינא דמתניתין האיך יגבה המלוה כולה. הא הלוה נאמן במיגו עכ"פ דאי בעי הוה קרע השטר כו' וכנ"ל. לכן נראה לי דמעיקרא לא קשיא כלל דליהמן במיגו דאי בעי הוה קרע שטר כו'. לפי מה שכתבנו דהכא איכא למיחש לשמא פרע מחצה וכנ"ל בשם ש"מ דע"כ הכי ס"ל להמקשן דמדמה שנים אדוקין בשטר למתניתין וכנ"ל. א"כ ממילא לית כאן מיגו כלל דאי בעי הוה קרע השטר. דהנה אם באמת פרע מחצה יתבענו המלוה אחרי כן בע"פ מנה יש לי בידך. ומה ישיב ליה האיך להד"ם יהא צריך לישבע היסת עכ"פ והא אינו יכול לשבע דהא לא פרע רק מחצה. וע"כ יודה דפרע מחצה וא"כ יהא חייב שבועה דאורייתא שבועה דמב"מ ולהכי אינו רוצה ליקרע השטר. דבשטר אם מתחייב שבועת היסת יודה דפרע מחצה ולא יתחייב ש"ד דהא שטר הוה שיעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות וא"כ אף אם יהיה מודה במקצת יופטר משבועה דאורייתא. וא"כ עכ"פ אין כאן מיגו דדילמא אינו רוצה לישבע ש"ד ודוק:

עוד שם בסוגיא דת"כ (דף ו' ע"א) ברש"י ד"ה הראיה ופי' רש"י בעדים כו'. והנה לכאורה קשה דמאי בעי רש"י בזה. ומאי אתא לאשמעינן וכי לא ידענו מזה דראיה משמע עדים:

ונראה לפע"ד דהנה לכאורה קשה היכי בעי ר"נ לפשוט בעיא דתקפה אחד כו' מהא דקתני בד"א ששניהם כו' עד המע"ה כו' היכי דמי אי נימא כדקתני פשיטא כו' אלא שתקפה כו' דהא מצינו לומר לעולם כדקתני ואי קשיא לך פשיטא. הא מצינו לומר דמתניתין איירי בין בברי וברי ובין בברי ושמא. וא"כ משמיענו אף דהמוחזק טוען רק שמא והלה טוען ברי אפ"ה המוציא מחבירו עליו הראיה. וזה הרבותא אשמעינן דלא הוה ברי ושמא ברי עדיף להוציא ממון. וא"כ היכי הוכיח ר"נ דאיירי שתקפה אחד בפנינו:

אמנם נ"ל ע"פ דאיתא פלוגתא בין הראשונים הובא ברא"ש פ"ק דמציעא. שם לענין ע"א אי פוטר משבועה. והיכא דקתני ראיה אי משמע שנים עדים דוקא או סתמא ראיה. משמע אפי' ע"א יעו"ש. והנה להפוסקים דס"ל דראיה משמע שני עדים דוקא. ניחא הכא הקושיא הנ"ל דשפיר הוכיח ר"נ דמתניתין איירי שתקפה אחד וכו' דאי נימא כדקתני פשיטא. וליכא למימר כנ"ל דאיירי בברי ושמא. דא"כ תיקשי למה קתני המוציא מחבירו עליו הראיה דמשמע שני עדים וכנ"ל לאשמעינן תנא דמתניתין יותר רבותא דאפי' אם יביא עד אחד. יוציא ממנו הטלית דהא קימ"ל דע"א מביא לידי שבועה דאורייתא. והאי לא יוכל לשבע אי נימא דאיירי בברי ושמא וקיי"ל דמתוך שאינו יכול לשבע משלם. אלא ודאי מדקתני עליו הראיה ע"כ לא איירי דהמוחזק טוען שמא. ולהכי צריך שני עדים. וא"כ קשיא אלימא כדקתני פשיטא. אלא ודאי שתקפה כו'. והשתא ניחא פירש"י. הראיה בעדים. פי' דמשמע שני עדים ולהכי שפיר הוכיח ר"נ כו' ודוק. (מה שכתבתי בשם הרא"ש שמביא פלוגתא אי ראיה משמע שני עדים או אחד. ליתא מפורש דלא איירי שם אלא במשמעות עדים יעו"ש),

שם בתוס' ד"ה אגרית ליה בלא סהדי כו' וז"ל התוס' ואינו נאמן במיגו דאי בעי הוה אמר תקפה ממני דמיגו במקום עדים הוא. עכ"ל יעו"ש. וקשיא לי עוד דהא כל עיקר דהוה מיגו במקום עדים הוא משום דאנן סהדי דעד השתא חשיד ליה בגזלן והשתא מיגר ליה בלא סהדי ולהכי אנן סהדי דלא מיגר ליה כו' וא"כ קשה דהא ודאי אי הוה טעין אגרתיה ניהליה בפני עדים והלכו למדינת הים ודאי דהוה נאמן במיגו דתקפה וכמ"ש זאת הר"ן ז"ל בהדיא בסוגיא זו והובא בחו"מ לדינא עיי"ש. וא"כ אמאי לא נאמן לזה שטוען אגרתיה ניהלי' אפי' בלא סהדי במיגו דתקפה. דכל עיקר דאינו נאמן הוא דהוה מיגו במקום עדים. והא קיי"ל דמיגו הוה כמו עדים. וכי היכא דיכול להשכיר לו בפני עדים. הכי נמי יכול להשכיר לו על תוקף המיגו דיהא נאמן במיגו ולא הוה מיגו במקום עדים דאדרבה אפשר דהשכיר לו אף דהיה חושדו בגזלן דהא יהא נאמן וכנ"ל. והיכי איכא סהדי דלא השכיר לו החפץ. וא"כ לא הוה מיגו במקום עדים כלל:

דף ח ע"ב בפירוש רש"י ד"ה השתא יושב קני כו'. ולמה לי לאשמעינן בתרתי. עיין באסיפת זקנים מה שהקשה בזה. ובס' בגדי כהונה האריך בזה הרבה. ולפע"ד יראה לפי מה דקימ"ל דקנין צריך שיהיה ניכר בשעה שעושה הקנין שרוצה לקנות. וראיה מחצר השותפין אם רוצה אחד לקנות בחלק חבירו לא מהני אף נעל גדר ופרץ. והיינו כיון דבלאו הכי נמי אי הוה בעי נעל אצל חבירו השותף וא"כ אינו ניכר שעושה קנין. ועפי"ז קשה לי דמאי פריך הגמרא השתא יושב קני רכוב מבעיא. והוא דמהתם אין ראיה כלל מדיושב לוקה ש"מ דקני כו' דהנה מצינו לומר אף דלוקה היינו משום דהוה מעשה והוא דאזלא נמי מחמתיה. מ"מ קנין לא הוה דנהי דאזלא מחמתי' אינו ניכר דמצד רכיבתו היא הולכת דאפשר דבלאו איהו נמי הוה אזלא וכיון דאינו ניכר אינו קונה וכנ"ל וא"כ משמיענו מתניתין רבותא גדולה דכי היכא דיושב לוקה משום כלאים והיינו דהוה מעשה דמחמת רכיבתו אזלא. הכי נמי קונה משום דאזלא מחמתיה בודאי והוה ניכר נמי דמחמתיה אזלא וא"כ משמיענו מתניתין רבותא גדולה. ומאי פריך הגמרא השתא יושב קני רכוב מיבעיא. אמנם ניחא דאיפכא פריך הגמרא דליתני מתניתין דהכא ולמה לי מתני' דיושב חייב דזה היה מוכח מכש"כ. וזה כוונת רש"י ולמה לי לאשמעינן בתרתי. ובזה ינוח לי דעת הרמב"ם שפסק דרכוב קני לחודיה אף דאינו מנהיג ברגליו. ופסק נמי דהיושב בקרון סופג את הארבעים. וא"כ קשה לדידיה קושית הגמרא מתניתין מני אליבא דר' מאיר כו' השתא יושב קני רכוב מיבעיא. ועוד דהא לא מצינו מאן דפליג עליה דשמואל בהא דמיפך למתניתין דכלאים ותני חכמים פוטרים את היושב בקרון. וא"כ היאך יפסוק הרמב"ם דלא כחכמים הלא יחיד ורבים הלכה כרבים. ולפי הנ"ל ניחא דהנה צריך לדקדק עוד בהא דפירש"י ד"ה אלא לאו רבנן כו' ותיובתא לרב יהודה דפשיט רכוב מיושב. מאי בעי רש"י בזה. ועיין במפרשי הש"ס. ויתבאר לפי דברינו בטוב טעם. דהנה אמרנו דקשה מאי פריך הש"ס השתא יושב קני רכוב מיבעיא הא מצינו לומר דאשמעינן דהוה קנין ניכר כנ"ל. וניחא לנו דא"כ ליתני מתניתין דילן ולמה לן מתניתין דיושב דכלאים הא ממילא הוה ידעינן מזה וכנ"ל. ולכאורה קשיא עוד דע"כ צריך למיתני תרווייהו והוא דאי הוה תני רק מתניתין דרכוב קני הו"א דלעולם יושב פטור והא דרכוב קני היינו משום דאית ביה תרתי דאזלי פורתא ותפיס בה ג"כ. משא"כ ביושב דהאי פורתא דיושב עליה לא מיקרי אזלא מחמתיה כלל. ולהכי יושב פטור. ועיין במפרשים. ואי הוה תני מתניתין דכלאים הו"א דהתם חייב משום דהוה מעשה. משא"כ בקנין דבעינן שיהא ניכר דאזלא מחמתיה. ולהכי צריך למיתני תרווייהו ומאי פריך הגמרא אמנם ניחא הא לר"י דפשיט רכוב מיושב כי היכי דפטר יושב ממלקות ה"נ לא הוה קנין. עיין בגמרא. א"כ מוכח דלר"י הוה מילתא דפשיטא דאי יושב לחודיה לא קני רכוב נמי לא קני, והיינו דאם זה לחוד וזה לחוד אינו קונה תרוייהו בהדדי נמי אינו קונה ואין סברא כלל לחלק בין רכוב ליושב. ולהכי פשיט מכח כש"כ דמה יושב דאינו סופג את הארבעים אלמא דלא מקרי כלל מעשה מכש"כ דלא הוה נמי קנין דהא בעינן מעשה ניכר וכנ"ל. והשתא שפיר פריך הגמרא השתא יושב קני רכוב מיבעיא. דליכא למימר דאשמעינן דהוה קנין ניכר דא"כ ליתני מתניתין דהכא לבד וכנ"ל וזה שפירש"י וקשיא לר' יהודה דפשיט רכוב מיושב דאל"כ הוה מצינו לתרוצי דאי הוה תני מתניתין לבד הוה אמרינן דוקא רכוב דאית ביה תרתי הוה קנין וכנ"ל משא"כ יושב דליכא רק חדא וכנ"ל. והשתא ניחא דעת הרמב"ם דודאי לדידן לא יקשה כלל הקושיא השתא יושב קני רכוב מיבעיא דהא מצינו לתרץ דאשמעינן הכא דהוה קנין ניכר וכנ"ל ומתניתין דהתם משמעינן דאף יושב לחוד נמי הוה מעשה וכנ"ל ודוק:

שם בריש המפקיד (דף ל"ג ע"ב) בתוס' ד"ה כגון פירות דקל כו'. וא"ת והכא אפי' אי עבידי דאתי האיך יקנה הכפל במעות ששילם והלא מעות אינן קונות כו'. ולפע"ד יש לתרץ קושית התוס' בטוב טעם. והוא דנ"ל דהא דקימ"ל דצריך בכל דבר ועסק קנין שיעשה הקונה. הוא רק להשלים דיבורם אף שהמקנה אומר שרוצה להקנות וכן נמי הקונה רוצה לקנות. מ"מ הא שכיח חזרה. ואולי אין דעתו מסכמת עוד להקנות הדבר בלב שלם. אך כשאנו רואים שעושין קנין אז מוכח שרוצים להקנות הדבר בלב שלם. ואין דעתם עוד להרוס העסק הלזה. ועפ"ז ניחא קושית התוס' דהכא לא מצרכינן שום קנין. דהא הכא אנן אמדינן דעת הבעלים שרוצים להקנות הכפל הספק עבור קרן הודאי שישלם לו השומר לכשתגנב וכמו שפירש"י ז"ל. וא"כ אף בלא קנין זוכה השומר בכפל שיבוא, אי לאו מטעמא דפריך הגמרא דהוא דבר שלא בא לעולם. ומצאתי אחרי כן בס' אסיפת זקנים על ב"מ שם על קושית התוס' הנ"ל וז"ל ואולי אפי' בלא קנין גמר ומקנה ליה כדאמר בסוף הפועלים אפי' תימא לא קני מידו. בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה כו' עיי"ש:

אלא דכתב וז"ל ומיהו לא יתכן טעם זה במסקנא דלרבא דאמר נעשה כאומר סמוך לגניבתה קנויה לך לא קני היכא דקיימא באגם משמע בהדיא כפ"ה דלא קני אלא במשיכת הפרה ולא בדבר אחר כו':

ולי קשיא מאד דאי נימא דצריך השומר כאן קנין לקנות גוף הפרה אודות הכפל האיך יקנה במשיכת הפרה. הא קיי"ל בחצר השותפין דהיכא דרוצה אחר מהן לקנות בחצי של חבירו שמקנה לו חבירו. לא קנה במה שעושה קנין בחצירו של חבירו כיון דלא ניכר דרוצה לקנות דהא בלא"ה אם היה רוצה לעשות שם היה יכול לעשות. והכא נמי הא בלא"ה היה צריך למשוך הפרה לרשותו כדי שישמרנה ולא מוכח שרוצה לקנות בגוף הפרה:

ולכן היה נראה לי כמו שכתבתי דאין השומר צריך כאן קנין. כיון דאנו אומדין דעתו שרוצה לקנות הכפל ורצונו לשלם לבעלים קרן הגנבה. אלא דלפי"ז תיקשי לכאורה מ"מ אי ניחא לאינשי קרן הודאי יותר מכפל הספק ולהכי הבעלים מקנים בלב שלם. א"כ האיך השומר רוצה להקנות קרן הודאי בעד כפל הספק. ואי ניחא ליה כפל הספק א"כ ודאי לא מקני לו הבעלים הכפל:

ועוד קשה דבגמרא מסקינן נעשה כאומר לו הרי פרתי קנויה לך מעכשיו כו'. ולישנא בתרא ס"ל נעשה כאומר סמוך לגנבתה כו'. ומסקינן בגמרא דאיכא בינייהו כו' אי נמי דקימא באגם כו'. וצריך להבין במה פליגי הני תנאי ובאיזה טעם:

ונראה ע"פ דאיתא לקמן בגמרא אי הכי כי משתבע מלוה נמי ליטרח לוה וליתי בשלמא מלוה ידע מאן דקא עייל ונפיק בביתיה ואזיל וטרח ומייתי לה. אלא לוה מי ידע מאן עייל ונפיק בביתיה דמלוה. א"כ הכי נמי נראה לי כן דהבעלים מקנים בודאי להשומר הכפל עבור הקרן. דהא לכשתגנב ודאי לא יוכלו לטרוח אחר הגנב ולמצוא אותו דהא לא ידע מאן עייל ונפיק בביתיה של השומר ולא יוכלו לידע מאן גנב הפרה וא"כ יפסידו גם הקרן. ולהכי ניחא להו להקנות כפל הספק וכנ"ל עבור הקרן. אבל לגבי שומר אמדינן דודאי רוצה לקנות בגוף הפרה כדי שיהיה הכפל שלו דהוא יוכל לטרוח אחר הגנב דידע מאן עייל ונפיק בביתיה או בחצירו ומובטח שימצא הגנב ובודאי רוצה לשלם. וזה נ"ל לתת טעם החולקין בלישנא קמא ובלישנא בתרא. והוא דנ"ל לתת טעם פשוט נמי דיותר ניחא להשומר כפל הספק בעד קרן הודאי מלבעלים דהא צריך לישבע אם נגנב או נאבד וניחא ליה לשלם וליפטר ויקנה נמי הכפל ואולי ימצאנו. ולישנא קמא נמי ס"ל טעם זה ולהכי ס"ל דמיד ומעכשיו מקנה לו הכפל דהא גם השומר רוצה לקנות מיד בודאי מטעם שלא יצטרך לישבע אף באמת וכנ"ל. וא"כ גם הבעלים מן הסתם מקנים הפרה מיד. ולישנא בתרא לא ס"ל כן אלא טעם הראשון ולהכי לא מקנה לו הבעלים אלא עד סמוך לגנבתה דיודעים הבעלים דעת השומר דאין רוצה לקנות הפרה אלא ע"מ שתגנב במקום שיוכל עכ"פ לטרוח אחר הגנב. ואי תגנב במקום שלא יוכל לטרוח בודאי לא ירצה לקנות. ולהכי אינו קונה אלא עד סמוך לגנבתה. וכמו שהביא הר"ן ז"ל ירושלמי דאם יש עדים על הגנבה שנגנבה באונס בשומר חנם לא קנה הכפל דודאי לא הקנו לו הבעלים ע"מ כן. והכא נמי אי אמדינן דעתיה שרוצה לקנות ע"מ שיוכל לטרוח אחר הגנב. ונגנב במקום שלא יוכל לטרוח לא הקנו לו הבעלים הפרה. וזה נמי שמתרץ הגמרא אי נמי איכא בינייהו דקיימא באגם. פי' דללישנא בתרא לא קני מטעם דהא נגנבה באתרא דלא ידע מאן עייל ונפיק שם וללישנא קמא קני כנ"ל:

שם דף לג ע"ב בתוס' ד"ה נגנבו כו' הקשו דיותר רבותא הוה ליה למיתני במתניתין שמודה השומר שפשע ואפ"ה אם שלם ולא רצה לישבע קונה הכפל עיי"ש בתוס':

ולפע"ד נראה לתת טעם לשבח אמאי דקתני במתני' נגנבו או נאבדו וכו' דהא בגמרא מקשינן על ר"י דאמר אפי' אמר הריני משלם קונה הכפל ממתניתין דקתני שילם אין כו' אימא סיפא כו' נשבע ולא רצה לשלם טעמא דלא רצה הא רצה קונה. ומסקינן אלא מהא ליכא למשמע מינה כו' וא"כ מסקינן כר"י דשומר קונה הכפל אפי' אמר הריני כו' ואפי' טוען שפשע יעו"ש. והשתא ניחא דאי הוה קתני במתניתין בטוען שפשע שילם ולא רצה לישבע דהיינו לשקר קנה הכפל וכו' הוה אמרינן דוקא שילם וכו' אבל אמר הריני משלם לא קנה הכפל. והא דקתני בסיפא נשבע ולא רצה לשלם דמשמע אף דאמר הריני משלם וכנ"ל בגמרא היינו משום דטוען דנגנבה וא"כ כיון דאמר רק הריני משלם קנה. ולהכי קתני במתניתין סתמא נגנבו וכו' דא"כ סתרי רישא לסיפא וא"כ ליכא למשמע מינה כלל וכדמסקינן באמת בגמרא:

שם דף לד ע"ב סלע הלויתני וכו' סלע הלויתיך עליו וה' היה שוה כו' יעו"ש. דחייב שבועה דמב"מ. והקשה בספר פ"י דאמאי חייב הא נאמן במיגו דאי בעי הוה אמר איני יודע כמה היה שוה. וקימ"ל דאין על המלוה לידע כמה היה שוה המשכון וא"כ יוכל לטעון ברצונו איני יודע כמה היה שוה והיה פטור דהוה כאיני יודע אם הלויתני דפטור יעו"ש בפ"י בסוגין:

ונראה לי לתרץ קושיתו בהקדם מה שנראה הטעם דאיני יודע אם נתחייבתי פטור ואיני יודע אם פרעתי חייב. והוא באיני יודע אם פרעתיך אמרינן דודאי לא פרע דאילו הוה פרע הוה זכר. ובאיני יודע אם נתחייבתי לך אמרינן ג"כ מסתמא לא חייב לו דאילו היה חייב הוה זכר ולהכי פטור. והא נמי דבכל מקום יש לתובע חזקה דאינו עובר על לא תגזול ואינו תובע אא"כ יש לו. אלא דיש נמי חזקה להנתבע כנגדו האי חזקה גופא דאינו עובר על בל תגזול כמו להתובע. אלא הא תינח בברי וברי. אבל בברי ושמא א"כ חזקה להאי דטוען ברי אבל להאי דטוען שמא ליכא חזקה דאינו עובר בבל תגזול דהא אינו יודע. וא"כ אף בטוען איני יודע אם הלויתני יהא חייב. אמנם ניחא דממ"נ איכא ליה חזקה דאי באמת אינו יודע א"כ מוכח דלא הלוה לו דאל"כ הוה זכר וכנ"ל. ואי באמת יודע אלא דברצון טוען איני יודע אית ליה חזקה דאינו עובר בבל תגזול כמו להתובע וכנ"ל. וא"כ הכא ניחא דאי הוה טוען איני יודע כמה היה שוה היה חייב דהלוה היה נאמן בברי שלו משום דאינו עובר על בל תגזול. וליה ליכא שום חזקה. דמנא ליה לידע כמה שוה המשכון וכנ"ל:

ובזה אמרתי נמי לתרץ קושית התוס' בשבועות ד"ה בעה"ב טרוד בפועליו. והקשו התוס' דלא יהיה ברי של בעה"ב אלא כאיני יודע והניחא למ"ד ברי עדיף אלא למ"ד לאו ברי עדיף כו' עיי"ש. והשתא ניחא דהתם איכא להאי דטוען שמא עכ"פ חזקה וכנ"ל אבל בעה"ב כיון דטרוד אין לו חזקה כלל:

תוכן העניינים

עצי בשמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה