עץ יוסף על שיר השירים רבה· רבי חנוך זונדל ב"ר יוסף
פרשה ב · פרק יד
מהו יונתי. ר"ל דהיה לו לומר יונה בחגוי הסלע, כן הוא בהדיא בשמות רבה פרשה כ"א (סימן ה):
ויהי אפרים כיונה פותה. אלמה דיונה רמז לפתיות ותמימות הילכך יונתי על שם שהם תמימים לי:
אצלי הם כיונה פותה. כן צריך לומר ופירושו נוח להתפתות:
שבטים משולים כחיות. משום דחזר יעקב וכללם כאחת בבראשית רבה פרשה צ"ט (סימן ד):
מן השבת ומן המילה. אין הכי נמי מכל המצות, אלא נקט הני משום דעל הני גזרי גזירות טפי וכמו שגזר אנטיוכוס, משום ששבת ומילה הם יסודי התורה, כי מצות שבת מורה על חידוש העולם ושיש בורא שברא את העולם כרצונו וחכמתו וזהו קבלת מלכות שמים, ומילה מורה על קבלת עול מצות והוא האות בבשרנו שאנחנו עבדיו לשמור מצותיו חוקותיו ותורותיו יתברך:
כי פקד ה' וכשיצאו ישראל ממצרים רדף אחריהם פרעה ויצעקו אל ה' התחיל משה אף הוא מתפלל לפני המקום אמר הקדוש ברוך הוא כו'. כן צריך לומר. ועיין שמות רבה פרשה כ"א:
אין למלכא למה נבוכדנצר. כן הוא בויקרא רבה פרשה ל"ג (סימן ו), ועיין במדבר רבה פרשה ט"ו (סימן יד [יא]), ובתנחומא סדר נח (סימן י) וסדר בהעלותך (סימן ט) ומה שכתבתי שם:
אלא כך אמרו לו כו'. וזה לשון בעל מנחת שי מלת מלכא באתנחתא ומלת נבוכדנצר בזקף קטן וברביעי שהוא התחלת דבור, שאמרו לו נבוכדנצר לא תשחין וגו' וקראו לו בשמו ולא קראו לו מלכא:
וגולגליות כו'. שמות מיני מסים הם:
נבוכדנצר נבח ככלבא כו'. דרש נבוכדנצר נוטריקון נבו כד נצר, ומפרש נבו נבח, וכד קולתא, דכדה על שכמה (בראשית כד, מה) מתרגמינן וקולתא, ונצר נצר כצרצרא, ופירושו שבכעסו נבח ככלב והתמלי חימה ככד הנפוח, וצעק כצרצורא שהוא מין עוף כדפירשו קצת המפרשים (יפה תואר):
בסיני אנכי ה' אלהיך. פירוש ששני דברות הראשונות שמעו מפי הקדוש ברוך הוא בעצמו (ידי משה):
על שם לא תשא. הכוונה לזה דאיתא לעיל פרשה זו סימן י"ח שהשביע את ישראל בדורו של שמד שימסרו נפשם על קדושת שמו (ידי משה):
לקמפין. פלטין רחב ששוחק שם המלך, והמוסף הערוך כתב פירושו בלשון רומי שדה מרווח הן לטייל הן לצחוק:
מה עשה הקדוש ברוך הוא חיזק כו'. אף שעשה הקדוש ברוך הוא כן כדי לטובעו בים לדונו מדה כנגד מדה על שהטביע ילדי ישראל בים, מכל מקום וכי קצרה יד ה' מלהושיעם בלא צער זה, וגם לחזק את לב פרעה גם כן (תולדות נח [בשמות רבה שם]):
מהו הקריב. שהוי ליה למימר קרב, אבל הקריב משמע הקריב אחרים:
כיון שראו אותם. פירוש כיון שראו ישראל את מצרים:
השמיעיני את קולך זו השירה. בילקוט גרס השמיעיני את קולך וייראו מאד ויצעקו:
בסתרו של סיני. וכדאיתא בילקוט יונתי בחגוי הסלע שנתלש ההר ממקומו וקרבו ועמדו תחתיו שנאמר (דברים ד, יא) ותקרבון ותעמדון תחת ההר:
כהטבת הנרות כו' כהטבת הקטרת. ביאורו שהטבת הקטרת אי אפשר זולת אמצעי כמו שכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות תמידים (ה"ט) וזה לשונו אין המקטיר מקטיר עד שהממונה אומר לו הקטר, ואם כהן גדול הוא אומר לו הממונה אישי כהן גדול הקטר, אבל הטבת נרות אי אפשר על ידי אמצעי שאם כבה נר אחר לא יוכלו להדליקה על ידי אמצעי מנר אחר שהדליקו מהמנורה כמו שכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות תמידים ומוספים (הי"ג) כל נר שכבה מהם מדליקו מנר חבירו ואינו יכול להדליקו בנר אחר, וקמיפלגי הנך תנאי אם מה שאמר הקדוש ברוך הוא הטיבו אשר דברו קאי למה שדברו קודם מתן תורה שלא היו רוצים על ידי אמצעי רק רצונם היה לראות מלכם בלי אמצעי, וזה כהטבת נרות שהיה בלי אמצעי, או הטיבו אשר דברו קאי למה שדברו אחר מתן תורה שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה שהיו רוצים לשמוע על ידי אמצעי, וזהו כהטבת קטורת שהיה על ידי אמצעי (יד יוסף):
וירא העם כו'. שזכו ישראל לראות כל זה משום שהיו נעשים אש כולו רוחני ונזדכך חומר גופם על ידי שבטל מהם זוהמת הנחש אז ונעשו כבריה חדשה:
הראיני את מראיך זה התלמוד כו'. ובספר ישן גרס הראיני את מראיך זה מעשה הטוב השמיעני את קולך זה התלמוד, וכן מוכח לקמן (מתנות כהונה), וכן הובא נוסחא זו בספר נפוצות יהודה, וזהו שמסיים אחר כך כי קולך ערב זה התלמוד ומראך נאוה זה מעשה הטוב:
גדול הוא המעשה. בשביל שהמעשה היא השלמת האדם שיושלם האדם בעצמו על ידי המעשה, שהרמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח אברים, ושס"ה לא תעשה כנגד שס"ה גידין, ואף כי התורה בודאי יש לה מעלה עליונה מצד שהתורה היא שכלית, ובודאי מעלת השכל הוא יותר אפילו מן המצות דסוף סוף הם מעשים שהאדם עושה בגופו הגשמי אף כי לא ידע טעם המצוה, מכל מקום לענין זה שהמצוה משלמת האדם, שאדם שלם, זה יותר גדול, למשל כי אף שהיין יותר נחשב מן הלחם כי היין משמח אלקים ואנשים, מכל מקום הלחם מפרנס ומשלים את האדם, ולפיכך מעלת הלחם שבו יושלם האדם, יותר עליון מן היין שהוא תוספת המדרגה ולא יושלם האדם על ידו, וכך המעשה שהוא השלמת האדם, הוא יותר מן התורה שאינה השלמת האדם, ולפיכך סבר ר' טרפון גדול המעשה, ורבי עקיבא סבירא ליה התלמוד גדול שהיא שכלית ובודאי מעלת השכל היא יותר אפילו מן המצות.
נמנו וגמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. פירוש שהתלמוד שתיהן בו שהוא בעצמו מעשה שהוא מצוה, ומביא לידי מעשה (נתיבות עולם נתיב התורה) נמצא שניהם בידו, שבמעשה אין בידו תלמוד, ובתלמוד אף שהיא בעצמה מעשה שהיא מצוה מכל מקום אין בידו שאר מעשה מצות, אך לפי שהיא מביאו לכל המעשה מצות, הרי שתים בידו, וטובים השנים מן האחד:
על דעתיה דרבי מאיר. כלומר בשם רבי מאיר:
באוהל מועד. עיין לעיל פ"א סימן י"ב, פלוגתא דרבי מאיר ורבנן:
וירונו שירה נאה אמרו כו'. וכדאיתא בילקוט שם וירא העם וירונו לכך נאמר רננו צדיקים בה', רננו צדיקים לה' אין כתיב כאן אלא בה' בזמן שהם רואים אותו, וכן אתה מוצא וירא ישראל את היד הגדולה התחילו מרננין אז ישיר משה וגו':
עד היכן עמד להם אותו הקול. שקול זה היה להם זכות גדול כדאיתא בילקוט יתרו רמז רע"ו ויענו כל העם יחדיו ויאמרו לא ענו בחנופה ולא קבלו זה מזה אלא השוו כולם לב אחד ואמרו כל אשר דבר ה' וגו':
להשמיע קול אחד. וזה מרמז על ויען כל העם קול אחד ויאמרו וגו':
ארבע העגלות כו'. פסוק הוא בפרשת נשא, ומפרש בבמדבר רבה פרשה י"ב (סימן יח) שאותן הבקר הקריב שלמה:
פסחא. כשאוכלים את הפסח בבית ואומרים עליו הלל עולה למרום:
ומתברא אגרייא. כן צריך לומר, וכן הוא בפסחים דף פ"ה סוף ע"ב, ופרש"י לקול המולת ההמון ההלל דומין כאילו הגגין מתבקעין, שהיו אומרים הלל על הפסח כדתנן פסחים דף צ"ה הראשון טעון הלל על אכילתו, עד כאן:
כי קולך ערב זה השיר. והיינו שיר הלוים על הדוכן ממש:
מפני מה נתעקרה רבקה כו'. דייק זה מרכתיב ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, והיה לו לאקדומי העקרות תחלה ותהי רבקה עקרה ויעתר יצחק כדאקדים קרא לעולם העקרות לסיבת הלידה, אלא דהכי קאמר בכדי שיעתר יצחק היתה עקרה כי לא רצה ה' לפוקדה אלא בתפלה כדי שלא יאמרו אומות העולם שתפלתם עשתה פירות, ורצה לומר כדי שלא יהיה להם פתחון פה לקבל שכר שתפלתן עשתה פירות (יפה תואר). ועיין בבראשית רבה פרשה ס' סימן י"ד:
מפני מה נתעקרו אמהות. שכל הארבעה אמהות היו עקרות כדאיתא במדרש אגדת בראשית פרשה נ"ב בהדיא, וכן איתא בבראשית רבה פרשה ע"א, אבל בילקוט ראובני סדר ויחי איתא בשם ספר הפליאה שלאה לא היתה עקרה, ועיין בתנחומא סדר (וארא) [וירא] ומה שכתבתי שם:
כדי שלא יהיו מתרפקות. כן צריך לומר, וכן הוא ביפה תואר בבראשית רבה פרשה מ"ה סימן ה' בשם מדרש דכאן, ופירש שעל ידי שהן עקרות לא יהיה להם געגועין על בעליהן מצד נויין, שמצד העקרות יתבזו בעיניהם, ולא יהיה בטחונם באהבת בעליהן רק יהיו עיניהן נשואות לשמים, ובורר שם הגירסא כדי שיהיו מתרפקות על בעליהן בנויין עד כאן, ופירושו שיהיו דופקים על לב בעליהן בנויהון, שעל ידי העיבור יתכערו, ולכן נתעקרו שישארו בנויין ויהיה להן געגועין על בעליהן, וזהו ומראך נאוה, וזהו לטובת הנשים:
מתרפקות. מלשון (להלן ח, ה) מתרפקת על דודה:
כדי שיצאו רוב שנים בלא שעבוד. פירוש רוב השנים שנגזר גירות על זרע אברהם יצאו בלא שעבוד, דגירות נתקיים משעה שנולד יצחק כדאיתא בבראשית רבה פרשה מ"ד (סימן יח), וענוי ושעבוד היינו במצרים לבד, וארבע מאות שנה דקרא לא קאי אלא אגירות, ולפי שהשעבוד לא התחיל עד מות יוסף וכל אחיו, נמצא שרוב השנים היו בלא שעבוד, שמשנולד יצחק עד בואם למצרים קץ שנה ושבע עשרה שחי יעקב במצרים הרי מאתים ושבע בלא שעבוד, ואילו לא נתעקרו האמהות היו השבטים שעל ידם נתגלגלה ביאתם למצרים קודמין בעולם והיו יורדים למצרים מקמי הכי ויעקב והשבטים מתים מקמי הכי והיה השעבוד קודם (יפה תואר ועיין שם עוד):
כדי שיהנו בעליהן בנויין. שלהיותם פרושים מתענוגי העולם צריך יופי טפי בנשותיהם כדי שיתעורר לבם לדבר מצוה (יפה תואר):
היא מתעכרת. כן צריך לומר בכ"ף, וכן הוא בבראשית רבה:
ככלה בתוך חופתה. וברבה שם מסיים והיו מטרונות באות לשאול בשלומה של שרה, פירוש כדי לראות בהוד יפיה שהיתה ככלה:
לשמוע שיחתן. פירוש תפלתן. וטעם תאות תפלת הצדיקים, כדי שיכירו שטובתן מחסדו יתברך ולא מהשתדלותם או מזלם או זכותם (בעל העקרים בשי"ז). ועיין בתנחומא סדר תולדות (סימן ט) ומה שכתבתי שם:
יונתי אומר לכם מפני מה העקרתי אתכם כו'. ורמז העקרות בחגוי הסלע שהן כסלע שאינו עושה פירות, וכן בסתר המדרגה שנסגר רחמן הפך ויפתח את רחמה, הראיני את מראיך שהוא הראותו את פני ה' כלומר שיכוון לבו אליו ולא יחשוב שמקרה קרה לו או כחו ועוצם ידו. ולפי שהתפלה אפשר במחשבה לבד וכמו שאמרו (תענית ב, א) אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ובאמת הקדוש ברוך הוא מתאוה לשיחתן שגם הדבור סגולה מצד עצמו, לכן אמר השמיעיני את קולך, וזהו שאמר כי קולך ערב ומראך נאוה, ובזוהר (ח"ג סא, א) מפרש ומראך נאוה שבזכות מעשיהן הטובים דיוקניהון חקוק למעלה בכסא הכבוד: