עץ יוסף על שיר השירים רבה· רבי חנוך זונדל ב"ר יוסף
פרשה ב
פרק א
חביבה כו'. דרש חבצלת נוטריקון חביב בצל, או חביון בצל, צל אל, ועיין בענף, ובילקוט הגירסא נשתנית לשבח:
מנון עבורי. האדון הוא לנגדי, מנון פרש"י ורלב"ג בספר משלי (כט, כא) אדון, כמה דאת אמר (תהלים עב, יז) לפני שמש ינון שמו:
בידי ולבי. כלומר בכל מאמצי כחי בגוף ונפש. ואפשר בידי הוא כנגד נעשה שהיד הוא כלי העשיה, ולבי הוא כנגד נשמע, כמו שאמרו באותיות דרבי עקיבא (אות למד) הלב שומע שנאמר (מלכים א' ג, ט) לב שומע לשפוט:
ורמוסה. לשון (ישעיה כח, ג) ברגלים תרמסנה:
המדבר אמרו. שלמה אמרו בשם המדבר שכך אמר המדבר אני מדבר כו':
חבוים בי. פירוש טמונים בי:
שנאמר יחיו כו'. אפשר שצריך לומר שנאמר (ישעיה כ"ה, ז) וּבִלַּע בָּהָר הַזֶּה פְּנֵי הַלּוֹט הַלּוֹט עַל כָּל הָעַמִּים וְהַמַּסֵּכָה הַנְּסוּכָה עַל כָּל הַגּוֹיִם (שם ח) בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וגו', לכשיבקשם הקדוש ברוך הוא ממני אחזירם לו שנאמר (שם כ"ו) יחיו מתיך נבלתי יקומון, וארטיב מעשים טובים כשושנה ואומרת שירה לפניו שנאמר (שם כד) מכנף הארץ זמירות שמענו, ועיין הגירסא בילקוט:
אחזירם לו. שנאמר שם (כו, יט) וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל, רפאים פירושו המתים:
לא היא חבצלת כו'. בתמיה, וכי חבצלת ושושנה לאו אחת היא, והכי גרסינן בספר ישן בהדיא. ומתרץ כל זמן שהיא קטנה נקראת חבצלת כו', עיין בענף סימן א' ותבין:
שחבויה בצילה. פירוש בצל עצמה, כי היא מסובבת בכיס ירוק מלמעלה, וכמו שכתבתי בענף סימן א' עיין שם:
וכשידלני. וכשיגביה אותי כמה דאת אמר (תהלים ל, ב) ארוממך ה' כי דליתני:
בצר פקדוך. יפקדו אותך בשירה כשיזכרו מה שאירע להם בצר ויאמרו שירה על הגאולה (מתנות כהונה):
מעמיק עיניך בי. משגיח בי, ולשון עמקים קדריש:
בעמקי גיהנם. כדמפרש ואזיל, ועיין בענף כאן:
אלו עבדו עבודה זרה ואלו כו'. ולכאורה חלילה לומר כן על עם ישראל, ואפשר שהכוונה על דרך שאמרו כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, כל המלבין את פני חברו כאילו הרגו, וכן יש כיוצא בזה לענין גילוי עריות, ואין להאריך:
אם כן ירדו כל כו'. וישראל ירדו גם כן והקדוש ברוך הוא עמהם, עיין ילקוט תהלים:
דבר אחר שבטך אלו היסורין. נראה דהני תיבות דבר אחר מיותר:
שבטך אלו היסורין כו'. כוונת המאמר שאמרו חז"ל (ברכות ה, א) ששלשה מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל ולא נתנן אלא על ידי יסורין, ואחד מהם תורה, ולכאורה יקשה הא אמרו חז"ל בברכות (שם) כל העוסק בתורה יסורים בדלין הימנו, אך הדבר ברור כי כדי להשיג החכמה והתורה קודם שישיג אותה צריך לאדם להיות לו יסורים פת במלח תאכל וכיוצא להשיג אותה, אבל אחר שכבר השיגה הוא זוכה שהיסורים בדלים הימנו, וזהו שבטך אלו היסורים שקודם שהשיג התורה, ומשענתך זו התורה (כמה דאת אמר (במדבר כא, יח) במחוקק במשענותם) שהשיג, המה ינחמוני.
יכול בלא יסורים רצה לומר יכול שמתנחם רק בזה שהוא בלא יסורים שבדלים הימנו, אבל אינו זוכה על ידי התורה לטוב וחסד, תלמוד לומר אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי, יכול בעולם הזה, תלמוד לומר ושבתי בבית ה' לאורך ימים כן צריך לומר, וכן הוא הנוסחא בספר אהבת עולם, ורצה לומר יכול שאינו זוכה לטוב רק בעולם הזה, תלמוד לומר ושבתי בבית ה' לאורך ימים בעולם שכולו ארוך (ספר הנזכר לעיל):
פרק ב
אלא אביה היה רמאי כו'. כלומר שהכתוב ספר בשבחה שאף שאביה ואחיה ואנשי מקומה רשעים, כלומר שתולדתה יצא מביניהם ולא נמשכה אחר שרשם הרע, והיא דומה לשושנה בין החוחים, כלומר שמעלת השושנה היא מצד גדילתה בין החוחים שטבע המקום אינו ראוי לגדל שושנה ואף על פי כן נתגדלה שם בהשגחה נפלאה, וכן רבקה כי אף על פי שהיתה מוכנת לרע גם מצד טבע אנשי מקומה מכל מקום התגברה בבחירתה למוטב:
כללן כולן ברמאות. כן צריך לומר, וכן הוא שם (בראשית רבה סג, ד), ולשבח יעקב הוא דאתא שלא למד מעשיהם הרעים:
כך גאולתן של ישראל כו'. אף על גב דהוו בהם קצת צדיקים כמו שבט לוי ומשה ואהרן ושאר צדיקים הדומים לשושנה בין החוחים, מ"מ לא היתה מדת הדין נותנת שיגאלו משום שהעולם נידון אחר רובו, ועיין בענף:
גוי מקרב עם כו'. דאף על גב דישראל נמי איקרו גוי כאומרו (דברים ד, ח) ומי גוי גדול, ואיקרו נמי עם בכמה דוכתי, מכל מקום לא הוי ליה למקרינא יחד בשם אחד להבדיל בשמם (יפה תואר):
ואלו ערלים. וזה גנאי להם שכבר נצטוו על המילה מאברהם, ומכאן ראיה למה שאמרו בשמות רבה פרשה א סימן י' שמעצמם הפרו ברית מילה, וכן משמע בשמות רבה פרשה י"ט סימן ו', ובמדבר רבה פרשה ט"ו סימן ו', ופליגי על פרקי דרבי אליעזר פרק כ"ט דאיתא שם שפרעה מנע מהם ברית מילה, ועל כל פנים צריך לומר לא שכולם היו אטומים ומגדלי בלורית אלא ברובה קאמר:
ואלו מגדרי בלורית. וזהו מילתא דעבודה זרה כדאמרינן (עבודה זרה כט, א) הגיע לבלוריתו שומט את ידו כו':
ואלו לובשי כלאים. ואף שלא הוזהרו עדיין בכך, אך כבר כתב הרב בח"ג פל"ז שהכלאים מסעיפי עבודה זרה הוא:
שאסר הקדוש ברוך הוא עצמו בשבועה. שאסר פירושו שקשר כמה דאת אמר (במדבר ל, ג) לאסור איסר:
בטרוניא. בעלילה ואלמות, שבא הקורה בעלילה כנגד מדת הדין מטענת השבועה:
אמר רבי יודן כו'. מייתו להו הכא לומר שלמען שמו הוא שגאלם אף על פי שלא היו כדאין שיגאלו:
שאינו מן המנין. לפי שהשני נאמר על מצרים הגוי המר לא ימנה בכלל קדוש השם (יפה תואר):
שבעים ושנים שמות הן. ונראה דעל שם בן ד' קאמר כי יש בו רמז שבעים ושנים שמות לפי חשבונו עם החשבון הקודמי (יפה תואר), אבל בבראשית רבה פרשה מ"ד (סימן יט) ובויקרא רבה פרשה כ"ג (סימן ב) איתא ששמו של הקדוש ברוך הוא שבעים ושנים אותיות, ופירושו שבעים ושנים אותיות כנגד שם ע"ב שנגאלו בו (יפה תואר):
לאחר עשרים וששה דורות. משנברא העולם:
דור אנוש נמחה מן המים. שעלה הים והציף את העולם:
דור הפלגה במים. כדאיתא בבראשית רבה פ' ל"ח (סימן י [טז]) רבנין אמרין אין ויפץ אלא ויצף, הציף עליהם הים והציף שלשים משפחות מהם, וזהו שאמרו בשמות רבה פרשה א סימן י"א (ט), ובמסכת סוטה פרק קמא דף י"א ע"א, והם אינם יודעים שעל כל העולם אינו מביאו אבל על אומה אחת מביא, וכן איתא בבראשית רבה ריש פרשה ה' שגם דור הפלגה נידון במים, וכן איתא בבראשית רבה פרשה כ"ג סימן י"א (ז), אבל ר' אלעזר שם בבראשית רבה (פרשה ה) סימן ה' (ו) סבירא ליה שלא הציף הים אלא בדור אנוש ולא בדור הפלגה, ולכן אמרו שם בשמות רבה פרשה א ובמסכת סוטה הנזכר לעיל, לומר עוד אי נמי הוא אינו מביא אבל הם באים ונופלים לתוך המים, ודו"ק:
ה' למבול ישב. פירוש שבקש ה' להשחית העולם כמו שעשה בדור המבול, לולי התורה שישראל קבלו, וזה שאמר י"י עוז לעמו יתן דהיינו מתן תורה, וזהו שאמר הביא קצצים לקוצצו דהיינו כשבא ליתן התורה שהיה העולם כולו תלוי בדין שאם לא יהיו ישראל מקבלים התורה היה מחזיר העולם לתוהו ובוהו כדאיתא בריש רות רבה ובכמה דוכתי, אך בזכות התורה נתקיימה העולם:
ונטלה והריח בה כו' ושבת נפשו עליו כו'. סבירא ליה שפרשת ואל משה אמר עלה אל י"י היה אחר מתן תורה כרבי יוסי בר יהודה דמכילתא (יתרו פרשה ג), וא"כ מאמר כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע דכתיב התם הוה בתר עשרת הדברות, ולהכי מדמה עשרת הדברות להרחת השושנה כי אז התחיל ליהנות מהם, אמנם מאמר נעשה ונשמע מדמה לישוב נפש אשר אחר הריח, כי במאמר זה שנתחייבו בכל מה שישמעו עשו נחת רוח לגמרי, ואף על גב דמקמי מתן תורה אמרו כל אשר דבר ה' נעשה, אפשר על קבלת עשרת הדברות לבד, ועוד שבקדימה נעשה לנשמע כמה מעלות טובות שאמרו חז"ל שהורו על תמימות לבם ושנדמו למלאכי השרת (יפה תואר). ועיין מה שכתבתי לעיל פ"א סימן נ"ה בענף מעלת קדימת נעשה לנשמע:
אמרי ליה פרוס את שמע. בויקרא רבה פרשה כ"ג (סימן ד) גרס על שמע:
לינא חכים. איני חכם בזה כלומר איני יודע:
עבור לפני התיבה אמר להו לינא חכים אמרין דין. כן צריך לומר וכן הוא בויקרא רבה שם:
דמתגלגלין ביה. שמתפארים בו שהוא אדם גדול, לשון (ויקרא רבה פרשה ה סימן א) גלוג לאמך (יפה תואר). ויש מפרשים שטורחים בשבילו:
על מגן. תרגום ועבדתני חנם (בראשית כט, טו) ותפלחני מגן, וכן בלשון ישמעאל (מוסיף הערוך):
נתכרכמו פניו. פירוש נתבייש פניו:
חולניות. חולה:
תני ליה עובדא. ספר לו המעשה. אמר ליה רוצה רבי ללמוד. אמר ליה אין. פירוש אני רוצה, וְלִמדו:
אתחסם רבי אלעזר. יש מפרשים שהיו קוראין אותו חסמא על שם (דברים כה, ד) לא תחסום שור, וקשה איך יקרא חסמא שם גנאי על שהיה מקודם פיו חסום ולא ידע להשיב, ועוד הא קראו חסמא אחר שידע לפרוס על שמע ועבר לפני התיבה. על כן נראה כמו שפירש המתנות כהונה על שם שנתחזק, ובכמה מקומות מצינו שנקרא רבי אלעזר בן חסמא, ואף על פי שלפי מה שכתבתי לא היה בן חסמא אלא שהיה נקרא חסמא על שם טעם הנזכר לעיל, מכל מקום אין צריכין למחוק תיבת בן, כיון דתיבת בן הוא שם התואר, מה לי אם נקרא חסמא או בן חסמא, והכל סובב על קוטב אחד:
אתחסם. פירוש נתחזק, כההיא דגרסינן בפרק המביא כדי יין (ביצה לד, א) ברעפים חדשים מפני שצריך לחסמן ופרש"י להקשותם בהיסק ראשון הם מתחזקים ומתקשים (יפה תואר):
דיהוין גוברין בכל מילי. פירוש יהיו אנשים בכל דבר:
רוח צפון יוצאה ומטה אותה כלפי דרום והחוח עוקצה. רוח דרומית יוצאה ומטה אותה כלפי צפון והחוח עוקצה אף על פי כן. כן צריך לומר וכן הוא בויקרא רבה פרשה כ"ג (סימן ה):
ארנוניות בורסגניות. מיני מסים הם:
כלפי אביהם שבשמים. ולא יסורו ממנו וגם לא יהרהרו אחר מדותיו ואין תולין הדבר במקרה, אבל מבקשים מה' שיעזרם, ולהכי מייתי עיני תמיד אל ה', ואף על פי שהמזמור הזה בשם דוד נכתב, תפלה הוא כנגד כל ישראל, והראיה דמסיים ביה פדה אלהים את ישראל (יפה תואר):
בגאולת מחר. הגאולה העתידה במהרה קורא כן כדאיתא בפרק חלק (עיין סנהדרין צח, א) אימתי קאתי מר, אמר ליה מחר:
כגון חלמיש כו'. כל אלה שמות מקומות ובהם היו דרים רשעי עמון ומואב כדאיתא ביבמות דף ט"ז, ב' קידושין דף ע"ב, ב' ובאיכה רבתי (א, נב) פסוק פרשה ציון בידיה ובויקרא רבה פרשה כ"ג (סימן ה):
הדא הוא דכתיב זאת ירושלים כו'. ואף על גב דהיינו בזמן שהיו ישראל במקומות ההם, ועתה מפוזרים, מכל מקום ילפינן מינה שה' מסבב את ישראל בצריהם, ונפקא מינה שכן יהיו בכל מקום עד שיגאלם:
והיו וגו' משרפות סיד מה כתיב בהו ה' בדד ינחנו. כן צריך לומר וכן הוא בויקרא רבה הנזכר לעיל. ופירושו מה כתיב בהו, בישראל, וכדמפרש בספרי אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל כדרך שישבתם יחידים בעולם הזה ולא נהניתם מן אומות העולם כלל, כך אני עתיד להושיבכם לעתיד לבא, ואין אחד מן אומות העולם נהנים מכם כלום:
והיא כמושה. פירוש נקמט, ודבר זה מיוחד בשושנים יותר משאר צמחים, שהם יותר רכים מכל הצמחים, ולכן השרב ירשום בהם יותר, וכן הֲפרָחָתָהּ בטל הוא יותר משאר צמחים שכל עליה מוסגרות בגבעול שלה הנקרא קונג"ה, וכשירד הטל עליה תפתח ויתפשטו עליה בתוך עשרים וארבע שעות, וכן ישראל גלותם מכל גלות אומות העולם כמו שאמרו באיכה רבתי (א, כח) גבי גלתה יהודה מעוני, והצלחתם בגאולה תהיה גדולה ותהיה בפתע פתאום בלי הדרגה כהצלחת כל האומות (יפה תואר):
והיא כמושה. והא דכתיב בין החוחים אתא לומר שעל ידי שהיא בין החוחים שאין להם ענפים ופרחים שיגינו עליה לכך השרב מכה אותה הרבה (יפה תואר):
שצלו של עשו קיים. היינו מערכת מזלם, על דרך (במדבר יד, ט) סר צלם מעליהם (יפה תואר):
אינה בטלה לעולם אלא על גב ריחה. וכן הוא בויקרא רבה שם, כלומר שאינה בטלה לעולם, אלא תמיד היא עומדת על גב ריחה, שלעולם ריחה נשאר בה ואינה בטלה מזה שאפילו כשהיא יבשה, ובאיזה אופן שתהיה עמד ריחה בה, וכמו שכתוב בזוהר שמות דף כ' ע"א שאפילו צומקין אותה באור והוא מתהפך ללבן לעולם ריחו לא זז ממנו, וכן ישראל אין ריח מצות ומעשים טובים בטל מהם, שאפילו שהם בצרות לעולם מקיימים מצות ומעשים טובים. ואפשר שהגירסא מה שושנה אינה נטלת אלא על גב ריחה כך ישראל כו', אינן ניטלין כו', ופירושו שהשושנה אינה נלקטת אלא בשביל ריחה (יפה תואר):
שושנה זו אינה אלא לריח כו'. כי דבר מאכל הוא לעצמו לאכול ולשבעה, וא"כ היא כמו שהיא נבראת לעצמה, אבל הדבר המוּרח שריחה נודף למרחוק הוא כאילו אינו מכוונת מצד עצמה רק מצד ריחה, כך הצדיקים הנשתלים בכל דור שהם צדיקים מלידה ומבטן בלי הגברה, כלומר צדיקים הנמצאים בעולם שהם צדיקים גמורים מעת הוולדם, המה לא נבראו בעבור עצמם כי הם נשמות טהורות, ורק בעבור גאולתן של ישראל שיגינו עליהם זכותם עד שיזכו לגאולה:
תחלה וסוף. כלומר שמתחלה ועד סוף, שעל ידי שהיא לריח אינה נאכלת ועומדת לפניהם בכל הסעודה:
הן הן לעולם הבא. שהם קיימים לעולם על דרך (מלכים ב' יד, כז) ולא דבר ה' למחות את שם ישראל, כן יעמוד זרעכם וגו' וכאלה רבים, וגם כן יהיו לפני ה' תמיד שלא יחליפם באומה אחרת כמו שאמרו (גיטין נז, ב) גבי ה' האמירך היום כו' (יפה תואר):
נכרים בין אומות העולם. כן צריך לומר. כלומר הם נכרים באומנתם הטהורה וחשובה ביניהם:
לשבתות וימים טובים. שהם ימים הקדושים, כך הם מתוקנים לגאולת מחר, שאז יהיה עיקר הקדושה והתענוג:
הייתם דומים לשושנה. אף על גב דאמר לעיל גוי מקרב גוי אלו ואלו כו', מכל מקום היו גדורים מן הערוה כדאיתא בויקרא רבה פרשה ל"ב (סימן ה) ובהא מילתא הוא דהוי כשושנה בין החוחים (יפה תואר):
פרק ג
הכל בורחים ממנו כו'. כוונת המאמר שאילן התפוח אין אדם נהנה בצלו לפי שאין לו צל גדול כשאר אילנות, מכל מקום מי שהוא חכם, לתקות טובת הפרי וריחו ומתיקותו וערבותו אל החיך ישתוקק לישב בצל המועט ההוא, כך אף על פי שיסורין באין על האדם שעובד את השם, ואינו מצליח בעולם הזה בהיותו יושב בסתר עליון ובצל שדי יתלונן, ראוי לו שלא יעזוב תומו בהיותו מקוה השכר העתיד לבא ומתיקותו וערבותו למכירים בו:
כך ברחו אומות העולם משבת כו'. לפי דרש זה דודי קאי אהקדוש ברוך הוא וכן הוא בהדיא בשמות רבה פרשה י"ז (סימן ב):
יכול אף ישראל כן. דאיתא בפסוק (שמות יט, יז) ויוצא משה את העם שני פירושים, פירוש אחד כפרש"י כחתן היוצא לקראת כלה, פירוש שני איתא בילקוט שהוציאם בעל כרחם, וזה שאמר יכול כו' וכפירוש הילקוט, תלמוד לומר בצלו כו' וכפרש"י (אסיפת אמרים):
מוציא ניצו. פירוש חנטת פירותיו קודם לעליו. ובפרק רבי עקיבא (שבת פח, א) הקשה ר"ת שהרי אנו רואים שגדל כשאר אילנות, ומפרש דתפוח היינו אתרוג, וריח אפך כתפוחים (להלן ז, ט) מתרגמינן כריחא דאתרוגא, ואתרוג פריו קודם לעליו שדר באילנו משנה לשנה ואחר שנה נושרין עליו של אשתקד ובאין עלים אחרים הוי פריו קודם לאותן עלין:
כך ישראל כו'. ולפי דרש זה נראה דקאי דודי אישראל, ואפשר שגם לפי דרש זה קאי דודי אהקדוש ברוך הוא והכי קאמר קרא כשם שיש לתפוח תוספת שבח על עצי היער כן החשיבני דודי זה הקדוש ברוך הוא בין הבנות היינו אומות העולם כי הם לא רצו לקבל התורה אפילו לאחר השמיעה, וישראל הקדימו נעשה לנשמע, הרי שיש הפרש גדול ביניהם מן הקצה אל הקצה:
זה ניצו קודם לעליו כו'. מדמה המעשה לפרי, והשמיעה לעלין, כי המעשה עיקר כמו ששנינו (עיין אבות פרק א משנה יז וקידושין מ, ב) ולא התלמוד עיקר אלא המעשה (רש"א שבת שם):
ואימתי קבלו אותה בחדש כו'. סיפא דקרא ביום הזה ומיניה מוכח דחמשים יום היו כדאיתא בשבת דף פ"ו ע"ב (אסיפת אמרים):
את נותן בו. בעדו ותמורתו:
ואת מריח בו כמה ריחות. ובילקוט הלשון וריחו טוב מכל האילנות, ובזוהר אחרי מות דף ע"ד ע"א ריחיה דקיק מכל שאר אילני, ועיין תענית דף כ"ט ע"א כריח שדה וגו' שדה של תפוחים (רד"ל):
טפול. הדבק סביבו:
מסורתא. אגודה:
בכמה היא טבא. כמה צריכה להיות שוה:
בארבעה מיני. עשרים גרה השקל (שמות ל, יג) תרגום ירושלמי עשרין מנין סלעא, פירוש מעין (מוסף הערוך) ובילקוט גרס מנה:
אמרו לפני הקדוש ברוך הוא עזי וזמרת יה. הכוונה שבקשו שתנתן להם התורה, ודרשי עזי כמו העוז שלי כלומר יהא שלי:
אמר להם הקדוש ברוך הוא לכם היא. פירוש מעיקרא כשקניתי קנין התורה, לכם קניתיה, על דעת שילמדו אותה ישראל שכך התניתי במעשה בראשית אם ישראל מקבלין התורה כו' (שבת פח, א), וזה לכם היא:
ושלכם היא. פירוש וזה שהסכמתי ליתנה לכם ולא לאחרים הוא מהטעם שאמרו במסכת שבת (פח, ב) שהשיב משה רבנו עליו השלום למלאכים כלום למצרים ירדתם, וזהו שאמר ושלכם היא ולא למלאכים. גם הכוונה ושלכם היא ראויה התורה ולא לאומות העולם, לפי שתחילתן יוכיח ששבע מצות שקבלו לא קיימו, כמו שאמרו בפרק קמא דעבודה זרה (ב, ב) שבע מצות שקבלתם היכן קיימתם:
ולכם אני נותנה. לרמוז דלא זו בלבד שאני נותנה לישראל ולא לאחרים אלא אף זו אעשה אמר הקדוש ברוך הוא לדור המדבר דווקא לכם אני נותנה ולא לדור אחר אף שהם ישראל, כמו שדרשו ברבה (ויקרא יג, ב) על פסוק עמד וימודד ארץ מדד הקדוש ברוך הוא כל הדורות ולא נמצא דור ראוי לתורה כדור המדבר (אלגזי בספר שמע שלמה):
בצלו חמדתי. דרש בצלו על התורה כמה דאת אמר (קהלת ז, יב) כי בצל החכמה:
המרתי. שחמדו להיות דגלים כדלקמן בסוף הפסוק:
מדבר שור מלמד שנתנבאו כו'. דרש מדבר מלשון דבור כמו (שיר השירים ד, ג) ומדברך נאוה, (דברים ל"ג, ג) ישא מדברותיך, ותיבת שור מלשון שורה, ומפרש ויצאו אל מדבר שור שיצאו אל הדבור והתנבאו בדיבורם שעתידין להעשות שורות שורות כמטעי כרם:
שנים עשר חדש. כדאיתא במכילתא (הובא ברש"י סדר בהעלותך[י, יא]) סוף פרשה המתחלת בחדש השלישי, שהיו שנים עשר חדש פחות עשרה ימים נגד ההר לצד מזרחו של הר כו'. ורצה לומר שהרי בראש חודש סיון באו לסיני, וכתיב (במדבר י, יא) ויהי בשנה השנית בעשרים לחדש נעלה הענן וגו' ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני, הרי שנים עשר חדש פחות עשרה ימים:
מאוהל מועד. כלומר כתיב ויקרא אל משה וידבר אליו מאהל מועד לאמר, וקשה ליה דהיה לו לומר ויקרא אל משה מאוהל מועד וידבר ה' אליו לאמר דבר אל בני ישראל וגו', שלא להפסיק בין וידבר אל לאמר כדרך הכתובים תמיד, גם קשה ליה קושית הספרי דכאן משמע שדיבר אתו מאהל מועד וכתוב אחד אומר ודברתי אתך מעל הכפורת, וכן הקשה בבמדבר רבה פרשה י"ד בסוף, לכן מתרץ רבי אלעזר דמאהל מועד אינו דבק עם וידבר אלא עם לאמר, שרצונו לומר שמאהל מועד ואילך ניתנה תורה לאמר, אמירה גמורה דהיינו הוראה, מה שאין כן עד השתא:
לדיוטגמא. רצה לומר משל לכתב כתוב בו גזירת המלך על בני מדינתו. וצורך המשל הוא לומר שאף על פי שהיו קצת המצות נודעות לישראל תחלה כדכתיב (שמות יח, טז) והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו, עם כל זה מאחר שלא נצטוו בהוראה עד אהל מועד לא היו נענשים דמצי משתמטי לומר לאו אדעתין, כגזירת המלך על בני מדינתו שאף על פי שהיא כתובה וחתומה ומסתמא ענינה מפורסם לבני המדינה עם כל זה אין מענישין על העובר עד שתתפרש להן בפרהסיא, דאם לא כן יאמרו לאו אדעתין:
עד שנתפרשה להם במדינה. ברבה גרס עד שתפרשה להם בדימוסה של מדינה, ופירש המעריך ברחוב העיר אי נמי מקום המשפט:
בית אמי זה הר סיני. שהתורה נקראת אֵם כאומר (משלי ב, ג) כי אִם לבינה תקרא ואמרו ז"ל (עיין ברכות נז, א) אֵם:
זה אוהל מועד. דרש הורתי לשון הוראה:
באהליות. אהלים כמשמעו כדי שיעמוד בחוזק ויהיה לו סמוכים מפה ומפה:
וקסטריות. פירוש גזוזטראות:
ונתרזין מתוך פני ניקטיהון. פירוש הטילו רעי בתוך היכליהם, שהדבור נכנס בבתיהם כדאמר בתנחומא תרומה סימן ט):
פניקטיהון. לך יובילו מלכים שי (תהילים סח, ל) תרגומו מפניקטיהון (פירוש מהיכליהן) לך ייתון מלכייא קרבנא:
קול אלהים חיים וגו'. מדבר מתוך האש כמונו ויחי, ופירושו לרבי יהושע בן לוי מי הוא ששמע כמונו ועמד בבוריו, דודאי נזדעזעו כמונו, ולכן אנו יראים שאם עוד נשמע הקול נמות מאחר שאין בריה יכולה לסובלו. ופירוש ויחי לשון בריאות כמו (ישעיה לח, ט) ויחי מחליו, וקרא השמע עם קול ה' כאשר שמעת אתה ויחי מפרש רבי יהושע בן לוי אם נמצאת אחר ששמע כמותך ונשאר בבוריו, לא ודאי, אלא כולם נזדעזעו כמוך, וא"כ דבר גדול הוא שמיעת קול ה' שלא נהיה כמוהו בעולם מאחר שכל ששמע הקול נזדעזע:
אמר רבי סימון כו'. רצה לומר שרבי סימון סבר שאומות העולם מתו, כלומר רבים מהם מתו או היו קרובים למות, ודייק מיתורא דאתה משמע אתה היתה שמיעתך משונה, ולהכי הכי פירושו מי כמוך ששמע ויחי כמוך שאתה חיית ולא זולתך, ומפרש ויחי כפשוטו, וקרא דמי כל בשר מפרש ר' סימון הכי, מכיון דאין מי ששמע ויחי זולתינו שנעשה לנו נס א"כ אנו יראים פן נמות מכיון דשמיעת הקול מסוכנת דלאו כל שעתא ושעתא מתרחש ניסא, או שמא לחוזק כוחנו לא מתנו בפעם ראשונה אבל בפעם אחרת נתפעל יותר עד שנמות (יפה תואר):
דו פרצופים. מפני שהקול היה נחלק לישראל ולאומות העולם לכל אחד כעניינו קאמר דו פרצופים, פירוש שני צורות:
שמעת ויחי. אתה שמעת וחיית אבל אומות העולם שמעו ומתו, וכן הוא בהדיא בויקרא רבה (א, יא):
תחת התפוח עוררתיך. כזה שהוא מעורר הישן כן הקדוש ברוך הוא היה מעורר אותם להחיותם כמו שנאמר (שיר השירים ה, ו) נפשי יצאה בדברו:
היה נפסק. עיין ברש"י ריש ויקרא ובתורת כהנים ובבמדבר רבה פרשה י"ד:
נבואה מצויה באומות העולם. אין הכוונה בדבור מיוחד בהגלות שכינה, אלא הכוונה על הנבואה הטבעית והוא השגתם מהשפע השופע על השכל כפי הבנתם, שמתחלה היתה נבואה זו מצויה באומות העולם כי הראוי ומכוון עצמו אליה היה משיג מה שבחקו להשיג, אמנם משהוקם המשכן גם מין השכל הטבעי מהנבואה גם כן נסתלקה מהם:
והלא בלעם בן בעור כו'. לא הקשה מנבואותיו של בלעם המפורשות שדבר ה' בו בהגלות השכינה, כי ידוע שזה לטובת ישראל להשיבו אחור ממחשבתו הרעה, רק מקשה ממה שהיה מתנבא מתחלה שהיה מפורסם באומות למגיד עתידות וכיוצא ולכן אמר לו בלק כי ידעתי את אשר תברך מבורך, וזה מצד הכנתו בשכלו היה, מכאן הוקשה להם למה לא נסתלקה ממנו השגה זו אחר שהוקם המשכן אם ה' הסיר ההשגה מכל המוכנים לה משהוקם המשכן. והשיב שנבואת בלעם הוצרכו להגיד טובתן של ישראל. שאילו אחד מישראל ברכם יאמרו אומות העולם שקר דבר, אבל בהיות בלעם השונא המברך את ישראל ישימו אומות העולם יד לפה כדאיתא בדברים רבה פ"א (סימן ד), ולכן לא הסיר ה' מבלעם כח נבואתו מתחלה כדי שיהיה מוכן באחרונה וגם כדי שיתפרסם באומות העולם אמתת דבריו (יפה תואר):
פרק ד
דגלי תורה ומצות. שהם תבלין ליצר הרע כמו שאמרו חז"ל (קידושין ל, ב):
מ"ט פנים טהור כו'. הכוונה שהתורה בעצמה היא מנין ששים רבוא אותיות, ואם תחברן כאשר הם עתה תמצאם על דרך שהיא אצלנו, ולעתיד יחברן ויצרפן ה' באופנים וצירופים הרבה, ומכל צירוף יהיה פנים לתורה פנים חדשות, ולכן יעלו הצירופים לפנים הרבה (רמב"ן [בהקדמתו לפירוש התורה]):
בית אב. עיקרה ושרשה על אמתתה, וזה אינו אומר עיקרה ושרשה על אמתתה, ועיין לעיל פ"א סימן ט"ז ששם הגירסא נשתנה ועיין שם מה שכתבתי:
אמר הקדוש ברוך הוא ודגלו כו'. קביצת ורבויי דבריו ערבין עלי אף על פי שלא כיון את ההלכה (מתנות כהונה):
שקורא לאהבה איבה כו'. והיא מחמת גודל אהבתו יתברך עלינו חביב עליו גם טעותו אחר שהקדוש ברוך הוא יודע שיצא ממנו בתמימות ובכוונת הלב, כי החשיבות בעיני ה' הוא רק אם יעבדנו האדם כפי יכלתו, וזהו ודילוגו עלי אהבה:
למשה. בחולם, הוא קורא משה בפת"ח ככתיבתו, כי ספריהם לא היו מנוקדים, וזכר לדבר רבו של יואב בזכר עמלק (בבא בתרא כא, ב):
לאהרן אהרן. רצה לומר בפת"ח, אבל בתוספות במסכת עבודה זרה דף כ"ב ע"א ד"ה רגלא ובהגהות אשרי שבת פ"ו סימן י"ג איתא לאהרן הרן (רד"ל):
לעפרן עפרן. ר"ל בפת"ח הרי"ש:
ולגלוגו. דבורו המגומגם:
איקונין. צורה של מלך:
אדם מניח ידו על האזכרה כו'. שלהיות אותיות התורה שמותיו של הקדוש ברוך הוא ויש להם רוחניות והרגש היה להם להקפיד (יפה תואר):
וגדולו. פירוש אצבעו שמראה בו את האזכרה, או יש לומר גדולתו שהוא מתגדל ושלבו גס בו (מתנות כהונה):
אותן הדגולין שדגל. בילקוט ובספר ישן גרסינן הדילוגין שדלג, ובערוך ערך דגל הראשון פירשו בו לשון ערמה כמו לא ימעל פיו (משלי טז, י) תרגום לא ידגול פומיה וכן לקמן ודיגולו גרס בילקוט ודילוגו:
טקסים. תרגום דגלים טקסים:
ואהבתי אותם. בבמדבר רבה הגירסא יותר נכונה:
פרק ה
סמכוני באשישות בשתי אשות כו'. הכוונה אשישות כנוי ליראת העונש וזכרון גיהנם של מטה ושל מעלה שני האשות, וזהו סמכוני באשישות בשתי אשות באש של מעלה ובאש של מטה. והמטה משה כתב בשני אשות כו' רוצה בה האש השחור התחתון הגופני, והאש הלבן העליון השכלי, שכוונת התורה האלהית להשלים אלו השני חלקים, ולזה אמרו (ירושלמי שקלים פ"ו סוף ה"א) התורה נתנה באש לבנה חרותה באש שחורה, להורות כי התורה היא תועלת האש השחור התחתון הגופני, ותועלת אש הלבן העליון הנפשיי, כי היא תועלת גוף ונפש, וכן לוחות הברית היו שנים כי הם תועלת גוף ונפש:
סמכוני באשישות אלו ההלכות המאוששות כו'. ידוע דבר הלכה או איזה שאלה תשובה הבאה לשאול, מהצורך להשיבו תשובה נצחת וקיימה לאמיתה של תורה, אולם ענייני דרוש ותוכחת מוסר אינו כן. ידוע מה שהביא בעל עין יעקב בפרק הספינה (בבא בתרא עח, ב) על מה שדרשו חז"ל על כן יאמרו המושלים בואו חשבון אלו המושלים ביצרם, כתב שם בשם הרשב"א דכוונת חז"ל בדרשות כאלה להסמיכם על הפסוקים בלשונות שלא תשכח זכרונם ולא שהיתה כלל כוונתם לפרש הפסוקים כן עיין שם, הרי שענייני דרוש ותוכחת מוסר אינו מהצורך לכוין עסק הדרוש לאמיתתו, רק לפי מה שהשעה צריכה לכך להתעוררות הדרוש לבכי ולעסק מוסר היוצא מתכליתן של דברי הדרוש הזה לפי צורך השעה, וידוע שאם נצרך לאדם להוביל יין לאיזה מקום אף שאינו לדרך רחוק, מהצורך לעשות כלים טובים וחזקים, אבל אם צריך לשלח תפוחים ממקום למקום ועושה איזהו כלי ליתן בתוכם התפוחים, אינו מהצורך לעשות להם כלי קיים שאין מהצורך לקיימן רק לשעה מדרך הליכתן, כן בדמיון הזה שההלכות מהצורך שיהיו הדברים קבועין לתכליתן לעד כמו אשישי יין שמהצורך לעשות כלי על הולכתן לדרך כלי קיום, אבל עסק דרוש אגדות נדמו לתפוחים שאינו מהצורך לעשות על הולכת אותן לדרך כלים קבועין ודי בכלים שאינן מתקיימים לעד רק לפי זמן דרך הליכתן, כך הדרוש ותוכחת מוסר שדורשין על הפסוקים יש מקום לדרוש לפי שעה בכדי לעורר את העם לדרך חיים ותוכחת מוסר. וזהו שאמר המדרש סמכוני באשישות אלו ההלכות המאוששות והחזקות, רפדוני בתפוחים אלו ההגדות שריחן וטעמן כתפוחים:
בשביל להביאני לך. פירוש לעבודתך, או צריך לומר לאהבני לך, פירוש כדי להיות אהוב לך:
כלל. שהיתה סדורה וכלולה בידם מתוך שהיה להם לב פתוח, ואח"כ נתמעטו הלבבות ונתרבו המחלוקת, וה"ג בספר ישן בהדיא, ועיין בענף:
לשעבר היתה פרוטה מצויה כו'. הטעם בזה כי להבין ההלכה צריך דעה צלולה כמאמרם ז"ל (מגילה דף כח, ב) שמעתתא בעי צילותא, על כן בעלי עושר השפוים בדעתם, יאוו לשמוע הלכה, כי יבינו זאת, לא כן משוללי עושר, ליבא בכיסא תליא כמו שאמר רבי יוחנן בירושלמי (תרומות סוף פ"ח), ולא יבינו אל פעולת החידוד, כי העושק יהולל חכם וגו' (קהלת ז, ז), ועיין עוד בענף:
אין מבקשים לשמוע אלא דברי ברכות ונחמות. הם גם כן רק אגדות, ועיין בענף:
לבן מלך שעמד מחליו כו'. זה איתא בתנחומא סדר יתרו (סימן י):
פדגוגו. פירוש אומן המגדל בני המלך, כאשר ישא האומן את היונק (במדבר יא, יב) תרגום ירושלמי פדגוג:
לאיסכולי. בית הספר שמלמדין בה הנערים:
אמרו לו מלאכי השרת הרי השעה תן להם את התורה. הכוונה משום דכתיב (שמות ג, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, ועל כרחך פירושו תיכף ליציאה עבודה קאמר, דאם לא כן בהוציאך למה לי, אלא ודאי לומר תכיפות הוא דאתא קרא, אלא שהמלאכים סברו שפירושו שתיכף שיצאו ממצרים ילכו בזריזות להר סיני ולא יתעכבו חמשים יום כמו שנתעכבו, ולכן אמרו הרי השעה כו', והקדוש ברוך הוא השיב להם שיש כמה חולים בישראל והחולי בא להם מצד השיעבוד, נמצא כי אף שיצאו ממצרים בפועל עדיין היו כשיעבוד בכח, וזה שאמר הכתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון ביאורו לאחר שיתרפאו שאז היא תשלום היציאה ממצרים לגמרי, ולכן לא אמר הכתוב מארץ מצרים, ולזה רמז המשל לבן מלך שעמד מחליו, כלומר בעודו חולה מאד עמד מתוך חליו והלך על משענתו בחוץ, ולכן להיות שלא נתרפא לגמרי, הוצרך אביו להרויח לו מעט זמן לשוב נפשו עליו ותגמר רפואתו, כמו כך בנמשל היו חולים עדיין, ובזה מכוון המשל עם הנמשל (כלי חמדה [לר"ש לאנייאדו בסדר יתרו]) ועיין בענף:
בשלפי. לשון שלף איש (רות ד, ז) שכבר היה הקציר משתלף ועובר (רש"י יבמות דף קי"ו ע"ב ד"ה שלפי), וכאן רצונו לומר כשנתחלף ועבר הגזירה והיו רשאים לעסוק בדברי תורה:
כל מי שהוא למד. שכבר למד כל צרכו יבא וילמוד לאחרים:
ריקם. בלא ברכה:
מה רחוק שנאמר להלן אלפים אמה. כן צריך לומר, ועיין בשמות רבה פרשה מ"ה (סימן ג):
אף הרחק האמור כאן אלפים אמה. כן צריך לומר:
למדנו שכל מי שמקבל כו'. עיין תנחומא סדר כי תשא (סימן כז), ובירושלמי עירובין פ"ה (ה"א):
זה אמציה כהן בית אל. דודאי נביא שקר היה זקן זה, דאילו היה נביא אמת לא היה משקר ומטעה את עידו הנביא להעבירו, ומכיון דאשכחן אמציה שהיה כהן הבעל בבית אל משמע לר' מאיר כי הוא זה (יפה מראה). ועיין בירושלמי ברכות פ"ט (ה"ב):
פתפותי בצים יש כאן. דברים המעורבים כמו בצים המטורפים ומעורבים יש כאן (מתנות כהונה). והיפה מראה כתב שכנגד דברי רבי מאיר קאמר דפתפותי ביצים הן דרך בזיון, ופתפותי כמו (בבא מציעא סו, א) פטומי מילי, ובצים לשון (איוב ח, יא) הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה:
זה יונתן בן גרשון בן משה. ואף על פי דהכא בית אל והוא היה כומר בדן, אפשר שאח"כ הלך מבית אל וחזר לסורו בדן, ומה שכתוב ויהונתן בן גרשון בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ, הוא מפני תחלתו וסופו, אף על פי ששנתיים לא עמד עם בניו שם בזמן מה (יפה מראה):
זכה בן משה. משום דשמואל כתב ספר שופטים כדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא (יד, ב) ואז היה יהונתן חי והוה ליה תקוה שישוב בתשובה כדעבד בימי דוד להכי קאמר אם זכה כו' (יפה תואר):
ואם לאו בן מנשה. לפי שעבד עבודה זרה כמותו ותולין הקלקלה במקולקל כדאמר בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קט, ב):
והאריך ימים כל אותן השנים. כדכתיב עד יום גלות הארץ, דהיינו גלות סנחריב:
הוה בר נש כו'. כשהיה בן אדם בא להשתחות לעבודה זרה היה אומר לו בן כמה שנים אתה, בן ארבעים שנה כו':
או בר כמה כו'. או בן כמה שנים שהוא היה מגיד לו, ושוב הכי גרסינן והוה אמר ליה בר כמה כו' (מתנות כהונה):
והדא עבודה זרה כו'. ועבודה זרה זו אינה עשויה אלא מקרוב:
ואת בעי כו'. ואתה רוצה לעזוב אלהיך ומשתחוה לעבודה זרה זהו פחיתיות ורעה רבה, והוא היה מתבייש והלך לו:
אתא חד בר פחין. בא אחד בן מביש פחות וגרוע:
ומה את יתיב כו'. ומה אתה יושב פה ועובד עבודתה, ואמר לו אני נוטל שכר שאני מרויח שנותנין לי שכרי, ומה לי מהטועים, והוא סבר שמותר לקבל שכר מזה האופן:
ומסמא עיניה. על דרך (דברים טז, יט) כי השוחד יעור עיני חכמים:
ואייתיתיה. והביאו:
מכור עצמך לעבודה זרה. רק שלא יהיה לבו לה כדפרש"י בפרק יש נוחלין:
לעבודה שהיא זרה ממך. שאף שהוא חשוב והמלאכה נבזה, וכדאמרו (בבא בתרא קי, א) פשוט נבילתא בשוקא ושקל אגרא ולא תימא דכהנא אנא וגברא רבה אנא וזילא בי מילתא:
כיון שראה דוד. אף על פי שהוא לא אמר שעשה אלא שלא להצטרך לבריות, הכיר דוד כי לא זאת, דא"כ משהיה לו ממון כדי להתפרנס בו הוה ליה לפרוש, אלא שהיה חומד ממון הרבה:
קומסין תסברין. פירוש נגיד ואדון על האוצרות, שנאמר ושבואל בן גרשון נגיד היה על האוצרות, ואמרו חז"ל (שם) וכי שבואל שמו והלא יהונתן שמו, אלא שנקרא שבואל על שם ששב לאל בכל לבו עכשיו שהיה לו ממון הרבה:
כיון שמת דוד. ועמד שלמה וחילף סנקליטין שלו חזר לקלקול הראשון, כן הוא בהדיא בירושלמי:
לסורו. הרע:
האכילוהו לחם כזבים. שלולי שכזב לו לא היה רוצה לאכול עמו, וקראו בלשון המקרא (משלי כ"ג, ג, ז) אל תתאו למטעמותיו, והוא לחם כזבים וגו' כי כמו שער בנפשו וגו' (רד"ל):