אור ברסלב

עץ יוסף על שיר השירים רבה· רבי חנוך זונדל ב"ר יוסף

פרשה א

פרק א

ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית. אפשר ביתו של אותו האיש משתייר בלא איש. רבי יהודה ורבי נחמיה. כן צריך לומר. כלומר בהיותו פוטיפר שר גדול ולו כמה משמרות עבדים איך יקרה שהלכו אז כולם יחד:

רבי יהודה אומר יום נבול (ספרים אחרים יום זבול) של נילוס היה ורבי נחמיה אומר. כן צריך לומר (אות אמת), וכן הוא בבראשית רבה פרשה פ"ז סימן ז' [ט]. ניבול לשון נבלה וגנאי, זיבול מלשון (בראשית ל, כ) יזבלני אישי, ורצה לומר ענין חניה של חיבור ואסיפה שמסדרין שם צרכי עבודה של נילוס להתנדב לה (יפה תואר). או פירושו זיבול זבוח, שהיו זובחים זבוח שהיו זובחים לנילוס (תוספות פרק קמא דעבודה זרה דף י"ח, ב) (אות אמת):

יום טיאטרון. טייטר חצר בלשון מקדוני, ועושים בו שחוק (רש"י). והערוך (ערך תאטרון) כתב בלשון גרמטקא קורין תיאטרון למקום שיושבין שם בגובה ורואין השחוק שעושין למטה בין בבני אדם בין בחיות רעות, כי על המעלות היו יושבין שם בני אדם זה על גב זה, ולא היו מונעין הראייה אחד מחברו, והיו רואים השחוק שעושין למטה. וכתב היפה תואר, ולי נראה שהוא היום שפורצים שפת נילוס כדי שיעלה על כל ארץ מצרים שעושים בו שמחה וגיל בארץ מצרים. וזהו שמסיים רבי נחמיה והלכו כולם לראות והוא נכנס למלאכתו, כלומר דלפי זה ניחא, הא דקא משמע לן קרא שבא הביתה לעשות מלאכתו, דנפקא מינה בהא לאשמועינן חסידותיה דיוסף, דאף על פי שכל העבדים והשפחות היו תחת ידו והם הלכו לטייל על הצחוק, מכל מקום הוא לא הלך בסוד משחקים, ולא ישב במושב לצים, אלא בא הביתה לעשות מלאכת רבו באמונה, אבל אי נימא שהלכו לעבודת נילוס ליכא רבותיה מיוסף שלא הלך וממילא נשאר במלאכתו (יפה תואר):

לחשוב חשבנותיו של רבו. משום שהוא היה הגדול שבבית ובודאי לא עשה מלאכה אלא היה מקבל החשבונות מכולם, וזהו לעשות מלאכתו המיוחד לו. ועיין בענף:

מיוסף על ידי ששימש את רבו כהוגן. כדלעיל שכולם הלכו לראות והוא לא הלך, שלא הניח מלאכת רבו מפני הטיול (יפה תואר):

שהחשיך הקדוש ברוך הוא את עיניו וסרסו. כדאיתא בבראשית רבה פרשה פ"ו (סימן ג) סריס פרעה שנסתרס בגופו, מלמד שלא לקחו אלא לתשמיש וסרסו הקדוש ברוך הוא בגופו. וקרא חשוך משום שמי שאין לו בנים חשוב כמת (נדרים סד, ב), ובמת כתיב (איכה ג, ו) במחשכים הושיבני כמתי עולם, גם מחמד עין זו אשה, כדכתיב (יחזקאל כד, טז) אני לוקח ממך מחמד עיניך במגפה, וסריס הרי הוא כחשוך:

וסרסו. ובמסכת סוטה (יג, ב) איתא בא גבריאל וסרסו, עיין שם:

זה משה רבינו במלאכת המשכן. שהיה זריז בהקמתו ובפירוקו בכל יום בעצמו כדאיתא בבמדבר רבה פרשה י"ב (סימן ט [יא]):

זה משה רבינו במלאכת המשכן לפני מלכים יתיצב. רבי יהודה אומר חזית איש מהיר זה משה שהיה זריז להביא המכות על פרעה לפני מלכים יתיצב זה פרעה כו'. כן הוא בשמות רבה ריש פרשה י"א, ואפשר שצריך לומר כן גם כאן. ופירש היפה תואר זה משה רבינו במלאכת המשכן שהיה משתדל על עושי המלאכה למהר מלאכתם שנגמר לשלשה חדשים כדאיתא בשמות רבה פרשה נ"ב (סימן ב), לפיכך לפני מלכים יתיצב שעמד לפני השכינה כדכתיב ויקרא אל משה כשהוקם המשכן, ובל יתיצב לפני חשוכים שנתפרש מתוך עדת ישראל דאיקרו חשוכים לפני השכינה אור העולם, שהיה זריז להביא המכות על פרעה שעמד בהשכמה לקראתו, ולפי זה מלאכתו פירושו שליחותו על דרך (חגי א, יג) בְּמַלְאֲכוּת ה':

עשית קודש חול. רצה לומר שבאמת לפני מלכים פירושו לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ואתה עשית אותו חול, שאתה אומר שפירושו לפני פרעה (יפה תואר ומעריך):

בל יתיצב כו' זה פרעה כו'. קשה כי היא נראה ההיפוך מן האמת ומקרא מלא דבר הכתוב (שמות ח, טז) והתיצב לפני פרעה ובודאי עשה כן. ויש לומר שהמדרש ירמוז כאן למה שמפורש בתורה אחר מכות החשך הזהיר פרעה למשה שבל יוסיף עוד ראות פניו ולהתיצב נגדו, וכן הבטיחו משה על זה כדכתיב (שמות י, כח-כט) ויאמר פרעה לך מעלי וגו' אל תוסיף עוד ראות פני וגו' ויאמר משה כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך, וזה שאמר המדרש בל יתיצב לפני חשוכים זה פרעה שנאמר ויהי חשך אפילה שאחר מכת החשך הזהירו שבל יתיצב עוד לפניו:

לפני חשוכים זה פרעה שהחשיך הקדוש ברוך הוא לו ולארצו שנאמר ויהי חשך אפלה. כן הוא בהדיא בשמות רבה (יא, א):

אלו הצדיקים שהם עוסקים במלאכתו של הקדוש ברוך הוא. רצה לומר שעוסקים במצות ובגמילות חסדים ובמעשים טובים. ויבואר על פי מאי דאיתא בשמות רבה (פרשה מ, א) אמר רבי חייא בר אבא מהו הן יראת ה' היא חכמה (איוב כח, כח) אמר האלהים אם היו לך מעשים טובים אני נותן לך שכר, ומה שכר תורה, שנאמר ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה כו', עיין שם. וזהו שאמר כאן הצדיקים שהן עוסקין במלאכתו של הקדוש ברוך הוא, לפיכך לפני מלכים יתיצב שמתיצבים בתורה, והתורה מגינה ומצילא שלא יבוא לידי חטא חס ושלום, וזהו בל יתיצב לפני כו':

אמר כולם מעלים עולות ושלמים. כן צריך לומר (אות אמת):

בחורבה של עירו. זהו פירוש על למדברה של עירו (אות אמת). ובריש קהלת רבה ליתא זה:

וכרכמה. לשון כרכום, כלומר צבעה (מתנות כהונה). ובאמת שנמצא במסכת כלים במלאכת הכלים כרכום, אבל כאן נראה יותר דצריך לומר כרכבה, עיין בחולין דף כ"ה ריש ע"ב לכרכוב (כן הוא גירסת הערוך, אבל בגמרא איתא לכרכור) ופירש רש"י בציורים שקורין ניי"ל (רד"ל):

וסידקה. תרגום לשנים עשר קרעים (מלכים א' יא, ל) וסדקה לתרין עשר סידקין:

וסתתה. שבת דף ק"ב, ב' המסתת והמכה בפטיש, ובבא מציעא דף קי"ח, ב' החצב שמסר לסתת, פירוש חוצב אבנים הפוסל אבני גזית שיהיו אבני גויל:

אמר הרי עלי. לשון נדר הוא בכל מקום:

ולא מצאה לשעה. פירוש לא מצאה בשעה זו מה ליתן להם:

ובלבד שתתן ידך עמנו. כוונתם היה שישפיע מידיו כח ועזר אלהי עליהם, שגדולים צדיקים יותר מלאכי השרת:

חמשה סלעים. והיה לו חמשה סלעים לתת להם:

בא המעשה כו'. בריש קהלת איתא שהלך שם לשאול בשבילם:

נתן לחכמים אותו השכר. פירוש על דרך דאיתא במסכת תענית (כד, ב) שאין אדם רשאי ליהנות ממעשה נסים, והואיל ונעשה לו נס ונזדמנו לו מלאכים, לכך לא היה רוצה להנות מן השכר, שממה שאין אדם רשאי להנות אין להקריב למזבח (ידי משה):

שהשכיר עם המלאכים, וקראו עליו המקרא הזה חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב אל תקרי מלכים אלא מלאכים. כן צריך לומר (אות אמת), וכן הוא בריש קהלת:

זה שלמה בן דוד שהיה זריז. כן צריך לומר (אות אמת):

נמצא מיופה כו'. שהרי בנין בית המקדש נגמר רק בשבעה שנים ובנין ביתו לא נגמר עד אחר שלש עשרה שנה, וזה אי אפשר לומר על שלמה שיעשה כן:

בבנין בית המקדש היה זריז. דייקו זה מדכתיב (במלכים א' ו, לז-לח) בשנה הרביעית יוסד בית ה' וגו' ובשנה האחת עשרה וגו' כלה הבית וגו'. הרי דנשמע מזה שבנהו שבע שנים, אם כן למה זה מסיים אחר כך ויבנהו שבע שנים, אלא שלא תאמר שנתעצל בינתים מהבנינים ולא התעסק כל השבע שנים בבנין, לפיכך חזר ואמר ויבנהו שבע שנים למימר שנתעסק בו תמיד בשבע השנים (כלי יקר על נביאים ראשונים):

הכל מסייעין את המלך. הוא תירוץ אחר, ובא לומר שיכול להיות שגם בבנין ביתו לא התעצל. ומכל מקום לא קשה נמצא מיופה ומרובה כו', משום שבאמת היה הבנין של בית המקדש יותר מיופה מבנין ביתו. והא דנגמר בשבע שנים, משום דהכל מסייעין כו'. פירוש כשבנה שלמה ביתו כל האנשים סייעו אותו, שהכל מסייעין את המלך, ומכל שכן כשנבנה בית האלהים שהכל סייעו לכבוד ה'. ולכן הכרח שהבריות והרוחות ומלאכי השרת סייעו לבנינו, ולכן נגמר בשבע שנים, אף שהיה מיופה יותר מבנין שלמה, משום דבנין שלמה היה בלי סיוע השדים והמלאכים, ולכן לא נגמר רק עד י"ג שנה אף שלא היה יפה כבית ה':

בית זבול לך בנין בנוי בניתי. כן צריך לומר. ועיין סוף שמות רבה (נב, ד) ובבמדבר רבה פרשה י"ד (סימן ג) ובשוחר טוב. ורבי יצחק נראה דלא פליג על רב הונא, אדרבה מביא ראיה לדבריו, דלהכי כתיב בנה בניתי, משום שהיו הרוחות והשדים ומלאכי השרת מסייעים היה נראה כאילו נבנה מעצמו:

רבי ברכיה כו' שהיתה האבן נושאת כו'. משטחיות המאמר נראה שרבי ברכיה פליג על רב הונא, וסבירא ליה שלא על ידי סיוע הרוחות והמלאכים היה נבנה כל כך מהרה, רק מחמת שנבנה מעצמו ממש שהאבן היתה נושאת את עצמה כו':

והבית בהבנותו. מבנין התפעל (יפה תואר):

בנוי אין כתיב כן. כדרך הלשון:

הדימוס. שורות בנין של אבנים, וכן כתב המוסף הערוך דימוס בלשון יוני יסוד ובסיס הבנין, וגם נקרא כן סדר לבנים ואבנים לבנות:

וכי אבנים יש בבבל. שבבל היא בירידו של עולם:

בכבודו של הקדוש ברוך הוא. בבנין בית המקדש:

לפני מלכי תורה. עם הצדיקים וכדמפרש ואזיל, ונקראו הצדיקים מלכים כמה דאת אמר (משלי ח, טו) בי מלכים ימלוכו, ולא היה נמנה עם חבורה שאין להם חלק לעולם הבא, והם חשוכים בגיהנם:

בקשו לצרף שלמה עמהם. שמצינו בו (מלכים א' יא, ד) נשיו הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים:

אל תגעו במשיחי. ובנביאי אל תרעו, זה שלמה שהיה משוח בשמן המשחה וגם נביא ברוח הקודש (רד"ל):

ראש לשלשלת של יוחסין. כן צריך לומר (ידי משה). ובפסיקתא פרשה ו' איתא שנעשה ראש ליוחסין. (רות ד, יח-כב) אלה תולדות פרץ פרץ הוליד את חצרון עד וישי הוליד את דוד, ודוד הוליד את שלמה כן היה צריך לומר, ואינו אומר כן אלא (דברי הימים א' ג, י) ובן שלמה רחבעם, עד כאן. ועיין שם מה שכתבתי ביאורו שטעות סופר יש שם בפסיקתא:

יש להם מליצה. בנוסח כתיבת יד ליתא, ולקמן גרס רשע מוליד רשע יש לו מקרא ויש לו משל, מקרא דכתיב מרשעים יצא רשע, משל מנין מה ילדת חיפושיתא כו'. וכתב האות אמת והדין עם אותה נוסחא של כתיבת יד, שראיה ברורה היא מפסוק מרשעים יצא רשע שרשע מוליד רשע, אבל מפסוק והנה קמתם אינה ראיה ברורה כל כך, אדרבה איכא לפרושי איפכא במקום אבותיכם שהיו צדיקים קמתם אתם להיות רשעים. ועוד ראיה לנוסח כתיבת יד שבכל החלוקות לא נזכר מליצה:

סרכא. אולי מין תאנה היא (ערוך). והמשל בפי הבריות הסרכא מקים ומעמיד תאנה. כלומר מטוב יצא טוב. ובנוסח כתיבת יד כתוב סנדא דאקים תאניתא, והוא מלשון הנזכר בפרק קמא דכלאים (מ"ח) אין נוטעים ירקות בתוך סדן השקמה, ופירש הר"ש ז"ל סדן השקמה עד שלא נקצצה נקראת סדן השקמה, ושקמה הוא מין ממיני התאנים. והכי קאמר שורש השקמה שנשארה בארץ אף על פי שקצצה עלתה ממנה תאנה חשובה (אות אמת):

מה ילדת חיפושיתא קריצי בישי מינה. פירוש מה ילדה החפושית שהיא איסקרואטו, נכרתים רעים ממנה, קריצי מלשון (ירמיה מו, כ) קרץ מצפון, ועל דרך זה אמרו בשמות רבה פרשה מ"א (סימן ז) קטיעי צואריא, ובעל מתנות כהונה כתב קרוצי הוא שרץ רע ממנה. ואלו דברי תימא, וכי יש בעולם מין שרץ מוליד מין אחר והלא כל מין מוליד מינו (מעריך):

מולידין דלית כוותהון כו'. פירוש מולידין שאינם כמותם ומגדלין בנים שאינם דומים להם:

הנעצוץ. מין אילן רע, וברוש הוא אילן חשוב:

מן סניא. פירוש מהסנה שיש בה קוצים יוצא ורד:

אווגיטוס. אדון מיוחס:

אביו מלך מסוף כו'. כדכתיב (דברי הימים א' יד, יז) ויצא שם דוד בכל הארצות וה' נתן פחדו על כל הגוים, כן הוא באסתר רבה פסוק שבע ועשרים ומאה מדינה, ומאחר שכל העולם פחדו ממנו וסרים אל משמעתו מולך בכיפה מיקרי, ומדרש זה דאסתר רבה היה נעלם מהמחבר ר' אברהם אהרן בביאורו על פרקי דרבי אליעזר פרק כ"א, עיין שם:

וזה מלך מסוף העולם כו'. מפרש במגילה דף י"א, א' מקרא דמתפסח ועד עזה, עיין שם. ובפרקי דרבי אליעזר פרק י"א דרש מדכתיב והוא מושל בכל הממלכות, ובמגילה ובפרקי דרבי אליעזר שם לא חשב דוד בין המולכים בכיפה, עיין שם (רד"ל):

שנאמר ויקם דוד המלך על רגליו. דלא היה צריך לומר אלא ויאמר דוד וגו', ולמה כתיב ויקם דוד המלך על רגליו, אלא ללמוד זה אתא שהעמיד רגלי בית המקדש הוא היסוד (מנחת ערב). עוד יש לומר, דדייק מסיפיה דקרא והכינותי לבנות, ודרש מלשון בסיס וכן, היינו היסוד (מתנות כהונה):

הואיל ואת מקישו. שאמר שירה כמו אביו, אם כן מקישו מכל צד לאביו, שנמחל לו עונותיו כמו אביו, שמחמת השירה נמחל לו, כדאיתא בחזית (שוחר טוב מזמור יח) ויסע משה את ישראל כשנעשה להם הנס ואמרו שירה נמחלו להם עונותיהם כו', עיין שם:

אף זה כיוצא בו. והא ראיה ששרתה עליו רוח הקודש כדמפרש ואזיל. וכתב הרד"ל יש לומר שדרש שיר השירים לשון מחילה, כמו שרי לך ושבוק לך, והיינו שכיפרה השירה:

לבו של חכם מלא חכמה מי ישכיל עליו כו'. זה שכתוב שם לקמיה (משלי טז, כא) לַחֲכַם לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם יֹסִיף לֶקַח, שכל זמן שהחכמה עצורה בלבו יקרא נבון, ומי ישכיל עליו פיהו (רד"ל), פירוש כשהוא מוציא החכמה מפיו הוא מוסיף חכמה ועומד על שרשה וכדמפרש ואזיל, וקאמר מי מחכים עליו, מודיע את חכמתו אל הבריות, פיהו, וכדמפרש ואזיל פומיה מורה עליו:

פומיה מורה עלוי. בילקוט משלי הלשון מחווה עלוי (רד"ל):

לקח שהוסיף על דברי תורה עילהו. העלה והגביה אותו למעלה ראש. ובילקוט שם הגירסא נשתנית:

ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה. זה ראייה שהוסיף על דברי תורה וכדסיים לתור להותיר (רד"ל):

תייר. פירוש מרגל:

מאן דקרא טבוואות. פירוש מי שלומד מקרא יפה. ורצה לומר ששלמה היה דורש וחוקר אחר כל יודע ספר למען ילמד הוא ממנו, וכמו שאמר אביו (תהילים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי:

לתור ולהותיר. פירוש זה דכתיב לתור פירושו להותיר. ועיין בקהלת רבה פרשה א' סימן ל"ג:

פייטנא. הבקי לעשות חרוזים ופיוטים:

כד עביד כו'. כשעושה חרוזות בסדר אל"ף בי"ת לפעמים שהוא מסיים בתי"ו ולפעמים שאינו מסיים אותו, אבל שלמה המלך עשה חרוזות ומשלים האל"ף בי"ת ועוד חמשה אותיות יתר עליהם שהם אותיות מנצפ"ך מה שחדשו הנביאים, וזהו שירו חמשה ואל"ף שיורו של אל"ף מה שנשתייר מן האל"ף בי"ת:

תורמסין. מין קטניות מר מאד ונאכל על ידי תיקון (מוסף הערוך):

איללת. תרגום ויתורו (במדבר יג, א) ויאללון:

היית צריך לכוף אזניך. ולשמוע הדברים, שהדברים עצמם מפרסמות שלמותם:

ויותר שאמרן שלמה. רצה לומר ויותר שגם האומרם הוא יקר הערך מאד, אם כן כיון שיוקבצו שני הענינים למעליותא שהדברים עצמם מפרסמות שלמותם וגם האומרם הוא יקר הערך מאד ודאי ראוי לקבלם:

ויותר שהיה כו'. רצה לומר שנאמר ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם. אפשר מפרש דעת היינו רוח הקודש וכדלקמן בברייתא דריש פרשה ב' ודעת קדושים זו רוח הקודש (רד"ל). והכי קאמר ויותר שהיה קהלת חכם מצד עצמו בהיות השגתו גבוה מאד מלבד זה היה לו גם כן כח ללמד דעת (היינו מה שהשיג על ידי רוח הקודש) את העם שהשגתם חלושה, להטעימם מפרי השגתו לקרב הדבר אל המושכל להעלותם ממדריגה למדריגה מקל לחמור בכח הדוגמא ומשל (נזר הקודש):

דוגמא. דמיון ומשל להבין על ידו תוכן העניינים:

הפקעת. פירוש חוט עב כמו (חגיגה יב, א) פקעיות של שתי. והמתנות כהונה פירש מנוד אורגים [והוא עץ קטן ועגול שהאורגים גוללים עליו הערב] ושבוש הוא (מעריך):

לא היה אדם יכול להשכיל דברי תורה. והטעם כי שורש חכמת התורה הוא רוחני מאד ואין בכוחו להשיגו כי אם על ידי דוגמא ומשל גשמי, ועיין בנזר הקודש בבראשית רבה פרשה י"ב (סימן א), ועיין בקהלת רבה פרשה ב' סימן י"ד:

לחורשא. יער תרגום חורשא:

ולא היה אדם כו'. מפני עובי הסבכים והאילנות:

וכסח. וקצר. פירוש כרת הקנים במגל ובמגירה:

לקופה גדולה. פירוש כפיפה. עיין ברטנורא משנה א' פרשה כ"ו דכלים וזה לשונו סל עשוי מצורי הדקל, מביאין נצרים והוצין (וקולעין) [וקורעין] אותם [ועושים מהן] כמין חוטין, ועושין מהם כפיפה וחבלים עד כאן לשונו. התבונן כי המשילו את התורה לכפיפה ומהנמנע לאחוז אותה בידים, עד שיתקנו לה אזנים, כמו כן תורתינו הקדושה, הנה היא מרמ"ח עשין ושס"ה לא תעשין, קשורים זה בזה, וכמו שאמר הכתוב (תהלים י"ט, י) משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, ואין להם בית אחיזה זולתי על ידי שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן והסייגים אשר אזנו ותקנו חכמינו ז"ל ושלמה היה ראשון שבהם על ידי זה ביד נקחם ועל כפים נשאנה. ועיין בעירובין דף כ"א, ב:

לקיתון. פירוש בלשון יוני מין צלוחית וכוס (מוסף הערוך):

וספק לה חבל בחבל. ספק הוא מלשון משנה בפרק י"ב ממסכת פרה (מ"א) האזוב הקצר מספקו בחוט, שרוצה לומר מאריכו כדי ספוקו (ספר נפוצות יהודה):

פתילה באיסר. פירוש נר שאינה שוה רק איסר:

עמד על דקדוקיה של תורה. דכתיב (משלי א, א) משלי שלמה כו' וכתיב בתריה (פסוק ב) לדעת חכמה כו' להבין כו' (רד"ל):

שעל ידי שאמר דברי תורה ברבים. כמו שאמרו (קהלת רבה א, פסוק א סימן ב) קהלת שהיה דבריו נאמרים בהקהל (רד"ל):

בילרין. אבן שוהם (מעריך המערכות):

דברי תורה שהם כו'. ולכאורה אין הנמשל דומה למשל, דבמשל יודע מה לחפש היינו הסלע שאבד, אבל בנמשל מה אבד שיחפש. אך יבואר על פי מאי דאיתא במסכת נדה (ל, ב) כשהתינוק במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כולה, כיון שיצא בא מלאך וסטרו על פיו ושוכח הכל, ולכאורה מה התועלת בלימוד כיון שמשכחין אותו. אך יבואר על פי מה שכתב האלשיך (עיין שושנת העמקים על שיר השירים פרק ג פסוק ח) על מה שאנו אומרים ותן חלקנו בתורתך לפי שכל הנשמות עמדו על הר סיני וקבל כל אחד חלקו בתורה, ולזה אמרו בגמרא יגעת ומצאת תאמין כאדם שמוצא אבידתו לפי שהוא חלקו, ולכך אילו לא היו מלמדים אותו במעי אמו לא היה יכול להגיע חלקו בתורתו אף על ידי יגיעותיו, ואם לא היה שוכח לא היה צריך להתייגע ואם כן בטל שכר ועונש, לכך מלמדין אותו את חלקו במעי אמו, וזה נקרא כל התורה רצה לומר כל חלק תורתו ובצאתו לאויר העולם ישכח, ואחר כך על ידי יגיעותיו יכול למצוא אבידתו, ואם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין שזה מהנמנע, ואם כן יתורץ קושיא הנזכר לעיל:

ולא הנחתי שם אדם ויצאתי. שהיה יוצא אחרון וכן משמע פירושו בסוכה דף כ"ז ע"א עיין שם, ובחנם דחק המתנות כהונה לפרשו משום תפלה (רד"ל):

ומצאתי הזבלין כו'. פירוש ומצאתי בשוק המוציאין זבל ותבן. וכתב הרד"ל שדרכם להשכים הזבלין בכדי שלא יריחו בני אדם ריח הזבלים, והתבנין הן שמניחין תבן בכדי שיניחו עליהם הזבל להפכו לגלל וזבל:

אנחנו לא כזבלין ולא כתבנין. כן צריך לומר. ומה שאמר אפילו כזבלין כו' הוא פירוש על זה מהמעתיק (רד"ל). ופירושו בתמיה, וכי אין אנו צריכין להשכים לעמול בתורה בכל כוחנו כמו שמשכימים הזבלין והתבנים לעמול במלאכתם (מתנות כהונה):

מכאן היה רבי פנחס. באות אמת הביא בשם נוסח אחר תמן תנינן, והוא בירושלמי פרק קמא דשבת, ובבלי סוף פרק קמא דעבודה זרה, עיין שם:

זריזות. הוא שנוס מתנים לעשות מצות:

מביאו לידי נקיות. שיכופר חטאיו והוא הנקיות הגמורה:

נקיות מביאה לידי טהרה. רצה לומר נקיות החטא מביאו ליזהר לאכול חולין בטהרה:

טהרה מביאה לידי קדושה. רצה לומר קדושה היא פרישות טפי, להתקדש אפילו מהצריך לגופו כגון נזירות היין ותעניות וסגופים:

ענוה מביאה לידי יראת חטא. רצה לומר יראת חטא היינו שמצד החטא בעצמו מתירא ולא מיראת הפורעניות אלא מאהבת המקום, או מפני מוראו, ואין זה מורא פורעניות אלא שמוראו וגדלו ואימתו מוטלת עליו, אי נמי רצונו לומר שמדקדק מאד פן יכשל בחטא אפילו בשוגג:

יראת חטא מביאה לידי חסידות כו'. כן הוא הנוסחא בסוף פרק קמא דעבודה זרה, וכן מגיה היפה מראה בירושלמי:

זריזות מביאה כו' וכלה מכפר את הקדש. כלומר, דכתיב וכלה מכפר את הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח, ולשון וכלה משמע מהירות דהיינו זריזות, וסמוך ליה וכפר בעדו ובעד העם שענינו בכפרת החטא כפרה כוללת לכולם, אלמא על ידי זריזות באה הנקיות הגמורה:

נקיות לידי טהרה שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה. רצה לומר וכפר עליה היינו נקיות חטאה ממה שנשבעה כשכרעה לילד שעל זה בא קרבנה, כמו שאמרו ז"ל (נדה לא, ב), וטהרה לאכול בתרומה וקדשים:

טהרה לידי קדושה וטהרו וקדשו. אין זה אלא דוגמא בעלמא דבתר טהרה אתיא קדושה, דאין ענין קדושה דכאן לההיא קדושה:

קדושה לידי ענוה שנאמר כי כה אמר כו'. רצה לומר מדכתיב מרום וקדוש אשכון, דהיינו שעם היותו מרום ישכון עם הקדוש, והדר קאמר שישכון את דכא ושפל רוח שהוא העניו, משמע דמקדושה יבא האיש להיות עניו, ולזה אמר אחר שיהיה ה' עם הקדוש יהיה עם דכא ושפל רוח:

ענוה לידי יראת חטא שנאמר עקב ענוה יראת ה'. דרש עקב לשון סוף, כלומר סופה של ענוה לבא ליראת ה'. או דרש עקב לשון שכר, כלומר בשכר ענוה יזכה ליראת ה', על דרך ששכר מצוה מצוה:

יראת חטא לידי חסידות שנאמר אז דברת בחזון לחסידך. זאת טעות סופר, וצריך להיות כדאיתא בירושלמי שנאמר אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא. ודעת אלהים הוא חסידות, כי החסיד מדעת קונו יש בו, כי ה' עושה חסד. או צריך להיות שנאמר (תהילים קג, יז) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו, ומשמע ליה חסד ה' חסידות שאדם עושה לשם ה', הוא על יראיו שאחר שהם יראים עושים גם כן חסד:

חסידות לידי רוח הקודש שנאמר אז דברת בחזון לחסידך. רצה לומר ולא נאמר ליראיך ולענויך, שמע מינה דחסידות מביאה להשרות עליו רוח הקודש:

רוח הקודש לידי תחית המתים שנאמר ונתתי רוחי בכם וחייתם. רצה לומר שבתחלה יתן בהם הקדוש ברוך הוא רוח הקודש ועל ידי זה יחיו:

תחית המתים לידי אליהו שנאמר הנה כו'. לפני בא יום ה' הגדול, שהוא יום התחיה שאז הדין הגדול, ומכיון שהוא יבא לצורך התחייה נמצא שהתחייה סבה להביאו:

מה שעשת חכמה עטרה כו'. ירצה לפי פשוטו להגדיל מעלת המדה של ענוה, כי מיראת חטא שהיא תכלית השלימות במעשים ובה תתפאר החכמה ויהיה לה קיום והעמדה כדברי התנא עליו השלום (אבות פרק ג משנה ט) כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, דהיכא דליכא יראת חטא אין חפץ בחכמה כמו שנאמר בפרק במה מדליקין (שבת לא, א) אי יראת ה' היא אוצרו אין ואי לא לא, וזהו ראשית חכמה יראת ה', וזהו שאמר מה שעשת חכמה עטרה לראשה, שהוא עיקר אצלה דבזולתה לא חשיבה החכמה, עשה ענוה סנדל לעקבה שהיראה טפל אצלה, דכל שהוא עניו אי אפשר מבלי יראת ה'. ורבי מתנא אינו חולק על רבי פנחס דאמר לעיל שענוה מביאה לידי יראת חטא דמשמע דיראת חטא גדולה מענוה. שרבי מתנא מיירי בסתם יראת חטא וענוה גדולה ממנה, אבל רבי פנחס מיירי ביראת חטא כפי הדרכים שכתבתי לעיל זה גדולה מענוה, ורק משמעות דורשים איכא בינייהו קרא באיזה יראת חטא מיירי, אלא דאיידי דמייתי קרא מייתי נמי הא דרבי מתנא, ועיין ריש מדרש תנחומא מה שכתבתי שם:

עקב ענוה יראת ה'. דרש עקב כמו (בראשית כה, כו) בַּעֲקֵב עֵשָׂו, רצה לומר שהיראה הוא עקב וסנדל לענוה:

תחית המתים על ידי אליהו זכור לטוב הדא הוא דאמר אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא זו רוח הקודש. כל זאת הוא מיותר, וצריכין להעביר עליו את הקולמוס. ועיין בפרק ג' דשקלים בירושלמי (בסופו) ובקרבן העדה, ובירושלמי בפרק קמא דשבת (סוף ה"ג) וביפה מראה:

בליוטוס. פירוש אחד מחכמי העצה ולשון יון הוא (מוסף הערוך). ובגבול בנימין הביא הנוסחא ללסטים, ופירש כלומר אדם ערום בדעת:

הוא נותן לי. פירוש הוא נותן לי היא לבדה:

הרי אני שואל את החכמה וכו'. וכדאמרו בויקרא רבה פרשה א' סימן ו' מתלא אמר דעה קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית, והכוונה ששלמה בקש בפיו חכמה, ובלבו היה גם לעושר וכבוד, כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז, יב), ולכן המשילו לחכם שבפיו שאל את בתו של מלך, אך לבו גם כן אל עושר וכבוד, וזה שאמר הריני שואל בתו של מלך והכל בכלל, הרי שגם עושר וכבוד היה מתאוה שהם בכלל, וכן בנמשל אמר הריני שואל החכמה והכל בכלל, כי גם העושר והכבוד בכלל החכמה, כי כבוד חכמים ינחלו (משלי ג, לה) ואין עני אלא בדעת (נדרים מא, א), ולכן אמר לו הקדוש ברוך הוא החכמה והמדע נתון לך כמו ששאלת, ועושר ונכסים וכבוד אתן לך (דברי הימים ב' א, יב). ודייק בעל המאמר שכאן לא כתיב וגם אשר לא שאלת נתתי לך, כי ודאי שלא תבע בפה, אך בלבו היתה שימה שגם עושר וכבוד צריך למלך, וזה שאמר ועל ידי כן עושר ונכסים וכבוד אתן לך, כלומר על ידי החכמה תזכה לעושר ונכסים, וכן היה כי כל באי העולם היו מתכנסין לבא אצלו לשמוע חכמתו ועל ידי כן היו מביאים לו עושר ונכסים הרבה:

שלמה חכמה שאלת כו'. פירוש בלשון תמיה, וכי שלימות החכמה לבד שאלת, הלא אני מבין תחבולותיך, ששאלת החכמה שהיא שלימות העיקרי ושעל ידיה תזכה גם לעושר ונכסים וכבוד, לכן אתן לך הכל. ועיין ריש קהלת רבה:

חלום היה עומד על כנו. רצה לומר והנה חלום אמת ועומד על כנו ובסיסו, רצה לומר חלום מקויים שהבין שחלומו אמת, שומע חמור צועק ונוהם וידע והבין מה נוהם וצועק, שומע קול צפור מצפצף ומבין לשונו, משום ששלמה הבין שורש כל דבר ודבר מקום לוקחו ומצבו ומעמדו אשר בשמים ממעל, ומה שנעשה בשורשם זה הם מהגים ומצפצפים בלשונם, וכן אמרו עליו על רבי יוחנן בן זכאי שהיה מבין שיחת שדים שיחת דקלים וכו' כדאיתא בסוכה דף כ"ח, א' כי היה מביט בשורשו ממעל והיה מבין מה שראה בתנועותיו ובנענועיו מלמטה (באר מים חיים [בראשית א, א אות ו]):

לגמרה של תורה. הא ארוכה מארץ מדה ואין לה סוף, ואיך יאמר לגמרה של תורה, דמשמע לסיומה של תורה, ויש לומר שפירושו מלשון (עירובין לח, ב ועוד) גמרא גמיר לה, לאו כולי עלמא דיני גמירי, ורצה לומר שעושין סעודה ללמוד תורה. ועיין בענף:

ואמר שלשה ספרים משלי וקהלת ושיר השירים. מסדר זה משמע ששיר השירים בסוף אמר, וכמאן דאמר לקמן סימן י' שלשה ירידות ירד וכמו שאכתוב לקמן, אבל בקהלת רבה פרשה א' סוף סימן א' איתא מיד שרתה עליו רוח הקודש ואמר שלשה ספרים הללו משלי ושיר השירים וקהלת, מסידור זה משמע קהלת אמר באחרונה, וכמו שסבירא ליה רבי יודן ורבי חוניא לקמן סימן י' וכמו שכתבתי שם, וכמו שסבירא ליה לרבי ינאי דאמר בסוף סימן י' הכל מודים שקהלת בסוף אמרה, ועיין בסימן י"א לקמן שכתבתי שם בעץ שרבי אלעזר בן עזריה סבירא ליה ששיר השירים אמר באחרונה:

ורבי יהודה בר סימון אמר שיר השירים כולה חד. שגם הוא סבירא ליה שיר השירים הא תלתא, אלא שלא תאמר ששיר השירים נחלק לשלשה שירים כמו שאמר לקמן שלשה משלות אמר שספר משלי נחלק לשלשה משלים, לכן קאמר ששורש כולה נחשב לחד שיר. וקאמר ואילין תרתין אחרניאתא כו', פירוש מה את עושה מהן, והיאך אתה מקיימן. וגירסת האות אמת יותר נכונה, שגרס ואילין אינון תרתין אחרניאתא שיר המעלות לשלמה ומזמור שיר כו':

סברין מימר דוד אמרן לא אלא שלמה אמרה ואת תולה בדוד. כן צריך לומר (רד"ל). פירוש הרואים סוברים לומר שדוד אמר שיר חנוכת הבית, ואינו כן אלא שלמה אמרה ותלאה בדוד, והראייה שנאמר על בנין הבית כמגדל דוד צווארך והרי שלמה אמרה, אלא מה שיר השירים שלמה אמרה ואם כן אף כמגדל דוד הכתוב בו גם כן שלמה אמרה רק שתלה אותו בדוד, אף שיר זה הכתוב בתהלים שלמה אמרה ותלה אותה בדוד, וכך צריך לומר ותולה אותה בדוד אף זה שלמה אמרה ותלה אותה בדוד (מתנות כהונה). וטעם תלייתו בדוד מבואר בבמדבר רבה פרשת י"ב (סימן ט [יא]) וזה לשונו, אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה בכל מקום שאדם יגע ונותן נפשו על הדבר, ורצונך לידע, שלמה בנה בית המקדש ובשביל שנתן דוד נפשו עליו הכתיבו על שמו מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, לשלמה אין כתיב כאן אלא לדוד. וכן איתא בשוחר טוב אמר הקדוש ברוך הוא הואיל ואתה חשבת לבנות בית המקדש אף על פי ששלמה בנך בונה אותו על שמך אני קורא אותו ואני כותבו שנאמר מזמור שיר חנוכת הבית לדוד לשלמה איני אומר אלא לדוד:

כשתמצא אומר. פירוש כשתדקדק לומר מיצוי הענין נמצאת אומר כל מעשיו כו':

רוחות היו. זו לילית ונעמה, וזהו שאמר אז תבאנה שתים נשים זונות דהוי ליה למימר שתי זונות, אבל אמר שתים הנזכרות לילית ונעמה, אשר כל הנשים הזונות תלויות בהם ומוסיפות להן כח וגבורה, וזה שאמר שתים נשים זונות רצה לומר שתים מקור לכל הנשים הזונות (כלי יקר על נביאים ראשונים). ועיין ספרא דצניעותא פ"ד ופירוש הגר"א שם (רד"ל):

יבמות היו. דיוקם מדכתיב (מלכים א' ג, יז) ותאמר האשה האחת בי אדוני דתיבת האשה מיותרת, דהוי ליה לכתוב ותאמר האחת, אלא למימר שהיו נשים כשרות מבני אדם רק יבמות היו, שהיו נשי שני אחים ואחד מהם מת בלא בנים והניח את אשתו מעוברת, ובאמת הבן המת שלה היה, רק שרצתה בבן החי אף על פי שאינו בנה לפטור מן החליצה ומן היבום. (ועיין מה שכתבתי בקהלת רבה [י, פסוק טז]):

זונות ממש היו. דיוקו מדכתיב זונות לכן מפרש זונות ממש, ואף שאין מדרך הזונות ליקח בן אחרת אדרבה היא הורגת את שלה, אך זאת עשה הקדוש ברוך הוא כדי לפרסם חכמת שלמה, שעם היותם זונות ממש ומצח אשה זונה היה להן להעיז פניהם כל אחת מהן ולומר לא בני החי ובנך המת, עם כל זה ירד המלך לעומקו של דבר בחכמתו. ולרבי יהושע בן לוי ניחא שנאמר ותעמדנה לפניו לומר שעם היות ראוי שתלכנה לפני שרי האלף, לא עשו כן משום דמצח אשה זונה היו להם באו תיכף לפני המלך. ועיין בשוחר טוב מזמור ע"ב סימן ב' ובקהלת רבה פרשה י' סימן י"ח:

שלשה ירידות ירד כו'. וכפי הנראה מהמדרש הזה הוא שמשלי אמר תחילה בירידה הראשונה שהיה מלך על ישראל בלבד, וקהלת אמר אחר כך בירידה השניה שהיה מלך בירושלים לבד, ושיר השירים אמר בירידה השלישית שלא היה מלך אלא על מטתו, ולכך לא הזכיר בשיר השירים מלך ישראל גם לא אמר מלך בירושלים, לפי שלא היתה לו עוד מלוכה רק ככל האדם שהוא מלך על ביתו ומטתו (כסף צרוף). ועיין עוד לקמן:

לית בר נש מתנה אונקי כו'. פירוש אין אדם מספר בצער ובצרה מה שעברה עליו אלא כשהוא חוזר לעושרו, כי אז בשבתו על סיר הבשר והגביע בידו לשתות יין הטוב וטוב לבו, אז יתנה צדקות ה' אשר הפליא לעשות עמו בעת צרתו ואיך החזירו לגדולתו. ולפי מאן דאמר זה אמר קהלת באחרונה. אבל לרבי חוניא שאמר הדיוט ומלך והדיוט מה טעם אני קהלת כו':

הדיוט מלך והדיוט כו'. בודאי אין דעתו לומר שהיה בתחלה ובסוף הדיוט ממש, שהרי הכתוב מעיד עליו (שמואל ב' יב, כד) וה' אהבו, וכן כתיב (שם פסוק כה) ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה', ועוד שהיה בן מלך, אלא הרצון הדיוט כנגד המורא והמלוכה שהיתה לו בעת מלכותו ושלוותו, וכנגד אותו הזמן יחשב תחלתו וסופו להדיוט. גם אין דעתו שהיה טיפש ממש בתחלה ובסוף, שהרי אנחנו רואים משאלתו שבקש מאת ה' החכמה ולא בקש דבר זולתה, הרי שהיה חכם מתחלה. גם איתא בפרק הרואה (ברכות נה, א) אמר רבי יוחנן אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, ואילו לא היה שלמה חכם מתחלה לא היה נותן לו הקדוש ברוך הוא עוד חכמה, וגם אחר כך היה חכם כדאמר המדרש לעיל ששיר השירים אמר בזקנותו (או לפי דעת רבי יודן ורבי חוניא קהלת אמר בסוף), אלא כוונת רבי חוניא שהחכמה שהיתה לו לשלמה בתחלה ובסוף נחשב לטפשות נגד החכמה שהיה לו בעת מלכותו ושלוותו, וכן הכוונה במה שאמר שהיה עני ועשיר ועני. ועל שהיה הדיוט וטיפש ועני בתחלה לזה לא צריך קרא, כי הכל יודעים שלא היה לו חכמה יתירה עד שביקש מאת ה' בגבעון, וכן בודאי היה הדיוט קודם שמלך, או עני כנגד המלכות, אלא על זה שחזר להיות הדיוט וטיפש ועני לזה צריך קרא. ומביא ראיה שהיה טיפש אחר כך מדכתיב אני קהלת הייתי, ושם קהלת מורה על גודל חכמתו שהיה מקהיל קהילות ברבים ולמדם חכמתו, וקאמר הייתי לשעבר אבל עכשיו חזרתי לכמות שהייתי מקדמת דנא, וכן הייתי מלך משמע אבל עכשיו אינו מלך, שמקודם היה מלך על כל העולם ועכשיו נתמעט מלכותו, וכן ממילא נשמע מזה שלא היה עשיר כמקדם (מכלל יופי):

אבני עשר כו' שמונה. כמדת אבני בנין שלמה כלשון המקרא (מלכים א' ז, י) (רד"ל):

ולא היו נגנבות. מייתי ליה הכא להודיע רב כספו דאפילו שיעור אבני שמונה אמות ועשרה אמות היו של כסף, והיה לו בכל מקום שבירושלים, מדבעיא למימר שמפני גודלו לא היו נגנבות שלא אפשר להקימן אלא ברוב עם ומפורסמא מילתא אילו היו מתקבצים גנבים לגונבן. ועל כל פנים מאן דאמר זה סבירא ליה דהוי ליה לכסף חשיבות על כל פנים כאבנים שלהכי הקשה ולא היו נגנבות, רצה לומר כיון דהוו חשיבי קצת על כל פנים כאבנים איך לא היו נגנבות, והוכרח לתרץ אבני שמונה כו', אבל רבי שמעון בר יוחאי דייק מקרא אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה, פירוש אפילו לעשות ממנו שום כלי אפילו אבני משקלות שדרכן לעשות מאבנים או ממיני מתכות הגרועים לפי שצריכין מתכות מרובה לכמה מיני משקלות זה גם כן לא נעשו מכסף אלא מזהב. ובסנהדרין פרק כהן גדול (כא, ב) הובא בילקוט מלכים א', רבי יצחק רמי כתיב אין כסף נחשב בימי שלמה וכתיב ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים (אם כן חשיב מיהא פורתא), לא קשיא כאן קודם שנשא בת פרעה וכאן לאחר שנשא שלמה את בת פרעה. ופירושו דכל זמן שלא נשא בת פרעה והיה עוסק בחכמת התורה לא היה הכסף נחשב למאומה, כמו שנאמר (משלי טז, טז) וּקְנוֹת בִּינָה נִבְחָר מִכָּסֶף, אבל משנשא בת פרעה מיעט בחכמה וריבה בסעודה ותענוגי עולם הזה כדאיתא בפרק בן סורר (שם ע, ב), היה הכסף נחשב (מהרש"א שם כא, ב):

על שם לא תתחתן בם. דסבירא ליה דהא דכתיב לא תבואו בהם היינו בחתנות, וחטא שלמה היה שעבר על לא תתחתן, וסבירא ליה דלא תתחתן כשהן דרך אישות, ואי איתיה בכל האומות כרבי שמעון דאמר כי יסיר לרבות כל המסירים (יבמות כג, א) עבר בכל הנשים דקאמר קרא, בת פרעה מואביות עמוניות אדומיות צידוניות חתיות, ואי ליתא בכל האומות אלא בשבעה עממין, עבר בלא תתחתן בחתיות מיהת:

לאהבה ממש לזנות. סבירא ליה דלא עבר שלמה אדאורייתא כי לא לקחן דרך אישות, דבכהאי גוונא ליכא חתנות, ולא חטא בזה אלא משום דמיגניא מילתא לשלם כמותו, וכל שכן שהיה הדבר ידוע לכל ואיכא חילול ה'. ומה שאמר הכתוב מן הגוים אשר אמר ה' לא תבואו בהם הכי קאמר דאפילו מן הגרועים שנאסרו בחתנות דבק שלמה לזנות בהם, וזהו שמסיים הכתוב שם בהם דבק שלמה לאהבה רצה לומר לזנות:

רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר כו'. גם הוא סבירא ליה שלא גיירן מדקאמר שלא היו מודיעות נדותן, ואילו נתגיירו לא יעשו כן, כמו שנאמר פסחים פ"ז, א' וערובין כ"א, ב' שאוגודות פתחיהן לבעליהן, ואלו לא הודיעוהו:

רבי יוסי בן חלפתא אומר לאהבה כו'. הוא פליג על תלתיהון וסבירא ליה שגיירן כהלכה קודם שנשאן, וליכא איסור חתנות דסבירא ליה דדוקא אם לא נתגיירו הוי איסור חתנות, ולא כמאן דאמר (יבמות עו, א) בגירותן, ומה שנחשב לו לחטא היינו משום שלא היו מתגיירות לשם שמים כמו שאמר הרב בהלכות איסורי ביאה (פי"ג הט"ז), והוא דרש זהו שכתוב בהם דבק שלמה לאהבה להאהיבן לה':

נמצאת אומר כו' אמרו דבר אחד. דתלתיהון סבירא להו שלא גיירן, אלא כשהן נכריות יחדן לו, וכמו שכתבתי לעיל חילוק פלוגתהון, אבל רבי יוסי בן חלפתא פליג אתלתיהון שסבירא ליה שגיירן וכנזכר לעיל (יפה תואר). ועיין במדבר רבה פרשה י' (סימן ד) וירושלמי סנהדרין פרק ב' (ה"ו):

פליג אתלתיהון. הרבה לו סוסים כו' בחמשים ומאה. שלשה שטנים כו' כל ימי שלמה. שלשה משלות כו'. כן צריך לומר (רד"ל):

שלשה שטנים נזדווגו לו. לפי שעבר על השלשה מצות המוטלות על המלך, לא ירבה לו נשים, לא ירבה לו סוסים, וכסף וזהב לא ירבה לו, לפיכך קמו עליו שלשה שטנים הדד, ורזון, וירבעם (כלי יקר):

וכתיב ויהי שטן כו'. זה כתיב ברזון (מלכים א' י"א), והמדרש חשב כאן שלשה שטנים, לכן נראה דצריך לומר עוד, וכתיב (שם פסוק כו) וירבעם בן נבט וגו' עבד לשלמה וירם יד במלך:

ותעלה ותצא מרכבה. הנה מזה אין כל כך ראיה שהרבה לו סוסים, רק ממקרא שלפניו ויאסוף שלמה רכב ופרשים ויהי לו אלף וארבע מאות רכב ושנים עשר אלף פרשים:

ידידיה. כתוב בספר שמואל ב' סימן י"ב (פסוק כה) ואגור יקא למואל איתיאל כולם בספר משלי ל, א (לא, א):

הנהו תלתא. אלו שלשה שאמרת כבר, ועוד אלו ארבע הרי שבע, ואת אמרת שלשה:

אוותנטיאה. בלשון יוני מלכות ושררה (מוסף הערוך):

שאגר. שאסף כמו שאמר למעלה סימן ז' מאן דקרא טבוואות ניזיל לגביה כו' עיין שם:

שנם. שֶדִבֵּר. וכך צריך לומר שנם לאל בלבו ואמר יכול אני להרבות כו', וכן הוא בקהלת רבה. ופירושו יכול אני להרבות כסף וסוסים ונשים:

איתיאל אתי אל ואוכל. דרש לאיתיאל אתי אל, ואל לשון כח כמו (יחזקאל יז, יג) ואת אילי הארץ, כלומר יש לאל ידי להרבות נשים וסוסים וכסף וזהב ואוכל עמוד שלא אחטא:

תני רבי חייא רבה. הוא ברייתא בסדר עולם רבה פרק ט"ו (ולעיל שם דורש מקראות חטאיו, ועל זה מסיים רק לעת זקנת כו'). ומכאן שרבי חייא רבה סידר סדר עולם רבה ואליבא דרבי יוסי שהוא סתם סדר עולם (וכמו שסידר תורת כהנים אליביה דרבי יהודה כמו שכתבתי בהגהותי ריש ויקרא רבה (פרשה א' סימן יא ד"ה תני) (רד"ל). וזו היא מתניתא דפליגא על רבי חייא דלעיל, דמתניתא זאת תני שלא אמרן רק בזמן אחד וזהו לעת זקנתו, ודלא כשמעתתא דאמר כל חד וחד בפני עצמו (מתנות כהונה):

רבי יונתן אמר כו'. ואפשר לפי שיטה זו ששיר השירים אמרו קודם שמלך, או אפילו שכבר מלך אך עדיין לא נתפרסם מלכותו, לכך אמר לשלמה ולא אמר למלך שלמה (כסף צרוף):

הזקין כו'. שקורא תגר ואומר הבל על כל אשר נעשה תחת השמש (מתנות כהונה), ועיין מה שכתבתי במהדורא קמא בעץ יוסף דבר פלא על זה המאמר:

על כל כו'. רצה לומר על כל פסוק ופסוק, והכי גרסינן בסדר חקת (יט, ג) ובמדרש קהלת (ז) על פסוק (כג) כל זה נסיתי בחכמה (סימן ב) [מתנות כהונה]:

ויהי משלו אין כתיב כאן כו'. בבמדבר רבה פרשה י"ט איתא שיריו אין כתיב ככן אלא שירו שירו של משל, וכתב המתנות כהונה שם שיריו לשון רבים, ובספר אות אמת כתב שם שצריך לומר ויהי שיריו של שלמה אין כתיב כאן אלא ויהי שירו שירו של משל חמשה ואלף עד כאן לשונו. ועיין בקהלת רבה הנזכר לעיל:

טעמיה דמתלא טעמא דמתלא. כן צריך לומר (רד"ל). ובפסיקתא גרס שירה אין כתיב כאן אלא שירו שיורו של משל, ואין כתוב שם טעמא דמילתא זה (אות אמת):

אלא תשע מאות וחמשה עשר פסוקים. וכן נמסר לנו הסכום של פסוקי משלי, אבל בבמדבר רבה פרשה י"ט ובקהלת רבה על פסוק הנזכר לעיל גרסו חזרנו על כל המקרא ולא מצינו שנתנבא שלמה אלא קרוב לשמונה מאות פסוקים:

שנים ושלשה טעמים. והוא הדין שיש מכמה פסוקים ארבעה טעמים כדי שיבא סך שלשת אלפים, ועיין מה שכתוב בשיר השירים רבה [פרשה] ז' סימן (מ"א) [יב] (פסוק ז):

נזם זהב וחלי וכתם. הרי הזכיר והמשיל (התוכחה שמסיים אחר כך מוכיח חכם כו') לשלשה דברים, שכל אחד מסתמא ממשיל דמיון ומשל אחר (רד"ל):

אין צריך לומר תשב. שאם העמידה אסורה קל וחומר הישיבה, ובן בנו של הקל וחומר שהדיבור אסור (מתנות כהונה):

אמר רבי עקיבא כו'. משנה היא במסכת ידים פרק ג' (מ"ה), והכי איתא התם קודם דברי רבי עקיבא, אמר רבי שמעון בן עזאי מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה ששיר השירים וקהלת מטמאין את הידים, ורצה לומר שקבלתו היתה שבשניהם היתה מחלוקת אלא שנמנו וגמרו בשניהם שיטמאו את הידים, ועל זה קאי רבי עקיבא ואמר חס ושלום כו':

על קהלת. שזה שסבירא ליה שאינו מטמא את הידים סבירא ליה שקהלת לא ברוח הקודש נאמרה אלא חכמתו של שלמה היא ולא גזרו שיטמא את הידים אלא על ספר. ועיין במגילה דף ז, א':

אמר ליה הוצא לי ממנה קמח ואחר כך הוצא לי ממנה סלת ואחר כך הוצא לי ממנה קלוסקיא אחת יפה. כך מכל חכמתו. כן צריך לומר. ועיין בתנחומא סדר תצוה [סימן ה] (אות אמת). וכוונת המשל הוא כך, האחד הוא ה' אחד שנתן לשלמה עבדו רוח נכון לברר האוכל והיא הקלוסקיא היפה, שהיא האהבה אליו יתברך, מתוך הפסולת והסרת הסובין, שהוא בביטול הדעות הנפסדות, והוצאת הסולת היא היראה אשר הוציא אותה בסוף ספר קהלת ותחלת משלי, ועשיית הקלוסקיא היא האהבה הכתובה בספר הזה ספר שיר השירים, אשר על כן היו כל הכתובים אשר כתב שלמה המלך עליו השלום ברוח הקודש בשני הספרים הקדומים אל הספר הזה קדש, יען הם מביאים אל התכלית העליון הזה, כי הסרת ובטול הדעות הנפסדות היא הסרת הסובין שהוא צורך להוצאת הסלת שהיא היראה היא המביאה למציאות הקלוסקיא, אך שיר השירים שהוא התכלית עצמו הוא משל אל הקלוסקיא עצמה ועל כן היא קודש קדשים, ורבי אלעזר בן עזריה בעל המשל הזה סבירא ליה ששיר השירים אמר באחרונה (מהר"מ אלמושנינו):

אלא שיר השירים לישראל. שמשלי וקהלת הם דברי מוסר גם לאמות העולם אבל שיר השירים מיוחד רק לישראל:

המשובח שבשירים המעולה שבשירים המסולסל שבשירים. אמר שלשה לשונות, משום שהשיר ישובח משלשה פנים, הראשון מצד עיקר המכוון בו, והוא פנימיותו, כי השיר משל לענין פנימי מכוון בו, והשנית בענין המשל עצמו שיהיה בנוי על דבר חכמה ומוסר, כמשלי שלמה שיש סוד חכמה בפנימיותם ודברי מוסר בחיצוניותם, והשלישית בצחות הלשון והמליצה. לזה אמר כנגד הראשון המשובח שבשירים, כי התוכיות אשר בשיר זה הוא משובח מהתוכיות שבשאר השירים, וכנגד השנית אמר המעולה, כי במשל שהוא ממשיל לדודי היין וריח שמנים ובשמים ויתר המשלים טעם נאות ודברי חכמה, וכנגד השלישית אמר המסולסל, כי הסלסול הוא היופי והקשוט כמסלסל בשערו. ופירש תוכיות השיר הזה ואמר שעשאנו שירים שהוא לשון שבח כפי פירושו בשירות היכל, וענינו שישרים שבח העולם והדרו, שהם מקבלים ראשונה השפע מאתו יתברך ואחריהם כל העולם (יפה קול):

דבר אחר שיר השירים המשובח כו'. הדבר אחר בא לומר שיש להם יתר שאת והוא מה שישרים מושפעים ומונהגים מההשגחה הפרטית, אבל שאינם ישרים מהמערכות, וזה אמר שעשאני שיורים בעולם שאנו משויירים ונבדלים לה' לבדו, וכאומרו ה' בדד ינחנו (יפה קול):

רבי יוחנן כו' בשם רבי שמעון בר אבא נאמר שירים כו'. רצה לומר שרבי שמעון בר אבא אמר שהמעלה לישרים בדבר יותר גדול, והוא החכמה והנבואה המושפעים על ישרים יותר מעל השאר, ולפי שזה כבר נכלל בשאר השירות שנזכר בהם ההשגחה האלהית בישרים על ידי מעשיהם, לזה אמר שההבדל שבשאר שירות הן מקלסין אותו כאילו אינם עוזרים אותו כלל, או הוא מקלס אותם כי שבח מעשיהם גדול להתעלות בהם, אבל כאן נזכרו שניהם יחד, והוא שמעשיהם עם צרוף ההשגחה יחד פועלים בעולם מה שראוי לו, ועל זה אמר רבי חנן שיר כפול רצה לומר שיש בו קילוס ה' לישראל וקילוס ישראל לה', ופירושו, שיר השירים שיש בו שני מיני שירים, שהוא קילוסו יתברך וקילוס ישראל, ורבי סימון אמר כפל ומכופל שמלבד הכפל הנזכר, הוא עוד כפול, למה שיש בו שני בחינות, האחת משל ויופי המליצה כנזכר לעיל, ושני תוכיות כנזכר לעיל (יפה עינים):

או הוא. הקדוש ברוך הוא:

שנות האבות. אברהם חי מאה שבעים וחמש, יצחק מאה ושמונים, יעקב מאה ארבעים ושבע:

ואין תימר כו'. אם תאמר הרי יש שנים יותר:

שנות רעבון. אחד בימי אברהם, ואחד בימי יצחק, והוצרכו לעקור דירתם ולטלטל מארץ לארץ מפני עקת רעב וחייהם אינם חיים (מתנות כהונה). או אפשר השני שנים רעבון שהיה בימי יעקב, כמו שנאמר (בראשית מה, ו) כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ, ואחר שבא יעקב למצרים פסק הרעב כמו שאמרו חכמינו ז"ל (תוספתא סוטה פ"י ה"ג הובא ברש"י בראשית מז, יט) :

דבר אחר רבי יודן כו'. הני תיבות דבר אחר מיותר (אות אמת):

כל מקום שנאמר במגלה זו כו'. ובמסכת סופרים (פ"ה הי"ז) איתא כל שלמה האמור בשיר השירים קודש חוץ ממטתו שלשלמה, ויש אומרים האלף לך שלמה. ובפרק שבועת העדות (לה, ב) איתא כל שלמה בשיר השירים קודש שיר למי שהשלום שלו:

תוכן העניינים

עץ יוסף על שיר השירים רבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה