עץ יוסף על שיר השירים רבה· רבי חנוך זונדל ב"ר יוסף
פרשה ב · פרק ג
הכל בורחים ממנו כו'. כוונת המאמר שאילן התפוח אין אדם נהנה בצלו לפי שאין לו צל גדול כשאר אילנות, מכל מקום מי שהוא חכם, לתקות טובת הפרי וריחו ומתיקותו וערבותו אל החיך ישתוקק לישב בצל המועט ההוא, כך אף על פי שיסורין באין על האדם שעובד את השם, ואינו מצליח בעולם הזה בהיותו יושב בסתר עליון ובצל שדי יתלונן, ראוי לו שלא יעזוב תומו בהיותו מקוה השכר העתיד לבא ומתיקותו וערבותו למכירים בו:
כך ברחו אומות העולם משבת כו'. לפי דרש זה דודי קאי אהקדוש ברוך הוא וכן הוא בהדיא בשמות רבה פרשה י"ז (סימן ב):
יכול אף ישראל כן. דאיתא בפסוק (שמות יט, יז) ויוצא משה את העם שני פירושים, פירוש אחד כפרש"י כחתן היוצא לקראת כלה, פירוש שני איתא בילקוט שהוציאם בעל כרחם, וזה שאמר יכול כו' וכפירוש הילקוט, תלמוד לומר בצלו כו' וכפרש"י (אסיפת אמרים):
מוציא ניצו. פירוש חנטת פירותיו קודם לעליו. ובפרק רבי עקיבא (שבת פח, א) הקשה ר"ת שהרי אנו רואים שגדל כשאר אילנות, ומפרש דתפוח היינו אתרוג, וריח אפך כתפוחים (להלן ז, ט) מתרגמינן כריחא דאתרוגא, ואתרוג פריו קודם לעליו שדר באילנו משנה לשנה ואחר שנה נושרין עליו של אשתקד ובאין עלים אחרים הוי פריו קודם לאותן עלין:
כך ישראל כו'. ולפי דרש זה נראה דקאי דודי אישראל, ואפשר שגם לפי דרש זה קאי דודי אהקדוש ברוך הוא והכי קאמר קרא כשם שיש לתפוח תוספת שבח על עצי היער כן החשיבני דודי זה הקדוש ברוך הוא בין הבנות היינו אומות העולם כי הם לא רצו לקבל התורה אפילו לאחר השמיעה, וישראל הקדימו נעשה לנשמע, הרי שיש הפרש גדול ביניהם מן הקצה אל הקצה:
זה ניצו קודם לעליו כו'. מדמה המעשה לפרי, והשמיעה לעלין, כי המעשה עיקר כמו ששנינו (עיין אבות פרק א משנה יז וקידושין מ, ב) ולא התלמוד עיקר אלא המעשה (רש"א שבת שם):
ואימתי קבלו אותה בחדש כו'. סיפא דקרא ביום הזה ומיניה מוכח דחמשים יום היו כדאיתא בשבת דף פ"ו ע"ב (אסיפת אמרים):
את נותן בו. בעדו ותמורתו:
ואת מריח בו כמה ריחות. ובילקוט הלשון וריחו טוב מכל האילנות, ובזוהר אחרי מות דף ע"ד ע"א ריחיה דקיק מכל שאר אילני, ועיין תענית דף כ"ט ע"א כריח שדה וגו' שדה של תפוחים (רד"ל):
טפול. הדבק סביבו:
מסורתא. אגודה:
בכמה היא טבא. כמה צריכה להיות שוה:
בארבעה מיני. עשרים גרה השקל (שמות ל, יג) תרגום ירושלמי עשרין מנין סלעא, פירוש מעין (מוסף הערוך) ובילקוט גרס מנה:
אמרו לפני הקדוש ברוך הוא עזי וזמרת יה. הכוונה שבקשו שתנתן להם התורה, ודרשי עזי כמו העוז שלי כלומר יהא שלי:
אמר להם הקדוש ברוך הוא לכם היא. פירוש מעיקרא כשקניתי קנין התורה, לכם קניתיה, על דעת שילמדו אותה ישראל שכך התניתי במעשה בראשית אם ישראל מקבלין התורה כו' (שבת פח, א), וזה לכם היא:
ושלכם היא. פירוש וזה שהסכמתי ליתנה לכם ולא לאחרים הוא מהטעם שאמרו במסכת שבת (פח, ב) שהשיב משה רבנו עליו השלום למלאכים כלום למצרים ירדתם, וזהו שאמר ושלכם היא ולא למלאכים. גם הכוונה ושלכם היא ראויה התורה ולא לאומות העולם, לפי שתחילתן יוכיח ששבע מצות שקבלו לא קיימו, כמו שאמרו בפרק קמא דעבודה זרה (ב, ב) שבע מצות שקבלתם היכן קיימתם:
ולכם אני נותנה. לרמוז דלא זו בלבד שאני נותנה לישראל ולא לאחרים אלא אף זו אעשה אמר הקדוש ברוך הוא לדור המדבר דווקא לכם אני נותנה ולא לדור אחר אף שהם ישראל, כמו שדרשו ברבה (ויקרא יג, ב) על פסוק עמד וימודד ארץ מדד הקדוש ברוך הוא כל הדורות ולא נמצא דור ראוי לתורה כדור המדבר (אלגזי בספר שמע שלמה):
בצלו חמדתי. דרש בצלו על התורה כמה דאת אמר (קהלת ז, יב) כי בצל החכמה:
המרתי. שחמדו להיות דגלים כדלקמן בסוף הפסוק:
מדבר שור מלמד שנתנבאו כו'. דרש מדבר מלשון דבור כמו (שיר השירים ד, ג) ומדברך נאוה, (דברים ל"ג, ג) ישא מדברותיך, ותיבת שור מלשון שורה, ומפרש ויצאו אל מדבר שור שיצאו אל הדבור והתנבאו בדיבורם שעתידין להעשות שורות שורות כמטעי כרם:
שנים עשר חדש. כדאיתא במכילתא (הובא ברש"י סדר בהעלותך[י, יא]) סוף פרשה המתחלת בחדש השלישי, שהיו שנים עשר חדש פחות עשרה ימים נגד ההר לצד מזרחו של הר כו'. ורצה לומר שהרי בראש חודש סיון באו לסיני, וכתיב (במדבר י, יא) ויהי בשנה השנית בעשרים לחדש נעלה הענן וגו' ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני, הרי שנים עשר חדש פחות עשרה ימים:
מאוהל מועד. כלומר כתיב ויקרא אל משה וידבר אליו מאהל מועד לאמר, וקשה ליה דהיה לו לומר ויקרא אל משה מאוהל מועד וידבר ה' אליו לאמר דבר אל בני ישראל וגו', שלא להפסיק בין וידבר אל לאמר כדרך הכתובים תמיד, גם קשה ליה קושית הספרי דכאן משמע שדיבר אתו מאהל מועד וכתוב אחד אומר ודברתי אתך מעל הכפורת, וכן הקשה בבמדבר רבה פרשה י"ד בסוף, לכן מתרץ רבי אלעזר דמאהל מועד אינו דבק עם וידבר אלא עם לאמר, שרצונו לומר שמאהל מועד ואילך ניתנה תורה לאמר, אמירה גמורה דהיינו הוראה, מה שאין כן עד השתא:
לדיוטגמא. רצה לומר משל לכתב כתוב בו גזירת המלך על בני מדינתו. וצורך המשל הוא לומר שאף על פי שהיו קצת המצות נודעות לישראל תחלה כדכתיב (שמות יח, טז) והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו, עם כל זה מאחר שלא נצטוו בהוראה עד אהל מועד לא היו נענשים דמצי משתמטי לומר לאו אדעתין, כגזירת המלך על בני מדינתו שאף על פי שהיא כתובה וחתומה ומסתמא ענינה מפורסם לבני המדינה עם כל זה אין מענישין על העובר עד שתתפרש להן בפרהסיא, דאם לא כן יאמרו לאו אדעתין:
עד שנתפרשה להם במדינה. ברבה גרס עד שתפרשה להם בדימוסה של מדינה, ופירש המעריך ברחוב העיר אי נמי מקום המשפט:
בית אמי זה הר סיני. שהתורה נקראת אֵם כאומר (משלי ב, ג) כי אִם לבינה תקרא ואמרו ז"ל (עיין ברכות נז, א) אֵם:
זה אוהל מועד. דרש הורתי לשון הוראה:
באהליות. אהלים כמשמעו כדי שיעמוד בחוזק ויהיה לו סמוכים מפה ומפה:
וקסטריות. פירוש גזוזטראות:
ונתרזין מתוך פני ניקטיהון. פירוש הטילו רעי בתוך היכליהם, שהדבור נכנס בבתיהם כדאמר בתנחומא תרומה סימן ט):
פניקטיהון. לך יובילו מלכים שי (תהילים סח, ל) תרגומו מפניקטיהון (פירוש מהיכליהן) לך ייתון מלכייא קרבנא:
קול אלהים חיים וגו'. מדבר מתוך האש כמונו ויחי, ופירושו לרבי יהושע בן לוי מי הוא ששמע כמונו ועמד בבוריו, דודאי נזדעזעו כמונו, ולכן אנו יראים שאם עוד נשמע הקול נמות מאחר שאין בריה יכולה לסובלו. ופירוש ויחי לשון בריאות כמו (ישעיה לח, ט) ויחי מחליו, וקרא השמע עם קול ה' כאשר שמעת אתה ויחי מפרש רבי יהושע בן לוי אם נמצאת אחר ששמע כמותך ונשאר בבוריו, לא ודאי, אלא כולם נזדעזעו כמוך, וא"כ דבר גדול הוא שמיעת קול ה' שלא נהיה כמוהו בעולם מאחר שכל ששמע הקול נזדעזע:
אמר רבי סימון כו'. רצה לומר שרבי סימון סבר שאומות העולם מתו, כלומר רבים מהם מתו או היו קרובים למות, ודייק מיתורא דאתה משמע אתה היתה שמיעתך משונה, ולהכי הכי פירושו מי כמוך ששמע ויחי כמוך שאתה חיית ולא זולתך, ומפרש ויחי כפשוטו, וקרא דמי כל בשר מפרש ר' סימון הכי, מכיון דאין מי ששמע ויחי זולתינו שנעשה לנו נס א"כ אנו יראים פן נמות מכיון דשמיעת הקול מסוכנת דלאו כל שעתא ושעתא מתרחש ניסא, או שמא לחוזק כוחנו לא מתנו בפעם ראשונה אבל בפעם אחרת נתפעל יותר עד שנמות (יפה תואר):
דו פרצופים. מפני שהקול היה נחלק לישראל ולאומות העולם לכל אחד כעניינו קאמר דו פרצופים, פירוש שני צורות:
שמעת ויחי. אתה שמעת וחיית אבל אומות העולם שמעו ומתו, וכן הוא בהדיא בויקרא רבה (א, יא):
תחת התפוח עוררתיך. כזה שהוא מעורר הישן כן הקדוש ברוך הוא היה מעורר אותם להחיותם כמו שנאמר (שיר השירים ה, ו) נפשי יצאה בדברו:
היה נפסק. עיין ברש"י ריש ויקרא ובתורת כהנים ובבמדבר רבה פרשה י"ד:
נבואה מצויה באומות העולם. אין הכוונה בדבור מיוחד בהגלות שכינה, אלא הכוונה על הנבואה הטבעית והוא השגתם מהשפע השופע על השכל כפי הבנתם, שמתחלה היתה נבואה זו מצויה באומות העולם כי הראוי ומכוון עצמו אליה היה משיג מה שבחקו להשיג, אמנם משהוקם המשכן גם מין השכל הטבעי מהנבואה גם כן נסתלקה מהם:
והלא בלעם בן בעור כו'. לא הקשה מנבואותיו של בלעם המפורשות שדבר ה' בו בהגלות השכינה, כי ידוע שזה לטובת ישראל להשיבו אחור ממחשבתו הרעה, רק מקשה ממה שהיה מתנבא מתחלה שהיה מפורסם באומות למגיד עתידות וכיוצא ולכן אמר לו בלק כי ידעתי את אשר תברך מבורך, וזה מצד הכנתו בשכלו היה, מכאן הוקשה להם למה לא נסתלקה ממנו השגה זו אחר שהוקם המשכן אם ה' הסיר ההשגה מכל המוכנים לה משהוקם המשכן. והשיב שנבואת בלעם הוצרכו להגיד טובתן של ישראל. שאילו אחד מישראל ברכם יאמרו אומות העולם שקר דבר, אבל בהיות בלעם השונא המברך את ישראל ישימו אומות העולם יד לפה כדאיתא בדברים רבה פ"א (סימן ד), ולכן לא הסיר ה' מבלעם כח נבואתו מתחלה כדי שיהיה מוכן באחרונה וגם כדי שיתפרסם באומות העולם אמתת דבריו (יפה תואר):