אור ברסלב

עץ יוסף על שיר השירים רבה· רבי חנוך זונדל ב"ר יוסף

פרשה א · פרק ו

פרק ה

נקראו ישראל עבדים כו' ונקראו הנביאים עבדים כו'. מפרש הכתוב אל תלשן עבד אל אדוניו כאילו כתיב בכפל אל תלשן עבד עבד אל אדוניו, ופירושו אל תלשן אתה הנביא שנקראת עבד, על ישראל שנקראו עבד, אל אדוניו רצה לומר אל הקדוש ברוך הוא שהוא אדון שלו, אל תלשין:

אל תראוני בשחררותי. פירוש אל תראוני בפנים זועפות בשביל שאני שחורה בעונות, כלומר אל תבזו אותי מצד המעשים שהם מקולקלים, לדון אותי לכף חובה שאין אני שחור מיום הולדי ממעי אמי אלא שזפתני השמש והושחרתי, כי המעשים שאינם מהוגנים נעשו לי הרגל במקרה מהשכנים הרעים, וזהו שאמר בני אמי נחרו בי (וכמו שיפרש המדרש לקמן בסימן מ"ב) שעל ידיהם אני שחורה, ולכן לפי שאין השחרות אלא במקרה, וכמו אדם יפה מראה אם הושחר על ידי החמה שקפחתו עליו לפי שהשחרות שלו הוא במקרה ולא בעצם במעט מים ומעט מרחץ מן המרחצאות נתלבן וחזר ליופיו, כך אנו במעט תשובה ומעט מעשים טובים אנו מתלבנים כבראשונה:

אין לך שמח בבני. עיין במתנות כהונה שדחק בזה, אבל בגליון המדרש של הגאון מוהר"ר שבתי מראשקוב מצאתי שצריך לומר שמחבבני חדא תיבה (אות אמת):

יותר ממשה כו' מישעיה כו' מאליהו. הנה שלשה אלו מרומז בתיבות בני אמי נחרו בי, א'מ'י' ראשי תיבות אליהו משה ישעיה (מגלה עמוקות [פרשת דברים]):

בנפשך את רשאי כו'. שבלי ספק שגם מה שקרא עצמו איש טמא שפתים חטא, כי כיון שהוא שליח המקום אינו רשאי אפילו בשלו, ולזה אמר לו הקדוש ברוך הוא בנפשיך את רשאי לומר, רצה לומר שזה חטא קל והותרה לך שאתה שליט בעצמך, אבל שמא ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב אתה רשאי לומר, בתמיה:

רצפה רוץ פה. דייק זה משום דהוי ליה לכתוב ובידו גחלת, לכן דרש רוץ פה של מי שאמר לשון הרע על בני, ודרש רצפה נוטריקון רוץ פה, שכן נהרג בפה כמו שאמרו חז"ל, ובזה מובן אומרו ובידו רצפה שהרי אינה בידו אלא במלקחים, א"כ הוי ליה למימר ובידו מלקחים ברצפה במלקחים לקח מעל המזבח, אלא ודאי הכי קאמר ובידו שליחות רצפה רצוץ פה (כלי פז):

דילטורייא. בלשון רומי ובלשון לע"ז רכילות (מוסף הערוך) חנף יבא (איוב יג, טז) תרגום דילטור ייעול:

בריתי. כלומר הלא לא עברו רק בריתי ולא היא בריתך ומה לך עליהם:

תא חמי. בא וראה:

והלא ערוער בתחום ארץ מואב. וישראל לקחוהו מסיחון והוא נלחם במלך מואב ולקחו מידו, וכמו שאמרו חז"ל (גיטין לח, א) עמון ומואב טהרו בסיחון:

והיה להם יום אחד כו'. משמע שהיה להם יום אחד חוץ מהשס"ה ימים שבשנה, ויובן עם מה דפרש"י (בראשית א' פסוק י"ד) ולימים ושנים וזה לשונו לסוף שס"ה ימים (ספרים אחרים ורביע היום) יגמרו מהלכתם בי"ב מזלות המשרתים אותם והיא שנה (ספרים אחרים והוא שס"ה יום ורביע יום) וחוזרים ומתחילים פעם שניה לסבב בגלגל כמהלכן הראשון, עד כאן, נמצא בארבע שנים עולה יום שלם יותר משס"ה ימים, ובזה היום היו עובדים כולם:

שהיו על כולן באותו היום. פירוש שהיה החיוב של עבודת כל העבודה זרה עליהם לעבוד אותם באותו היום, ועיין באסתר רבה ריש פרשה ג, ובפתיחתא דאיכה רבתי סימן יו"ד, וברבה סדר (חקת) [בלק במדבר רבה כ, ה] :

הגמוניאה. פירוש לשון הגמון ושררה, וכן הוא באיכה רבתי, אבל באסתר רבה גרס המוניא, וכן גרס האות אמת באיכה, ופרש"י קיבוץ אחד, פירוש אגודה ואסיפה אחת לעבדן כאחת בכל יום, ולפי שעשו ישראל מעשה דמשק לכך הזכיר מפלת ערוער שהיה בישראל אצל מפלת דמשק (הרד"ק ורש"י):

לך שוב לדרכך מדברה דמשק. לפי דרך מְדַבּרוֹתֶיךָ כלך לדמשק (רד"ל):

מהו כן עלינן כו'. מה זה שנכנסנו לעיר של חירופים וגידופין. ירד ריש לקיש מעל חמורו ואסף חול ונתן לתוך פיו של ר' אבהו:

אמר ליה מהו כן. כלומר למה זה ועל מה זה:

הא וויתרו כו'. הרי הניחו וותרו על כמה מצות ואת אמרת על שתים רעות, ובירושלמי פ"ה דסוכה (ה"ה) איתא וכי שתים רעות עשו עמי הא וותרה לאלף, ופירש היפה מראה הא יותר מאלף רעות עשו. ואין להקשות כיון דכל התורה תרי"ג מצות האיך אפשר דהוו רעות טפי מאלף, כי במצוה אחד יש כמה עבירות כגון שבת דאית ביה ארבעים אבות מלאכות, וכל אב מלאכה יש לו כמה תולדות כו' עד כאן לשונו. ולי נראה דפירוש הירושלמי כך הוא, וותרה לאלף הא עברי על כל התורה שניתנה באל"ף בי"ת. ועיין בתענית פרק קמא (ה, א) בבבלי דאיתא שם תרתין הוא דהוו עשרים ותרתין שביק להון, ופירש המהרש"א וכי לא עברו רק על שתי עבירות וכי כ"ב דהיינו שעברו כל התורה שניתנה בכ"ב אותיות שביק להון עד כאן לשונו. עוד יש לומר שפירושו הא עברו על כל התורה שניתנה לאלף דור:

ופורעין. פירוש ומגלין עצמן, ועיין בבבלי סוכה פרק ה' (נג, ב):

הפנימית וגו'. והנה פתח היכל ה' בין האולם ובין המזבח כעשרים וחמשה איש אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש. ומדייק המדרש מדלא כתיב והמה משתחוים על כרחך שהוא מלה מורכבת משתחוים ומשחיתים כמה דאת אמר כי משחתם בהם, ודריש השתחויה לחמה והשחתה להיכל שהיו פורעים כו', וסיפא דכתיב והמה משתחויתם קדמה מפרש רישא דכתיב אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה, כי בדבר הזה הם משתחוים לשמש ומשחיתים בהיכל, והיינו דדריש שתים רעות בהכי, כי במעשה אחד היו עושים שני רעות דהיינו השתחויה לשמש והשחתה להיכל (יפה מראה):

על שעשיתי מרימות. צריך לומר ארוות של סוסים לשמש (מתנות כהונה). וסבירא ליה אותם המשתחוים לחמה היו להם סוסים מוכנים עומדים בארוות לצאת לקראת החמה בבקר (רש"י). והרד"ל כתב על שעשיתי מרכבות של סוסים לשמש, על שם שכתוב וישבת את הסוסים וגו' מבא בית ה' ואת מרכבות השמש שרף באש:

מפחם. מכה ומשפיל (מתנות כהונה). או פירושו לשון פחם רצה לומר משחיר פניה כדי שלא יתעורר התאוה, ועיין לקמן פרשה ד סימן ה':

נגד השמש. רבי איבו בשם רבי שמואל מחטאו של שטים נמסרו ישראל למלכיות שנאמר (תהלים קו, כו) וישא ידו להם להפיל אותם בגוים, באיזה חטא ויצמדו כו'. כן הוא בילקוט המכירי כ"י בתהלים שם בשם השיר השירים רבה ועיין בשוחר טוב שם ובידי משה כאן (רד"ל):

בקרתנית. בפרק ו' דדמאי (מ"ד) איתא קרתני שקבל שדה מירושלמי, פירוש בלשון ערבי קורין לכפר אלקרייא (ערוך):

מפני שראה ידיה מפוחמות. ואין ספק שאין זה בטבע, שאם היה בטבע היה כל גופה כן, אלא על כרחך בודאי שהוא דבר מקרי בלבד, ודבר מקרה לא יתמיד לעולם, ואת הכושית השחרורית שבך הוא דבר עצמי וטבעית שנולדת שחורה ממעי אמך, וא"כ אי את שוטה שאת אומרת שאדונך ירחיק אשתו שהשחרורית שבידה הוא רק מקרי, והמקרי יש לו שינוי, וישא אותך ששחרורית שלך הוא טבעית ואין לו שינוי, והנמשל מובן מאליו, כי ישראל מעשיהם שעושים בידיהם הם מצד יצר הרע לכך הם מפוחמות, אבל הם עצמם הם טהורים ודביקותם בהקדוש ברוך הוא הוא בעצם, מה שאין כן באומות העולם, שהוא להיפך, וא"כ איך ירחיק הקדוש ברוך הוא מה שבעצם טוב ומקרה הוא רע ויבחר מה שבעצם רע ואם ימצא טוב בהם הוא במקרה. ומה שמדמה מנין עגל ליד שחורה לפי שעיקר חטא של אהרן היה ויקח מידם שלקח מיד יונוס ויומברוס, והועיל הכישוף בהם (מגלה עמוקות סוף סדר בשלח):

לשעה. שלא עבדנו עבודה זרה רק שעה אחת:

לבן מלכים שיצא כו'. משל זה הוא גם כן על דרך משל דלעיל, שעל ידי שהושרשו באמונת ה' על ידי התורה אף שחטאו בעגל, שוכן ביניהם, שאחר שהושרשו באמונת ה' אף כשחטאו לא היה החטא אלא מקרי כי לא כחשו בה' רק שטעו לשתף אחד מפני המרכבה בהנהגתו, וכדאיתא בשמות רבה פרשה ל' (סימן ז) שגנבו פני השור שבמרכבה, ולכן בנקל שבו מפשעם, מה שאין כן אילו לא קדמה להם (הישרת) [הישרשות] התורה, וזהו שאמר למה אנו דומין כו' ונמשל מבואר ממילא שהוא כמו שכתבתי (יפה תואר בשמות רבה פרשה ל"ג סימן ב):

דתן ואבירם נחרו בי כו'. והפסוק מדבר בעד משה, שדתן ואבירם הלשינוהו אל פרעה ויבקש להרגו:

על שהיה עושה דין בין בנותיו של יתרו והרועים לא היה. כן צריך לומר (רד"ל). פירוש יותר ראוי היה שישב ויעשה דין בין אחיו משיעשה דין בין בנות יתרו המדיני ובין הרועים, והם גרמו לו שלא יעשוהו. ובאות אמת הביא בשם ספר ישן הגירסא עד שהייתי כו' ומשה אמר כן:

לא הוי לי ליכנס לארץ ישראל מיד. כן צריך לומר (אות אמת):

בני אמי כו' זה ירבעם כו'. תיבת ב' נ' י' ראשי תיבות ירבעם בן נבט (פרפראות לחכמה):

ירד מיכאל. וכן הוא בירושלמי פרק לפני אידיהם (עבודה זרה פ"א ה"ב), ובבלי שבת דף נו, ב' גרס גבריאל, ועיין ידי משה:

ונעץ קנה גדול בים. עיין באלשי"ך תהלים ס"ח פסוק ל"א מה שכתב שם. ובשבת דף קל"ח, ב' אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר הנה ימים באים וגו' וכתיב ונעו מים עד ים וגו' ישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו, דבר ה' זו הלכה, זו הקץ, זו נבואה, רמז ג' דברים אלו ראשי תיבות קנה, וזהו נעץ ק' נ' ה' בים, וזהו (דברים כח, סח) והתמכרתם ואין ק' נ' ה' ועל זה נאמר (תהלים סח, לא) גער חית ק' נ' ה' (ספר פרפראות לחכמה):

לחלוחית מכאן ומכאן. שעלה מן הים חול ורפש וטיט שהים גורש:

כחורש. כיער:

מקומה של כו'. המצירה לישראל:

יום שהעמיד ירבעם כו'. כי זה הוא תחילת הגלות כמו שכתוב (דברים יא, טז-יז) ועבדתם אלהים אחרים וגו' ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה (רש"א):

צריפין. אין פירושו כמו (סוכה יג, ב) צריפא דאורבני וסתם צריף שבגמרא שהוא כוך קטן מציידין שעושין מן קנים ומן ערבה, מדשבחו מאוד היועץ זאת כדלקמן, אלא צריך לומר שפירושו מגדלים או פלטרינין גדולים וכיוצא (יפה מראה). ובספרי איתא ובנו שני כרכים ברומי:

והוו בניין כו'. היו בונין אותם והם נופלים וחזרו ובנו אותם והיו נופלים. היה שם זקן אחד ושמו אבא קולון אמר אם אין אתם מגיעין ומביאין לכאן מי פרת טובלין בתוך הטיט ובונין אותם בו לא יהיו קיימים. אמרו לו מי עושה כן שיביא לכאן מי פרת שכשירגישו בנו בני ארץ ישראל אל יניחו להביאם, ואמר להם אני אביאם. עשה את עצמו כאילו הוא אחד מהמוליכים יין ממדינה למדינה:

שפיי דחמר. סוחר יין:

הוה עליל לקרייא כו'. היה נכנס לעיר אחת ויוצא לעיר אחרת נכנס למדינה ויצא למדינה אחרת עד זמן שבא לארץ ישראל, כיון שבא לשם היה מביא מים מנהר פרת באותן חביות גדולות שמוליכין בהם היין וסברו הכל שהוא מוליך יין, והיו גובלין אותן מים בתוך הטיט, והיו בונין אותם ועמדו. ומן אותו עת היו אומרים למשל בפיהם לאמר בכל מדינה שאין שם אותו איש אינה מדינה:

רומי בבלין. פירש המתנות כהונה והיו קורין לאותן שני צריפין רומי בבלין על שם שרום שלהם קיים על ידי בלילת מי פרת בשאר המים. ופירושו אינו מחוור, כי איך יקראו הגוים מעיר רומי שם לשני הצריפים בלשון הקודש ולא בלשונם, וזה דוחק לומר שבאמת קראוהו להצריפין בלשון רומי מה שיורה בלשון הקדש רומי בבלין. אך האמת והנכון הוא מה שפירש בעל המעריך שלאבא קולון שיעץ להם זאת קראו רומי בבלין על שם שהוא בעצמו היה שם בשעת מעשה, או היה דר שם, והמים הביא מבבל שנהר פרת הולך באמצע עיר בבל כידוע, ושמות עצמיים אינם משתנים בכל הלשונות, וכן מוכח כי אותו קראו כן, מלשון הוו קריין ליה, כי על הצריפין ראוי לומר קריין להו כי שנים היו:

נצב באדום מלך. פירוש הועמד מלך באדום.

הדא הוא דכתיב ומלך אין באדום פירוש שמתחלה לא היה מלך באדום אבל ביום שנסתלק אליהו שבע שנים קודם מות יהושפט נצב והועמד מלך באדום, והיינו שהלך מלך אדום עם יהושפט ומלך ישראל במלחמת מואב, ואין קושיא ממה שכתוב שבימי יהורם פשע אדום מתחת ידי יהודה, שאף על פי שהקימו מלך בימי יהושפט היו למס עובד למלך יהודה, והיינו שבא מלך אדום עם יהושפט למלחמת מואב, ולא יכול יהושפט למנעם מהמליך עליהם מלך, מאחר שלא היה זה מרד בו אלא מנהיג להנהיגם, ומכל מקום להיות זה פתח להתקוממותם, אירע זה ביום סלוק אליהו שהיתה זכותו מגינה בימיו (יפה מראה). ועיין בירושלמי פרק קמא דעבודה זרה (ה"ב):

שהיה מפטם לפשחור בן אִמֵּר וחבריו. כן צריך לומר. ומן הכהנים היה והוא היה נביא שקר כמו שכתוב (בירמיה כ, ו) ואתה פשחור וגו' אשר נבאת להם בשקר, אבל פשחור בן מלכיה הכתוב בספרים משרי צדקיהו היה (שם כ"א, א ושם ל"ח, א) ולא מצאנו בו נבואת שקר (רד"ל):

לפלטיא. שוק ורחוב גדול שמוכרים שם לחם, ולחם זה אינם רשאים למוכרו שם מפני שחרוריתו:

אמרה כנסת ישראל כו' על שלא כו'. לפי שיטה זו יהיה פירוש בני אמי בני אומתי אנשי רשע נחרו בי נתגרו בי מלאו הדיין חרון אף עלי שגרמו חורבן הבית. ומפרש שמוני נוטרה את הכרמים שמירת שתי חלות או שני ימים טובים של גליות. וכנה המצות בתואר כרם, כי כרם ה' צבאות הן. וכרמי שלי לא נטרתי מפרש שלא שמר חלה אחת כתיקונה בארץ ישראל, ולא שמר יום טוב אחד כתיקונו בארץ ישראל, וזה גרם לנו לשמור שתי חלות בסוריא, או שני ימים טובים של גליות בגלות:

שתי חלות בסוריא. דכל חוץ לארץ חייבו חכמים להפריש שתי חלות אחד לאור ואחד לכהן כדתנן בפרק בתרא דחלה (מ"ח), וסוריא אף על פי שסמוכה לארץ ישראל, היא חוץ לארץ דכיבוש יחיד הוא, להכי נקט הכא סוריא לחיוב שני חלות לרבותא דאפילו התם איתיה להאי חיובא, ואף על גב דחיוב זה של סוריא היה אפילו בזמן שבית המקדש קיים ואז היו גם כן ישראל יושבים בסוריא, מכל מקום בחוץ לארץ לא הוו אלא מעט מזעיר, נמצא שהגלות גרם להיות ישראל שוכני חוץ לארץ להפריש שני חלות (יפה מראה). ועיין בירושלמי בפרק בכל מערבין (עירובין פ"ג ה"ט):

שאני מקבל שכר על שתים. דכיון דאית ליה הוצאה טפי אית ליה אגרא טפי.

ואינה מקבלת שכר אלא אחת. משום דבא זה לה בסיבת חטאה לא יהא חוטא נשכר (יפה מראה):

קרי עליהון וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים. קושי הכתוב מבואר כי חלילה היות חוקי ה' לא טובים ומשפטיו להעדר החיים, היפך אומר (ויקרא יח, ה) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, לכן אמר דבענין הזה הכתוב מדבר, שעם היותו מחקי ה' כי פיו הוא צוה לקיימן דכולהו אסמכינהו אלאו דלא תסור, וגם הם סייג למצותו, עם כל זה הם לא טובים לגבי קיום המצוה כתקנה בארץ ישראל, ובבחינת העדר השכר בהכפל טרחה אמר לא יחיו בהם שלא ישיגו ממנה אורחות חיים שהוא השכר הנמשך מכל המצות (יפה מראה):

תוכן העניינים

עץ יוסף על שיר השירים רבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה