אור ברסלב

עץ יוסף על שיר השירים רבה· רבי חנוך זונדל ב"ר יוסף

פרשה א · פרק ד

פרק ג

בשעה שעמדו ישראל וכו'. שרצו להיות מקובלים ומצווים כמקבל חפץ לשמרו:

אלעיקי. פירשו המפרשים לשון צרה, דתרגום של צרה עקתא, וכן תרגום אונקלס קצתי בחיי (בראשית כז, מו) עקתא בחיי. ורצה לומר שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל שעל אפם ועל חמתם של המלאכים אני נותן לכם את התורה ולא להם, ובעבור זה הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה, כדאיתא ברבה (לקמן פרשה ח פסוק יא סימן ב) ובתנחומא (תרומה סימן ט) שהמלאכים קטרגו שלא ליתן לישראל התורה (גבול בנימין). והמתנות כהונה כתב עיקי הוא שבועה בלשון ערבי, ומלת אל הוא תיקון הלשון כידוע, והמעריך כתב ששיבוש גמור הוא, ובשני ספרים כתיבת יד לא גרסינן ליה, אלא הכי גרסינן אמר להם הקב"ה איני נותן לכם את התורה אם לא תביאו לי עד כאן לשונו:

הביאו לי ערבים כו'. שאף על פי שביד ה' ליפרע מהם, אין זו הכוונה, כי מה בצע כשיענשו, אבל צריך הערבות שתהיה השמירה בטוחה ולזה אמר משל ללוה מן המלך כו' שאף על פי שביד המלך לנגשו על הפרעון כשירצה, עם כל זה לא יאות בזה, כי כשאין לו לשלם מה בצע בנגישתו וצערו, אבל מבקש ערב שיפרענו מעותיו, וכן ה' לא יחפוץ בעונש אלא בבטחון השמירה. ואמרו אבותינו ערבים לנו כו' כמו שפירשתי בענף עיין שם (יפה עינים):

שאמר במה אדע. הטעם שנחשב זה לחטא, הוא, שלפעמים על ידי החטא יתבטל היעוד הטוב, וכן בקש אברהם בטחון ליעוד זה אף שיחטאו ישראל, ולזה אמר קחה לי עגלה משולשת וגו' כי כל עוד שיצא לפועל באיזה הוראה לא ישוב ריקם כמו שכתב הרמב"ן בפרשה לך לך, וזה נחשב קצת חטא שמבקש קיום היעוד אפילו שאינם ראויין שזה כדוחק כלפי מעלה, והיה לו להניח הדבר ברצון ה' הטוב בעיניו יעשה (ספר הנזכר לעיל):

שהיה אוהב לעשו כו'. וזה נחשב לחטא, דלא דקדק, שאילו דקדק אחריו היה מכיר ברשעו (ספר הנזכר לעיל):

שאמר נסתרה דרכי. וזה נחשב לו לחטא שהקדוש ברוך הוא היה חושב להמליך בנו, והוא חשב שהסתר יוסף רע לו, והוא אמר כמתרעם נסתרה דרכי מה' כדאיתא בבראשית רבה (צא, י) גבי למה הרעותם לי (ספר הנזכר לעיל):

והרועים פשעו בי כו'. היינו קצת נביאים שהטעו אותם, שאחרי שהיו נביאי אמת חזרו בהם ונבאו בשקר כגון חנניא בן עזור כמו שאמרו חז"ל (עיין סנהדרין פט, א), ועל ידי שהיו כבר מוחזקים לנביאי אמת היו טועים אחריהם, ולזה הביא מהרועים פשעו בי והנביאים נבאו בבעל דעל נביאי אמת מדבר מדקאמר והנביאים, וכן נביאי ישראל מדקרי ליה נביאיך דמשמע האמתיים שחזרו להיות שקרנים (יפה עינים):

הא ודאי ערבים טובים כו'. הענין הוא כי אי אפשר להיות ערב אלא א"כ הוא אינו חייב בשביל עצמו ובטוח בשלו, וזהו שאמר להם אבותיכם בעצמם צריכין ערבים, מה שאין כן הקטנים שאין חייבים עדיין במצות הם ערבים טובים והם משלימים ביטול תורה שלנו, וזהו שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז כמו שאמרו חז"ל (שבת קיט, ב) אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקת של בית רבן (הגר"א):

שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. במדרש עשרת הדברות יותר מבואר וזה לשונו, אמרו לפניו הרי בנינו יהיו ערבים, מיד אמר הקדוש ברוך הוא תנו לי אותם הערבות ואני אקבלם, מיד הביאו בני ישראל את נשיהם עם יונקי שדים ונשיהם המעוברות, ועשה הקדוש ברוך הוא בטנם כזכוכית והיו מדברים עמו, אמר להם ראו שאני רוצה ליתן תורה לאבותיכם ואתם ערבים בשבילם שיקיימוה, אמרו לו הן, אמר להן אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך, אמרו לו הן, לא יהיה לך כו' אמרו לו לאו, וכן היו עונים אותו על הן הן ועל לאו לאו כו' שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, ואין עוז אלא תורה שנאמר ה' עוז לעמו יתן עד כאן:

מי יאמר בתורה כו'. היינו כשמפטירין בבית הכנסת, ובתנחומא ריש סדר ויגש איתא שאני מפסידן שהן אומרים בכל יום ברוך ה' המבורך לעולם ועד, והיינו שעונין כן אחר השליח ציבור כשאומר ברכו:

שנאמר לשוא כו'. הרי זה עוד ראיה אחרת, והכי קאמר קרא לשוא הכיתי בתמיה, וכי בחנם הכיתים, אינו אלא בשביל המוסר דהיינו תורה לא לקחו לא למדו לשון לקח (רש"י). וזהו שאמר כאן משכני לשון משכון, כדי שלא תקח ממני המשכון דהיינו הבנים, אחריך נרוצה:

מוסר לא לקחו לפיכך צריך. כן צריך לומר ומה דבינתים מיותר:

שהכנסתנו לארץ טובה. הוא ארץ סיחון ועוג שהיא אינה כארץ ישראל ממש, ומכל מקום ראינו בה טובה הרבה, לכן היתה תשוקותינו לרוץ אחריך, לארעא טבתא היא ארץ ישראל ממש דאתקריאת משכנותא על שהיא עיקר משכן המלך הקדוש ברוך הוא, ודלא כשבט ראובן וגד שבחרו בארץ סיחון (ועיין בתנחומא סוף סדר מטות). ודרשו מסיפא לרישיה, אחריך נרוצה למקום משכנותיך היינו לארץ ישראל ממש שנקרא משכנותיך. ורבי יהושע בן לוי מפרש קרא כדכתיב, ממה שנתת לנו ארץ ישראל דאיתקרית משכנותא לכן אחריך נרוצה, רצה לומר אחר תורתך ומצותיך נרוצה, שאין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל, נמצא שארץ ישראל גרמה לנו להיות משתוקקים להדבק בך ובתורתך ובמצותיך:

מקדש וגו'. וסיפיה דקרא ושכנתי בתוכם:

שסלקת כו'. דרש משכני מלשון המשכה וסילוק שכינה:

ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם כלום אשה מתקשטת אלא לבעלה. תני רשב"י זיין כו' מלאך היה יורד ומקלפו אמר רבי יהושע בן לוי להוטים. כן צריך לומר. והכוונה שהמפרשים הקשו למה אמר ועתה הורד עדיך הא כתיב ולא שתו איש עדיו עליו, ותירצו לא שתו פירושו לא הסירו, פירוש אחר לא שתו אל לבם להסירם, רק איש עדיו עליו, וזהו שאמר כאן הטעם שלא הסירו עדים משום שאמרו כלום כו' ולכן ראוי להתקשט לפניך, אבל הקדוש ברוך הוא אמר ועתה הורד עדיך מעליך, ובא רשב"י ופירש מה היה עדים ואמר זיין כו':

להוטים היו ישראל כו'. שהרי בכל המשפטים שנעשו במה שהרגו מהם בני לוי כשלשת אלפי איש וכמאמר חז"ל (עבודה זרה מד, א) שבדקן כסוטות, ואחר כך ויגוף ה' את העם, עם כל זה לא נאמר ויתאבלו, רק אחר שאמר הורד עדיך דהיינו שאין השכינה מהלכת עמהם מיד כתיב ויתאבלו (קול יעקב):

עם שכנותי. רצה לומר סדום ועמורה וכדמפרש ואזיל, ודרש משכני כמו שכיני, והמ"ם הוא משרת (מתנות כהונה):

נעשה בעשרת השבטים כו'. עיין זה בבראשית רבה פרשה כ"ח (סימן ה):

רק רע כל היום. משמע דוקא ביום ולא בלילה דרק מיעוטא הוא, ולא סבירא ליה כמאן דדרש בבראשית רבה פרשה כ"ז (סימן ב) דגם בלילה לא שכב לבו בדור המבול (יפה תואר):

בזכות והנה נותרה בה פליטה. אף על גב דההוא קרא ודאי בירושלים מיירי כדכתיב שם (פסוק כא) ארבעת שפטי הרעים וכו' שלחתי אל ירושלים וגו' והנה נותרה בה פלטה וגו', מכל מקום מייתי ראיה כי מה שיציל ה' האבות הוא בזכות הצדיקים שעתידין לצאת מהם, וא"כ בעשרת השבטים גם כן נאמר שידע ה' בצדיקים שיצאו מהן אף על פי שלא נזכרו במקרא (יפה תואר):

המוציאים אין כתיב כאן. שם בבראשית רבה הנוסחא נשתנה מכאן, ועיין שם ביפה תואר:

אלא המוצאים. הנמצאים. ולשון מציאה נופל על הצדיקים כמה דאת אמר (תהלים פט, כא) מצאתי דוד עבדי, (קהלת ז, כח) אדם אחד מאלף מצאתי, וכן רבו מספר (מתנות כהונה):

ובזכות מי ניצל. אף על גב דכתיב התם והאבדתיך מאין יושב, נראה שהיה ידוע אצלם שלא נתקיימה גזירה זו מיד אלא לעתים רחוקים הוא מתנבא (יפה תואר):

גוי שכרת ברית. כלומר שמעמידין גרי צדק הכורתים ברית בברית קודש, ואמר אף על פי שהם גוי כרתים לא יעמוד להם זכות זה אלא לפי שעה בעולם הזה (נזר הקודש):

נאמר בשבט יהודה ובנימין כו'. עיין זה בבראשית רבה פרשה הנזכר לעיל, ובאיכה רבתי פרשה ד (סימן ט):

עון בית ישראל ויהודה כו'. וזה ביושבי ירושלים מדבר כדכתיב מקמיה עבור בתוך העיר בתוך ירושלים, שגם הם בני ישראל יקראו, וכמה שנאמר (מיכה א, יד) בתי אכזיב לאכזב למלכי ישראל, והם מלכי יהודה, וכן נאמר כי הכניע ה' את יהודה בעבור אחז מלך ישראל (יפה תואר):

כתוב חורי פירוש מקרא אחר יש לנו שמפרש בו שגדולה חטאתם מחטאת סדום:

ויגדל עון בת עמי וגו'. מחטאת סדום ההפוכה כמו רגע ולא חלי בה ידים, הרי דעון יהודה ובנימין גדול מסדום, ומסדום לא נשאר פליטה כדכתיב ההפוכה כמו רגע, ומבנימין ויהודה נשאר פליטה. על זה משני שסדום לא פשטו ידיהם למצות כדכתיב ולא חלו בה ידים, וכדמפרש ר' תנחומא שפירושו שסדום עצמה לא חלתה ידיה במצות (ולא כפירוש הפשוט שלא חלו ידי אחרים להחריבה):

לא חלתה יד ליד. פירוש לא שכנה יד עשיר ביד עני ליתן לו משלו (רש"י בבראשית רבה שם):

אבל אלו. פשטו ידיהם למצות, צדקה גמילות חסדים, שנאמר שם ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהם, כל כך למה, שיהיו לברות למו כו' פירוש שמה שבשלו ילדיהם היינו משום דהיו לברות למו רצה לומר שעשו הבראה לאבל ולא היה להם מה ליתן לבניהם לאכול נחשב להם כאילו בשלו ילדיהן (יפה תואר). ואף על גב ששנינו בספרי (ברכה פיסקא ו) אין מחליפין זכות בחובה אלא נותנין שכר על המצות ועונשין על העבירות, וא"כ למה הועילה זכות הצדקה לאנשי ירושלים, וי"ל צדקה יצא מן הכלל דלהדיא כתיב (משלי י, ב) וצדקה תציל ממות, ואף על גב דאין מיתה בלא חטא, וכן כתיב גבי נבוכדנצר (דניאל ד, כד) וחטיך בצדקה פרוק וזכות הצדקה הגין עליו י"ב חדש, ומה שנשתנה צדקה משאר מצות היינו לפי שהצדקה הוא מצד הרחמים ומעורר רחמים עליונים, וכדאמרינן (שבת קנא, ב) המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, והוא מדה כנגד מדה (נזר הקודש):

ממה שנתת כו'. דרש גם כן משכני כמו מן שכני, והמ"ם משרת:

שגירית. לשון מגרה מדון:

מסכינני. לשון רש ומסכן, ודרש משכני כמו מסכנני:

דבר אחר ממסכיני אחריך נרוצה. כל זה מיותר (אות אמת):

צריך יהודאה לחרובא עביד תתובא. כתב המעריך הפירוש האמיתי הוא שכשצריך היהודי לחורבה יעשה יישוב, כלומר יהיה בעיניו כישוב ואל יבקש גדולות, והיינו שסמך לזה יאה עניותא כו' עד כאן לשונו. והמתנות כהונה פירש צריך יהודי לחיי צער ודוחק עד שאין לו לאכול רק חרובין אז מקבל מרות ועושה תשובה, עד כאן לשונו, כי בצר לו יקרא את ה' מה שאין כן אם יהיה לו ריוח ועושר. ונראה דהיינו כשפרנסתו מצומצם ובדוחק ומסתפק במיעוט שעל זה אמרו יאיא היא מסכנותא כו', אבל כשהוא עני מדוקדק שאין לו כלל על זה אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי ל, ח) ראש ועושר אל תתן לי (פירוש דהיינו גדר העני ביותר, וגם עשיר הגדול, אלא) הטריפני לחם חקי (כפי מזונותי הצריכים לי, ומפרש) פן אשבע (פירוש שלא תתן לי עושר רב פן מחמת זה אשבע) וכחשתי ואמרתי (פירוש ואומר) מי ה' (כמו שכתוב (דברים ח, יג) ורם לבבך ושכחת וגו') ופן אורש (שאהיה עני ביותר ולא יהיה בביתי לחם ושמלה) וגנבתי ותפשתי שם אלהי (את מדת הדין) על שעשני עני ביותר ואתרעם על מדותיך, ועיין בתנא דבי אליהו ח"א ריש פ"ג שמשמע שם כן:

כערקא סומקא בקדלא דסוסיא חיורא. פירוש יפה עניות לישראל הנקראת בת יעקב כְּרֶסֶן אדום על צוארו של סוס לבן. ערקא פירוש רצועה, כמו (סנהדרין עד, ב) ערקתא דמסאנא. וקשה אם כוונת המדרש לדמות עניות ישראל לדבר נאה, יותר היה להם לדמות לתכשיט כסף וזהב ולבושי שנים. אבל הנראה אחר העיון שטעם חשיבות העניות אצלם הוא רק מחמת שלולי עניותינו לא היו מעשינו נחשבים כל כך, אבל אחר הצרוף אז הם לטוב הם נחשבים, וא"כ המשל שפיר דומה לנמשל כברדא סומקא אסוסיא חיורא כמו שאין הברדא נאה בעצמה כי אם בהצטרף אליה מראה הסוס, כן העניות לישראל, ולזה לא דימה המדרש ללבוש ותכשיט לפי שהם נאים מחמת עצמם (קול יעקב):

משכנני. דרש משכני לשון משכון:

ממשכון גדול כו'. כפל הענין במילות שונות, ובילקוט לא גריס ליה:

חבל חבלנו לך כו'. רצה לומר שמפרש חבל לשון משכון, דאי השחתה כפשוטו חבלנו לפניך מבעי ליה, אבל השתא פירש משכננו, המשכון אשר לך (יפה תואר) ועיין בשמות רבה פרשה נ"א (סימן ג):

מחטאו של ים. שחטאו על הים שנאמר (תהלים קו, ז) וימרו על ים בים סוף, וכשאמרו שירה העביר והסיע אותו חטא וכדאיתא בשמות רבה פרשה כ"ד (סימן ג). ומה שאמר ויסע משה מפני שהוא למדם את השירה הזאת כדאיתא בשמות רבה פרשה כ"ב (סוף סימן ט) שנאמר הפרשה על פי משה ואחר כך אמרה ישראל (יפה תואר). עוד יש לפרש הסיען מחטאו של ים פירוש מהפסל שהלך עמהם בים סוף, וזה לשון המכילתא ושמות רבה פרשה כ"ד (סימן ב) רבי יהודה בר אלעאי אומר עבודה זרה היתה בידם של ישראל (ובמכילתא איתא עבודה זרה עברה עם ישראל) בים והסיעם משה באותה שעה שנאמר ויסע משה את ישראל מים סוף, מדבר שהיה עמהם בים סוף עד כאן. ודרש מים סוף מדבר שהיה עמהם בים סוף, והוא פסל מיכה כמה שנאמר (זכריה י, יא) ועבר בים צרה. וזהו משכני בעל כרחי הסיעני, ואז אחריך נרוצה עד סיני:

לכל הן כו'. לכל היכן שאתה הולך ומוליך אותנו אנחנו עמך ונלך אחריך:

ואתית. פירוש ובואי:

מן הכא להן. מכאן ממקום זה להיכן אתה מוליכני:

לשוקא עילאה. לשוק העליון:

ארעייתא. התחתון:

ונסיב לי. וליקח אותי אני אלך עמך:

דבקה נפשי אחריך. ולקמיה כתיב שם בראש המזמור כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים כן בקדש חזיתיך לראות עזך, וגם אם זכרתיך על ערש יצועי באשמורות אהגה בך, וזה כעין המשל דכאן לכל הן דאת אזיל כו' (רד"ל):

תמן תנינן. בחגיגה בבלי (יד, ב) ובירושלמי פרק אין דורשין (חגיגה פ"ב ה"א):

לפרדס. פרש"י עלו לרקיע על ידי שם. וכתבו התוספות ולא עלו למעלה ממש אלא היה נראה להם כמו שעלו עיין שם. והערוך כתב נכנס לפרדס, פי' כינהו פרדס מענין גן עדן שהיא גנוזה לצדיקים, כך אותו מקום הוא מקום בערבות שהנשמות של צדיקים צרורות בו:

בן עזאי הציץ ונפגע. וכן הוא בירושלמי, אבל בבבלי תני בן עזאי הציץ ומת בן זומא הציץ ונפגע:

הציץ. פרש"י הציץ לצד השכינה:

ונפגע. פרש"י נטרפה דעתו:

דבש מצאת כו'. כתב הרב המורה בח"א פל"ב שדמה החכמה במאכל הערב שבמזונות והוא הדבש, והדבש בטבעו כשירבו ממנו יעורר האסטומכא ויביא הקיא, וכאילו אמר שטבע זאת ההשגה עם גדולתה ועצמותה ומהשגה מן השלימות, אם לא יעמדו בה אצל גבולה וילכו בה בשמירה יהפך לחסרון, כאילו הדבש אשר אם יאכל כשיעור יזון ויערב לו ואם יוסיף אבד הכל, לא אמר פן תשבענו וקצת בו אלא אמר והקאתו עד כאן:

קצץ כנטיעות. פירוש קלקל ועוות, ולפי שדמה אותו לפרדס בתחילת הדברים, נקט לישנא דקצץ בנטיעות, ורצה לומר שטעה בשתי רשויות (רש"י). ובכד הקמח כתב דממדרש זה מוכח שקורין החכמים הפסקת התורה קצוץ נטיעות עד כאן, אבל היפה מראה כתב שמכאן משמע דפירוש קצץ בנטיעות מה שהיה אומר איזה דבר על התינוקות שהם הנטיעות שהיו צומחות ועושה פרי ומסתתמין, ומכל מקום אמת הדבר שטעה בשני רשויות ומפני זה יצא למינות עד כאן לשונו:

נכנס בשלום כו'. פירש רבינו האי שהציץ וכהוגן, וצפה כראוי והכיל דעתו אותן גבורות ובהלות, ונתן לו הקדוש ברוך הוא חיים וכל דבר שצפה חשב בו מחשבה נכונה בדעת נכונה:

ועליו נאמר הביאני המלך חדריו. דהיינו מה שנכנס בסתרי היכלות:

תחלת ברייתו. דרש בריתו לשון בריה:

עשרה למקרא עשרה לתלמוד. בילקוט זה אינו, אבל בספר עבודת הקודש בפ' כ"ג מחלק הייחוד גרס ליה, ונראה דדייק מדהוי ליה לכתוב עשר דברים וכתיב עשרת הדברים:

חדרי בהמות ולויתן. אף שבלשון הרמב"ן בהקדמת פירוש התורה גם כן כן, מכל מקום נראה שגרס הוא שחדרי בהמות ולויתן לא במענה אליהוא נתגלו אלא במענה ה' לאיוב, ונראה שצריך לומר חדרי רוחות ומטרות וכמה דאת אמר (איוב ל״ז:ט׳) מן החדר תבא סופה וגו', אבל בהמות ולויתן לא נמצא לשון חדר, וגם אין מיושב גם כן עליהן לשון חדרים (רד"ל):

חדרי מרכבה. ופירוש חדריך חדרי החכמה והמדע:

אלא הדא הוא דכתיב הביאני המלך חדריו. פירש הרמב"ן בהקדמת פירוש התורה שרצה לומר שהכל למדו מהתורה (ובילקוט גרס חדריו אלו חדרי תורה) שבפרשיות מעשה בראשית נרמזו כל אלו (רד"ל):

ועבדו בני ישראל וגו'. חנכת בית אלהא דנה בחדוה, ואות אמת בשם נוסחאות אחריני גרס שנאמר (נחמיה ח, י) כי חדות ה' היא מעזכם:

ואית דמפקין. יש שמוציאין תרועה ומכניסין במקומו דיצה:

מקרטעא. מרקד ומקפץ:

חפיתא. הוא לשון חופה, כלומר כזה שהוא מרקד בחופה (מתנות כהונה), ואות אמת כתב שהוא שם שום דג כדמייתי הר"ן ז"ל על הרי"ף ז"ל בפירוש עבודה זרה:

תמן תנינן. יבמות ס"ד, א, ועיין בבבא בתרא פרק חזקת הבתים:

אתון. באו:

בעיין כו'. היו רוצים שיתפרשו זה מזה, וצריך לומר שהיה בעל כרחה, והלכה עמו מצד הדין, וכן מוכח מסוף המעשה שהיה בעל כרחה:

כשם שנזדווגתם זה לזה כו'. כוונת רשב"י היתה דבאדם המגרש את אשתו אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, אבל בזו כיון שגרשה לשם שמים עושה מצוה, וכל אדם העושה מצוה צריך לעשות סעודה כמו מילה וחתונה (זית רענן):

ושכרתו. היא היתה משכרת אותו:

דפג חמריה. שהמיר ונשתנה יינו מעליו כמה דאת אמר (בבא בתרא י, א) יין מפיגו:

אף צדיקים כו'. כלומר יש בידם מפתח העקרות שעל ידי תפילתם פוקד אותם השי"ת:

ואומרים אין לנו כו'. בספר ישן מסיים שנאמר כי אתה אבינו:

האי חדותא כו'. זהו חדוה שלימה חדוה על חדוה:

אין אנו יודעים במה לשמוח כו'. דהנה ידוע דהטובות וההצלחות הנצמחים מאתו יתברך, הנה הנם משני פנים, אם מצד הזמן אשר מסגולתו השעה משחקת להשפיע הטוב לבעליהן, או אף אם אין הזמן גורם לזה עם כל זה הוא יתברך משפיע הטוב, יהיה באיזו זמן שיהיה, והנה אין ספק כי בעת וזמן שישראל מושלמים במעלות השלימות, אז קרוב ה' לכל קוראיו למלאות חפצם עם שאין הזמן מסכים לזה, אך בזמן שישראל בלתי שלמים וראוים במעשיהם אז בלתי אפשרי להצליח דרכיהם, עד אשר גם העת והזמן יסכים להיותם בעוזרם כי אז גם הזמן מסגולתו יצליח ויעשה פרי בקשתם, למלאות חפצם ומשאלותם. וזהו ענין הספק כאן אם מלת בו קאי על היום טוב שנזכר לעיל זה היום, שהשמחה תושג לנו מסבת הזמן ועל כן נגילה ונשמחה בו ביום, או השמחה תושג לנו מעזר ה' לבדו אף בלתי סגולת הזמן ולכך נשמחה בהקדוש ברוך הוא, ומלת בו קאי רק על השם שנזכר גם כן לעיל מיניה זה היום עשה ה'. לזה בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך, להורות כי השמחה הוא מצדו יתברך לבדו ולא מסבת הזמן, והכי קאמר קרא אף על פי שזה היום הוא יום טוב ונעשה לנו בו נסים ונפלאות ואנו שמחים בהם אפילו הכי עיקר השמחה אינה בעבור יום טוב, אלא בעבור השם לפרסם את כל הגדולות ואת כל הנוראות שהוא עושה עמנו, ועל זה אמר נגילה ונשמחה בו רצה לומר בשם. ופירוש הכתוב שלפנינו כך הוא לפי דרש זה, הביאני המלך חדריו פירוש בחדרי התורה וממנה למדתי והבנתי שאין לשמוח אלא בך, שעל ידי התורה אני למעלה מן המזל, ועיין מה שכתבתי במהדורא קמא בעץ ובענף:

בך בישועתך. כמה דאת אמר (ישעיה כה, ט) נגילה ונשמחה בישועתו, ועוד כזה כמה מקראות:

בך בתורתך. כמה דאת אמר (תהלים יט, ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב:

בך ביראתך. כמה דאת אמר (תהילים ב, יא) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה (רד"ל):

מיינה של תורה כגון הלכות כו'. רצה לומר ממה שאנו עוסקים בהלכות פסח בפסח כו' מזה אנו מזכירין דודיך רצה לומר הטובות והחסדים שעשית לנו בזמנים ההם:

מיין של אבות כו'. בילקוט הגירסא יותר נכונה וזה לשונו שם, דבר אחר נזכירה דודיך מי פעל לפניך כאברהם יצחק ויעקב כשאנו נכנסים לצרה אנו מזכירים לפניך מעשה האבות וזכרונם בא לפניך יותר מנסכים שהיה על גבי המזבח, עד כאן לשונו:

מה ישיריין כו'. דרש נוטריקון תיבת מישרים מה ישיריין. ופירושו מה חוזק רחמיך רצה לומר אהבתך, והוא מלשון שריר וקיים, לא שריר שדריה דפרק חבית [שבת קמה, ב] (מתנות כהונה). וזה שאמר המדרש מה תקיפין אינון רחמיך הוא פירוש על מה ישיריין רחמיך, ורצה לומר אהבתיך. והנה הכתוב אומר אהבוך אם כן השי"ת הוא הנאהב, והדרש השיב את הענין למה שהשי"ת אוהב אותנו, והיינו לפי שהוא ידיעת הפכיים אשר היא אחת, כי ממה שכנסת ישראל אוהב אותו יתברך יומשך מזה כי תקיפין רחמיך (איי הים דף צ"ב ע"ב). ובילקוט גרס מה ישרים רחמיך ומה תקפין אינון:

מישרות גדולות כו'. רצה לומר שעבדו אותך בישרות גדולות ולא היה בלבם נבל ולא רננו אחריך, וכמו שאמר רבי חנין שאילו לא קיבל עליו נסיון העקידה היה מאבד הכל ולא הרהר לומר אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע ועתה אמרת לי קח נא את בנך את יחידך וגו', ועיין בילקוט:

נסיון עשירי היה. דעשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו כדאיתא בפ"ה דאבות (מ"ג), ונסיון העקדה אחרון לכולן, ועיין מה שכתבתי בעץ במהדורא קמא:

ואת קורא אותן דבר. והיה לו לומר יען כי עשית הדברים האלה וירמוז לכל העשרה נסיונות (מתנות כהונה):

היה מפסיד ומאבד כו'. קשה כי אפילו לא היה עומד בזה למה יאבד הראשונות, והלא אפילו צדיק ורשע באחרונה אינו מפסיד הראשונות כשאינו תוהא עליהם כדאיתא בסוף פרק קמא דקדושין (יפה תואר). ויש לומר דאבד את הכל דקאמר היינו שאבד מעלתה בעיני הרואים, לא שכרם, וזה שעם שעבודתו ה' היתה מאהבה גמורה מכל מקום לא נתבאר זה בכל מעשיו הראשונים כמו ממעשה העקידה, לפי שהמפקיר עצמו ליהרג נקל הוא מאד מן האב שבא לשחוט את בנו בידיו, וכמו שהסכים הרבינו בחיי שהיה גדול כחו של אברהם בנסיון העקידה יותר מיצחק מחמת טעם הנזכר לעיל, ולכן נתברר אהבת אברהם למקום מנסיון העקידה יותר מנסיון אור כשדים שהושלך לכבשן האש:

תוכן העניינים

עץ יוסף על שיר השירים רבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה