עץ יוסף על שיר השירים רבה· רבי חנוך זונדל ב"ר יוסף
פרשה א · פרק ג
ריחות היו. כלומר כעין ריח בעלמא:
כאדם שמריק כו'. שמריק השמן בעצמו, ובתנחומא (יתרו סימן ג) איתא הראשונים ריח שירים אמרו לפניך אבל אנו שמן תורק שמך, כשבאנו לים לא הנחנו לשון של שבח שלא קלסנו לך לכך נאמר לריח שמניך וגו' כאדם שמריק מכלי אל כלי חבירו:
שמטביל זכרותו במחול בים. באבות דרבי נתן פרק כ"ה (ה"ג) איתא אינן יכולין לכתוב כל מה שקריתי ושניתי ומה ששמשתי לחכמים בישיבה, ולא חסרתי מכל אשר שאלו עיני (ספרים אחרים ולא חסרתי מן התורה) אלא כאדם שטובל אצבעו בים, ולא חסרתי מתלמודי (נוסח אחר מרבותי) אלא כדי שיכחול המכחול מן השפופרת. ובסוף פרק ארבע מיתות איתא הרבה תורה למדתי והרבה תורה לימדתי, הרבה תורה למדתי ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים, הרבה לימדתי ולא חסרוני תלמידי אלא כמכחול בשפופרת. ובמדרש הנעלם סדר וירא דף צ"ט ע"א איתא דאילו יהון כל בני אינשא דעלמא סופרים לא יכלין למכתב, ולא חסרון תלמידי מחכמתי אלא ככוחלא בעינא, ואנא מרבותי אלא כמאן דשתי בימא, ולא הוה אלא למיתן טיבותא לרבוהי יתיר מיניה עד כאן. הרי אתה רואה שטעות סופר יש כאן וצריכין להגיה. ופירש רש"י שפופרת קנה שנותנין בה כחול, ומכחול קיסם של עץ או של כסף שתוחבים בתוכו ומטבלו בכחול ומוציאו, עד כאן לשונו. ואפשר שצריך לומר בדברי רבי אליעזר ואני לא חסרתיה (פירוש מרבותי) אלא כאדם שמטביל זכרותו במכחול (פירוש כמו שמטביל הקיסם של הכחול בהשפופרת של הכחול), ובדברי רבי יהושע צריך להיות כאדם שמטביל זכרותו של המכחול בים, פירוש כאדם שמטביל הקיסם של הכחול בים שלפי ערך רוב המים שבים לא חיסר כלום:
אני אין בי כח לומר כמו שאמרו רבותי. רבי אליעזר ורבי יהושע, שאני לא חסרתי אפילו כמו שאמר ר' יהושע:
אלא רבותי חסרוהו. אף דכל מלמד לחברו תורה המלמד אינו חסר כלום, אך הכוונה שמהרוב תורה שהיה ברבותיהם של רבי אליעזר ורבי יהושע לא קבלו מהם רק מעט, ואמר רבי עקיבא שמה שקיבל הוא מרבותיו לא נחשב אפילו למעט אלא רק כמו שמריח באתרוג כו':
וכממלא מאמת המים. שדרך המעיין כאשר נפתח ומימיו יוצאים ומתפשטים לחוץ אז במעיין הזה נכנסים בו המים הזכים מן המקור, כי בשביל שהוציא לכך באים המים הזכים והבריאים למעיין מן המקור עצמו, נמצא לא נחסר המעיין לעולם, והמים שלוקחים מן המעיין לא נחשב כלום למים נגד המים הזכים שבאים אחר כך להמעיין:
פעם אחת שהה רבי עקיבא לבא כו'. בא לומר שאף על פי שרבי עקיבא היה תלמיד חכם כל כך עד שאמרו עליו הלכה מבחוץ תורה מבחוץ כו' מכל מקום היה אומר שלפי גדלות התורה לא למד כלל שלא החסיר מהתורה אלא כמריח מן האתרוג:
מבחוץ. שלא רצה לפסוע על ראשי התלמידים לילך ולישב על מקומו:
זו הלכה. כלומר איזה הלכה, רצה לומר שאלה של איזה הלכה נשאלה:
הלכה מבחוץ. רבי עקיבא שהוא בעל הלכה הוא בחוץ. וכתב הרד"ל הלכה פירוש הלכה למשה מסיני, ותורה מבחוץ הוא הפלפול מסברא, ועיין בפרש"י שלהי הוריות דף י"ג ע"ב, והיינו סיני ועוקר הרים עד כאן לשונו:
חזרה ונשאלה שאלה. וזו היתה שאלה שלישית, ועיין בספר אות אמת:
כמין ריס. עמק המלך מתרגמינן בית ריסא דמלכא, רצה לומר שהיה מדרשו במקום רחב כמו העמק (אות אמת), או פירושו עגולה כריס זה של עין (מתנות כהונה). ובקדושין איתא בפרק קמא (לא, א) אמר לו מבין ריסי עיניך אתה ניכר שבן אלמנה אתה:
מיוחדת לו לישיבה. פירוש מיוחדת לו לרבי אליעזר, ועליו היה רבי יהושע אומר זה לאחר פטירתו שהאבן שהיה יושב עליו רבי אליעזר דומה להר סיני ורבי אליעזר דומה לארון הברית, אבל אין נראה לפרש זה על רבי עקיבא שיאמר עליו ר' יהושע רבו כן בחייו, גם לשון ישב עליו משמע שכבר נפטר בשעה שאמר זה, והיינו רבי אליעזר שמת קודם רבי יהושע (רד"ל):
חובל עולו של סנחריב. כמו שאמרו (אבות פרק ג משנה ה) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות:
מפני שמנו של חזקיהו. ומסיים בגמרא (סנהדרין צד, ב) שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, לפי שהיו עסוקים בתורה תמיד הוצרכו לשמן הרבה כדאיתא בפרק קמא דשבת (יג, א) ברם זכור אותו האיש לטוב וחנניא בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרים דברי תורה, מה עשו העלו לו שלש מאות גרבי שמן וישב בעלייה ודרשן:
וסופו מתוק. כך הן דברי תורה אדם מצטער בהן בתחלה ועושה בהן אחרית טובה שנאמר והיה ראשיתך מצער כו', כן הוא בדברים רבה [פרשה ז] סימן ג', כלומר שבראשונה נצטער על דברי תורה ובסוף היא מתוקה לו:
אינו מזרזיף כשאר כל המשקים. פירוש אינו מבצבץ ומנתז למעלה בראש כששופכין לתוכה הרבה בפעם אחת כדרך שאר המשקין אלא עולה למעלה בנחת (מתנות כהונה). וכתב הרד"ל ועיקר המלה הוא לשון המקרא (תהלים עב, ו) זרזיף ארץ, ופרש"י נטיפת מטר כההיא דיומא דף פ"ז ע"א זרזיפא דמיא:
אף דברי תורה אין מזרזפים כדברי ליצנות. כן צריך לומר בכ"ף (רד"ל):
יוצאת כנגדה כו'. מפני שהשמן לעולם צף למעלה:
אין לה בת קול. רצה לומר קול הברה, כששופכין אותו לתוך כוס אינו משמיע קול כשחר משקין:
ושפלת מארץ תדברי. זה שבוש מפורסם, וכך צריך לומר כך ישראל אין להם בת קול בעולם הזה שנאמר ושפלת מארץ תדברי, אבל לעולם הבא כתיב קול צופיך נשאו קול, וכתיב ויצא מהם תודה וקול משחקים, ויש כיוצא בזה כמה כתובים (אות אמת). והרד"ל כתב שצריך לומר אבל לעולם הבא כתיב (ישעיה מ, ט) הרימי בכח קולך וגו'. ולגירסת ספרינו יש לומר דדרש ושפלת מארץ כשתשפלי עד לארץ אז תדברי, והיינו לימות המשיח כמה דאת אמר (ישעיה כו, ה-ו) ישפילה עד ארץ וגו' תרמסנה רגל רגלי עני וגו' עד כאן לשונו:
רבי יוחנן פתר קרייא. לריח שמניך וגו' באברהם אבינו:
בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לך לך כו' למה היה דומה. רצה לומר דקשה למה הרחיקו מבית אביו והטריחו בדרכים ועשאו כגר בארץ, שאם כדי לקיים המצות שלא ימחו בידו אנשי הארץ שהיו עובדים עבודה זרה, לזה לא הוצרך להרחיק כי הוא לא היה ירא מהם ולא ישוב מפני כל, לכן אמר המשל לצלוחית כו' שרצונו לומר שזה היה כדי שיתגדל שמו ויתפרסם כבודו במלא עולם, מה שלא היה מתפרסם אלא ליושבי ארצו אילו לא גלה:
לצלוחית של פוליטין כו'. פוליטין פירושו בלשון רומיי ויוני מין שמן מרקחת מוורדים ובשמים (מוסף הערוך), ובבראשית רבה פרשה ל"ט (סימן ב) גרס אפפולסימון, והוא שרף נוטף מעץ בלסמון הגדל בעיר יריחו אשר נקרא שמה על שם ריח (ערוך), ותרגום בפסוק הדודאים נתנו ריח (לקמן ז, יד) איתבסם קדמי כריח בלסמון. ולפי משל זה כך הוא פירוש המקרא דכאן לריח שמניך טובים, רצה לומר כדי שיתנו ריח יפה שמניך הטובים צריך אתה לגלות, כי כשמן שמריקין אותו מכלי אל כלי כי אז נותן ריחו, כן יהיה שמך מתגדל על ידי גלותך. ורמז בזה גם כן כי כמו שהשמן לא הוסיף שבח בעצמו בהיותו מטולטל למקום, רק שפירסומו וריחו לאחרים הוא שנתחדש, כן אברהם לא הוצרך לגלות מארצו כדי לקיים המצות כנזכר לעיל, אבל מה שהרויח הוא שיהיה שמו מתגדל ומתפרסם לכל, וזהו שמסיים המדרש הרבה מצות יש לך טלטל עצמך בעולם ושמך מתגדל בעולם לך לך מה כתיב בתריה ואעשך לגוי גדול. פירוש הריוח שיומשך מהליכה זו היא מאי דכתיב בתריה ואעשך וגו' ואגדלה שמך (יפה תואר). ועיין כל זה בבראשית רבה פרשה ל"ט:
הא לך עלמות הרבה. פירוש על ידי טלטולך הרבה גרים יתוספו, שעל ידי שיכירו שה' אתך ידבקו בדרכיך וכמו שמסיק המדרש (יפה תואר):
והלא אם מתכנשים כו'. וליכא למימר בריאה ממש על ידי ספר יצירה כדאיתא בפרק ארבע מיתות (סנהדרין סה, ב), משום דהתם מוכח שבריאה כזה הוא בלא דיבור ונפש משכלת וכבהמה בצורת אדם, ולא הותר לעשות כזה אלא לפי שעה ליחיד לנסיון בעלמא ולא ברבים, ועל כזה נאמר (משלי כה, ב) כבוד אלהים הסתר דבר ולא לפרסם הדבר ברבים לדורות כאברהם שהוליכם אתו עמו בפומבי לארץ כנען (נזר הקודש):
לכך נאמר ואת הנפש אשר עשו. פירוש אשר עשו לפי זה לשון תיקון כמו (דברים כא, יב) ועשתה את צפרניה, שבגרות תקנו נפשם:
אמר רבי חוניא אברהם כו'. בא לתרץ למה כתיב אשר עשו לשון רבים, יאמר אשר עשה, על זה מתרץ שגם אמנו שרה גיירה נשים:
ומה תלמוד לומר אשר עשו בחרן. רצה לומר למה נאמר עשו דמשמע עשיה ממש, דבצפורנים ניחא למימר עשיה על התיקון משום דבצפורנים נמי איכא קצת מלאכה. והשיב דאפקיה בלשון עשיה ללמדך דחשיב כאילו בראו, שהביאו לחיי העולם הבא כי לכך נבראו, ואם לא כן נוח לו שלא נברא (יפה תואר). או אפשר דקשה ליה מדכתיב הנפש דמשמע ליה אותו הנפש עצמו שעשה אברהם אותו עצמו עשתה אותו שרה, וזה אינו שהרי הוא מגייר אנשים והיא מגיירת הנשים, והשיב שזה היה על ידי האכסנאות שנעשה על ידי שניהם ועל ידי זה נתגיירו, כדאיתא בבראשית רבה פרשה לט [יד [כא], טז [כד] (מתנות כהונה):
וריקמו. רקם עליו עור מלמעלה:
ממה שאתה מביא אורה כו'. זה נדרש מן שמניך, שהשמן מביא אורה לעולם (רד"ל):
האורה גאולה. כמה דאת אמר (אסתר ח, טז) ליהודים היתה אורה:
שנתת לנו ביזת מצרים כו'. זה גם כן נדרש מן שמניך, וכעין מה שתרגם אונקלוס בסדר האזינו (דברים לב, יד) חמאת בקר וחלב צאן, ביזת מלכהון וכו', והאומות נקראים עלמות, ומלת אהבוך שב על ישראל (מתנות כהונה). ולדבריו נדרש על כן עלמות רצה לומר בשביל ביזת העלמות הם האומות שנקראים עלמות, שנתת לנו שמניהון, לכן אהבוך ישראל (רד"ל):
יום המיתה. שמפני שאין יודעים מיתתן הם כל ימיהם בתשובה ומכוונים לבם לשמים בתפלה ובתחנונים, וכמו שאמר התנא (אבות פרק ב משנה י) שוב יום אחד לפני מיתתך כו'. ומפני שאין יודעים יום הנחמה והגאולה הם מצפים בכל יום ומקווים אל הגאולה והנחמה ומכוונים לבם לשמים, אבל אם היו יודעים ריחוק הנחמה והגאולה היו מתייאשים מן הגאולה והנחמה, והרבה היו יוצאים מן הכלל:
בעלמות ובזריזות. על דרך שדרשו בשמות רבה (א, כה) ותלך העלמה שהלכה בזריזות, והכונה כאן על דרך שאמר התנא (אבות פרק ה משנה כ) הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים:
אלו בעלי תשובה. קרי ביה על מות, שהגיעו עד שערי מות בעונותיהם וחזרו בתשובה והקדוש ברוך הוא מקבלם:
זו כת שלישית. דרש עלמות על מות:
ואח"כ. מצפצפת ועולה כמו שבואר בראש השנה דף י"ז ע"א:
אלו הגרים הדא הוא דכתיב . (יהושע ט, ט) כי שמענו שמעו ואת כל אשר עשה במצרים וגו'. (מתנות כהונה):
דבר אחר על כן עלמות אהבוך אלו ישראל. פירוש על כן על מות אהבוך, רצה לומר שאהבתם לך כל כך גדול עד שמוסרים עצמם על קידוש השם:
שנאמר כי מאהבת ה' אתכם כו'. מזה הפסוק אינו ראיה שהם אוהבים להשי"ת רק השי"ת אוהב אותם, ואפשר שכוונתו על פסוק שלאחריו שומר הברית והחסד לאוהביו:
על שהעלמת מהם כו'. ולפיכך אוהבים אותך כי יודעים כי כך הוא, וכמו שנאמר (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו:
דבר אחר אמר רבי ברכיה. כן צריך לומר. ודרש על כן עלמות מלשון עלמות וזריזות וכדלקמן (מתנות כהונה):
ראשה חולה לצדיקים. פירוש עגולה סביב מלשון מחול הכרם דתנן בכלאים (פרק ד משנה א), שפירושו סביב. וירצה שיסדר הצדיקים סביבו כעגולה, והוא יתברך יהיה באמצע, ולהיות השי"ת באמצע אמר שיהיו מראין אותו באצבע, שהאמצעי נראה לכל המסובבים. ומ"ש שהקדוש ברוך הוא יהיה ראש חולה, הוא היותו באמצע כמו המרכז לעגולה (יפה מראה). ועיין בויקרא רבה סוף פרשה י"א ובירושלמי פ"ב דמגילה. וכתב הבחיי בסדר תרומה (כה, לא) שאמר זה על מה שמתענגים מזיו השכינה בתענוג שאין לו סוף, שהמחול הוא עגול ואין לו ראש וסוף, ולכך המשיל תענוג הנפשות שאין לו סוף למחול שאין לו סוף. והאלשי"ך תהלי' פ"ו כתב שהכוונה כי אז נהיה כולנו נביאים, כי מלבד מה שתפסוק זוהמתנו גם יצר הרע לא יהיה בנו כי נהיה כולנו קדושים וטהורים באופן שלא נצטרך לומר לנביא שידבר הוא עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים, כי אם שבו יתברך נשמח כי קדושים נהיה כי קדוש הוא ולא יקרנו אסון מות בְּדַבֵּר עמנו אלהים עד כאן לשונו:
שיתו לבכם לחילה כו'. ואף על גב דפשטיה דקרא זה מיירי בירושלים כדכתיב התם הר ציון ירכתי צפון סובו ציון, יש לומר הרמז הזה הרמוז בתיבת חולה מיירי בגן עדן, דאפשר שהכתוב בענין אחד וירמוז בענין אחר (יפה מראה):
לחולה כתיב. וכן הוא בדפוס מאהלוב, וכן הוא בירושלמי ובויקרא רבה הנזכר לעיל. וזהו לשון בעל מנחת שי בירושלמי ובתיקוני זוהר ובמדרש חזית ובקהלת רבתי כתבו לחולה כתיב, אבל בכל הספרים שלנו כתיב וקרי לחילה ביו"ד, והכי איתא באגדת תהלים עד כאן לשונו, הרי דגם כאן הנוסחא לחולה כתיב, ולא כדפוס לעמבריג שאיתא שם לחילה כתיב:
והם חלים לפניו בעלמות. רצה לומר והם ירקדו לפניו בחוזק ובזריזות, כמו שאמרו בשמות רבה (א, כה) ותלך העלמה שהלכה בזריזות, ופרש"י כעלמה שכל כחה עליה:
בעלימות ובזריזות. רצה לומר מפרש תיבת עלמות בשני פירושים, פירוש אחד בעלימות לשון העלם והסתר כמו שאמרו בפרק אין מעמידים (עבודה זרה לה, ב) גבי עלמות אהבוך דברים מכוסים ממנו מתגלים לו, פירוש שני עלמות לשון חוזק וכמו שכתבתי לעיל:
כאילין עולימתא כו'. רצה לומר שהם חלות במחול כעלמות פירוש כנערות החולות במחולות, זהו שסיים המדרש בתוך עלמות תופפות:
תרגום עקילס אתנסייא. הערוך כתב תניסאה לשון מות, ולפי זה מפרש המדרש מילתיה דעקילס, דרצה לומר עולם שאין בו מות, ומפרש עלמות שעולות על מות (יפה מראה). ועיין בבלי תענית ל"א:
דכתיב כי ה' אלהיך ברכך. טעות סופר הוא, כי ממקרא זה אינו מוכח מידי שהוא ינהגנו, וצריך לגרוס במקומו (דברים לא, ו) כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך: