עץ יוסף על שיר השירים רבה· רבי חנוך זונדל ב"ר יוסף
פרשה א · פרק ב
בים נאמרה שנאמר שיר השירים שיר שאמרו אותו השירים השוררים כמה דאת אמר קדמו שרים אחד נוגנים וכמה דאת אמר לסוסתי ברכבי פרעה. כן צריך לומר. רצה לומר שמפרש שיר השירים כדכתיב קדמו שרים אחר נוגנים ופסוק זה מיירי בים שקדמו ישראל שירה קודם למלאכים, ומביא ראיה שזה שנאמרה בים מדכתיב בשיר השירים לסוסתי ברכבי פרעה:
רבי יודן ברבי סימון אמר בסיני נאמרה שנאמר יצפון לישרים תושיה. כן צריך לומר, וכן הוא בילקוט. ורבי יודן ברבי סימון מפרש שיר הישרים:
שרים של מעלה. מפרש שיר הַשָׁרִים:
רבי יוחנן אמר בסיני כו'. ועל שמיעת הדברות נאמר, כדלקמן:
ומייתי לה כו'. ומביא לו ראיה מפסוק זה:
זו העולה הנשחטת בצפון. בעזרה כדכתיב (ויקרא א, יא) צפונה לפני ה':
השלמים שנשחטים בדרום. פירוש אף בדרום דלא יחד קרא להו דוכתא, כדתנן (זבחים נה, א) שלמים שחיטתן בכל מקום בעזרה, ומשום דדרום נגדיי לצפון נקט תימן כי הם נזכרים תמיד זה אצל זה (יפה תואר). ועיין בירושלמי פרק קמא דמגילה הי"א), ובבראשית רבה פרשה כ"ב (סימן ה), ובמדבר רבה פרשה י"ג (סימן ב):
כולהון. כל הפסוקים הכתובים באותו פרשה של עורי צפון כולם מדברים בבית עולמים, ומפרש רבי אחא מן פסוק אפריון וכל הכתוב אחריו ועד סוף הפרשה מדבר בבית עולמים:
ורבנין עבדין יתהון כו'. פירוש פסוקים אלו מן אפריון ואילך עשו פתיחה לפרשת ויהי ביום כלות משה כדאיתא בבמדבר רבה פרשה י"ב (סימן ד):
דאמר בים נאמרה השירה הזאת דכתיב בה ישקני וגו'. כך פירושו של ישקני ישרה עלינו כו', וכן פירושו של שיר השירים שיר הוא לשון לשריית רוח הקודש:
שנשק לבניו. כלומר מי יתן ויראה לנו פנים שוחקות כמו שהראה להם בנתינת התורה:
כך וכך גזרות יש בו. בילקוט הגירסא גזרות שוות:
מיד היה נושקו על פיו. וזהו דכתיב ישקני מנשיקות פיהו:
כך וכך מצות יש בי. הוא מיותר שהרי אחר כך אמר וכך מצות, וכן לעיל ליתא זה, ונמצא לא חשב אלא ששה דברים, ותמיהני על זה שכתב הרד"ל שחשב כאן שבע דברים נגד שבע קולות שהיו במתן תורה שהיה הדיבור כלול מהן:
מיד הדיבור היה נושקו על פיו. וזהו דכתיב ישקני מנשיקות פיהו. והענין הוא כי בזכות קבלות פיו באומרו הן על כל דבור ודבור היתה קדושת הדיבור מתדבקת עם נפשו המתייחסת אל הפה כמה דאת אמר (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא, וממלאה שפע קדושה, וזהו אומרו נושקו על פיו (אלשיך תהלים פרק א' פסוק י"א):
לאדקולאין כן הדימה. צריך להיות לאסקולין, ופירושו חכם. ופירושו שהדיבור היה מדמה עצמו לחכם אחד ולימדו תורה לכל אחד ואחד (ידי משה). ואות אמת כתב שבספרים ישנים ליתא זה. והמעריך גרס לאדקולאין בן הדסה, וכתב וזה לשונו דע כי מעשה היה בסופר אחד שהיה לו אחות ושמה הדסה והיה לה בן ושמו אדקולאין, והסופר הזה היה כותב מדרשים ובכל מקום שהיה מוצא תורה היה מתפלל על בן אחותו שיזכה לתורה וכותב דבריו בספר, וכל הרואה חשב שהם דברי הספר, ולא הוא, לכן צריך למחקו, וכן בפסוק תורי זהב צריך למחוק שלמד אלקולאין בדעתו של הקדוש ברוך הוא עד כאן לשונו. וכתב הרד"ל וכיוצא בזה נמצא בספר רזיאל בכמה מקומות. והמוסף הערוך מביא הנוסחא לאורקולאין כן הדימה, וכתב פירוש בלשון רומיי דבור רוחניי ומענה אלקי, וגם בלשון יוני נקרא כן אך בשינוי נקודות, ובפסקא (יא) תורי זהב גרס זו תורה שלמד אלקולאין:
דבר אחר פן תשכח את הדברים רבי יהושע בן לוי אומר שני דברים שמעו ישראל מפי הקדוש ברוך הוא. ורבנין אמרי כל הדברות שמעו ישראל מפי הקדוש ברוך הוא. רב יהושע בן לוי אמר טעמון דרבנין אחר. כן צריך לומר (מתנות כהונה). ורצה לומר שרבנן סברי כי מאחר שהפסוק של דבר אתה עמנו נכתב אחר עשרת הדברות, מכלל כי אחר עשרת הדברות אמרו למשה כן, ואם כן כל הדברות הקדוש ברוך הוא אמרם, ופריך המדרש מה עביד ליה רבי יהושע בן לוי. פירוש מזאת הראיה של רבנין, שהרי כתוב הוא אחר הדברות שנראה כי בסוף הדברות אמרו למשה שידבר עמהם. ומשני פליג שאין מוקדם ומאוחר. פירוש מקומו הוא להכתב אחר שתי דברות הראשונות, כי אז אמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה, אבל אין מוקדם ומאוחר בתורה. ופריך או אינו מדבר אלא לאחר שנים או שלשה דברות. פירוש כי שמא לאחר שנים או שלשה דברות אמרו דבר אתה עמנו, ומנא לן לומר אחר שתים דוקא. ומשני דרבי עזריה כו' תפסי שטתיה ואמרו כי ראיתו שפסוק זה שנאמר אחר שני דברות ולא אחר שלשה משום שהרי כתיב תורה צוה לנו משה. שפירושו כמנין תורה אמר לנו משה, ואם אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה אחר שלשה אם כן כמנין תר"י צוה לנו משה ולא כמנין תורה (הרב מורינו רבי יצחק די ליאון בספר מגלת אסתר):
שני דבורים שמעו ישראל מפי הקדוש ברוך הוא. רצה לומר שני דברות הראשונות ולכן כתוב בשני דברות הראשונות לשון מדבר בעדו אנכי כו', על פני, ובשאר דברות אשר צוך ה' אלהיך כי משה אמר מפי הגבורה (הגר"א):
הוי ישקני מנשיקות פיהו. פירוש מי יתן וידבר עמנו גם שאר הדברות כמו הנשיקות של פיהו שאמרת בעצמך, והם אנכי ולא יהיה לך, שהוא אהבה גדולה מה שאין למעלה הימנה, כמו הנשיקה שמורה על אהבה גדולה מה שאין למעלה הימנה, כי טובים דודיך, אותן הדברות ששמעתי ממך שהוא אהבה גדולה, זה טוב וערב לי מכל היין שהם השבעים פנים לתורה (הגר"א). ועיין שם עוד:
ועוקף. פירוש והקיף:
מחנה ישראל שמונה עשרה מיל על שמונה עשרה מיל. אפשר שצריך להיות שנים עשר מיל על שנים עשר מיל (אות אמת):
אלא הדבור היה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא מימינו לימינן של ישראל כו' וחוזר ועוקף מימינן של ישראל לימינו של הקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא מקבלו מימינו. נראה שטעות סופר יש כאן, או שצריך לומר אלא הדבור היה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא מימינו (היינו השמאל שנקראת אצל הקדוש ברוך הוא גם כן ימין) לימינן של ישראל כו' וחוזר ומקיף משמאלן של ישראל לימינו של הקדוש ברוך הוא. או שצריך לומר אלא הדבור היה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא מימינו לשמאלן של ישראל כו' וחוזר ומקיף מימינן של ישראל לימינו של הקדוש ברוך הוא (היינו השמאל שנקראת אצל הקדוש ברוך הוא גם כן ימין):
חנוקה סברית לחונקני. אתה רוצה לחנוק אותי ולקפחני בתשובות של הבל:
ורבו מיישב על ידו. הראה לו באצבע ומסביר לו איך יכתוב:
רבי יהושע בן לוי ורבנין כו' עד רבי יוחנן פתר קרייא בישראל. ולא עד בכלל מיותר, שכבר נכתב זה למעלה (אות אמת). והמתנות כהונה כתב ואף על גב דכל זה כתב כבר למעלה, כאן הוא הגוף דמייתי ליה ממלת מנשיקות, ולמעלה הביאו על פן תשכח את הדברים דמשמע ליה לרבי יהושע בן לוי שני דברים:
טעמין דרבנין אחר כל הדברות כתיב ויאמרו אל משה כו'. כן צריך לומר:
גינוסין. מיוחסות:
כדאית. ראויה:
ושיחתו כו'. שלא היה מדבר בפירוש שרצונה לשמוע מפי המלך עצמו שגנאי הוא לו שלא האמינה, ולפיכך גמגם בלשון תשובתו (מתנות כהונה):
דומה. כמדומה לי:
ומה תלמוד לומר ויגד משה את דברי כו'. פרש"י בשבת דף פ"ז, א' וכי מה אמר הקדוש ברוך הוא למשה בין וישב משה דנעשה לויגד משה שיאמר לישראל, ומה אמרו ישראל למשה על כך שהוצרך משה להגיד למקום, והלא לא נאמר בנתיים אלא הנה אנכי בא וגו', אלא על ידי שאמר הנה אנכי כו' בדברי עמך דמשמע שלא ידבר הקרה עמהם רק אך במשה והוא יהיה מליץ בינותם. וכן צריך להיות כאן אלא על ידי שאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, והם אמרו לו רצוננו לשמוע מפי מלכנו, ויגד משה את דברי העם אל ה' אמר לו כך תבעו:
אמר ליה ושמעון כו'. פירוש אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה כן משמיעין לתינוק מה שהוא רוצה לשמוע ולפיכך מיד כתיב לך אל העם וקדשתם וגו' (מתנות כהונה). ולי נראה דהני תיבות אמר ליה ושמעון למיינוקא מה דהוא בעי מיותר כאן, ולקמן צריך לומר תנו רבי שמעון בן יוחאי כך תבעו אמרו רצונינו לראות כבוד מלכנו (רצה לומר שלא זו שאמרו רצוננו לשמוע מפי מלכנו אלא אף זו שאמרו רצוננו לראות כבוד מלכנו. (ופריך המדרש) ושמעון למיינוקא מה דהוא בעי, (פירוש בתמיה וכי בשביל ששאלו כך היה צריך למלאות משאלתם). ר' פנחס בשם ר' לוי גלוי היה כו'. או צריך לומר אמר ר' פנחס בשם ר' לוי ושמעון למיינוקא מה דהוא בעי, אלא גלוי היה כו' וכדאיתא בשמות רבה פרשה מ"א סימן ג'. ודברי ר' פנחס (הראשון) שאמר מתלא אמר דנכית כו' הוא שייך לדלעיל שאמרו במשל כיון שחזר אותו השליח אל המלך היו פניו שוחקות כו', ואמר שמשה גמגם בלשונו ושיחתו אינן נשמעות משום שהיה ירא לומר בפירוש שהם אינם מאמינים בו משום נכית מחויא כו', או אפשר שהני תיבות אמר נליה מיותר, וכך פירושו אמר ליה כך תבעו, ופריך המדרש ושמעון למיינוקא מה דהוא בעי, והוי ליה למשה להקפיד עליהם ולומר להם שאין מדרך ארץ לבקש כזאת, ומשני רבי פנחס דמאן דנכית ליה כו', ורצה לומר שהיה ירא לדבר עליהם, ור' פנחס השני בא לתרץ דלמה הקדוש ברוך הוא הסכים להם בזה ואמר מפני שגלוי כו':
דנכית ליה חיויא כו'. פירוש משל אומרים מי שנשך לו נחש אפילו חבל עקום שדומה לנחש מפחידו ומתיירא הוא ממנו:
רצוננו לראות כבוד מלכנו. לא שאמרו רצוננו לשמוע מפי מלכנו אלא שאמרו רצוננו לראות את מלכנו וכבודו. ועיין במכילתא וברבה סדר יתרו (כט, ד):
אילו הראנו את כבודו ואת גדלו. היינו מכירים כי אין צריך אמצעי בינינו ובינו יתברך, והיינו מאמינים לו, ולא עשינו אלהים אשר ילכו לפנינו לאמצעי במקום זה משה האיש (אלשיך סדר ואתחנן):
ואל תבוא במשפט את עבדך וגו'. כן צריך לומר. ופירושו שלעולם הקדוש ברוך הוא עושה את שלו עד שלא נשאר פתחון פה לבעל דין לחלוק (מתנות כהונה):
בשעה ששמעו כו'. ולקמן אמר בשעה ששמעו ישראל לא יהיה לך נעקר מלבם יצר הרע כו', כי שתי דברות הראשונות הם כלל התורה והמצות, ואנכי כולל כל מצות עשה, ולא יהיה לך כולל מצות לא תעשה, ולכן מחמת אנכי נקבע התורה בלבם והוא חלק העשה, ומחמת לא יהיה לך פסקה היצר הרע והוא חלק הלא תעשה (הגר"א):
פרוזביון שליח. מלת שליח הוא פירוש על מלת פרוזביון, שפרוזביון הוא שליח בלשון יוני:
ומה הנייה יש באבדה שלנו כשעשו זה חזרו להיות למדים ושוכחים. כן הוא הנוסחא בספר ישועות משיחו (העיון הרביעי פרק ראשון). ואף אם לא נגרוס כן מכל מקום הפירוש כך הוא, וכתב ספר הנזכר לעיל שכוונת המאמר שבימי משה היו שקועים בתאות היצר הרע ולכן היו לומדים ושוכחים מה שהיו שומעים מפי משה זולת מה ששמעו מפי הגבורה, ולזה כיוונו באמרם הלואי יתגלה לנו פעם שנית רצה לומר שירד עליהם השפע והחכמה והידיעה העתידה להתגלות עליהם לעתיד לבא כשיוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו, כי על הידיעה האלקית מזולת נטיית יצר הרע שיהיה לעתיד לבא אמרו הלואו יתגלה לנו פעם שנית לוואי ישקני מנשיקות פיהו, פירוש מי יתן שתדבר עמנו גם שאר המצות כמו הנשיקות של פיהו שאמר בעצמו והם אנכי ולא יהיה לך שהיא אהבה גדולה שאין למעלה מזה, כמו הנשיקה שיורה על אהבה גדולה שאין למעלה מזה ותשוקה נפלאה. ושהשיבם משה אין זו עכשיו, רצה לומר אי אפשר שתגיעו למדריגה ההיא בזמן הזה מהגאולה הראשונה שיצאתם ממצרים, אבל לעתיד לבא יסיר השם יתברך את לב האבן מבשרם ואז יזכו לאותו ידיעה החזקה והקיימת שלא תשתכח עוד. עד כאן לשונו:
בשעה ששמעו ישראל לא יהיה לך נעקר יצר הרע מלבם. שהיצר הרע יש לו אחיזה בזוהמא שבתוך האדם, וישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן וכיון שלא היה מקום ליצר הרע להיות לו אחיזה נעקר היצר הרע מלבם, ולכן כששמעו לא יהיה לך קבלו באהבה גמורה כיון שנעקר מהם יצר הרע דעבודה זרה, אבל כשאמרו למשה רבינו תעשה את שליח בינותינו וחטאו בזה שהרי ראו שדיבר ה' עמהם והם חיים, חזר היצר הרע למקומו:
נעקר יצר הרע כו'. שדרשו ז"ל (שבת קה, ב) לא יהיה בך אל זר איזהו אל זר שהוא בתוך גופו של אדם הוי אומר זה היצר הרע (מתנות כהונה):
אדם הראשון נצטווה על שש מצות. כן צריך לומר ועיין בבראשית רבה פרשה ט"ז (סימן ו), ובפרק ארבע מיתות (סנהדרין נו):
כי הואיל הלך אחרי צו. בקרא כך כתוב עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחרי צו, ופרש"י עשוק אפרים מיד שונאיו. ורצוץ משפט, רצוץ על ידי שפטיו של הקדוש ברוך הוא. כי הואיל הלך אחרי צו, מפני שנתרצו ללכת אחרי ציווי של נביאי הבעל. והמפרשים פירשו אחרי צו אחרי מצות ירבעם:
אלו הדיינים. בגמרא גרסינן אלו הדינים, ואפשר דהכא כיון למה שכתוב שם עוד כשם שנצטוו ישראל להושיב בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר כך נצטוו בני נח להושיב בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר (יפה תואר):
מכל עץ הגן זה הגזל. רצה לומר זה צווי על הגזל, ומדאצטריך למשרי עצי הגן שהם הפקר, שמע מינה דמה שאינו הפקר אסור (רש"י):
חנכה. היה מחנך המילה לשמונה ימים, שהוא היה הראשון הנימול לשמונה ימים (מתנות כהונה):
מחלק אפסניות. לשון יציאות מזונות ופרנסה, וכתב המוסף הערוך אפסניות בלשון יוני שכר אנשי מלחמה:
דוכסין כו'. דוכוס בלשון רומי שר צבא, ואיפרכוס בלשון יוני שר הפרשים, ואיסטרטילטיס בלשון יוני נגיד מלחמה, והם מיני שלטונות זו על זו כדאיתא בפסיקתא דוזאת הברכה ויאמר המלך סוב התיצב כה ויסוב ויעמוד אמר רבי אבא בר כהנא אי הוה דוכוס אתעביד איפרכוס ואי הוה איפרכוס אתעביד איסטרטליטיס:
איפסטלין. בערוך גרס אפיצטלין, וכתב שפירושו בלשון רומיי פצטלין מין לפת קטן ומין רקיק. ועיין מזה בשמות רבה פרשה מ"א (סימן ג):
ר' יהודה ור' נהמיה ורבנין ר' נחמיה כו'. כן צריך לומר (מתנות כהונה):
בית אב כו'. כמו בנין אב. כלומר עיקרו ושרשו כן הוא, וחברו אמר כן הוא. ורצה לומר זה אומר בית אב של הלכה לטהור וזה אומר בית אב של הלכה לטמא, ואמר הקדוש ברוך הוא חשיקהון ותשוקותיהן על ידי הם, וכמו שאמרו חז"ל (עירובין יג, ב חגיגה ג, ב) אף על גב שהללו מטהרין והללו מטמאין אלו ואלו דברי אלהים חיים (מתנות כהונה):
שוקיותהון. לשון תשוקה:
הבל יפצה פיהו. והבא כתיב מנשיקות פיהו ויליף פיהו פיהו, וכתיב הבל ודרשו לשון הבל פה (מתנות כהונה):
משוקיותהון. צריך לומר שוקיות הן עלי, וכן הוא בילקוט, והוא לשון חביבות ותשוקה (רד"ל):
לינטל בנשיקה. ענין מיתת נשיקה היא, כי כל דבר אשר יתקרב לשורשו, אזי נדבק בשורשו, ושורש נשמת ישראל הוא מבחינת עצמותו יתברך שנאמר (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים, וכל הנופח מעצמותו הוא נופח והוא השורש של שם הוי"ה ברוך הוא, ולפי שבעת יציאת נשמתם מתגלה כבודו יתברך, אז מתקרב הנשמה לשורשו, וזהו שנאמר (ויקרא טז, א) בקרבתם לפני ה' וימותו, ועיין לקמן:
ותמת שם מרים. ויליף שם שם מוימת שם משה כדאיתא בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן כח, א):
אלא שגנאי כו'. לומר על פי ה' אצל אשה וכדאיתא התם:
שנאמר ישקני מנשיקות פיהו. רצה לומר הלוואי נזכה שיצא נשמתינו על ידי נשיקה, וכן היה ענין מיתת בני אהרן שהיה מיתת נשיקה כי בקרבתם לפני ה' רצה לומר שנקרבו לפני אור העליון בחיבת הקדושה ובסיבת זו מתו, והוא סוד הנשיקה שבה מתים הצדיקים, אבל יש הפרש גדול שהצדיקים הנשיקה מתקרבת להם, ואלו הם נתקרבים לפני ה', ואומר וימותו בתוספת וא"ו רמוז כי גם שהיו מרגישים במיתתם, לא נמנעו מלקרב לדבקות נעימות חשקת מתיקותו יתברך עד כלות נפשם מהם, כי כאשר מתרבה הרגש בחיי ההשכלה אמיתית יתברך בפגימותו, תגעל הנפש את הבשר ויצאת מעמה ושבה אל בית אביה כי תרגיש כי יש חיים צח ומצוחצח, לחיים שעליהם, אשר על זה אמר משה ובחרת בחיים (אבק סופרים). והיה התשובה על בקשת ישראל אם עסקת בדברי תורה כו' סוף שהכל נושקים לך על פיך אף הקדוש ברוך הוא:
מנושקות. פירוש שנושקת שפה לשפה בשעה שתדבר בדברי תורה:
מה החרב שהיא כו'. רצה לומר מה החרב הכתוב כאן שכתוב בו פיפיות פירושו שני פיות ועיין בילקוט:
בפה אחת כו'. פיפיות קא דריש, פי חד פיות תרי.
גוזרין כו'. ויהיה פיפיות לגזור על העליונים ועל התחתונים:
ואחלל שרי קדש. כלומר כמו שנאמר ואחלל כו' (מתנות כהונה):
כשהן עושין בטהרה ישקני יטהרני כאדם. כן צריך לומר (אות אמת):
משיק שני גבים כו'. לשון המשנה דפ"ב דביצה (יז, ב) משיקין המים לטהרן. ועיין פרק ו' דמקואות (מ"ח) מטהרין את המקואות כו'. ופירוש משיק שני גבים מדבק שני בורות יחד כדי שיהיה בשניהם שיעור מקוה:
שוקק בו ישקני ידביקני כמה דאת אמר וקול. כן צריך לומר (אות אמת):
אל אחותה. ישקני יוציא לי. כן צריך לומר (אות אמת):
יוציא לי קול נשיקות מתוך פיהו. ומסיים בילקוט לעתיד לבא ונתתי רוחי בכם וחייתם כמו בעולם הזה ויפח באפיו וגו':
תמן תנינן. בפרק שני דעבודה זרה (כט, ב):
חיה גמיע לה. כלומר חיה גומעה אותה והכי גרסינן בגמרא (עיין עבודה זרה שם ברש"י ד"ה שורפה):
ולא מועל. אמר לו אימא מפני שמעמידים אותה בעגל עבודה זרה אמר לו אם כן. כן צריך לומר (מתנות כהונה). וכן הוא בגמרא הנזכר לעיל:
אמר לו ישמעאל אחי. איך אפשר שלא ידע בקריאת פסוק שהתינוקות יודעים אותו, אם לא נאמר שהספרים שלהם לא היו מנוקדים, ואפשר אף אם הספרים שלהם היו נקודים היה מחלוקת בזאת המלה בספריהם כמו שיש היום בהרבה מלות בין מערבאי למדנחאי [תשובה להרב ר' יצחק בר ששת סימן רפד]:
איך אתה קורא כי טובים דֹדֶיךָ מיין. או כי טובים דֹדַיִך. אמר לו כי טובים דֹדַיִך. אמר לו אין הדבר כן. כן צריך לומר. ופרש"י דַדִיך לשון נקבה, והכי קאמרה כנסת ישראל ישקני הצור מנשיקות פיהו כי כך אמר לי כי טובים דדיך מיין. אמר לו אין הדבר כן שכן חברו מוכיח עליו לריח שמניך טובים וגו'. פירוש חברו מוכיח עליו שהוא לשון זכר וכנסת ישראל היא שאמרה כך לפני שכינה, לריח שמניך וגו', עלמות אהבוך לא שייך למימר לנקבה (מנחת שי):
כבשים כתיב. רצה לומר אף על גב דדרשינן בפ"ב דחגיגה (יג, א) אל תקרי כבשים אלא כבושים, דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לבושיך, והיינו טעמא דאי כפשטיה מאי אתא לאשמועינן שלמה בחכמתו, מכל מקום כיון דכבשים כתיב צריך לפרש ליה כבשׂים בשׂי"ן שמאלית כמשמעו, והיינו בשעה שהתלמידים קטנים ככבשׂים (דכבשׂ נקרא אפילו הקטן כאומר (ויקרא כב, כז) שור או כשׂב או עז כי יולד, מה שאין כן עתודים שלא נאמר אלא על הגדולים). ודרשינן ליה נמי כאילו כתוב כבושׁים בשׁי"ן ימנית לומר כבוֹשׁ לפניהם דברי תורה. ולא דריש הכא ללבושך יהיו תחת לבושך כדדריש בחגיגה, אלא פירש ללבושך לדברי תורה שאדם מתכסה בהם כשמלה (יפה מראה). וע' בירושלמי פרק אין מעמידין (עבודה זרה פ"ב ה"ז):
הגדילו ונעשו תלמידי חכמים. והיינו ומחיר שדה עתודים שבהיותם עתודים תגלה להם כשדה, וכדרך שאמרו גבי ושניהם לבדם בשדה שכל טעמי תורה גלויה להם כשדה, ונראה דדריש ומחיר כמו מחר (יפה מראה):
מה שימה זו. דרש אשר תשים ל' שימה. [פירוש לשון סימה] מדלא קאמר אשר תדבר או תצוה וכיוצא:
כך הן דברי תורה. ובירושלמי הנוסחא כך אין לך רשות לשקע את עצמך בדברי תורה אלא לפני בני אדם כשירין:
ר' הונא בעי כו'. נראה דצריך לומר ר' הונא אמר ר' חמא בר עוקבא מקשי, וכן הוא בירושלמי אם להפליגו כו'. רצה לומר למה ליה לר' יהושע להשיאו לר' ישמעאל בזה שאיך הוא קורא כי טובים דדֶיך מיין או כי טובים דדַיִך מיין, דקרא זה הוא מדברי קבלה, ועוד דחבירו מוכיח עליו לריח שמניך, היה לו להשיאו באחד מהמקראות אלו דהוו מדברי תורה, ואין להם הכרע, ולשאול אותו היאך הוא קורא תיבת ההכרעה למעלה או למטה (יפה מראה):
שאת. פרש"י בגמרא (יומא נב, ב) הלא אם תיטיב שאת ולשון סליחה הוא, או שאת אם לא תטיב ולשון נשיאות עון הוא:
ארור. וברצונם עקרו שור ארור, שור של שכם שהוא מארור לכנען, או ארור אפם כי עז:
מחר. ויאמר משה אל יהושע צא הלחם בעמלק מחר, או מחר אנכי נצב על ראש הגבעה:
וקם. הנך שוכב עם אבותיך וקם, וכאן רמז לו תחיית המתים, או וקם העם הזה וזנה:
משוקדים. ארבעה גביעים משוקדים, או משוקדים כפתוריה ופרחיה:
באו מן השדה כשמעם כו'. שר' תנחומא ראה שהענין מכריע לקרוא כשמעם ויתעצבו, כי לא יתכן ששמעו הדבר בשדה ובאו ואח"כ נתעצבו, כי העצבון חייב להיות תיכף אחר השמיעה, ולפי שבעל הטעמים הכריעו למה שלפניו נשאר לו מכלל שאין לו הכרע:
או כשמעם ויתעצבו. כן צריך לומר וכן הוא בירושלמי ובבראשית רבה פרשה פ' (סימן ו [ה]), ובא על דרך כשמוע עשו וגו' ויצעק וגו':
אמר רבי יצחק כתיב ואותי צוה ה' יש דברים כו'. ובירושלמי שם גרס כתיב ואותי צוה ה' אותי ואותי יש דברים כו'. וכתב היפה מראה כלומר מדהוי ליה למימר אותי וכתיב ואותי, אתא לרבויי דאיכא מילי שצוהו לומר בינו לבין עצמו מלבד הדברים דקאמר קרא שצוהו לומר לישראל, ועיין שם עוד:
ויש דברים שאמר לי לומר לכם. כן צריך לומר:
יש דברים שמשיקין כו'. פירוש שסוגרין הפה ואין מגלים אותם. ודרש ישקני לשון סתימה (משלי כד, כו) כמו שפתים ישק. ופירושו ישקני מנשיקות פיהו שילמדני מהדברים הסתומים שאצטרך להיות משיק הפה עליהם כמו שהוא יתברך סותם אותם מרובא דאינשי, ולכן נקראו נשיקות פיהו. ומשום הך דרשא שיש דברים שמשיקין כו' להכי לא גלה ר' יהושע לר' ישמעאל מפני מה אסרו גבינתם, מפני שמקרוב אסרוה, ור' ישמעאל קטן היה כדאמרינן בגמרא, ולהכי נמי הפליגו בקרא דכי טובים דדיך מיין משום דכי טובים דדיך הוא סיפא דישקני מנשיקות פיהו (יפה מראה):
באיזה צד יתקיימו שני כתובים הללו, אלא יש דברים שמשיקין אותן על פה ויש דברים שאין משיקין אותם על פה. רב המנונא רמי כתוב אחד אומר כו' באיזה צד כו' אלא כל זמן שהיה כו'. כן צריך לומר. ועיין בעירובין דף ס'"ג ע"א וילקוט תהלים:
אלא כל זמן שהיה עירא היאירי רבו של דוד. רבו היה כדכתיב (שמואל ב' כ, כו) היה כהן לדוד, רב לדוד:
רבו של דוד קיים בלבי צפנתי אמרתך. כי מכלל היראה מתלמידי חכמים ומן הגדר שלה שלא ידבר בפניהם בלתי אם נטל רשות מהם (כד הקמח, יראה). ולכאורה גם בזמן שעירא רבו קיים הוה למה מנע עצמו מן המצוה לבשר צדק בקהל רב, ואי משום כבוד רבו, הא אינו אלא תוך שלש פרסאות, והיה לו לקבוע ישיבתו חוץ לשלש פרסאות, דעתה יכול לקיים שניהם, אך אמרו חז"ל (ברכות ח, א) לעולם ידור אדם במקום רבו שהרי כל זמן ששמעי בן גרא קיים כו', לזה גם המלך דוד לא רצה לשבת רק במקום רבו שלא יחטא, וזהו התכת הכתוב בלבי צפנתי אמרתך דהיינו כל זמן שעירא היה קיים, אלא דקשה דהיה לו לילך חוץ לשלש פרסאות, לזה אמר למען לא אחטא לך:
מקוה מים. שלא היה צריך לומר מים, אלא לומר שכל אלו מעין ומקוה נקראו מים לענין הכשר זרעים דכתיב גבייהו וכי יתן מים על זרע, וכדיליף להו בתורת כהנים:
חביבין דברי סופרים כדברי תורה. ששכרן ועונשן כעוסק בדברי תורה וכעובר על דברי תורה. ומייתי ראיה מחכך כיין הטוב, דחכך היינו דברי סופרים שהם בעל פה, ויין הטוב היינו דברי תורה כדכתיב (ישעיה נה, א) ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב, הרי דאקשינהו אהדדי:
חביבין דברי סופרים מדברי תורה. משום שתורה שבעל פה אצל תורה שבכתב מדרגת הצורה אצלה החומר ע"ד שפירשו קצת על מ"ש ז"ל התורה היתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, שתורה שבכתב היא כהיולי המקבל כל הצורות, ותורה שבעל פה היא כצורה שתחול עליה ומסלקת היולניותה ולכן אמרו שבעים פנים לתורה, שהפירושים במדרגת הפנים והצורות (יפה עינים):
שנאמר כי טובים דודיך מיין. והכי קאמר קרא ישקני מנשיקות פיהו הוא תורה שבעל פה, כי טובים דודיך היינו דברי סופרים, שהם דומים ודודים לדברי תורה, כלומר סמוכים וקרובים לדברי תורה, שדברי סופרים מלמדים על דברי תורה, מיין הוא דברי תורה שבכתב. ורצה לומר שאני משתעשע מנשיקות פיך הרבה יותר ממה שתשעשעני שתיית יינך, כי התורה שבכתב נדמה בזה ליין, כמו שהיין מצד עצמותו אינו ראוי לשתיה מחוזק חריפותו, בלתי אם יוחלש על ידי מזיגת המים, ככה התורה שבכתב מעומק המושג שבה היא מחוסרת השגה בעצמותה בלתי אם יתמזגו דבריה עם מימי התורה שבעל פה, כי אין טעם מצות התורה שבכתב מוטעמת לנו לגודל ההעלם וההסתר שבהם, ואף מצוה אחת מכל מצותיה לא נוכל לקיימה כראוי בלתי התגלם לעינינו בתורה שבעל פה להיותה מבארת לפנינו כל הפרטים היא לנו לתועלת יותר גדולה וחשובה מן תורה שבכתב שמגודל ההעלם שבה היא מחוסרת ההשגה בכוונותיה העמוקות:
האומר אין תפילין כו'. שאף על פי שהוא אפיקורוס, מכל מקום פטור ממיתת בית דין כי אין דין זקן ממרא בכיוצא בזה, שאין כאן הוראה דזיל קרי הוא, ולא חייבה תורה בזקן ממרא אלא במידי דהוראה כדכתיב (דברים יז, יא) על פי התורה אשר יורוך:
להוסיף על דברי סופרים. שאמרו ארבע, מדרשא לטטפת לטטפת, חייב חנק:
והטיתי לקרות. קריאת שמע, שבית שמאי סברי שצריך לישב בשעת קריאת שמע ובית הלל סברי שקורא דרך הילוכו והלכה כבית הלל כדאיתא בפרק קמא דברכות (יא, א):
את חמי כו'. הרי אתה רואה שאם כו':
וחמורים מדברי תורה. שבדברי תורה יש עשה ולא תעשה וחילוק עונשין, ובדברי סופרים כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, אבל בירושלמי לא גרסינן כאן וחמורים מדברי תורה רק וחמורים מדברי נביאים, שהרי במקרא אל תטיפו שהביא לא כתיב רק דברי נביאים (מתנות כהונה) ועיין בענף:
דכתיב אל תטיפו יטיפון. שפירושו שהקדוש ברוך הוא הוא אמר לנביאים שלא ינבאו לדור הרע הזה ולא ישיגו כלימות מהם, ומדמנע הקב"ה דברי נבואה ולא דברי סופרים לבל יורו משפטים לדור ההוא, שמע מינה דברי סופרים חמורים טפי שאין למנעם בשום צד (יפה מראה):
פלמנטרין. פירוש פולמו בלשון יוני צבא, ופירוש נוטרין בלשון רומי סופר, כלומר סופר ממונה על אנשי הצבא (מוסף הערוך):
כתב להם. לבני המדינה:
וסמנטרין שלי. הנה הערוך פירש סמנטרין מצנפת, אבל המוסף הערוך פירש סמנטרין חותם, והביא ראיה וסעד לדבריו ממדרש שמות רבה פרשה י"ט (סימן ה [ו]) דאיתא שם אמר המלך אם אין סמנטרי על כל המסובין אל יכנס אחד מהם לכאן, כך האלהים עשה משתה להם צלי אש על מצות ומרורים מפני שנגאלו מן הצרה אמר להם אם אין חותמו של אברהם בבשרכם לא תטעמו ממנו עד כאן לשונו, הרי שסמנטרין הוא חותם, ולפי זה צריך לומר חותמי שכתיב כאן בפנים המדרש היה כתוב על גליון המדרש והוא פירוש על תיבת סמנטרין, והכניסוהו המדפיסים בפנים המדרש, ושלא במקומו, שהיה להם להכניסו אחר תיבת סמנטרין, והם הציגוהו קודם והוסיפו אות וא"ו לתיבת סמנטרין:
יורוך. שהכל תלוי בהם ובדעתם:
אשר תאמר. לשון נסתר לנקבה, ושב אל התורה:
שמע להם. כלומר זה אין צריך לומר, אלא אפילו אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל כו', ועיין בענף:
מה מים חיים לעולם. תעורר אותנו על ענין הנותן חיים לנפשינו, ורצה לומר שכמו שתועלת המים בדרך כלל להצמיח פרי תבואה וחציר לבהמה, והמים לטבעו הוא יסוד פשוט ותהפך אל כל פרי וצמח ולטעמו להחיות אותו, כן דברי תורה חיים לעולם, רצה לומר לכל הנמצאים, במה שאדם שלם עוסק בתורה ומתקן מדותיו, על ידי זה יתהפך שפע של עסק התורה לכל מין ומין מהנמצאים כפי שייכות שיש להם במדה מהמדות:
וכתיב לכו שברו ואכלו וגו'. ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב, והנה ממקרא זה אין מוכח על חיים לעולם, ואפשר שלמד חיים לעולם מרישא דכתיב הוי כל צמא לכו למים, ומדמה התורה למים שהיא נותנת חיים לעולם וכמו שכתבתי לעיל. אבל יותר נראה כמו שכתב הרד"ל וזה לשונו, ונראה שחסר כאן עוד בבא זו דאיתא בספרי סדר עקב פיסקא מ"ח ובשוחר טוב מזמור א' (ובילקוט ישעיה) מה מים חנם לעולם אף דברי תורה חנם לעולם שנאמר לכו שברו כו':
מה מים מן השמים. סבירא ליה כמאן דאמר (תענית ט, ב) הארץ ממים העליונים היא שותה, ועיין בבראשית רבה (יג, י):
מה מים משיבין הנפש כו'. אמר כמו מי שהוא צמא ועיף ונפשו שוקקה ויזדמן לידו מים יוכר חסד הבורא יתר מאד ממי שאינו צמא ולא חסר לו מים לעולם כי אינו מצייר העדרה, כך דברי תורה אם כי יכיר גודל מעלתה מי שגדל על ברכיה מנערותו וזכך נפשו, עם כל זה יוכר ויובחן תועלתה יותר במה שמשיב נפש רשע אִוְתָה רע תמיד הולך בשרירות לבו אשר נפשו לא מטוהרה והולכות למות באבדן עולם, ואחר כך כשמשים לבו אל התורה תשוב נפשו מני שחת ותצרור בצרור החיים, וזהו תורת ה' תמימה, ואימתי יוכר תמימותה יותר במה שהיא משיבת נפש ממות לחיים כנזכר לעיל:
אשר בלחי. וסיפא דקרא וישת ותשב רוחו:
מה מים מטהרים את האדם כו'. לאו בטמא בטומאת הגוף מיירי דבזה פשיטא דאינו מועיל לו דברי תורה להעלותו מטומאתו אלא כל אחד כפי טהרתו המפורש בתורה, אלא בטמא בטומאת הנפש מיירי, וזהו שאמר מה מים מטהרים את האדם כי הנפש נקראת אדם כמו שכתב האלשי"ך בהרבה מקומות, ולכך מביא מקרא זה דוזרקתי כו' (זרע אברהם):
ומה המים מטהרים הגוף. היינו טבילה לטהר מטומאה, לכן מביא מקרא דאורייתא ורחץ כו' (רד"ל):
צרופה אמרתך. פירוש טהורה ומזוקקת כמה דאת אמר (מלאכי ג, ג) מצרף ומטהר:
ערותו. הגומא שבלעדי המים נשארת חסרה ורקה:
עיף בה. יגע בתורה תמיד כדאמרינן (דברים כה, יח) ואתה עיף ויגע:
בירוד. בפחות וטפל והוא כלי חרס, וכמו שהשיב רבי (עקיבא) [יהושע] לבת קיסר (תענית ז, א):
אלא במי שעושה עצמו ככלי חרס. ליכא לפרש דהיינו שמשפיל את עצמו ודעתו שפלה, דהא זה כבר אמר לעיל ומה המים מניחין כו' כך תורה מנחת מי שדעתו גבוה עליו ומדבקת במי שדעתו נמוכה עליו, אלא כאן הכוונה שנעשה שחור ככלי חרס מעמל התורה כמו שאמרו באבות (פרק ו משנה ד) כך היא דרכה של תורה כו' ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל:
כך דברי תורה אין הגדול כו'. צריך שהגדול לא יתבייש לומר לקטן למדני כו':
מתבלע. נבלע ומת בהם:
ולהורות. כמו שדרשו חז"ל (סוטה כב, א) רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה:
מה המים נמשכין לגנות ולפרדסים. להצמיחם, ולבתי כסאות לשוטפם ולעשותם נקיים, ומרחצאות לרחוץ בהם ולשטוף הבית המרחץ, נמצא עושה המים פעולה טובה אף לבתי כסאות ומרחצאות.
יכול אף דברי תורה כן. עושין פעולה טובה גם לרשעים.
תלמוד לומר כי ישרים דרכי ה' וגו' צדיקים ילכו בם ויגדל צדקתם, ופושעים יכשלו בם שיצמיח פשעם עוד ויכשלו עוד בהגותם בה ויגדיל הטינא אשר בלבם עד אשר מעלה שרטון:
מתיישן. נעשה ישן:
משתבחין בגדולה. מסיים בספרי שנאמר (איוב יב, יב) בישישים חכמה ואורך ימים תבונה. שבשעה שהם מזקינים ונחלשים ויפסיד גופם תרבה חכמתם ויתחזק שכלם ויוסיפו שלימות (רמב"ם פירוש המשנה סוף מסכת קנים):
היין ניכר בגוף. שפניו וכל גופו יתאדם שנאמר (משלי כג, לא) אל תרא יין כי יתאדם:
ומרמזין לאחרים לומר זהו תלמיד חכם:
רע לראש. כששותה יותר מדאי כמו שאמרו חז"ל (גיטין ע, א) רובו קשה ומעוטו יפה:
שנאמר נר לרגלי דבריך וגו'. מכלל שכל גופו בבריאותו, שאם לא כן אין רגלים עומדות במישור וכמשל המושלים לא יכשלו הרגלים כי אם לאשמת העינים, וסתם נר הוא מן השמן. ובילקוט ישעיה גרים שנאמר לריח שמניך טובים (מתנות כהונה). ובספרי גרס שנאמר רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך, ואומר כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך, והוא על דרך שאמרו בגמרא (עירובין נד, א) חש בראשו יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן הם לראשך, חש בגרונו יעסוק בתורה שנאמר וענקים לגרגרותיך, חש בבני מעים יעסוק בתורה שנאמר רפאות תהי לשרך, חש בעצמותיו יעסוק בתורה שנאמר ושקוי לעצמותיך:
קצרים. פסולת ודבר מאוס שנפשו של אדם קצה בו כמה דאת אמר (שופטים י, טז) ותקצר נפשו בעמל ישראל:
תפל. בלי מלח ואין בו רק המתיקות הגמור וטבעו קר מאד:
כשמעורבים כו'. שהדבש טבעו חם, והחלב טבעו קר, ושניהם כאחד טובים ושוים לגוף:
מיין אלו הנשיאים. אפשר הכוונה על הזקנים שהם נשיאי העדה שנהרגו על שמיחו ישראל מלעשות העגל, כדאיתא ברבה סדר בהעלותך פרשה ט"ו סימן כ"א [י"ז] ובתנחומא שם (סימן יד), שכשבאו ישראל לאותו מעשה הזכיר משה זכות האבות ולא הזכיר זכות הזקנים:
אלו הנסכים. ממה שמסיים המדרש אילו היה משה יודע כו' משמע שצריך לומר מיין אלו האבות שנמשלו ליין דכתיב (ישעיה ה, א) כרם היה לידידי דרשו חז"ל (איכה רבה ב, ו) על אברהם. ויותר נראה שהיה הנוסחא דבר אחר כי טובים דודיך אלו האבות (שנקראו דודים כמו שנאמר (ירמיה יא, טו) מה לידידי בביתי שדרשוהו חז"ל (איכה רבה פתיחה כד, א, כ) על אברהם), מיין אלו הנסכים, רצה לומר אלו הקרבנות, וזה שאמר אילו היה יודע משה מה הקרבנות חביבין, כלומר אילו היה יודע שהקרבנות חביבין, היה מקריב כל הקרבנות, אלא היה יודע שאין הקרבנות חביבין כמו זכות אבות לכן פנה אל זכות אבות:
לאותו מעשה. של עגל:
דבר אחר כי טובים דודיך אלו ישראל כו'. וזהו למאן דאמר שישראל אינם בכלל השבעים אומות (עיין סוכה נה, ב) וזהו שהקדוש ברוך הוא אומר לישראל שאתם טובים מהשבעים אומות, אבל למאן דאמר שישראל הם בכלל שבעים (עיין בראשית רבה לח, י) שעִם ישראל הם שבעים, ליכא לפרש פירוש זה אלא מפרש שישראל אומרים כן להקדוש ברוך הוא כי טובים דודיך מיין וכפי פירוש הפשוט: