עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
סליק קונטרס ברירה חידושים לאו"ח · ח
בגמרא ר"ה (דף כ"ח) אר"י תקע בשופר של עולה יצא, בשופר של שלמים לא יצא וכו'. מתקיף לה רבא אימת מעל לבתר דתקע כי תקע באיסורא תקע וכו'. וראיתי לאחרונים שהקשו בזה דבאמת יש להבין מה ס"ד דר"י הא א"א לומר דיצא וכדאתקפתא דרבא. ואענה גם אנכי חלקי בזה בעזהי"ת:
דהנה לכאורה יש להבין טעמי' דר"י דבשופר של שלמים לא יצא משום דאיסורא הוא דרכיב בהו. דאכתי מה יגרע לן לענין המצוה דנימא דלא יצא. והשאג"א כתב דהוי הטעם משום מצוה הבאה בעבירה. אך באמת זה יתכן לפרש בהא דרבא דס"ד מתחלה דאחד זה ואחד זה לא יצא. דהוא סובר הטעם מה"ב בסוכה (דף )אבל ר"י הנה כתבו התוס' גיטין (דף נ"ה) דאינו סובר טעם מה"ב. ואם כן קשה למה בשופר של שלמים לא יצא. והנה הרמב"ן והרשב"א ביבמות כתבו הטעם על הא דרבא דאחד זה ואחד זה לא יצא. דמה"ט אמרינן לא יצא דנמצא דלא עביד מצוה כלל ולא נהנה. ובזה הוא ניצול מאיסורא דלא מעל כלל כיון דלא נהנה. אך טעם זה לא יתכן בר"י דסובר בעולה דיצא משום דמעל ונפקא לחולין אך נראה דבאמת משום האי טעמא של הרשב"א שפיר סובר ר"י לחלק בין עולה לשלמים דהנה המ"א בסי' תקפ"ו ס"ק ד' כתב דמותר ליטול שופר של חבירו בלא דעתו. אף דמתקלקל קצת בתקיעתו. דומי' דטלית דג"כ מתקלקל קצת. וליכא למיחש דיתקע בו הרבה כמו בספרים. דלמה יתקע יותר מכדי חיובו עכ"ל. ומדבריו נשמע דשופר בתקיעה מתקלקל. והוי דומי' דטלית. והנה הדין במשנה מעילה דבדבר שעומד לפגום כגון טלית אין מועל עד שיהנה ויפגום כאחד על ש"פ ולפ"ז ע"כ כאן דאמרינן כיון דתקע מעל ע"כ דכאן בתקיעה נפגם כדי ש"פ. והנה אם נימא דיצא לחולין ע"י מעילה נמצא דליכא כאן פגם בשל הקדש כלל כיון שיצא לחולין. אבל אם לא יצא לחולין הרי פגם בשל הקדש. והנה במקנה (דף נ"ה) כתב שם הטעם דכל היכא דנהנה אף ר"מ מודה דמתחלי ויוצא לחולין משום דניחא לי' בחילול כדי שלא יהנה משל הקדש. ומעתה לפ"ז שפיר אתי כאן טעמי' דר"י דבשל עולה יצא דבת מעילה היא ויותר ניחא לי' בחילול כדי שלא יפגם הקדש על ידו. אבל שלמים דאינן יוצאין לחולין נמצא דלא נוכל לתקן הא שלא יפגום בשל הקדש. לכך אמרינן דלא יצא ונמצא דמתקן דלא עביד איסור שלא נהנה בשל הקדש ומה שפגם זה לא נוכל לתקן. ורבא דחולק י"ל דסובר הטעם מה"ב. וכמ"ש הש"א. או אפשר דסובר דיותר עדיף לן לומר שלא יצא דבזה נמצא שלא נהנה בשל הקדש אף שפגם בשוגג. ודו"ק כי הוא נכון. ובזה מיושב מה שהקשה בספר שמ"ב איך מקשה אימת מעל בתר דתקע. הא י"ל דמעל בתחלת התקיעה ויוצא בסוף התקיעה כשיש בה שיעור לדעת הטור. ובמ"ש ניחא כיון דאין יוצא לחולין עד שיהנה ויפגום כאחד בש"פ. ובודאי בתחלת התקיעה לא נפגם עדיין כדי ש"פ. ובדרך זה יש ליישב מה דמקשו התוס' על הא דר"י דבשופר ע"ז יצא. ומ"ש משלמים. דר"י יהי' סובר כרשב"ל דבנשתברו מאיליו מותרת. ובגמרא תי' שם דהא דישראל אינו יכול לבטל ע"ז של עכו"ם ולא הוי כנשתברה מאליו מיירי בפחתה ולא חסרה. וא"כ כאן שמתקלקל בתקיעת עת ישראל מבטל לי' הישראל. ועי' בתוס' ע"ז (דף מ"ה) ד"ה דמפרשי דגם שמואל סובר כרשב"ל. ואם כן י"ל דגם ר"י סובר כן:
באופן אחר נראה לישב הס"ד דר"י ופלוגתתו עם רבא. דהנה בספר שמות בארץ ביום תרועה הקשה על רש"י דפי' כאן דמיירי בתלשו מחיים. דאם כן בשעת תלישה מעל וכיון דמעל יצא לחולין, ואם כן מאי מקשה רבא אימתי מעל לבתר דתקע. ולענ"ד לא קשה כלל. דהא אינו מועל עד שיהנה וכמו בתולש צמר מקדשים דבעינן שיהנה. וכמבואר ברמב"ם פ"ו מה"מ ה"ב. וכאן אינו נהנה עד שיתקע וא"כ שפיר מקשה רבא דאימתי מעל בתר דתקע. אך הנה בגמרא מעילה (ד' כ') מבואר דהיכא דשנהו וקנאו בשינוי מעל. אע"פ שלא נהנה. והנה כאן דתלש מחיים ועשאו שופר דהפריש הזכרות מן הנקבות הרי עשאו בשינוי ומעל תיכף כשעשאו שופר. אך י"ל דהוי שינוי החוזר לברייתו דיכול לחממו באור ולדבקו ובשינוי החוזר לברייתו איכא פלוגתא. דלרבה הוי שינוי זה קונה מה"ת ולדידן אינו קונה מה"ת. ומעתה י"ל דר"י סובר כרבה והוי שינוי וקונה תיכף כשעשאו שופר. אך רבא סובר דשינוי כזה אינו קונה וא"כ מקשה שפיר אימתי מעל לבתר דתקע כשנהנה: