אור ברסלב
עמק שאלה סליק קונטרס ברירה חידושים לאו"ח

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

סליק קונטרס ברירה חידושים לאו"ח

קונטרס ברירה

הב"י בסי' רמ"ד הביא בשם הסמ"ג דבמכילתא נפקא מקרא דכתיב כל מלאכה לא יעשה ואפילו ע"י עכו"ם. וכתב הסמ"ג ע"ז דאפשר דהוא אסמכתא. דאל"כ האיך התירו למסור לעכו"ם מע"ש. אך סיים שם דלשון דלא יעשה הכתוב בתורה מוכרח קצת דדרשא גמורה הוא. ובש"ס שבת (דף ק"י ע"א) איתא אמירה לעכו"ם שבות הוא. וכתב רש"י שם וכבר סתמה רבי למתני' עכו"ם שבא לכבות אין אומרים לו כבה. (ובדף קכ"א שם) על משנה זו כתב רש"י חכמים גזרו על אמירה לעכו"ם משום שבות. הרי דסובר דהוא מדרבנן. ואלא מיהו בע"ז (דף ס"ו ע"א) כתב רש"י וז"ל והא דאסור לצוות לעכו"ם לעשות מלאכה בשבת הוא משום דכתיב ודבר דבר דיבור אסור עכ"ל. ולפ"ז יהי' עכ"פ האיסור מדברי קבלה. ועי' בתוספות שבת (דף ק"נ) ד"ה אומר מוכח ג"כ דאסיר לומר לעכו"ם משום ודבר דבר. דכתבו דגם לעכו"ם מותר לומר הנראה שתעמוד עמי לערב. דכיון דאמרו כאן דיבור אסור הרהור מותר ל"ש עכו"ם ל"ש ישראל עכ"ל. הנה משמע דבשניהם דיבור אסור והרהור מותר משום ודבר דבר. וגבי עכו"ם נמי האיסור משום ודבר דבר. ובתוס' שם ד"ה ודיבור מוכח דלהמסקנא דיבור אסור מה"ת ע"ש. ולפ"ז גם לומר לעכו"ם לעשות מלאכה דאסור משום ודבר דבר אסור מה"ת וא"כ קשה האיך אמרו אמירה לעכו"ם שבות. וכן פרש"י במשנה דאין אומרים לו כבה משום שבות מדרבנן. והלא אסור מה"ת משום ודבר דבר:

ונראה לומר לדעתם דבמלאכה של תורה הנה ודאי אסור גם הדיבור לעכו"ם מה"ת. והא דאמרו אמירה לעכו"ם שבות. הוא רק גבי שכירת פועלים דכתב הב"י בסי' ש"ו דאינו אסור אלא מדרבנן. וגבי זה ודאי גם האמירה לעכו"ם הוא רק שבות. וכן בעכו"ם הבא לכבות י"ל דסברי דהמשנה אתיא כר"ש דהלכה כותיה וא"כ גם כיבוי אם א"צ לפחמין אינו אסור אלא מדרבנן. אמנם קשה לפ"ז דבגיטין (דף ח' ע"ב) איתא דישראל הקונה שדה בסוריא מעכו"ם מותר לומר לעכו"ם שיכתוב שטר מכירה. ואע"ג דאמירה לעכו"ם שבות. משום הדר בא"י לא גזרו. ולמ"ש קשה הא שם הוי מלאכה דאורייתא. וא"כ גם הדיבור לעכו"ם שיכתוב נמי יהא אסור מה"ת. ואפשר דכיון דאמרינן הדין דעכו"ם משקיבל הכסף אסתלק מן הקרקע. וישראל לא קנה עד דמטי שטרא לידי'. והיינו משום דלא סמכה דעתי' על דבריהם דהם שוא ותפל. וא"כ הרי באמת אין הישראל צריך לגוף מלאכת כתיבת השטר דכבר קנה הקרקע בכסף. רק בכדי שלא יחזור העכו"ם מהקנין משום זה צריך שטר. ואף דמה"ט אין קונה הישראל עד שיבוא השטר לידו. מ"מ לא משום זה הוי השטר גוף הקנין. דהקנין כבר נגמר בהכסף. ואם הי' העכו"ם בודאי אינו חוזר עוד מדבריו. שוב לא הי' צריך עוד לכתיבת השטר והי' קונה תיכף. רק דלא סמכה דעתו שמא יחזור העכו"ם ובכתיבת השטר לא יחזור מדבריו. א"כ אין זה צריך לגוף מלאכת הכתיבה רק לזה שלא יחזור העכו"ם מדבריו ול"ד למ"ש הב"י בסי' הנ"ל דסתם מקבלי המכס צריכין לכתוב והא איכא מלאכה דאורייתא. דהתם צריך ליתן לו סימן שיניחו לו להוליך סחורתו וכדומה. וע"ז הוא נותן לו המכס כדי שיתן לו הסימן. וא"כ צריך לגוף מלאכת הכתיבה. אבל כאן א"צ רק לזה שלא יחזור העכו"ם מדבריו. וא"צ לגוף מלאכת הכתיבה ולר"ש אין בזה איסור דאורייתא ולכך התירו אמירה לעכו"ם דהוא שבות בזה. ובב"מ (דף צ') איבעי' בגמרא אם מותר לומר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה. אם דוקא גבי שבת דאיסור סקילה הוא דאמרי' אמירה לעכו"ם שבות אבל חסימה דאיסור לאו לא א"ד ל"ש. ורש"י כ' האיבעי' דאיירי באומר לעכו"ם חסום פרתי ודוש דישה שלך. ולפ"ז י"ל דלא אסרה התורה הדיבור גבי שבת רק במלאכת ישראל אבל במלאכת עכו"ם לא הוי אמירה לעכו"ם רק משום שבות. ועוד י"ל דהרא"ש שם כתב בשם ר"ס ללמוד מזה הדין דגבי שבת נמי אסור קודם השבת לומר לעכו"ם שיעשה בשבת. וכמו בחסום פרתי דהוי האמירה קודם המעשה. ולפ"ז ודאי דלא שייך האיסור משום ודבר דבר כיון דבשבת ליכא דיבור כלל ולא הוי האיסור רק משום שבות. ומצאתי בס' יראים סי' קי"ג שהביא המכילתא וכתב דמכאן נלמד דאיסור אמירה לעכו"ם מה"ת. והאריך בזה וכתב והא דתנן עכו"ם שבא לכבות אין אומרים לו כבה ההוא טעמא דלא הוי מלאכה דאורייתא שהוא מלאכה שאינו צריכה לגופה שאינו משתמש בגחלים. וא"ל דפסק נן כר"י דחייב כיבוי זה בגחלים שאינן ראוין לשימוש כגון כיבוי דליקת בגדים ואוכלין. והא דאמרינן אמירה לעכו"ם שבות באיסורא דאורייתא כשאינה מלאכת ישראל קאמר כגון שאומר לעכו"ם עשה האש שלך לצורכי א"נ י"ל קרא דמייתי הכא אסמכתא בעלמא הוא עכ"ל. ומ"מ משמע ממה שהאריך מקודם וכתב בפשיטות ללמוד איסור אמירה לעכו"ם מה"ת. דכן הוא דעתו. ולא כתב הא"נ רק דיש לדחות דהקרא אסמכתא הוא. ועי' בשעה"מ פי"ג מהלכות שכירות דהסכים לדעת הסמ"ג דהאיסור הוא מה"ת. אמנם הרמב"ן כתב בפי' החומש דאינו אלא אסמכתא. וכן משמע מדברי הרמב"ם פ"י שכתב אסור לנו לומר לעכו"ם שיעשה מלאכתו בשבת אע"פ שאינו מצווה על השבת וכו'. וכ"ז הוא מד"ס עכ"ל. משמע דאף בשבת עצמה אינו אסור האמירה לעכו"ם רק משום שבות מדברי סופרים. וכן משמע מדברי בה"ג שהתיר אמירה לעכו"ם בשבת משום מצוה שיעשה העכו"ם מלאכה דאורייתא. ונראה מדקדוק הרמב"ם בלשונו שכתב אע"פ שאינו מצווה על השבת לומר דמשום זה ליכא איסור ודבר דבר דאינו עושה איסור בהדיבור כיון דהמלאכה מותרת להעושה. וכמ"ש הרשב"א לענין מי שקיבל עליו שבת מבע"י. וכן משמע מסתימת שאר הפוסקים דאינו אלא דרבנן. ומוכח עוד לדעת הרמב"ם והרמב"ן דסוברים דאפי' בעבד עכו"ם אינו מוזהר מה"ת במלאכת רבו. כ"ש בשאר עכו"ם:

והנה בהשוכר שם דכתב רש"י לפרש האיבעי' אם אסור לומר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה דישה שלך. כתבו התוס' והרא"ש לפרש דאף דאין הישראל נהנה בזה כלל ואדרבה מתחסר בה ומלאכת עכו"ם היא. מ"מ כיון דהמלאכה אסורה לישראל אסור שיעשה העכו"ם במאמרו וכן גבי שבת. ול"ד לאומר לעכו"ם אכול נבלה. דהתם מותר לישראל לתחוב לתוך פיו הנבלה. הרי אף דהעכו"ם אדעתיה דנפשי' עביד ומתכוון להנאתו. מ"מ כיון דהוא אמירה דישראל לעכו"ם אסור ומדכתבו דאף היכא דמתחסר הישראל ואינו נהנה מזה כלל מ"מ כיון דהמלאכה אסורה לישראל אסור שיעשה העכו"ם ע"פ מאמרו. א"כ אפילו בחסום פרתך ודוש בה דישה שלך נמי אסור כיון דמלאכה זאת אסורה לישראל לדוש בחסומה אף בפרתו של עכו"ם וכמ"ש הטור בסי' [של"ח] והוא דינו של הראב"ד הובא בריטב"א ז"ל. א"כ אסור שיעשה העכו"ם במאמרו כן. וכן מוכח מדברי התוס' שהקשו מהא דמחזקינן ידי עכו"ם בשביעית. וא"ל חרוש בשביעית ואני אקנה ממך אחר שביעית. ותי' בשם ר"י משום דהתם כבר התחיל העכו"ם לחרוש ע"ש. הרי אף דשם השדה של עכו"ם והוא חורש לצורך עצמו מ"מ אם לא הי' העכו"ם מתחיל במלאכה הי' אסור לומר לעכו"ם עשה מלאכתיך. וא"ל דהתם שאני משום דאמר ואני אקנה ממך. הרי הוא עושה אדעתי' דישראל. דהא הפוסקים כתבו דמותר לומר לעכו"ם קודם שבת קנה בשבת לעצמך ואני אקנה ממך אחר השבת. הרי ע"כ דזה לא מיקרי אדעתיה דישראל. ועוד דא"כ מעיקרא מאי קשי' להו מהא דמחזקינן על דינא דכאן דחסום פרתי דוקא אלא נראה דאפילו בחסום פרתך הדין כן. והא דנקט חסום פרתי אורחא דמלתא הוא. או אפשר לרבותא אף דמתחסר כאן הישראל ולפ"ז י"ל על רמ"א בסי' ש"ז בסוף. דעל מ"ש המחבר שם אסור ליתן לעכו"ם בשר ולומר לו בשל לצורכך. והגי' רמ"א ז"ל אבל מותר לומר לעכו"ם לעשות מלאכתו בשבת וציין ע"ז רמב"ן בא והגמ"ר פ"ה. ובמ"א כתב שם דבדינו של המחבר האיסור משום דכיון דהישראל נותן לו בשר מסתמא נהנה בבישול העכו"ם. אבל בדבר שאין הישראל נהנה מותר והביא ע"ז דברי הגמ"ר שם דכתב לפרש כן הסוגיא דדוקא בחסום פרתי אסור משום דהישראל נהנה בזה שהעכו"ם מרבה לו שכר. אבל בחסום פרתך מותר ע"ש. ובאמת זה תימה דהרי דינו של המחבר שהוא דעת התוס' והרא"ש הם סוברים דבחסום פרתי אף דהישראל מתחסר בה אסור. וא"כ גם בהילך בשר אין הטעם משום שנהנה הישראל. דאפילו אין הישראל נהנה אסור כיון שהמלאכה אסורה לישראל. וה"ה למלאכת עכו"ם עצמה אם היא אסורה לישראל אסור לומר לו. ואם כוונתו בזה לפרש דלהגמ"ר ג"כ הדין בהילך בשר ובשל לעצמך אסור משום טעמא דנהנה הישראל ומשום זה שפיר העתיק רמ"א דברי הגמ"ר על המחבר ג"ז צ"ע דהא בהגמ"ר מקשה שם דלמה מותר ליתן לעכו"ם נו"ט. ומתרץ דבאכילת עכו"ם שהדבר מוכח ונראה דהעכו"ם להנאת עצמו קמכוין הוי כאומר לו עשה מלאכתיך ע"ש והגם דשם נהנה הישראל מזה שנותן לו נו"ט לעבדו עכו"ם אעפ"כ כיון דודאי העכו"ם להנאת עצמו לאכילה קמכוין מותר. וא"כ לדעתו ודאי גם בהילך בשר ובשל לעצמך אף [אם] נאמר דמסתמא נהנה הישראל מ"מ כיון דודאי עכו"ם להנאת עצמו קמכוין מותר. ולפ"ז צ"ע גם על רמ"א דהאיך העתיק דברי הגמ"ר על המחבר דמיניה משמע דבכל מלאכת עכו"ם אסור לומר לו עשה מלאכתיך והרמב"ן עצמו סובר דבחסום פרתי ודוש בה תבואתך נמי מותר. וכמ"ש הג"מ בפי"ג משכירות. ע"ש. ואף דבחומש כתב כן משמע מרש"י מ"מ לדעת המחבר דהוא דעת הרא"ש צ"ע. ובלבוש כתב טעם אחר דמותר לומר לעכו"ם עשה מלאכתיך דדוקא בנתן לו בשר משלו אז הוי כאומר לו לעשות מלאכה בשלו. אע"פ שהקנה הבשר לעכו"ם. אבל במלאכת עכו"ם לחוד ליכא איסור ע"ש. והנה מדברי התוס' והרא"ש לא משמע כן וכמ"ש וכן מצאתי בטעה"מ. אמנם כדבריו מבואר בנ"י בשם הר"ן בפ' השוכר שם דכתבו לתרץ על רש"י דאסר אמירה אפי' במלאכת עכו"ם ובמכילתא איתא דמותר. וכתבו לחלק דדוקא בחסום פרתי כיון דעושה איסור בפרתו של ישראל, אבל בדבר שאינו של ישראל כגון חסום פרתך מותר אמירה לעכו"ם. ולדעתם החילוק יהי' כן גם בנתן לו בשר משלו דאסור כיון דעושה מלאכה בשל ישראל וכמ"ש הלבוש. אך אכתי צ"ע מנ"ל לבעל הלבוש לדעתם דאף אם הקנהו לו הבשר יהי' אסור משום דהוי עושה מלאכה בשל ישראל. דהרי כיון דהקנהו אינו של ישראל עוד. והי' נראה ודאי דאם הי' הדין דשכירות קני' הי' מותר לדעתם גם בפרתו של ישראל לומר חסום פרתי דהרי היא פרתו של העכו"ם עתה, וכמו שאמרו בע"ז (דף ט"ו) לענין מלאכה בבהמת ישראל לס"ד דשכירות קני' דמותר דלא הוי מלאכה בבהמת ישראל. וה"נ כאן דהקנה לו הבשר לא הוי מלאכה בשל ישראל. ולדעת הרא"ש דנראה דאפילו במלאכת עכו"ם ממש אם היא אסורה לישראל אסור לומר לעכו"ם. שפיר ניחא הדין דאף אם הקנהו לו אסור [ולתרץ המכילתא י"ל למ"ש בדעת התוס' דאמירה לעכו"ם שיעשה מלאכה אסור מה"ת. א"כ לא מיעטה התורה רק במלאכת ישראל. אבל במלאכת עכו"ם אינו אסור רק משום שבות] אמנם גם אם נאמר שדעת המחבר כהרא"ש ותוספת דבכל מלאכה אסור לומר לעכו"ם עשה מלאכתיך. הנה קשה דהרי הרא"ש הביא דברי ר"ס דלמד מכאן איסור לומר לעכו"ם קודם השבת שיעשה בשבת וכמו כאן בחסום פרתי דהוי האמירה קודם המעשה. ואף דהרא"ש דחה ראי' זו כתב הב"י דאינו חולק על דינו. והנה לר"ס דנלמוד מכאן איסור אמירה גם קודם שבת ה"נ מוכח מזה עצמו דאסור לומר קודם שבת שיעשה העכו"ם לעצמו מלאכה בשבת וכמו באמירה חסום פרתי ודוש בה תבואתך [וה"ה אפילו חסום פרתך] ואיך כתב המחבר סע"ג דמותר לומר לעכו"ם קנה לעצמך בשבת ואני אקנה ממך אחר השבת. ובאמת האי דינא דסע"ג הוא מדברי הגמ"ר וי"ל דאזיל לטעמיה דמותר לומר לעכו"ם עשה מלאכתיך:

ויש לומר דמ"מ לדעת הרא"ש ור"ן דדחו הראיה מחסימה משום דהוי האמירה בשעת האיסור אף דלמדו זה הדין מהא דמי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לעכו"ם. מ"מ לא מוכח שם אלא לצות לקנות בשביל ישראל עצמו אסור קודם שבת. אבל לומר לו שיקנה בשביל עצמו אף דהמעות של ישראל אין ללמוד משם כלל. משא"כ בשבת עצמו אסור האמירה שיעשה מלאכתו ממש כמו בחסימה לדעת הרא"ש:

והנה ממה שכתב המרדכי והג"מ דאף בקבולת אסור שיקבע מלאכתו בשבת אף דקבולת אדעת' דנפשיה עביד וא"כ הוי כאומר לו לעשות מלאכתו בשבת עי' מל"מ פ"י מהלכות שבת י"ל דאף להגמ"ר כיון דכאן נהנה הישראל אסור. אמנם קשה עוד דהמחבר בחו"מ סי' של"ח העתיק לשון הרמב"ם. והה"מ כתב שם דהרמב"ם סובר דבחסום פרתי ודש בה דישה שלך נמי מותר. ולפ"ז ה"ה בנותן לו בשר ואומר לו בשל לעצמך נמי מותר. ואיך כתב המחבר כאן דאסור. ואפשר דגבי שבת דאיסור סקילה החמיר. וכעת צ"ע. וראיתי בתשובת ב"ח החדשה האריך קצת דבאומר לו בשל משלך אין איסור וכ"כ התוספות והרא"ש פ' הפועלים ופסק כך באו"ח סי' ש"ז עי' שם. ולא ידעתי מקור לזה בתוס' ורא"ש. שוב מצאתי בש"ך ביו"ד סי' רצ"ז השיג על הרמ"א שהעתיק דברי הגמ"ר ע"ש. והלח"מ בפי"ג משכירות שם כתב דמוכח מדברי הה"מ דדעת רש"י דאם עכו"ם דש בפרתו של ישראל ובתבואה של ישראל עובר משום בל תחסום אפילו בלא אמירה לעכו"ם הישראל עובר בלאו כיון דהפרה של ישראל הוי כאילו עשה בעצמו. והשעה"מ כתב הטעם דאף דאין שליחות לעכו"ם מ"מ אם שכרו לדוש בה תבואתו הוי יד פועל כיד בע"ב מה"ת. וא"כ בשבת כה"ג גם כן יהי' חייב מה"ת. ולפ"ז הא דאמרו בירושלמי הובא בתוס' פ"ק דע"ז (דף כ"א) אומנים נכרים וכו' ארשב"א בד"א בקבולת. אבל בשכירי יום אסור. היינו מה"ת שיד פועל כיד בעה"ב מה"ת. ובמח"א הל' שלוחין סי' י"א יחס סברא זו להראב"ד ז"ל ע"ש. והרא"ש והריטב"א הביאו כאן בשם הראב"ד דפוסק באיבעי' דחסום פרתי אפילו בתבואה של ישראל ליכא איסור דסד"ר להקל. וא"כ צ"ע לדעתו דסובר יד פועל כיד בעה"ב. אמנם נראה דזהו הראב"ד שהביאו לקולא לאו היינו הראב"ד דהשגות דהרי בריש כלאים כ' הראב"ד בהשגות דהאיבעי' לחומרא ע"ש. ובזה יהי' ניחא גם ד' המח"א. אמנם הרמב"ם למ"ש הה"מ הנה חולק על רש"י וסובר דאינו עובר אבל איסור דרבנן איכא ובתבואה של עכו"ם אפי' איסורא ליכא. ובאמת קשה לדעת הרמב"ם לפ"ז דע"כ אינו סובר בזה דיד פועל כיד בעה"ב לעבור בלאו א"כ למה צריכה הברייתא להודיענו הדין דאינו עובר בלאו. הא היכן מצינו דיהי' אסור מה"ת במלאכת עכו"ם. והא אין שליחות לעכו"ם מה"ת. ואף דלחומרא יש שליחות היינו מדרבנן. ובתשו' פ"י ח"א סי' ד' הקשה מזה על הפוסקים דסברי יש שליחות לחומרא דלמה איבעי להו גבי חסימה אי אסור מדרבנן. ובשעה"מ הלכות מלו"ל הקשה להיפך על הרא"ש דפסק בכל מקום דאין שליחות לעכו"ם גם מדרבנן ומותר ליתן לעכו"ם מעות שילוה בריבית. ולמה פסק כאן גבי חסימה דהאיבעי לחומרא מדרבנן. וי"ל ע"פ מה שכתב אא"ז בקו"א סי' רס"ג וז"ל והענין דיש ב' מיני איסורים א' משום שהאחר עושה בשבילו. וזה אסור בעכו"ם אפילו בלא אמירה אליו כדאיתא אדעתא דישראל מי שרי. ואין הטעם משום גזרה שמא יאמרו לו דהא גבי מכס התירו לקבוע לו המלאכה בשבת והצריכו בקבלנות כדי שיעבוד אדעתא דנפשיה אלמא דהא חמירה מהאמירה עצמה. והטעם דכשעושה בשביל ישראל נעשה שליחו ושליחו כמותו דיש שליחות לעכו"ם לחומרא ואפשר דכ"ע מודו בזה לענין שבת. אבל כשעושה בשביל עצמו אין בה משום שליחו כמותו אלא שהאמירה אסורה בשבת עצמה משום ממצוא חפציך. וזהו האיסור הב' דהיינו כל שאסור לעשות בעצמו אסור לדבר מענינו וכו' עכ"ל. והנה הרמב"ם כתב דאיסור אמירה הוא כדי שלא יבואו לעשות בעצמן. והנה זה הוא האיבעי אם נאמר דהאיסור אמירה הוא ג"כ דוקא גבי שבת דחמורה. או בכל לאוין. ובכאן אין שייך שליחו כמותו כיון דהדישה שהעכו"ם דש בתבואתו של ישראל הוא ודאי אדעתא דנפשי'. אף דמה שחוסם פרתו של ישראל הוא אדעתא של ישראל מה שציוהו. מ"מ הרי הוא כמו חסמה א' ובא אחר ודש בה דאין האיסור רק על הדש. ה"נ אף דהחסימה היא ע"י שליח ישראל מ"מ כיון דעיקר החיוב הוא במה שדש בה אח"כ. והעכו"ם שדש התבואה של ישראל הוא עושה אדעתא דנפשיה. ולכך עיקר האיבעי היא על האמירה. אם היא אסורה משום גזירה שמא יעשה בעצמו האיסור. ומעתה ניחא גם במה שכאן פסק הרא"ש לחומרא. ובריבית התיר ע"י עכו"ם משום דבריבית לא שייך למגזר האמירה משום שמא יעשה בעצמו האיסור. דהא התם גם על הלוה איכא איסור ולזה גם אם הוא אפשר יבוא לעשות בעצמו האיסור אכתי לא ירצה הלוה. אבל בכ"מ אסור האמירה כדי שלא יעשה בעצמו. וכמו שפסק כאן לחומרא ומ"מ אף דליכא כאן רק איסור אמירה משום שבות י"ל דהוצרכה הברייתא לומר שאינו עובר עליו מה"ת. דהוה ס"ד כיון דאם חסמה בקול לוקה. א"כ ה"נ הרי ע"י דיבורו שאומר לעכו"ם היא נעשית חסימה. והדיבור עצמו הוא מעשה החסימה כמו הקול. לכך הודיענו הברייתא דאין עובר עליו מה"ת משים דהחסימה נעשית ע"י עכו"ם ועיקר החיוב הוא ממה שדש בפרה חסימה. ובמה שנתבאר מיושב ג"כ מה שהקשה הפנ"י שם דלמה הוצרכו בכל מקום לאמירה לעכו"ם שבות. הלא אסור מטעם שליחות. דהרי טעם זה הוא אפי' היכא דאדעתא דנפשיה עביד. והנה בסי' ד"ש באו"ח] פ' המחבר דאותן שכירי שנה אין אסורין מה"ת במלאכת רבם. ובמ"א כתב לחלק דמה"ט מותר משום דאינו קנוי קנין עולם. משא"כ בעבד עכו"ם. ובאמת בהגמ"ר מבואר הטעם בשם רא"מ דאדעתא דנפשייהו עבדי לקבל הריוח ודמי לשלוח אגרות. ולפ"ז אין מוכח חילוק של המ"א. דהרי אף בעבד הדין אם עושה אדעתא דנפשי' מותר. אלא דבסתם מלאכת רבו הוא עושה על דעת רבו. ועי' במ"כ. ובאמת מדברי בעל סה"ת סרנ"ב מוכח דגם שכירי נכרים אסורים מה"ת. ולכאורה יש להקשות למ"ש המחבר ורמ"א סי' רמ"ד דעת הרמב"ם והראב"ד דשכיר לכל המלאכות לשנה לכ"ע אסור. והיינו משום דזה מיקרי אדעתי' דישראל. ולא אמרינן דעושה כדי לקבל הריוח. וכמ"ש המ"א. וגם הוא דלא כסברת הרא"מ דזה מיקרי אדעתא דנפשיה ועי' בש"ע אא"ז שם. וא"כ באמת י"ל לדעתם איכא כאן איסור מה"ת כמו בעבד אם עושה אדעתי' דישראל. ולכאורה אפשר דמה"ט הוצרך המ"א לחילוק שכתב, ומצאתי חילוק של המ"א מבואר בשיבולי הלק"ט סי' ל"א הביא בשם הר"א כ"ץ וז"ל בודאי מה שאומרים וינפש בן אמתך לרבות שביתת עכו"ם. הוא דוקא בעכו"ם שקנוי גופו לישראל. אבל אלו השכירים שהם שכירי שנה או פחות אין גופו קנוי לישראל ואין יכול לכופו ולמונעו מלעשות מלאכתו. אך בדבר שנהנה הישראל כגון לעשות מלאכה ולזון א"ע או בכל ענין שמרויח אדונו ממנו ויכול לכופו ולמונעו אסור לעשות. ואומר רבינו שראה מעשה באשכנז שאפילו שפחה נכרית לתפור חלוקה היתה נזהרת בשבת עכ"ל. הנה מבואר מדבריו החילוק דאם אינו קנוי קנין עולם אין גופו קנוי. ובזה ליכא איסור מה"ת [אולם משמעות דבריו הוא דאפילו במלאכת עצמן אסור וכדעת הת"ק בכריתות (דף ט') דפליגו בזה] אמנם המח"א סי' א' מהלכות שכירות פועלים הוכיח לדעת ריטב"א ורמב"ם ומהר"ם ורא"ש דאף בשכיר גופוו קנוי. וא"כ יהי' אסור מה"ת מלאכת שכיר זולת לדעת הרמב"ם דאפילו עבד ערל מותר מה"ת. דסובר דעבד האמור בקרא דומי' דגר תושב שקבל ז' מצות. וא"כ נתמעט מקרא אף דגופו קנוי אבל לדעת הרשב"א דאף עבד ערל אסור מה"ת י"ל דה"ה שכירי שנה דגופן קנוי. והנה באמת י"ל דמה"ט כתב הרמב"ם גבי גר תושב דהוא שכירו או לקיטו של ישראל. היינו משום דכיון דהוא שכירו הרי גופו קנוי לו והוי דמיון דבן אמתיך. וכמו שהבין הרשב"א שהביא הה"מ. וזה נראה גם דעת הטור שכתב וז"ל אפילו קבל עליו ז' מצות הרי הוא כגר תושב ומותר במלאכה בשבת ודוקא לעצמו אבל אסור במלאכת רבו עכ"ל. ומדסיים דאסור במלאכת רבו דוקא. והלא כיון דהוא כגר תושב א"כ אסור בכל מלאכת ישראל אפילו אינו שכירו ולקיטו. וככה הי' לו לסיים אבל אסור במלכת ישראל. א"ו דגם גר תושב אינו אסור אלא בשכירו ולקיטו משום דבזה גופו קנוי לו וכמו שפסק הטור בחו"מ סי' רכ"ז. וא"כ עבד אינו אסור מה"ת אלא במלאכת רבו שגופו קנוי לו. והרא"ש כ' דגר תושב היינו שנתגדל בבית ישראל כמו שכירו ולקיטו ועושה מלאכה לצורך ישראל. י"ל דכוונתו דבשכירו ממש מה רבתה התורה והגר דהרי זה הוא ממש כמו בן אמתך דגופו קנוי לו. וע"ז אמר דהיינו שנתגדל בביתו דג"כ כבוש ת"י הוא. ולהרמב"ם י"ל דזה עצמו השמיענו דנאמר בזה דגופו קנוי כמו בן אמתך ובזה י"ל מ"ש המחבר בסי' ד"ש וי"ח ומתירין בזה. והקשה המ"א דלמה כפל הדברים. וי"ל דהאי וי"ח סברי דעל כל פנים לישראל אחר מותר שיעשה מלאכה בעבד משום דאין גופו קנוי לו. וי"א סברי דאפילו במלאכת רבו ממש מותר אם הוא עבד ערל. והי"ח נראה דהוה דעת הרא"ש דסובר דאין] איסור בעבד ערל וגבי גר תושב מוכח דדוקא דומי' דבן אמתך דגופו קנוי לו או כבוש ת"י. וא"כ גם בעבד ערל לישראל אחר שאינו כבוש ואין גופו קנוי לו מותר לעשות לו מלאכה. ומ"מ מ"ש המחבר בסתמא דשכירי שנה אינן אסורים מה"ת י"ל דסמך עצמו ע"ד רא"מ דאדעתא דנפשיה עביד. ולכך ליכא איסור מה"ת אף למה שהביא הוא מקודם דעת הרשב"א דאיכא איסור בעבד ערל. ואף דלהרמב"ם לא מיקרי אדעתא דנפשיה הרי הוא סובר דליכא איסור בעבד ערל. וא"ל שסמך בזה על הגהות מהרי"א שהביא בב"י דשכיר לאו עבד מיקרי. דהרי בסי' רכ"ז פסק כהרמב"ם דהוי כקונה אותו לזמן. אלא כמ"ש. אמנם מדברי סה"ת מבואר דכל שהישראל נהנה דבזה לדעתו מיקרי אדעתא דישראל גבי שכיר אסור מה"ת. וכן למ"ש הלח"מ בדעת רש"י דכל שכיר עכו"ם אמרינן יד פועל כיד בעה"ב לעבור בלאו. וכן לדעת הראב"ד שהביא השעה"מ. וכן למ"ש לפרש דעת הרא"ש דפשיטא דשכירו ולקיטו הוי נכלל בבן אמתך א"כ מוכח דגם שכירו ולקיטו אסור מה"ת גבי עבד ערל ולא אמרינן דאדעתא דנפשיה עביד. וי"ל עוד דהנה קשה לפי מה שהאריך הרא"ם דאיסור מלאכת שכירי יום הוא מה"ת ומשמעות דבריו דסובר כן. ואיך אמר כאן דמותר משום דאדעתא דנפשיה עביד. וע"כ נראה החילוק דכאן הוי שכיר שנה לגמור כל המלאכות שיצטרך באותה שנה הוי כקבלן ולכך ליכא איסור מה"ת. וא"כ קבלן לאו עבד ישראל מיקרי רק עובד א"ע. וע' בסמ"ע סי' רכ"ד סעיף ל"ה הטעם דקבלן לאו גופו קנוי משום דהוא עושה המלאכה בכל עת שירצה. ולפי זה אם השכיר עצמו לעשות תמיד מלאכה מיוחדה אף דהוי כעין קבלנות מ"מ הרי אין רשאי לבטל ממנה וא"כ גופו קנוי לו. וא"כ אף להרמב"ם דאין אוסר מה"ת עכו"ם ממש אפילו עבדו מ"מ מדרבנן אסרו מלאכת עכו"ם והרי הוא כמי שקבל עליו ז' מצות דהתורה אסרה מלאכתו וא"כ היכא שגופו קנוי לו ודאי דמדרבנן אסור כמו בכל עכו"ם ומה"ט כתב המ"א סימן רמ"ד ס"ק ט"ז דזה פשיטא דאסור לכ"ע דכיון דגופו קנוי לו הוי מדרבנן עכ"פ יד פועל כיד בעה"ב. סליק:

ב

הרא"ש פ"ק דפסחים סי' י"ד כ' יש מן הגאונים וכו' והקשה בשאג"א ספ"ג קושיא חדא דאם תלוי במה שקיבל הנפקד אחריות. א"כ אפילו בביתו אינו עובר עליו. ואי בעינן דוקא בבית הנפקד א"כ אפילו לא קיבל אחריות הרי אינו ברשותו. ועוד קשה הא לפ"ז לא אתי' רישא דמכילתא דיצא חמצו של עכו"ם בביתו של ישראל. דהוא ברשותו ואינו שלו. והא ע"כ איירי בלא קיבל אחריות. דבקיבל ודאי עובר. ולכאורה נראה ליישב קושי' הב'. דהנה הרא"ש הביא מקודם דאחריות דש"ח נמי חייב. ומגנב ומתאביד בפשיעה קאמר. אך הנה הרמב"ם בפ"ב מהלכות שכירות כתב דעכו"ם אימעטו מכלל שומרים. והנה בזה יש פלוגתא דלדעת הרמב"ם אע"פ שאימעטא מדין שומרים מ"מ בפשיעה חייבים משום דפושע מזיק הוא והרי"ף והרא"ש חולקים דבפשיעה נמי פטור. דפשיעה לא הוי אלא גרמא בנזקין. עי' בב"י סימן ש' ס"ו מ"ש בשם הרמב"ן. והנה נראה ודאי דגם לדעה זו ישראל ודאי פטור אם פשע בפקדון של עכו"ם. אבל עכו"ם שפשע בפקדון של ישראל חייב. דהא מצינו גם גבי הרג הנפש דעכו"ם מחייב בכפתו ומת ברעב או כפתו לפני ארי אף דזה לא הוי רק גרמא כיון דאין המעשה נגמר מיד. אעפ"כ עכו"ם נהרג בזה. א"כ ה"נ בנזקין דעכו"ם מחייב בגרמא. וע' בסנהדרין (דף ע"ו) דלדידן דהלכה כרבינא כל שחייב ברוצח כ"ש שחייב בנזקי' וא"כ ל"ק כלל דשפיר רישא דברייתא מתפרש בחמצו של עכו"ם פקדון בביתו של ישראל דאינו שלו משום דהוא פטור אף מפשיעה כיון דנתמעט מדין שומרים. אבל בחמצו של ישראל בביתו של עכו"ם כיון דאיכא חיובא דפשיעה על העכו"ם דאם פשע חייב לשלם, מה"ט לא נקרא ברשות ישראל. אך לענין מה בעינן קבל אחריות. נראה דהוא מגמרא דגבי מפקיד פירות אצל חבירו דסובר רב דהוי כרגלי מי שהופקד אצלו. ובגמרא שם אנא דאמרי אפילו לר' ע"כ לא קאמר רבי התם אלא דבסתמא לא קבל נטירותא אבל הכא הא קבל נטירותא. והמשנה דתנן פירותיו כמוהו אוקמינן ביחד לו קרן זוית. ופרש"י דהשאילו ביתו והרי הן ברשות המפקיד. אבל הכא דמשכן שומר וקיבל עליו שמירתן הרי הן כרגליו עכ"ל. הרי מוכח דלא אמרינן דהן ברשות הנפקד אלא כשקיבל שמירתן. אבל היכא דאשלי ביתא ולא קיבל שמירתן ואף דבסתמא לרבי הן ברשות המפקיד משום דאשלי ביתא:

וא"כ לפ"ז שפיר הוצרכו הגאונים לזה שקבל אחריות והיינו עכ"פ אחריות פשיעה דקבל עליו שמירת ש"ח אז הן נחשבין ברשות הנפקד. וממילא אין המפקיד חייב משום מיעטא דבתיכם. אבל כשאין אחריות כלל על הנפקד הרי לא קיבל כלל שמירתן. והרי הן ברשות מפקיד והשאיל לו ביתו. וא"כ אינו רק ביתו של מפקיד ולכך הוצרכו שיקבל עליו אחריות פשיעה. ובזה מיירי גם סיפא דמכילתא דעכו"ם אע"פ שנתמעט מדין שומרים הוא חייב בפשיעה הגם דלא הוי רק גרמא. וכיון שקבל עליו נטירותא צריך לשמור כראוי ושלא יפשע בשמירתו, וא"כ מה"ט הוי ברשותו ולא מיקרי רשותו של מפקיד. ורישא דמכילתא דלא מיקרי חמצו של ישראל אף דהוא פקדון אצלו מ"מ כיון דפטור מדין פשיעה הרי אין עליו חיוב אחריות כלל ואינו שלו. אך לכאורה קשה על הגאונים דהביאו דין המכילתא להלכה דפקדון מיקרי אינו ברשותו. והא הרי"ף בריש מציעא כתב בשם גאון דפקדון יכול להקדישו ולא נתמעט מביתו שיהי' ברשותו משום דפקדון ברשותא דמרי'. וכן מוכח מש"ס דילן פ' הספינה וכמ"ש הפוסקים וא"כ האיך אפשר למעוטי מבתיכם היכא שהוא מופקד. הא ג"ז מיקרי ביתו דהוא ברשותו וכמו שיכול להקדישו לכך נראה לומר דמה שהפקדון ברשותא דמרי' הוא משום דיד שומר כיד בעלים וא"כ הוי רשותי' ג"כ כרשות בעלי'. אבל עכו"ם דאימעטו מדין שומרים לא אמרינן בהו יד שומר כיד בעלים ולכך מיעטה המכילתא דחמצו של ישראל בביתו של עכו"ם לא הוי רשותו. ואע"ג דבביצה אמרינן דכל דלא הוי שומר השאילו ביתו. שאני בזה שאמר לו הא ביתי קמך או שאמר לו עול ואנטר דהוי לי' כהשאילו ביתו ונתן לו רשות שישמור הוא בחצרו. אבל בקיבל שמירה לא השאילו חצרו לדעת הגאונים רק היכא דאמרינן דיד שומר כיד בעלים. א"כ ממילא גם רשות השומר כרשות בעלים אבל בעכו"ם אף שקבל עליו לשמור מ"מ כיון דאימעטו מדין שומרים לא אמרינן דשומר כבעלים ולא הוי רשותו כרשות ישראל ולכך אימעטו מבתיכם דהוי אינו ברשותו. ולפ"ז שפיר הוצרכו הגאונים (היכא דהנפקד והמפקיד ישראלים) קבלת אחריות דבלא קבל אחריות בזה ודאי אמרינן דהוי כרשות המפקיד ולא נוכל למעט מבתיכם כמו דלענין הקדש לא נתמעט מביתו רק דלזה מועיל קבלת אחריות דהמ"א בסימן תמ"ג כתב דאם לא מכרו בע"פ חייב הנפקד לשלם דהוי כפשיעה והחק יעקב חולק ודעתו לחלק בין שומר שכר לשומר חנם עיין שם בדברי השואל ובסוף דבריו. וא"כ תיכף כשיגיע זמן איסורו ולא מכרו הרי מיעט בשמירתו וצריך לשלם וכיון שכן נסתלק שמירתו ולא הוי עוד יד שומר כיד בעלים. ואין עוד רשותו כרשות בעלים. ואם כן שפיר משום זה הנפקד דוקא עובר. ולא המפקיד. ולכך בעינן קבלת אחריות וכמו שכתב החק יעקב דבשומר שכר חייב לשלם ואם כן נסתלק שמירתו:

ובדרך זה י"ל ראיית הר"י שחולק עליהם ומביא ראי' דכתוב וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. וכתב הרא"ש ולא הבנתי ראייתו. וגם לא כתב לפרש דברי המכילתא. ובמה שכתבתי יש לומר דהנה בריש פרק ב' דשכירות כתב הרמב"ם יצאו הקדשות שנאמר בו כי יתן איש אל רעהו ויצאו נכסי עכו"ם. וכתב הה"מ מפורש שם הקדש רעהו כתוב. פי' ואין הקדש רעהו והוא הדין לנכסי עכו"ם. שכל מקום שהוזכר רעהו אין העכו"ם בכלל. ופשוט הוא ומבואר במכילתא עד כאן לשונו ואם כן לדעת המכילתא שפיר ממעטינן עכו"ם כמו דממעטינן הקדש מרעהו. והנה התוספות בבבא מציעא (דף נ"ו ע"ב) כתבו על זה רעהו ולא של הקדש ובריש מרובה ממעט מוגונב מבית האיש. עכ"ל. והנ"מ יש לומר דאם נתמעט הקדש מבית האיש לא נתמעט עכו"ם דגם עכו"ם בכלל איש. וכמו דמרבינן לענין נדרים ונדבות שעכו"ם נודרים ונודבין מדכתיב איש איש. אבל אי ממעטינן הקדש מרעהו נתמעט גם עכו"ם. ולפי זה יש לומר דזה כונת הר"י דממעטינן מוגונב מבית האיש ולא של הקדש. ואם כן לא נתמעט עכו"ם מדין שומרים. והמכילתא סברי דעכו"ם נתמעט וכמו שכתב הרב המגיד משמו. אבל לפי דרשה זו לא נתמעט עכו"ם. ואם כן לא נוכל לומר דהמיעוט מבתיכם קאי על זה האופן כדרשת המכילתא. דהא ודאי דזה שהוא שומר מקרי ביתו כמו דמקרי ביתו לענין הקדש. ואם כן יש לומר דבתיכם בא לרבות הפקידו ביד עכו"ם דגם זה מיקרי ביתו וכמו שכתב הכסף משנה בפרק ד' מהלכות חמץ. וליכא מיעוט דהיכא דאינו ברשותו אינו עובר עליו. והגם שהתוספת ריש מרובה (דף ס"ג) ד"ה רעהו כתבו להיפך דעיקר המיעוט מרעהו. משום דמבית האיש לא נוכל למעט דגם הקדש קרוי איש כדכתיב ה' איש מלחמה. יש לומר דהר"י חולק וסובר דאדרבה מרעהו לא נוכל למעט. כדאמרו רעיך ורע אביך זה הקב"ה. אבל איש סתם לא נקרא רק איש מלחמה. ומרעהו יש לומר דממעטינן עכו"ם שנתן פקדון לישראל דהא גם גזילו מותר מדכתיב רעיך. אבל ישראל שנתן פקדון לעכו"ם יש לומר דלא יצא מכלל שומרים וחייב בטוען טענת גנב. ואף על גב שכפלא תלוי בשבועה אבל על כל פנים על העיקר הקרן חייב כדין שומר שכר. והקדש דנתמעט הוא דוקא מדכתיב וגונב מבית האיש. ועכו"ם לא נוכל למעט מזה. והא דלעיל בבבא קמא (דף ל"ז) ממעטינן שור של הקדש שנגח שור של ישראל. או שור של ישראל שנגח של הקדש מדכתיב רעהו. יש לומר דהתם ג"כ סמכו על דכתיב שור איש ולא שור הקדש.

ג

ובאופן אחר נראה ליישב דברי הגאונים ובזה מיושב גם קושי' הר"ן על הרמב"ם למה דחה מכילתא זאת מהלכה [ואם כי יישבנו ת"ל נכון דברי הרמב"ם דע"כ דרשת המכילתא דהוא בדרך מידת כל דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל וכו'. וע"כ זה הוא דוקא אי דרשינן כללי ופרטי המרוחקין והוא פלוגתת אביי ורבא ואוקמינן בזה גם פלוגתא דתנאי וכמבואר בגמרא נדה (דף ל"ג) ובבבא קמא (דף פ"ה). ואם כן ניחא. דהרמב"ם פוסק כרבא דלא דרשינן כללי ופרטי המרוחקין. ובזה מיושב קושיית התוספות בפסחים (דף ל"א ע"ב) ד"ה אלא דהקשו לאביי האיך מתרץ וכו' דלפי זה לאביי נצרך לאוקמי בהרהינו רק דלשיטתו דסובר דדרשינן כללי ופרטי המרוחקין אם כן איכא דרשת המכילתא דאינו ברשותו אינו עובר עליו. ולכך ברישא לת"ק אינו עובר ור"מ יש לומר דחולק בזה גופא אי דרשינן. וסיפא דלכ"ע עובר משום דלא הרהינו לא גרע מחמצו של עכו"ם בביתו של ישראל ואחריותו עליו. וכמו שכתב הרא"ש]:

דהנה הקושי' שהקשיתי לעיל דהא גבי פקדון לענין הקדש אמרינן לכ"ע דמיקרי ביתו וברשותי' דמריה הוא. ואיך ממעטינן כאן פקדון מבתיכם יש לומר דלא קשיא כלל. דשאני בכל דבר שהוא שלו לכך הפקדון הוא ברשותי' דמריה. אבל בחמץ דבלא זה אינו ברשותו משום דנאסר בהנאה. רק שהתורה אוקמיה ברשותיה לעבור עליו. ואם כן ליכא שום פקדון דיהי' בזה יד שומר וכו' כיון דאינו שלו ואינו שומר שלו רק מה שהתורה אוקמיה ברשותיה לעבור עליו ממעטינן שפיר מבתיכם דאם אינו ברשותו ממש לא חייבה התורה אותו. אך הנה מצינו בבבא קמא (דף ס"ט ע"ב) אמר רבא אי לאו דאמר ר' יוחנן צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד. אמינא צנועין ר' מאיר הוא דאמר מעשר ממון גבוה הוא וכו' ע"ש. הרי מוכח משם הסברא גם לענין דבר שצריך ברשותיה מכל מקום כיון דאפילו איתי' ברשותי' הא לאו דידי' הוא ומצי מחיל. ומהאי טעמא מצי מחיל אפילו אינו ברשותו ממש. ואף דלמסקנא לא נשאר טעמא דרבא יש לומר דר"י אינו סובר הילפותא דג"ש קודש קודש. לענין זה, רק לענין שיש לו חומש וכמו שאמרו בקדושין (דף נ"ד). אבל בעיקר הסברא שפיר יש לומר כן דכל היכא דאם גם ברשותו אינו שלו ואעפ"כ עשאו הכתוב כשלו. הכי נמי אם אינו ברשותו הרי הוא כברשותו. ואם כן גם לענין חמץ כיון שברשותו ודאי עובר עליו אף שאינו שלו מכל מקום הטילה התורה בזה עליו לאו בבל יראה ובל ימצא הכי נמי כי אינו ברשותו ממש עובר עליו:

והנה רש"י בפי' החומש כתב המכילתא דמבתיכם ממעטינן חמצו של עכו"ם בביתו של ישראל ולא קיבל אחריות. וע"כ דדרשינן דומיא דביתו שהוא שלו. וא"כ כמו דאמרינן דאף שאינו שלו אוקמי' התורה כשלו והוי דומיא דביתו. הכי נמי יש לומר כשהוא אינו ברשותו ומבתיכם בא לרבות כשהוא מופקד ביד עכו"ם כמו שכתב הכסף משנה. והיינו דאף דבאמת אינו ברשותו כיון דאינו עוד שומר שלו מכל מקום אוקמיה התורה שיהי' זה מיקרי רשותו כמו שמיקרי שלו. ואף דלרמב"ן דחולק על רש"י מכל מקום שפיר יש לומר כן. אך יש לומר דלר' יהודה דסובר דאין ביעור חמץ אלא שרפה. וא"כ אפרו מותר. וכיון שכן מיקרי שפיר שלו וכמו שכתבו התוספת פרק כל שעה. דמהאי טעמא יכול לקדש בו אשה כשיהיה בהאפר שוה פרוטה ואם כן כי אמרינן דגורם לממון כממון דמי. הנה ממש שלו. ועיין בחושן משפט סימן כ"ח. ואם כן דברי ר"א ע"כ לאו לר"י הוא. אבל אם נאמר כרבנן דחמץ מן הנקברין ואפרן אסור או שנאמר. דגורם לממון אינו כממון. שפיר אתי דברי ר"א דאינו שלו וחייב עליו. ואם כן לפי זה יש לומר דהמכילתא הוא אליבא דר"י. וכן מוכח מהא דאמרו שם למעט חמץ שנפלה עליו מפולת שאף על פי שהוא ברשותו אינו יכול לבערו. ובאמת בגמרא אמרו בזה הטעם דהרי הוא כמבוער בזה עצמו. א"ו דהמכילתא הוא כר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שרפה. ולכך היו אמרינן דעובר עליו כל זמן שלא שרפו. ונצרך לאשמעינן במיעוט דאינו עובר עליו. וסובר במכילתא גם זה דגורם לממון כממון דמי. וכיון שהוא שלו מה"ט שכתבנו ואין רבותא כלל במה שחייבה התורה בבל יראה ובל ימצא. ולכך דרשו מבתיכם למעט דבעינן שיהי' ברשותו ומכל מקום בדבר שלו ממש שפיר אמרינן גבי פקדון דברשותי' דמרי' הוא ומיקרי גם ביתו. אלא לענין גורם לממון אף דהוי כממון מיעטו מן הקרא דבתיכם כיון דעל כל פנים עתה אינו ראוי לו ואסור בהנאה. רק משום דאחר כך כשיבערנו ויקיים בו מצות ביעור יהי' אפרו ראוי לו אבל כמו שהוא אינו ראוי לו *) והריא"ז שסובר דאף בחזר והפקידו ביד עכו"ם עובר. י"ל דהוא מדרבנן. או שסובר כהרמב"ם וחולק על דרשת המכילתא] ומעתה ניחא דלא פסק הרמב"ם כותי'. דאנן פסקינן כרבנן. או דגורם לממון לאו כממון דמי ואם כן על כרחין כדרשת ר"א. ומהאי טעמא אף גם באינו ברשותו וכגון שהוא מופקד ביד עכו"ם אמרינן דמכל מקום חייבתו התורה בבל יראה ובל ימצא:

ובדרך פשוט י"ל דהרמב"ם דחה המכילתא משום הא דאמרו בירושלמי פ' כ"ש לא יראה לך אית תניי תני לך אין אתה רואה. רואה את בפלטי'. אית תניי תני אפי' בפלטי'. מ"ד רואה את בפלטיא כשהבקירו קודם לביעורו. ומ"ד אפילו בפלטי' כשהבקירו אחר ביעורו. הרי מוכח דאחר זמן ביעורו אין מועיל אפילו כשהוציאו מרשותו והניחו בפלטיא דהוא מקום הפקר. אך למ"ש ניחא הדבר היטב. דמשום זה דאחר זמן ביעורו עשאו הכתוב כשלו אף על פי שאינו שלו מה"ט חייב אפילו אינו ברשותו. והמכילתא לא סברי הא דר"א משום דסברי כר"י וגורם לממון כממון דמי. והנה באמת הא דכתב רש"י בפסחים על הא דר"א אינו ברשותו היינו אינו שלו. ובב"ק כתב רש"י משום דנאסר בהנאה. הנה לפי זה נראה דרש"י אזיל בשיטת הראב"ד דסובר דכל איסורי הנאה לא מיקרי לכם. אבל הריטב"א בסוכה חולק ע"ז וכן האריך בריב"ש להוכיח דאע"ג דהוא מאיסורי הנאה מ"מ שפיר יש לו בעלים ושלו מיקרי. אך י"ל דמ"מ הא דר"א בחמץ שפיר אינו שלו מיקרי. ומשום דאמר רבה [בב"ק דף צ"ח ע"ב] דבמועד הכל מצווין עליו לבערו והוי הפקר ואעפ"כ כל זמן שלא ביערו עובר עליו. ולפי זה י"ל דברי הגאונים דהם אינם סברי לגמרי כהמכילתא משום דסברי הא דר"א דהוי אינו שלו. ולכך חייב אפילו אינו ברשותו וכדאמרו בירושלמי. ולכך בלא קיבל אחריות דאין הנפקד חייב לבערו. אם כן אף שהכל מצווים עליו לבערו הרי התורה עשאו מ"מ כשלו ולכך חייב אף על פי שאינו ברשותו. אבל בקיבל הנפקד אחריות דודאי חייב לבערו ומסתמא יבערנו הנפקד כמו שחייבה התורה. וא"כ שוב אינו ברשותו. ואף אם לא ביערו הנפקד אין המפקיד חייב. ולמדו זה מהמכילתא דדרשו בבתיכם ג' דברים. שיהיה שלו וברשותו. ושיכול לעשות בו כרצונו. וג"ז הנה נכלל ברשותו שיהי' רשותו על הדבר לעשות כרצונו. יצא חמצו של עכו"ם או חמץ שנפלה עליו מפולת דבכל אחד נחסר מהג' דברים ולא הוי דומיא דביתו. והנה הגם שאנן אמרינן דכיון שאינו שלו ואעפ"כ עובר. ה"נ אם אינו ברשותו. מ"מ זה שיהי' בידו לעשות בו כרצונו גם לדידן כן. וכמו דאמרינן מלא ימצא. [יצא זה שאינו מצוי בידו. אך משם לא הוי ידעינן דאף בחמץ שלו כן. ולא היינו אומרים מש"ס דילן זה רק בחמץ של עכו"ם. ולכך הביאו מן המכילתא דמיעטו בזה גם חמץ שלו דלא הוי דומיא דביתו. וא"כ חמצו אצל נפקד ישראל שקיבל אחריות דבזמן הביעור אצל הנפקד וחייבה התורה אותו לבער. אין המפקיד עובר עליו משום דאין בידו. דבכל רגע הנפקד חייב לבערו ובודאי יבערו. והנה י"ל דחילוק זה נכון וברור גם לפי הירושלמי דיש חילוק בין הבקירו קודם זמן איסורו או אחריו דאז אין מועיל גם אם הניחו במקום הפקר. ואם כן י"ל דודאי הא דאמר רבה הכל מצווין לבערו במועד. נראה דהוא דוקא במועד דאז ישראל עובר בב"י לכן כ"א מצווה לסלק מחברו הלאו. אבל בע"פ דאינו אלא בעשה דתשביתו אין חבירו מצווה לבערו דמה יפעול בביעורו הרי מ"מ חבירו לא קיים המצוה ולסלק היזק עדיין אין עובר עליו. והגם שהוא נאסר בהנאה מע"פ. מ"מ עדיין של חבירו. וכמ"ש הריב"ש. וא"כ למה יהי' מצוה אליו לבערו. ולפ"ז י"ל דהא דהתורה עשאו כשלו כמו דאמרינן לא יראה לך שלך אי אתה רואה הגם שהוא הפקר משום זה דהכל מצווין עליו לבערו. מ"מ הרי ההפקר זה בא אחר זמן ביעורו. דבזמן ביעורו עדיין לא הוי הפקר. ובכה"ג עשאו התורה כשלו לחייב עליו ולכך אין מועיל גם כשמוציאו ומניחו אח"ז במקום הפקר משום דלא ביערו בזמן הביעור. אבל בנפקד שקבל אחריות דהנפקד חייב לבערו בזמן הביעור. וא"כ ברגע הביעור הוא כהפקר אצל המפקיד משום זה דודאי יבערנו וההפקר והביעור באין כאחד. ומכ"ש עתה שתקנו חז"ל ב' שעות קודם. דכבר קדם ההפקר לזמן הביעור מה"ת. בזה י"ל שפיר דלא עשאו התורה כשלו וכמו בהניחו במקום הפקר קודם זמן ביעורו ולפ"ז י"ל דלמדו שפיר מהמכילתא דכל שאינו ברשותו אינו עובר וא"כ גם לדידן דעכ"פ בכה"ג דההפקר והביעור באין כא' לא אמרינן בכה"ג שהתורה אוקמי' ברשותו. והוצרכו ללמוד מהמכילתא משום דבל"ז היינו אומרים דלא יראה לך לא בא למעט אלא שאינו עובר בשל אחרים אבל שלו עובר אע"פ שמונח במקום הפקר. וכמו שס"ד של הרמב"ן בחי' לפסחים. אך כיון שמצינו במכילתא דגם על שלו אינו עובר אם מונח באינו רשותו. יש לנו לומר דעכ"פ בכה"ג שההפקר בא עם הביעור ביחד. גם לדידן אינו עובר וכחילוק הירושלמי. והרמב"ן כתב בטעמים דביטל דכיון דלא הקפידה תורה אלא שלא יהא החמץ שלי ברשותו ואיסור הנאה אינן ממון ולא קרינן בי' לך בדין הוא שלא יעבור בלא כלום אלא שהתורה עשאו כאילו הוא

הגה"ה. *) וכמו שכתב כעין זה בתשובת צ"צ סימן ל"א כו':

ברשותו לעבור בב' לאוין מפני שדעתו עליו והוא רוצה בקיומו לפיכך זה שהסכימה דעתו לדעת תורה לבטלו שלא יהא בו דין ממון ולא קרינן בי' לך וכו'. ונפקא לן זה מן תשביתו דה"ק רחמנא תשביתו אותו משאור ולא יראה שאור אלא יהי' בעיניך כשרוף וע"ש. וטע"ז כתב אף הר"ן ולפ"ז בנפקד שקבל אחריות ממילא בעיניו הוא כשרוף משום זה דודאי יעשה הנפקד כדין תורה ולא מקרי כה"ג רוצה בקיומו שבזה אסרו חז"ל אף שמונח במקום הפקר. משום דהתם אינו ודאי שיזכה בו אחר וכיון שהוא יושב ומצפה שאם לא יזכה בו אחר יזכה בו הוא. עדיין לא יצא מרשותו. אבל הכא יודע הוא שהנפקד חייב לבערו מן התורה. ואף אם רוצה בקיומו אינו כלום כיון שיודע שלא יתקיים. וא"כ אצל המפקיד הרי הוא כמושבת ונכלה לגמרי. ולכך רק הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד. ולפי זה י"ל דזה כונת הגאונים דהביאו המכילתא דהיינו כמו שדרשו במכילתא מבתיכם אצל לא ימצא. ה"נ נדרוש אצל תשביתו דכתיב ג"כ מבתיכם. וא"כ כשהחמץ מופקד ביד אחר נתמעט מבתיכם דאין המפקיד חייב להשביתו. והא דהצריכו קבלת אחריות דוקא. היינו משום דבל"ז אכתי מיקרי רוצה בקיומו כיון דאין הנפקד חייב לבערו. ובזה אסרו חז"ל. אבל בקבלת אחריות לא מיקרי רוצה בקיומו כיון דיודע שלא יתקיים משום דנפקד חייב לבערה ולזה סיימו רק שאין המפקיד חייב בביעורו. ולא לענין שאינו עובר עליו. אבל לענין שאינו עובר עליו. י"ל דגם הגאונים סברי דלא קיי"ל כדרשת המכילתא. אלא דבכל גבולך בא לרבות אפי' מופקד ביד עכו"ם. וכמ"ש הרמב"ן בחומש דמכל גבולך משמע כן. והיינו משום דאנן לא דרשינן כללי ופרטי המרוחקין וכמ"ש לעיל ליישב דעת הרמב"ם. וא"כ בכל גבולך הוי רבוי. מיהו י"ל דמה"ט דנפקד חייב לבערו. לכ"ע אינו עובר עליו משום דלא מקרי שלו דהוי כשרוף אצלו וההפקר והביעור כאחד. ואינו חייב רק במופקד אצל עכו"ם דאינו חייב לבערו. ומתוך מה שכתבנו יצא לנו דברי הרא"ש שכתב על ראיית הר"י ולא הבנתי ראייתו. דהקשה הגאון ח"צ ופמ"א הא ראייתו ברורה דלרבנן דפליגי על ר"ש אף בקדשים שקבל עליו אחריות נקרא עליו שם בית הקדש דהוא המפקיד. ולא בית האיש יעו"ש, ולמ"ש ל"ק כלל. דכונת הרא"ש שפיר דבשלמא התם מיירי מדין שומרים ואף גם בהדיוט אמרינן דכל היכא דאיתא ברשותא דמרי' ולא נתמעט מאיש כי יקדיש ביתו שיהיה ברשותו. דזה נמי נקרא ביתו וכמו שהעיר הח"צ ז"ל בעצמו. וזה ודאי גם לדעת המכילתא [אבל בחמץ] דנאסר בהנאה ואין שייך עוד בו שמירה כיון דנחשב כעפר נתמעט מבתיכם ול"ד להתם דמקרי ביתו לכ"ע משום דודאי כיון שהוא שומר שלו וידו כיד בעלים. גם רשותו נעשה כרשות בעלים. אבל הכא למה נחשוב רשותו כרשות בעלים כיון אין חשוב בו שומר כיון דנאסר בהנאה נחשוב כאינו ברשותו. אלא שהרא"ש כתב מעצמו כיון שהשאילו ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן. היינו דהרא"ש סובר כדעת הריב"ש דגם איסורי הנאה חשיבי ממונו כיון דאין לאחר בו שום זכי'. וזה כונתו דאף שמשום שומר אין לחייבו. ואין בו עוד קבלת אחריות וכדאמר רבה בב"ק שם ועי' בצל"ח (דף ו'). מ"מ כיון שממונו הוא והוא השאילו ביתו לשמירת ממונו חשוב כביתו. אבל אם נאמר כדעת הראב"ד והרמב"ן כאן בחי' דאיסור הנאה אינו ממון ולא קרינן בו לך. א"כ לא קשה כלל שום קושיא. דל"ד לשומר דממונו הוא והוא שומר שלו ולכך חשוב כרשותא דמארי'. אבל כאן דאינו ממון שלו ואינו עוד שומר שלו למה נאמר דבית שומר כבית בעלים. וא"כ שפיר מיעטה המכילתא מבתיכם. אך הרא"ש לשיטתו כתב כיון דעדיין ממונו מיקרי דבאיסורי הנאה גם כן קרינן לכם וכמ"ש להדיא בשבע שיטות בסוכה שם. אם כן כיון שהוא השאילו ביתו לממונו קרינן ביה ביתו של מפקיד ועל כרחין דברי המכילתא מתפרשין באופן אחר. וז"ב. סליק:

ד

הנה בר"ן פ"א דפסחים הקשה על הרמב"ם שסובר דישראל שהפקיד חמצו אצל עכו"ם עובר בב"י וב"י. דזה נגד המכילתא. ולא ידע מנין לו זה. וכבר תרצתי דברי הרמב"ם בכמה גוני. וכעת נלע"ד דדברי הרמב"ם נכונים. והם מסוגיא (דף ה') בגמרא ת"ר ז' ימים שאור לא ימצא וכו' ע"ש כל הסוגיא שסוגיא זו חולקת על המכילתא. ומקודם נקדים דברי הרא"ם בביאורו לסמ"ג מ"ע ע"ח וז"ל אינו עובר משום ב"י וב"י ללקות עליהם אא"כ קנה חמץ. וכ"כ הרמב"ם ז"ל. ויש לתמוה דהא בשורש ט' מס' המצות נראה דאין לוקין ב' מלקות ולא מונין ב' לאוין אלא כשהן משני שמות. אבל כשהב' לאוין הם מענין אחד אף ע"פ שיש להם שמות מתחלפים כמו לא תעולל ולא תפאר. אינו לוקה על שניהם. ואינו נמנה לב' לאוין אע"פ שהעובר עליהם עובר בב' לאוין. וא"כ בל יראה ובל ימצא דענין שניהם אחד הוא. וכדמשמע בפ"ד מהלכות חו"מ שחמץ של ישראל אם הניחו ברשותו אפילו טמון וכו' עובר משום ב"י וב"י. דמשמע דפי' שלא יראה אינו שלא יראה לעינים. אלא שלא יהא נראה לעולם. היינו שלא יהא נמצא בעולם. א"כ אמאי לוקה על שניהם ומינה אותם בב' לאוין עכ"ל, והכ"מ בפ"א הל"ג חלק עליו דלא יראה לא משמע אלא בנראה לעינים וכו' אבל בטמון אינו עובר אלא על בל ימצא עכ"ל. והסוגיא דגמרא דידן (דף ה' ע"ב) מורה כהכ"מ. ועי' ברש"י ר"פ כל שעה דנראה דפליגי בזה ב' הגרסאות שם ברש"י ע"ש. ונראה דבזה פליגי גם הגמרא והמכילתא. דע"כ המכילתא סברי הפי' דלא יראה כדעת הרא"ם שלא יהיה נמצא בעולם. והיינו הך דלא ימצא הגם שהם בשמות מתחלפים. ומעתה מקשה שפיר דלמה נאמר בבתיכם כיון שכבר נאמר גבולך. ודרשו דבא להוציא ממשמעות דגבולך. אבל אם כהכ"מ דלא יראה אינו לאו אחד עם לא ימצא. ועל טמון אינו עובר בבל יראה מה קושי' הוא. דלמא על טמון אינו עובר אלא כשהוא בביתו וברשותו ועל לא יראה דהיינו בנראה לעינים עובר גם בגבולו שאינו ברשותו. וזהו באמת מה שאמרו בגמרא ועדיין אני אומר בבתים עובר משום ב"י וב"י ובל יטמין וכו'. מנין ליתן האמור של זה בזה וכו'. הרי דילפינן זה מהקושי'. אבל בל יראה לחוד אינו משמע אף על הטמנה. א"כ אין התחלה לדרשת המכילתא דבל ימצא דבא לאסור גם הטמנה. באמת בתורה לא נאמר רק בבתיכם ולא נתמעט חמץ של אחרים ובל יראה נאמר אף בגבולנו. אלא שבהקיש ילפינן זה מזה. ובזה ידעינן דאיסור הטמנה מלאו דלא ימצא קאי אף על גבולין. והיתר חמץ שאינו שלו הוא אף בבתים להורות שאפילו בביתו אינו עובר אבל המכילתא סובר הפי' כהרא"ם דלא יראה היינו שלא יראה לעולם ולא יהא נמצא בעולם וא"כ כבר נאמר בגבולין איסור הטמנה ואין צריך להקישא כלל. דבלא יראה הלאו ג"כ על הטמנה וא"כ למה נאמר אצל לא ימצא בבתיכם. וע"כ דרשו דבא להוציא ממשמעות דכל גבולך. וא"כ ניחא דהרמב"ם פסק כגמרא דידן. וכמו שפסק דב"י וב"י הם ב' לאוין. ולוקין על שניהם:

ובהכי יש לאוקמי פלוגתת הרמב"ם והתוספת שהרמב"ם פוסק בקנה חמץ בפסח דלוקה והתוס' כתבו דהוי לאו הניתק לעשה. דלהרמב"ם דב"י ובל ימצא הוי תרי לאוין לא אתי חד עשה ודחי תרי ל"ת. וכדאמרינן בפ"ק דתמורה. ולתוס' נראה דחד ענינא הוא ואין מונין לב' לאוין וכקושי' הרא"ם. וא"כ הא שפיר ניתק לעשה. ועי' בשאג"א סימן פ"ב:

והנה הרא"ש בפ"ק דפסחים (דף ו' ע"ב) כתב וז"ל אי נימא משום פירורין דקים לן דלא נמצא בבדיקה ונשארו ועובר עלי' בב"י ואעפ"י שאינו רואה. דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה. משמע לא יהיה לך חמץ במקום הראוי לראי'. ואעפ"י שאינו יודע שהם בביתו מ"מ בל יראה איכא עכ"ל. נראה להדיא דאין סובר כהרא"ם. דאל"כ אין מקום לדיוקו. דלד' הרא"ם הפי' דלא יראה קאי על החמץ לא על האדם והיינו שלא יהא החמץ נראה ונמצא בעולם. א"כ מה שייך הדיוק שהיה לו לכתוב לא תראה. כיון דאין הפי' על האדם. ועוד מבואר זה בלשונו שסיים אלא לא יהיה לך חמץ במקום הראוי לראי'. ולדברי הרא"ם אפילו היכא דאינו ראוי לראי' אלא שהוא טמון ומכוסה עובר בב"י. ולפ"ז הנה י"ל דודאי מדויק הרא"ש מוכח דגם בחמץ שאין ידוע עובר מה"ת בבל יראה. וכמו שסיים הרא"ש ואעפ"י שאינו יודע שהם בביתו מ"מ ב"י איכא. והפ"י דחה די"ל דמיירי משום דקים לן שנשארו פירורין דהוי חמץ ידוע. ולענ"ד נראה דסיום דברי הרא"ש אין מורין כן. דאל"כ מה זה שאמר שאינו יודע שהם בביתו הא יודע ודאי שהם בביתו אלא שאינו יודע באיזה מקום בביתו א"ו מוכח דאף שאין ידוע כלל אם הם בביתו עובר מה"ת. והיינו מדכתבה התורה לא יראה. ולא לא תראה. ועוד מן הסברא כיון דהטילה התורה חיוב ולאו אף אם אינו רואה אלא שמונח במקום הראוי. א"כ כשמוצא חמץ בביתו במועד. הרי יודע דמתחלה היה מונח במקום הראוי לראי'. ומתחלה עבר על לא יראה. וה"נ נראה לדברי הרא"ש דכ"מ שמכניסין בו חמץ שיש לספק שם בחמץ. ודאי ספק מה"ת לחומרא. וצריך בדיקה או ביטול. וכ"ז לדיוק הרא"ש דמוכח מקרא דאפי' אם אינו רואה החמץ עובר עליו. אבל לפי' הרא"ם י"ל דהתורה לא חייבה לבער רק החמץ הידוע ונראה לפניו. וכשאינו מבער עובר לאו שלא יראה ולא ימצא החמץ בעולם אפילו אם מטמינו אבל היכא שאינו יודע מהחמץ שמונח בביתו כ"ז שלא מצאו ולא ראהו אינו עובר עליו דהתורה לא חייבה אלא בחמץ שראה או ידע. וע"ז אמרה שלא ימצא בעולם. וה"נ הבדיקה או ביטול לחמץ שא"י לא הוי מה"ת רק מדרבנן. וזה מוכח מדבריו המכילתא שמיעטו מבתיכם חמץ שאין בידו לבערו דאין עובר עליו כלל. והיכא דאין ידוע לו החמץ. ממילא אין בידו לבערו ואין עובר עליו כלל. ועי' במהרש"ל ד' ו' ובמהרש"א:

והנה הפ"י כתב דלענין אם ביטול מועיל לחמץ ידוע תלוי בזה אם צריך בדיקה או ביטול מה"ת לחמץ שא"י. דאם א"צ א"כ ע"כ ביטול שאמרה תורה שמועיל. הוא רק לגבי חמץ ידוע. דלאינו ידוע א"צ כלל. וז"פ. ומעתה יש ליישב הקושיא שהקשו על דעה זו מהא דאמרו לכי משכח לבטיל ליה הא אז הוי חמץ ידוע. ובתשו' פנ"י כ' דזה עיקר הקושי' על דעה זו. ולפי"ז י"ל דל"ק כלל. דקאי הקושי' לפי דברי רבא שתי' שמא ימצא גלוסקא יפה. ומדאמר שמא ימצא. והלא כיון שאפשר שנשאר אחר הבדיקה גלוסקא יפה ממילא צריך לבטל דגם אם לא ימצא עובר עליו. א"ו דסובר דאינו עובר אלא כשנמצא. אבל למפרע אין עובר. משום דהוי חמץ שא"י שאין עובר מה"ת והיינו דסובר כפי' הרא"ם דלא יראה קאי על החמץ ואין מקום לדיוק הרא"ש ומצינו דהמכילתא ג"כ סברי הכי. א"כ שפיר נאמר דגם רבא סובר כן. ומיושב קושי' רש"ל (בדף ו' ע"א) ברש"י שם. וכיון שכן ע"כ מוכרח דביטול מועיל לחמץ ידוע ולכך מקשו שפיר וכי משכח לבטלי':

אמנם למ"ש דלדעת הסוברים דאין מועיל ביטול לחמץ ידוע ע"כ לומר דלא יראה ולא ימלא הן ב' לאוין. ולא יראה לא קאי על החמץ רק על האדם וכמ"ש הרא"ש. א"כ יש ליישב כל הקושי' בדרך זה. די"ל דטעמי' דילפו ביטול מלא יראה לך וכמו שדרשו בספרי. ולפ"ז י"ל דאין מועיל ביטול רק נגד לאו דבל יראה שקאי על האדם שלא יראה חמץ וכיון דמחשבו כעפר אין רואה זה לחמץ ודבר קיום אלא כעפר בעלמא. אבל לא ימצא שהפי' הוא שלא ימצא בעולם החמץ. אין מועיל עד שיוציאנו מן העולם ולכך בחמץ ידוע איכא ב' לאוין לא יראה ולא ימצא. אבל בחמץ שאינו ידוע ליכא לא ימצא. דכיון דאין ידוע היכן הוא אין מצוי אצלו. וכמ"ש התוס' ר"י פרק כ"ש. ונגד בל יראה דקאי על האדם. שפיר מועיל ביטול. ומעתה לפי"ז מיושבין כל הקושיות דהא כבר כתבנו בשם התוס' המשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר בלאו. דהוי ניתק לעשה. אלא שלדעת הרמב"ם א"א כן משום דהוי ב' לאוין. ומעתה כיון שמצד שביטל ליכא לאו דלא יראה. דנגד האדם מועיל זה. לא נשאר רק לא ימצא שהחמץ לא ימצא בעולם והוי זה ניתק לעשה דתשביתו. ולכך אינו עובר עליו בלאו. וא"כ שפיר בהולך לעשות פסח וכן ביש לו עיסה וירא שמא תחמיץ דמועיל ביטול היינו שלא יעבור בלאו דבל יראה ושוב לא יעבור בבל ימצא משום זה שישרפנו אחר כך כשיבוא לביתו. וכן במה שמקשה וכי משכח לבטיל ע"כ מיירי ג"כ ברוצה לשורפו ולקיים המצוה. אלא שמכל מקום עובר בלאו עד שישרפנו. דמה שמקיים העשה דתשביתו אין מוציאו מב' לאוין לכך פריך שפיר וכי משכח לבטיל. דבזה ליכא לא יראה ולא ימצא. ממילא לא יעבור משום זה שדעתו לשורפו. סליק:

ה

כתב הרמב"ם פ"ד מהל' חו"מ וז"ל ישראל שהרהין חמצו אצל עכו"ם אם אמר לו אם לא הביאתיו לך מעות מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי זה ברשות העכו"ם. ואותו חמץ מותר לאחה"פ. והוא שהיה אותו הזמן שקבע לו קודם הפסח עכ"ל. והקשה עליו הרא"ש ז"ל וז"ל ולא נהירא לי דהא אמרינן לעיל אליבא דאביי אי א"ב למפרע הוא גובה אמטי להכי מותר בהנאה דברשות עכו"ם קאי. אלמא אע"ג דבבית ישראל קאי אלא שאין האחריות על הישראל אמרינן כיון דלמפרע הוא גובה חזינן כאלו כבר קודם הפסח הי' ברשות עכו"ם. וכ"ש לרבא דאמר ליה בהדיא קנה לך מעכשיו דאשתכח דלמפרע היה קנוי קנין גמור עכ"ל. ונראה לענ"ד לתרץ קושי' הרא"ש דהנה המ"מ כתב הטעם דבעינן הגיע הזמן קודם הפסח משום דאם הזמן אחה"פ אמרינן הואיל ובידו לפדותו. והר"ן כתב דמחוסר ממונו לא אמרינן הואיל. וי"ל דהרמב"ם הוכיח לשיטתו מרבא עצמו. דהנה על הא דכתב הרמב"ם פ' א' מהל' חו"מ דאפילו הניחו בשגגה או באונס. החמץ אסור בהנאה. כתב המ"מ אמרינן בסוגי' דקנסא קניס ר"ש הואיל דעבר בב"י. וכתב רבינו אפילו הניחו שוגג או אנוס לומר דעובר עליו לאו דוקא אלא דראוי לעבור עליו לאפוקי חמצו דעכו"ם בדוקא ומוכרח הוא ונלמד מדין ישראל שהרהין חמצו אצל עכו"ם עכ"ל. וכתב הכ"מ וז"ל כלומר דאמרי' דאם לא אמר קני מעכשיו אסור אחה"פ. ולא מפליג בין היה אנוס ולא היה יכול לפרוע. להיכא דהוה בידו לפרוע. אבל מדברי הר"ן משמע שאם לא עבר עליו לא מדאורייתא ולא מדרבנן כגון ששכחו. ואחה"פ מצאו מותר. ולפ"ז ההיא דישראל שהרהין ביש לו לפרוע דוקא. א"נ אפילו אין בידו לפרוע ג"כ לא מיקרי אנוס משום דמעיקרא לוה מדעתו ואפשר דהר"ן נמי ראוי לעבור עליו קאמר. עכ"ל. ולפ"ז מוכח מדברי הה"מ דע"כ בישראל שהרהין חמצו אצל עכו"ם דאסור בלא מעכשיו. היינו אף שביטלו. דאל"כ מה ראיה משם שאנוס הוא על הביטול והיינו משום דזה מוכח מהסוגיא. דהוצרך לתרץ המשנה במעכשיו. ולמה לא תירץ דהמשנה מיירי בביטל ואין לו ממון לפדות. דאנוס הוא גם על הביעור. ובברייתא מיירי ביש לו ממון דעבר עכ"פ בתקנתא דרבנן. או שלא ביטל דבזה לאו אנוס הוא. וא"כ לפ"ז ממילא מוכח דבעינן שיגיע הזמן קודם הפסח אז מועיל מעכשיו. דבהגיע הזמן אחר הפסח א"כ מה מועיל גם אם אח"כ כשיבוא הזמן יהיה למפרע הוא גובה. ונמצא דהיה למפרע של עכו"ם ולא עבר בב"י מה"ת. הא לא עדיף זה מהרהין אצל עכו"ם וביטלו דג"כ אינו עובר בב"י מה"ת כשביטלו והפקירו ואעפ"כ אמרינן דהחמץ אסור בהנאה. משום דראוי לעבור. כיון שיכול לפדותו. ואע"פ שהוא אנוס ואין בידו לפרוע אין מועיל א"כ כאן נמי כיון שבידו לפדותו הוי ראוי לעבור עליו ואע"פ שאין לו ממון ואין בידו לפדותו אין מועיל זה. כמו בשם דלא פטרינן ליה משום דהוא אנוס ואין לו ממין לפדותו. ולפ"ז ממילא ל"ק קושי' הרא"ש. דלס"ד דאביי דלא מיירי כלל בהרהינו פשיטא דלא מוכח כלל זה הדין. דאף היכא דלא עבר עליו רק ראוי לעבור עליו והוא אנוס בדבר. החמץ אסור בהנאה. וא"כ שפיר ניחא ליה לאביי דכיון דלמ"ג ולא עבר בבל יראה מה"ת החמץ מותר בהנאה. אבל למסקנא דהרהינו אצלו בלא מעכשיו אין מועיל, מוכח הדין דבעינן שיגיע הזמן קודם הפסח:

ובזה יש ליישב קושית התוס' (שם ע"ב) ד"ה אלא דאביי האיך יתרץ הברייתא. דהנה המ"א בסימן תמ"א סק"ד כתב דישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו אין מחויב לבערו בפסח שמא יפדנו העכו"ם. וכ"ש היכא שהוא עדיין ביד העכו"ם דאין יכול לבערו וא"כ י"ל דבהכי פליגי הת"ק ור"מ לאביי. וכ"ע סברי למ"ג ורק דת"ק סובר כיון דאין יכול לבערו בפסח נמצא דהוי אנוס בדבר. ולכך לאחה"פ אינו עובר עליו אם נהנה ממנו. ור"מ סובר דאע"פ שהוא אנוס עובר עליו בהנאתו ממנו. ובסיפא בעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו דד"ה עובר. משום דמיירי בברייתא בלא הרהינו דלכ"ע חייב לבערו בכה"ג. ובמתני' איירי בהרהינו וכמ"ש בגמרא לעיל ובאין לו ממון לפדותו דהוה אנוס בדבר. ולכך ברישא לאחה"פ מותר בהנאה. ובסיפא לא גרע מחמצו של עכו"ם בביתו של ישראל ואחריותו עליו. או משום דאע"פ שאין מחויב לבערו מ"מ כיון שהוא בידו ויכול לבערו לא מיקרי אנוס בדבר ורק כשהוא ביד העכו"ם עדיין דאין יכול לבערו בזה לת"ק אין עובר משום דהוה אנוס:

והנה הצל"ח הקשה דלמה לי' הרהינו. הא לאביי לס"ד ניחא ליה בלא הרהינו. והוא הדין לרבא במעכשיו ולמ"ש הפנ"י דע"כ לס"ד דניחא ליה בלא הרהינו מיירי בביטלו דאף דאח"כ למפרע גובה מ"מ עתה הוא שלו ומועיל הביטול דאל"כ אכתי חייב בביעור משום אחריות חמצו של עכו"ם ע"ש. וא"כ ל"ק כלל קושית הצל"ח דלמסקנא דמוכח דהרהינו בלא מעכשיו אין מועיל אף בביטול ומוכח מזה דגם במעכשיו בעינן שיגיע הזמן קודם פסח. וכיון שכבר הגיע הזמן ונקנה להעכו"ם שוב אין מועיל הביטול שלו, וא"כ כשהוא בביתו של ישראל הוי חמצו של עכו"ם בביתו של ישראל וחייב באחרי' לכך בעינן הרהינו וכמ"ש הרא"ש:

והנה הראב"ד חולק וסובר דבהגיע הזמן קודם הפסח א"צ מעכשיו. וה"ה כתב טעמו דהרמב"ם דבעינן מעכשיו לסלק טעמא דאסמכתא ויש להקשות כיון דמיירי בהרהינו א"כ מה לן בזה שיש אסמכתא ואין קונה מהקנין שהקנה לו הישראל בשעת החוב. הא אכתי כיון שמשש ולמעלה נאסר בהנאה ואינו של ישראל אם כן קנה לו העכו"ם מדין חצר דזוכה לו מן ההפקר ובשלמא כשהגיע הזמן אחה"פ והחמץ הוא ביד העכו"ם רק למשכון ל"ק מזה דקנה לו חצרו מן ההפקר. דכיון דאין דעת העכו"ם שיהיה נקנה לו החמץ לחלוטין קודם הזמן אין חצרו קונה לו שלא מדעתו. דגבי עכו"ם י"ל דלא שייך זה דחצר קונה שלא מדעתו. דגם אבדתו מותרת משום שהוא שלא מדעתו אבל בהגיע הזמן קודם פסח דאז העכו"ם ודאי דעתו לזכות בהחמץ שיהיה שלו לחלוטין. וא"כ אף שבהגיע הזמן לא נקנה לו בעד החוב מחמת אסמכתא. אבל בהגיע ע"פ דנאסר בהנאה ונעשה הפקר. א"כ אז זוכה לו חצרו מדעתו וכיון שכבר נאסר מע"פ ונקנה לו להעכו"ם מדין הפקר. נמצא דלא עבר עליו הישראל בב"י שאינו אלא מן הלילה. וכל שלא עבר עליו בב"י לאחר הפסח מותר בהנאה. וא"כ לאיזה צורך בעי' מעכשיו דוקא:

אמנם נראה ע"פ מ"ש במק"א דהא דאמר ר"א ב' דברים אינם ברשותו ופרש"י אינם שלו. ובב"ק כתב רש"י משום דנאסר בהנאה. דנראה לכאורה דרש"י אזיל בשיטת הראב"ד דכל איסור הנאה לא מיקרי לכם. אבל הריטב"א בסוכה חולק ע"ז. וכן האריך הריב"ש להוכיח דאע"ג דהוא מאיסורי הנאה מ"מ שפיר יש לו בעלים ושלו מיקרי. אך י"ל דמ"מ הא דר"א בחמץ דהוי שפיר אינו שלו. משום הא דאמר רבה בב"ק (דף צ"ח) דבמועד הכל מצוון לבערו וא"כ הוי הפקר. ואעפי"כ כ"ז שלא ביערו עובר עליו. אך נראה דאמר רבה הכל מצוון עליו לבערו במועד. הוא דוקא במועד שאז הישראל עובר בב"י לכך כל אחד מצווה לסלק מחבירו הלאו. אבל בע"פ דאינו אלא בעשה דתשביתו אין חבירו מצווה לבערו דמה יפעול בביעורו הרי מ"מ חבירו לא קיים המצוה. ולסלקו הנזק עדיין אין עובר עליו. והגם שהוא נאסר בהנאה בע"פ. עדיין הוא של חבירו וכמ"ש הריב"ש. וא"כ למה יהי' מצוה עליו לבערו. ולפ"ז הנה אין חמץ נעשה הפקר אלא משעה שעובר בב"י דאז הכל מצוון עליו לבערו. וא"כ לפ"ז אין מועיל כלום מה שזכה העכו"ם בהחמץ מדין הפקר דהרי בשעה שנעשה הפקר כבר עבר הישראל בב"י וכל שעבר עליו נאסר בהנאה גם לאחה"פ. וא"כ שפיר הוצרכו מעכשיו לסלק דין אסמכתא שיהי' נקנה לעכו"ם קודם פסח:

והנה מה שכתבתי לעיל דגבי עכו"ם לא שייך קנין חצר שלא מדעתו. הנה מדברי המ"א סימן תל"ו סקט"ו מוכח להיפך דכתב הטעם דעכו"ם זוכה בהחמץ. אף דאפשר דיש חמץ בחורין וסדקין שאין העכו"ם יודע ממנו. וכ"כ בספר עטרת חכמים סימן ה' ע"ש. אמנם לענין שנאמר היתר מזה שיזכה לו חצרו מדין הפקר שפיר נכון מ"ש לעיל דאין נעשה הפקר רק בזמן שעובר ישראל בב"י דאז הכל מצוון עליו לבערו. וא"כ בשעה שנעשה הפקר כבר עבר עליו הישראל. ושאני הא דמ"א דמשיצא הישראל מהבית כבר הפקירו וזכה בו העכו"ם קודם פסח. ולפ"ז י"ל דגם לאביי דלמ"ג היכא דהרהינו אצל העכו"ם מיגרע גרע. דהא כיון דעכ"פ במועד עצמו הוי הפקר וזכה בו העכו"ם. א"כ נמצא דגם בהגיע הזמן אח"כ אינו גובה כלום משל ישראל. דכבר זכה בו העכו"ם מדין הפקר ולא משל ישראל. ורש"י כ' על הא דלמ"ג גבייתו שגבה עכשיו איגלאי מלתא דמשעה שהלוהו עמדו נכסים הללו בחזקתו עכ"ל והרי כאן אינו גובה עכשיו משל הישראל. דלמה לן לומר למ"ג בעד חובו. אדרבה לא גבה כאן כלום בעד החוב דמה שמחזיק החמץ אינו אלא מה שזכה בו מדין הפקר. ומכ"ש למ"ש הש"ך סימן ע"ד סקי"ט דאין ביד הלוה לכוף את המלוה שיחזיק בעד חובו המשכון אף ששוה כנגד חובו. ואדרבה ביד המלוה לתבוע חובו ואינו רוצה לגבות מהמשכון. ועכ"ז ביד המלוה להחזיק המשכון עד שיפרע חובו. א"כ לפ"ז ודאי כאן דכל זמן שלא ירצה העכו"ם שיגבה חובו מהמשכון לשם פרעון לא שייך למ"ג. אף בהגיע הזמן. וא"כ שפיר כאן יכול העכו"ם לתבוע חובו מהישראל. והחמץ יהיה ממילא שלו מצד שזכה בו מדין הפקר:

ומעתה לפ"ז הנה יש ליישב קושית התוס' ד"ה אלא דאביי האיך יתרץ הברייתא. בדרך זה. דהנה ודאי בישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו. הנה לאביי דל"מ גובה גם כשיגיע הזמן אכתי ודאי לא ירצה הישראל להחזיק החמץ בתורת פרעון. דאם יחזיק בתו"פ יהיה נאסר בהנאה. אך מ"מ אף אם אינו רוצה להחזיק בתורת פרעון. י"ל דמ"מ עובר עליו בהנאתו מצד הואיל דאם היה רוצה להחזיק החמץ בתורת פרעון היה נשאר שלו למפרע. ובזה לא שייך תירוץ הר"ן דמחוסר מעשה. דגם כאן אינו מחוסר רק דבורא כמו בחלה. כיון דמיירי בהרהינו. אינו מחוסר רק דיבור שיאמר שמחזיק לעצמו בתורת פרעון וכמ"ש כעין זה בתוס' (דף מ"ו) ד"ה הואיל בתי' ג'. וא"כ י"ל דבזה פליגי ת"ק ור"מ. דלת"ק אינו עובר עליו בהנאתו מצד דהישראל ודאי אינו רוצה להחזיקה בתורת פרעון. ונמצא דלא שייך בזה למ"ג. ור"מ סובר דעובר מצד הואיל. אבל בעכו"ם שהלוה לישראל בזה ד"ה עובר. דבזה ודאי שאין העכו"ם רוצה להחזיק החמץ בתורת פרעון. דיכול לתבוע חובו מהישראל. וגם החמץ הוא שלו שזכה בו מדין הפקר כיון דמיירי בהרהינו. וכיון שאין נעשה הפקר אלא בשעה שהישראל עובר בב"י ממילא נאסר החמץ בהנאה:

ובזה יש ליישב ג"כ קושי' התוס' ד"ה ואם דאביי האיך יתרץ הברייתא דעכו"ם שהרהין. ומ"ש התוס' לפרש הגעתיך שאיני רוצה לפדותו. הקשו האחרונים. דא"כ איך מביא להוכיח מברייתא זו דשני לן במעכשיו. ולמ"ש י"ל דגם אביי מפ' הגעתיך דהוא מעכשיו. וברישא בעכו"ם שהרהין פת אצל ישראל הנה ודאי הישראל לא ירצה להחזיק בתורת פרעון אף כשיגיע הזמן ולכך אינו עובר וכת"ק דברייתא. אבל במעכשיו ע"כ בהגיע הזמן נשאר בידו בתורת פרעון. ומעתה י"ל דמה"ט הוצרך הרמב"ם מעכשיו אף בהגיע הזמן קודם פסח, דבל"ז ודאי לא ירצה העכו"ם להחזיק החמץ בתורת פרעון גם כשהגיע הזמן. דבזה יכול לתבוע חובו מהישראל. וגם החמץ יהי' שלו שזכה בו מדין הפקר והישראל יהי' עובר בב"י. ולכך בעינן מעכשיו:

והנה למ"ש התוס' לתרץ דמיירי שלא בא לידי גבי'. שפדאן עכו"ם לבסוף. הי' אפשר לתרץ לאביי הברייתא בדרך אחר. דכ"ע סברי דגם ישראל מעכו"ם ל"ק משכון. אך הא מבואר בשבועות דהגם דלא קנה משכון. היינו לענין להתחייב באונסין. אבל עכ"פ היה ש"ח עליו. ולעיל בפ"ק הביא הרא"ש דאחריות דש"ח נמי חייב. ואילו מיגנב או מתאבד בפשיעה קאמר. אך הנה הרמב"ם בפ"ד מהל' שכירות כתב דעכו"ם אימעטו מכלל שומרים. והנה בזה יש פלוגתא דהרמב"ם סובר אע"פ שנתמעטו מדין שומרים. מ"מ בפשיעה חייב. משום דפושע מזיק הוא. והרי"ף והרא"ש חולקים דפשיעה נמי פטור דפשיעה לא הוי אלא גרמא בנזקין עי' בבר"י סימן ס"ו מ"ש בשם הרמב"ן. ומעתה י"ל הפלוגתא בברייתא דת"ק סובר דאינו עובר משום דישראל מעכו"ם לא קנה משכון. ומחמת שהוא ש"ח הרי עכו"ם אימעטו מכלל שומרים והיינו אפילו בפשיעה וכדעת הרי"ף והרא"ש. וא"כ אין כאן שום אחריות על ישראל ור"מ לשיטתו דסובר גרמא בנזקין חייב. וא"כ בפשיעה חייב עכ"פ מצד גרמא בנזקין. וא"כ עובר עליו מצד דאם מיגנב ומתאביד בפשיעה חייב. וסיפא דישראל שנתן חמצו למשכון לעכו"ם לכ"ע עובר עליו ובא להוציא מדעת הגאונים שפסקו כהמכילתא שהביא הרא"ש פ"ק סימן ד' ע"ש:

אמנם למ"ש לעיל הנה י"ל שפיר לפ"ז דהברייתא מיירי אפי' בלא פדאו ובא לידי גבי'. ורק שלאביי יהי' כדעת הר"ן דהיכא שאנוס הוא על הביעור החמץ מותר בהנאה לאחר הפסח. וכבר כתבתי לעיל בשם המ"א סימן תמ"א ס"ק ד' דישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו אין מחויב לבערו בפסח שמא יפדנו העכו"ם. וא"כ י"ל דג"ז מיקרי אנוס שלא היה יכול לבערו שמא יפדנו. ומה"ט אף שאח"כ בא לידי גבו' ולמפרע הוא של ישראל החמץ מותר בהנאה. ורק דלר"מ החמץ אסור בהנאה. משום אחריות פשיעה שיש על ישראל כיון דגם גרמא בנזקין חייב. א"כ גם לגבי עכו"ם חייב. ובסיפא דעכו"ם שהלוה לישראל מיירי ביש לו ממון לפדות דאין כאן אונס. וכמ"ש הכ"מ והר"ן ומתני' ברישא מיירי באין לו ממון דהוי אנוס. ובסיפא החמץ אסור בהנאה משום חיוב פשיעה וכר"מ:

והנה הפני יהושע מקשה דאיך פליגי כאן אביי ורבא איפכא הא אביי סבר דשעבודא לאו דאורייתא. ורבא סובר דשעבודא דאורייתא ואיך כאן יהיה סוברים להיפך דרבא סובר מכול"ג ואביי סובר למ"ג. והגאון בספר ברוך טעם תירץ דאדרבה כיון דשעבודא לאו דאורייתא הוצרכו רבנן לתקן שיהיה למ"ג ע"ש בנועם דבריו. על כל פנים מוכרח דלאביי דלמ"ג אין זה אלא תקנה דרבנן. והנה נודע פלוגתת הפוסקים דסברי דקנין דרבנן לא מיקרי ממון שלו ואין מועיל לעני' קדושי תורה. ועי' בב"י אה"ע סימן כ"ח ובב"ש ומחנה אפרים ושעה"מ שהאריכו בזה. ולפ"ז הנה בישראל שהלוה להעכו"ם גם אם נאמר דחמץ למ"ג הא אין זה אלא דרבנן אבל מה"ת אין זה שלו למפרע. וא"כ לא עבר מה"ת בב"י. וכל שלא עבר עליו מה"ת אין אסור בהנאה לאחה"פ דהוי דומה ממש לחמץ נוקשה. דכאן אין צריך ביעור כלל מה"ת. ובשלמא הא דעכו"ם שהלוה לישראל דאמרינן דמשום דלמ"ג אין עובר הישראל. ניחא דעכ"פ זה ודאי דהפקר ב"ד הפקר ולמפרע אינו שלו. ואף שאינו של העכו"ם עדיין. אבל עכ"פ אינו שלו לכ"ע אבל זה שיתחייב הישראל ויהיה החמץ אסור בהנאה היכא שהלוה הישראל להעכו"ם. זה לאותן הסוברים דקנין דרבנן אין מועיל להיות ממון שלו מה"ת לכאורה א"א לומר כן דהוי דומי' דח"צ:

ובקידושין (דף מ"ח) סובר שם ר"מ למה שאוקמה הגמ' דקידשה במעש"ש הוי מקודשת. והרמב"ן בב"ב פרק מי שמת כתב דע"כ מקודשת מד"ת קאמר. ועי' בס' אבני מלואים סימן כ"ח ס"ק ל"ג מה שתי' דברי הרמב"ן בטוב ע"ש. עכ"פ אם נאמר דשם מקודשת מה"ת. ע"כ לר"מ משום קנין דרבנן הוי ממון שלו גם מה"ת, ולפ"ז הי' אפשר לומר דזה פלוגא בברייתא לאביי. דת"ק דסובר דאין עובר בהנאתו הוא סובר דהגם דלמ"ג מ"מ אין זה אלא קנין דרבנן ולא הוי ממון שלו מה"ת. ונמצא דלא עבר עליו מה"ת כלום. ולכך החמץ מותר בהנאה. ור"מ סובר דעובר משום דסובר דקנין דרבנן מועיל להיות ממון שלו מה"ת. ובסיפא דכ"ע סברי דעובר. משום דמיירי הברייתא בלא הרהינו. וא"כ חייב עכ"פ מדין אחריות. וכמ"ש הרא"ש. ובמתני' מיירי בהרהינו ובזה דסיפא דישראל שהלוה לעכו"ם לכ"ע אסור בהנאה דכיון דלכ"ע מצד הפקר בי"ד אין החמץ של העכו"ם למפרע ממילא זיכה לו חצרו מדין הפקר ואם כן לכ"ע נעשה חמץ שלו מן התורה. או שעל כל פנים חייב מדין אחריות:

אמנם כל זה לדרכו של הגאון בספרו ברוך טעם. אבל אם נאמר בדרך פשיטות דלאביי בין אם שעבודא דאורייתא הוי למפרע גובה מן התורה. ובין אם שעבודא דרבנן הוי למפרע גובה מדרבנן. אם כן גם הברייתא נאמר בדרך פשיטות דת"ק סובר שעבודא דרבנן ולמפרע גובה הוי רק מדרבנן. ואין זה ממון שלו מן התורה ולר' מאיר שעבודא דאורייתא ולמפרע גובה מן התורה. ולכך סובר דעובר עליו:

והנה מה שכתבתי דהיכא דהרהין עכו"ם אצל ישראל אז לכ"ע נעשה החמץ שלו מן התורה משום דחצירו זוכה לו מדין הפקר. הנה גם בזה יש לעיין דנאמר היתרא ניחא ליה דליקנא ואיסורא לא ניחא ליה דליקנא. וכאן אם החצר יהיה קונה לו יהיה איסורא ויהיה נאסר בהנאה ואם באמת נוכל לומר כן יהיה ניחא לאביי גם הברייתא דעכו"ם שהרהין. והא דהגעתיך היינו מעכשיו. כמו לרבא. דבזה לכ"ע הוי למ"ג מה"ת והוי ממון שלו מה"ת ודו"ק בכל זה. סליק:

ו

בסוגיא דפסחים (דף מ"ו) לימא בט"ה פליגי. והקשה בצל"ח כיון דגם לס"ד דמקשה לענין היתר אפי' בעינן לטעמי' דהואיל וכמו שמסיק רש"י בסוף. ור"י דס"ל לא זהו חמץ ע"כ דאין סובר הואיל. דאל"כ הוי ממונו משום הואיל דאי בעי איתשל. א"כ למה לי' לאפושי במחלוקת דפליגי נמי בט"ה. ולכאורה נראה דלס"ד א"צ לטעמא דהואיל. דהא אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. אלא שבעינן שיהיה צורך היום קצת. והטורי אבן כתב דכל היכא דמה"ת שרי. אף שמדרבנן אסור הוי צורך היום. ואמרינן ע"ז מתוך וכיון שכן הא קי"ל דחלה בזה"ז הוי מדרבנן אפילו בא"י, ומה"ת א"צ להפריש כלל חלה. וא"כ מה"ת מותר ודאי לאפותה לגמרי. דכל העיסה חזי' ליה וא"ל כיון שמ"מ מדרבנן צריך להפריש ואסורה לי' נמצא דאחד הוי שלא לצורך. דכיון דמה"ת מותר אמרינן מתוך. ולכך מותר לכתחלה לאפות.ועיין רש"י לקמן (דף ס"ט ע"ב) ד"ה כלאחר יד דכיון דמדאורייתא שרי שוב ליכא מלקות ע"ש. אך יש לדחות דשאני כאן דכיון דחייבו חז"ל להפריש חלה לכהן ממילא מה"ת ג"כ לא הוי אצלו בכלל אשר לא יאכל וכו'. אך למ"ש הט"א דהיכא שמה"ת שרי אף דאיכא עליו איסורא דרבנן אמרינן מתוך א"כ שפיר כאן ג"כ אמרינן מתוך. וא"צ לטעמא דהואיל. ובזה הי' ניחא לכאורה הא דקשה דלר"א עובר משום דט"ה ממון. דמה ט"ה איכא הא אסור בהנאה ולשרפה עומדת. אך י"ל דהא באמת מה"ת א"צ להפריש חלה והוי שלו וחזי' לי' כשאר חמץ. וא"כ קשה איך אמר ר"י בזה לא זהו חמץ וכו'. אך ע"כ לומר כיון דרבנן הוציאו ממונו והפקירו הוי הפקר ב"ד הפקר. ואתה רואה של הפקר. אך ביבמות (דף פ"ט ע"ב) כתבו התוס' בד"ה שהפקר וז"ל אבל מן הטהור על הטמא ליכא למימר דאפקיעו מרשותו בשעת הפרשה. דכיון דבתר הכי נמי שלו הוא ובעי לתקנו עכ"ל. וא"כ לפ"ז למאן דסובר דט"ה ממין לא אפקו רבנן החלה מרשותי' כלל.ולא שייך בזה הפקר ב"ד דבתר הכי נמי שלו הוא משום הט"ה ושוב הוי כשאר חמץ שמה"ת הוי שלו ממש. וגם לא שייך כאן הפקר ב"ד משום דהשאירו רבנן אצלו ט"ה וא"כ לא אפקיעו כלל מרשותו:

ובזה היה מיושב ג"כ מה שהקשו דאכתי גם לר"א דט"ה ממון הרי יכול לקרות שם ולבטל בלבו הט"ה קודם שיחמיץ. משום דלבטל הט"ה לחוד אין מועיל כאן דהרי אף החמץ הוא שלו מה"ת. וגם רבנן לא אפקיעוהו מרשותי'. וגוף החמץ א"א לבטל ולהפקירו. דהרי הוא רוצה בו לקיים בו תקנת חז"ל ואם יפקיר אין זה חלה. וגם כיון שאסור מדרבנן א"א לבטל כמ"ש בגמרא (דף ו'). אלא שלפ"ז אכתי יוקשה דא"כ יהיה מותר גם לקרות שם ולאפותה משום מתוך. דהרי גם בקריאת שם אין זה חלה רק מדרבנן. ומה"ת מותר לאוכלה. וא"כ שפיר שרי ע"י מתוך. ואפשר לומר דכיון דגם לב"ה דסברי מתוך לא הותר דבר דלא חזי כלל כמו הוצאות אבנים. א"כ כיון שקרא עלי' שם חלה ואופה אותה לשם חלה הוי האפי' להדיא בדבר שאין חזי' לי' ואין לו צורך כלל בו עכ"פ מדרבנן. משא"כ בלא קרא עלי' שם אין כאן אפילו לשם חלה דהרי כל א' חזי' ליה ועיקר האפי' כאן בשבילו. רק כיון דסוף [סוף] הרי יפריש א' וא"כ איכא חדא דלא יהיה חזי ליה והוי טרחא שלא לצורך. ע"ז אמרינן מתוך:

והנה התוס' הקשו על רש"י איך מותר לאפות ע"י הואיל דכל חד חזי לי' ויכול לבצוע מכל אחד כיון דאפשר למפלגינהו בלישה אסור לו לבצוע מכל אחד וכר"ח בביצה. ובאמת דעת רש"י שם והרי"ף דר"ה חולק על ר"ח. וא"כ י"ל דר"א סובר כר"ה. אלא מיהו י"ל דאפשר ר"א סובר כר"ח דהיכא דאפשר למיפלוג בלישה אסור לאפות. ומ"מ מותר כאן משום הואיל. דהא אם יש לו עיסה טמאה שאין בה שיעור חלה ונאפית מאתמול יכול לצרפן בסל ויפריש מאותו העיסה החלה גה על זו. ואף דאין לו עתה כיון דאפשר בתקנה מותר למד"ס הואיל וכדמוכח בביצה שם דלמד"ס הואיל אף דאין לו נבלה מותר משום דאפשר לפייסינהו בנבלה. וא"כ כאן נמי דאפשר בתקנה מותר משום הואיל. וזה דוקא לר"א דסובר דהסל מצרפן. אבל לרבנן דפליגי אין כאן תקנה לר"ח. דאם יש לו עיסה מאתמול שנתחייבה בחלה אסור להפריש ממנה ביו"ט. ואם לא נתחייבה מאתמול שאון בה שיעור חלה אין הסל מצרפן. והנה ר"י סובר דאף התנור מצרף וכ"כ רש"י לקמן א"כ לר"י כ"ש הסל מצרף. ולפ"ז אף אם ר"י סובר כר"ח דהיכא דאפשר למיפלג בלישה אסור לאפות. מ"מ היה מותר כאן ע"י הואיל כיון דאפשר בתקנה. וע"כ דלית לי' הואיל וכאידך דר"ח. מיהו בר"ש בחלה שם מביא בשם הירושלמי דדוקא תנור מצרף ולא הסל. ולפי זה י"ל דר"י סובר הואיל כרבה וכאן לא שייך הואיל באפי' דכל חדא חזי' ליה כיון דאפשר למיפלוג בלישה וכן לא שייך להתיר משום הואיל דאפשר בתקנה כשיש לו חלה שנאפית מאתמול. דלר"י רק התנור מצרף ולא הסל. א"כ אפשר דבהא דרבה סובר גם ר"י דאמרינן הואיל. ושאני כאן דאיכא חדא דלא חזי לדידי' וגם לאורחין לא חזי. והנה בביצה שם מסיק הגמרא דלא קי"ל כר"ה משום הא דר"י ב"ל. ויש לומר דהלכה כר"ח. אך י"ל דבאמת מותר לאפות דלא כר"ח רק דאיכא שם גזירה שמא ירבה בשבילו. וכריב"ל. ומעתה לפ"ז יהיו נכונים דברי הרי"ף מאוד בסוגיא זו. עי' בר"ן וברא"ש מה שהקשו עליו. ולמ"ש י"ל דמתחלה אמר דכיון שפסק רבי כר"א וקי"ל הלכה כרבי מחברו וא"כ קי"ל כר"א ואף דהתם לא קי"ל כר"ה וא"כ ליכא כאן הואיל באפי' דאפשר למיפלוג בלישה. י"ל דבאמת אין הלכה כר"ח רק כר"ה. ולא קי"ל כר"ה רק מטעם שמא ירבה בשבילו. אבל כאן דלא שייך טעם זה ודאי מותר לאפות אף דאפשר למיפלוג בלישה ואם כן איכא כאן הואיל באפי'. וכתב עוד ועוד דמימרא דר"א שייכא בהא דאחריתא דסובר דהסל מצרפן. וכונתו דועוד דאף אי קי"ל דלא כר"ה ממש רק כר"ח. מ"מ מימרא זו שייכא באחריתא דהסל מצרפן. ואיכא כאן הואיל. אף אי קי"ל כר"ח מ"מ אפשר בתקנה ע"י עיסה שנאפית מאתמול ולא נתחייבה בחלה ויכול לצרפן בסל ומסיק לסוף דרבה ור"ח פליגי בהא דר"א ור"י. ואף דבגמרא אידח' לי'. די"ל דשאני כאן דכל חדא חזי' לי'. היה באמת לר"ח עצמו שסובר דאפשר למיפלוג בלישה ואין כאן היתר זה כלל. וא"כ לשיטתו ע"כ דמוקים עצמו דלא כר"א. ובגמרא לא דחי אלא די"ל דר"א מודה בהא דר"ח. אבל באמת כיון דע"כ ר"ח יהיה דלא כר"א אין זה דחי'. וכן מה שדחי בגמרא להיפך דר"י סובר הואיל ושאני כאן דאיכא חדא דלא חזי' כלל. י"ל דגם זה דוקא אם נאמר דר"י סובר רק התנור מצרף ולא הסל. שפיר י"ל הכי. אבל לרי"ף משמע דלר"י כ"ש הסל מצרף וכמ"ש גם רש"י. וא"כ לפ"ז ע"כ מוכח דלר"י לית ליה הואיל דאל"כ אכתי אפשר בתקנה. וגם אותה החלה יהי חזי' לי'. ובזה מיושב היטב דברי הרי"ף ומסולקים כל הקושיות ודו"ק כי קצרתי:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה