עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
קונטרס ברירה
הנה עיקר הסברא של הסוברים דאמרינן ברירה היינו שהוברר הדבר למפרע. והוי כמו דאמרינן איגלאי מלתא למפרע ביבמות רפ"ד. וכן הוא בעירובין פ"ב דלמ"ד יש בר רה אמרינן איגלאי מלתא למפרע:
אך קשה דהתם ר"י סובר דאמרינן איגלאי מלתא למפרע. וכאן הוא מן הסוברים דלא אמרינן ברירה. אך זה ל"ק כלל למ"ש הריטב"א דפלוגתת ר"י ור"ל דר"ל סובר דיכול להיות שהולד שהפילה היה מקודם בר קיימא ומחמת איזה סיבה הפילה. ור"י סובר דכל ולד שמפלת גם מתחלה לא הי' ראוי להתקיים. א"כ שוב לא שייך כאן דיני ברירה. דהולד כבר בקרבה. והוי כמו כבר בא חכם למזרח דלכ"ע לא שייך בזה דיני ברירה. וה"נ לר"י כבר יש בה ולד שאין ראוי להתקיים. ונתגלה עתה שהולד לא היה ראוי כלל להתקיים. וכבר היה הדבר ברור בשעת חליצה אלא שלא היה ידוע לנו. והשתא שהפילה לא הוי רק גילוי מלתא בעלמא:
אך לפ"ז יוקשה מהא דגיטין (דף כ"ה) דפריך הגמרא לר"י דאית לי' ברירה מהא דמה היא באותן הימים יע"ש בפרש"י דאמרינן ברירה דהוברר הדבר דגם משעת נתינה היה ראוי למות מאותו החולי. והשתא הא הדבר כבר היה ידוע וגלוי לשמים אם הי' ראוי למות מאותו חולי אלא דלדידן לא הי' ידוע. ועתה כשמת אינו אלא גילוי מלתא בעלמא. וזה דומה ממש להא דיבמות. דגם שם הוא רק שהדבר גלוי לשמים שיש בקרבה ולד שאינו בר קיימא ולדידן לא הי' גלוי והשתא שהפילה אמרינן דהוי רק גילוי מלתא בעלמא ואין זה שייך לדיני ברירה. וא"כ גם בכאן מה זה קושי' היא להוכיח מזה דין ברירה. הא אין שייך בכאן רק גילוי מלתא בעלמא:
ולכאורה אפשר דשאני ביבמות דלר"י כל המפלת גם בתחלה לא הי' ולד ראוי להתקיים. ואם כן ודאי הי' בקרבה ולד כזה בעת חליצתה. ולכך עתה אינו אלא גילוי מלתא בעלמא. אבל כאן הא אמרינן בב"ב דרוב חולים לחיים. ואף שמת אח"כ אמרינן מאיזה סיבה מת. ורק למ"ד דסובר ברירה אמרינן הוברר הדבר דגם משעת נתינה הי' ראוי למות מאותו חולי:
אך לפ"ז א"כ יהי' פלוגתת ר"י ור"ל תלוי בדין ברירה דגם לר"ל אם הי' ודאי שאין הולד בן קיימא אין אחר החליצה כלום כמ"ש הפוסקים. וא"כ למ"ד י"ב נימא הוברר הדבר דגם מתחלה לא הי' ראוי להיות הולד בר קיימא וכמו בכאן דאמרינן הוברר הדבר דגם משעת נתינה הי' ראוי למות מאותו חולי. וא"ל דלא אמרינן כן משום דרוב נשים ולד מעלי' ילדן ומסתמא היתה גם זאת מכלל הרוב שהיה ולד מעליא. דה"נ הא אמרינן רוב חולים לחיים ואעפ"כ אמרינן הוברר הדבר שמתחלה כו':
הן אמת שלשיטת הט"ז בסימן שצ"ז דחזקת חי מגרע גרע כשמת. משום דכל חי עומד לזה שיחלה וימות לכן עתה כשמת מהחולי אמרינן דהוברר הדבר דמתחלה היה חולי זה שראוי למות בו. ואין מגרע לן הרוב חולים לחיים. דה"נ ידעינן ודאי דסוף כל סוף יחלה וימות. ולכך עתה כשמת מחולי זה אמרינן דמתחלה הי' החולי שמת בו. אבל ברוב נשים ולד מעלי' יולדות. גם עתה כשהפילה מ"מ נשאר הרוב שמתחלה הי' ולד מעלי' ורק לאיזה סיבה הפילה. ולכך לכ"ע לא שייך לומר הוברר שמתחלה היה ולד שאינו בר קיימא דהוא נגד הרוב אך רבו החולקין על הט"ז:
אמנם במ"ש (דף ע"ג) ואוקמי' בגמרא מעת, שאני בעולם ופרש"י דבמהיום אם מתי ההיא ודאי דלכי ימות איגלאי מלתא דהוי גיטא משעת נתינה. והבא עליה פטור וכו' ע"ש. ולפ"ז מבואר מדברי רש"י דגם אם מת מחולי זה ג"כ אין תלוי בדין ברירה. וזה לכ"ע הוי גט. וע"כ לומר דכיון דאנו רואין דבאותו חולי מת לא תלינן באיזה סיבה אחרת. וכיון שמת מאותו חולי וזה החולי כבר הי' בשעת נתינה אין כאן רק גילוי מלתא בעלמא וכמו ביבמות לר"י. אבל לר"ל ביבמות שפיר לא אמרינן אמ"ל כיון דאפשר דמסיבה אחרת הפילה. ואין כאן גילוי מלתא כלל ממה שהפילה שלמפרע לא הי' ולד של קיימא:
אך אכתי קשה למ"ש רש"י כאן בגיטין דגבי חולי שאנו רואין שמת מאותו חולי צריכין אנו למפרע לטעמא דברירה. וע"כ דגם בזה יכול להיות דמאיזה סיבה אחרת מת ואעפ"כ כה"ג אגל"מ למפרע שמאותו חולי מת. וע"כ נצרך לחי' של הט"ז כמ"ש. עכ"פ יצא לנו מזה דגם למ"ד דסובר ברירה. אם הדבר נצרך לומר הוברר למפרע שכן הוא. הוא נגד רוב ולא אמרינן הכי. ומה"ט סובר ר"ל וכ"ע דלא אמרינן אמ"ל שמקודם היה הולד אינו בר קיימא:
עתה נחקור טעמא דהסוברין ברירה דאמרינן דכמו שהוא עתה כן הי' ראוי להיות למפרע. הנה נראה דזה הוי כמו חזקה דהשתא דאנו דנין מטעם חזקה זו דכמו שהוא עתה כן הי' מקודם. וכמו דאמרינן כל הטומאות כשעת מציאותן. דאנו דנין משעת מציאותן על הקודם דג"כ היה כמו עתה. וה"נ בזה להסוברין ברירה. למשל באחין שחלקו דאמרינן כמו שאנו רואין שעתה הגיעו חלק זה כן הי' זה חלקו מקודם ולא היו בו כשותפין. וכן גבי עירוב דאמרינן כיון שקבל עליו משתחשך כן הי' רצונו גם בין השמשות. וכן אמר לאיזה שארצה אגרש או לאיזה שתצא בפתח תחלה. דבכל אלו אנו דנין מדהשתא על למפרע. שמעיקרא הי' ראוי להיות כמו השתא. וכל אלו הוא כמו שאנו דנין כמשעת מציאתן. וא"ל דהא ר"מ דסובר ברירה ושם גבי נגט אחד בלילה חולק ומטהר ואין סובר כשעת מציאתן די"ל דהתם סובר ר"מ דאזלינן בתר חזקת חי דהוי חזקה מחמת רובא דחשיב כמו רובא. וכבר כתבתי דאף למ"ד ברירה לא אמרינן הוברר נגד הרוב. וה"נ נגד חזקה מחמת רובא וגם לדידן לא אמרינן בזה כשעת מציאתן רק משום חומר קדשים. ובקידושין (דף ע"ט) סובר רב הרי בוגרת לפניך. ושמואל סובר חוששין לקידושי שניהם. וגם בברירה סובר רב דאחין כיורשין. ושמואל סובר דהם כלקוחות. א"כ י"ל דהוי כשיטתם דלרב אמרינן חזקה דהשתא ולהך אמרינן באחין דזה חלקו משעה ראשונה כמו השתא. ולשמואל לא אזלינן כלל בתר חזקה דהשתא ולכך הוו כלקוחות:
האומנם דבר זה א"א לומר דאם הטעם בברירה דאזלינן בתר חזקה דהשתא. איך מועיל גבי גט. הא איכא חזקת א"א וכדאמרינן במקוה דאיכא חזקת טמא נגד חזקת מקוה. כ"ש נגד חזקה דהשתא דאינה חשובה כמו חזקה דמעיקרא. וכן גבי שתי לוגין איכא חזקת טבל. אלא שמהא למ"ש רש"י בגיטין דמאחר שקרא שם יצא מידי טבל. א"כ כבר בקריאת שם לחוד אסתלק חזקת טבל:
אך אפשר לומר עפ"י מ"ש הנו"ב סימן ל"א דאם קודם שידענו שעת מציאתן כבר נולד לנו הספק ואיתרע החזקה הראשונה אזלינן בתר שעת מציאתן. וע"ש דכתב לפרש מה שמוכח מדברי הרמב"ם בנגע באחד דאזלינן בתר שעת מציאתן מה"ת. והיינו משום דבשעת הנגיעה היה לנו שפיר ספק במה נגע. ומה"ט אזלינן בתר שעת מציאתן מה"ת. והנה לפ"ז א"כ גם כאן כשאמר איזה שארצה אגרש. כבר נודע לנו הספק. דהא בא' משתיהן ודאי יתרע החזקה ורצונו לגרש אותה. וכן באיזה שתצא בפתח תחלה. דודאי אחת ראוי' לצאת תחלה ולזו רצונו לגרש. א"כ שפיר יש לנו ספק וריעותא בחזקה דא"א. דא' משתיהן ודאי רצונו לבטל החזקה ממנה. ולכך שוב שפיר אזלינן בתר שעת מציאתן דמסתמא הי' רצונו לזו מקודם. או זו היתה ראוי' לצאת בתחלה מן הפתח. וכן גבי תרומה כשאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש. כבר נולד לנו הספק בכל השני לוגין דדלמא הן היו תרומה. ולכך אזלינן בתר שעת מציאתן. אלא שלפ"ז לא יתכן החילוק בין תולה בדעתו לתולה בדע"א. אך באמת ג"ז ניחא דהא כתבו התוס' בריש נדה דבסוטה איכא חזקה שאינה טמאה ודאית ע"ש וה"נ בתולה בדעת איזה שארצה. דעכ"פ אמרינן דודאי לנו שבשעה שאמר הי' מסופק בדעתו על איזה מהן ירצה א"כ כל אחת יש לה חזקה שאין ודאי ברצונה לגרשה א"כ שוב הוי זה חזקה דמעיקרא נגד חזקה דהשתא שנאמר מדעתה רוצה בה. כן הי' רצונו בשעת כתיבה. וכן גבי תרומה בכל שני לוגין איכא חזקה דאינה תרומה ודאי. א"כ שוב לא נוכל לילך בתר השתא שהם ודאי תרומה גם מקודם:
אך באמת א"א ליחס סברא דחזקה לברירה. דודאי חזקה מיקרי שאנו דנין שכמו שהוא עתה כן היה מכבר. למשל בנגע באחד דדיינינן משום חזקה דשעת מציאתן שכבר מת כמו שהוא עתה. וכן במחט שבורה דאמרינן שכבר היתה שבורה וכדומה. אבל בדבר שידענו שלא הי' מקודם כמו שהוא עתה. רק שנדון שכן הי' ראוי להיות גם מקודם. למשל גבי אחין שלא חלקו מקודם. ואח"כ שחלקו נאמר חזקה דמדעתה הוא חלקו כן הי' חלקו מקודם. הא זה ידענו דאינו כן. שלכולם הי' זכי' בשוה קודם החלוקה. אלא שע"כ לומר כמו שהוא עתה חלקו כן אם היו חולקין אז היה זה חלקו. ולא שהחליפו חלקם אלא שחלק זה הי' ראוי לו מכבר. אם כן לא באנו אלא מטעם שראוי להיות כמו עתה. וכן באיזה שתצא מפתח תחלה. דע"כ באנו לדון מהשתא שזו היתה ראוי' לצאת תחלה. ולא שנדון מהשתא שכבר יצאה דזה אין שייך כאן אלא שזו היתה ראוי' לצאת. ועל זה לא שייך חזקה. דאין שייך חזקה אלא לדון בעצם הדבר או שכמו שהי' כן הוא עתה. או שכמו שהיא עתה כן הי'. אבל לא שכן הי' ראוי. אך מ"מ באיזו דברים בברירה שייך שפיר חזקה דשעת מציאתן. כמו דאמרינן בעירובין (דף פ"ב) דכיון שקיבל משתחשך איגלאי מלתא למפרע שכן הי' רצונו בבה"ש אנו דנין על עצם רצינו שכבר הי' כן בבה"ש, וכן לאיזה צד למזרח או למערב. דאמרינן ברירה דמאתמול הי' זה רצונו. הנה ע"ז ייכשר שפיר חזקה. וכן לאיזה שארצה אגרש. דלכל זה אנו דנין על עצם הרצון דכמו שהוא עתה אמ"ל דזה הי' רצונו. בכ"ז נוכל לדון גם מטעם חזקה דהשתא דכן הי' עצם רצונו מכבר:
והוה נראה דגם מד"ס דלא אמרינן ברירה שאין דנין שכן הי' ראוי להיות. אבל מ"מ יכול להיות דיסבור דבדבר ששייך לומר חזקה דהשתא שמעתה נמשך על למפרע שכן היה בעצם הדבר כמו שהוא עתה. שפיר אמרינן. ולפ"ז קשה לכאורה הא דבעירובין (דף ל"ו) מהפכינן מתני' מקמי דאיו משום דמוכח מהא דהלוקח דלית לי' לר"י ברירה והא בהא דהלוקח הנה הוא רק מטעם ברירה לחוד דצריכין אנו לומר בעת שתייתו דמה שהוא שותה הוא היין שעומד לחולין ומה שיפריש אח"כ הוא תרומה. ובכאן אנו יכולין לדון מטעם חזקה דהשתא וכמ"ש לעיל. אך באמת גם בהא דעירובין למזרח או למערב ג"כ לא שייך חזקה דהשתא שנדון שכן הי' עצם רצונו מקודם בה"ש. דהא אנן ידעינן דבה"ש לא ידע עדיין לאיזה צד יבחר כיון שלא ידע לאיזה צד בא חכם. וע"כ אנו באין לטעם דהוברר הדבר למפרע. משא"כ בהא דעירובין פ"ב דאמרינן אמ"ל דמבעוד יום ניחא לי'. אמרינן דכבר הי' רצונו מבע"י כמו שהוא עתה. וזה הוי ממש כמו דאמרינן בכל מקום חזקה דהשתא. וכן לגבי איזה שארצה אגרש. דע"כ מאן דמתיר סובר דכמו שאנו רואין עתה שמגרש אשה זו כן הי' רצונו בעת שציוה לכתוב הגט. בזה י"ל דאף למ"ד דאין סובר ברירה אכתי בכה"ג יסביר דדנין שכן הי' עצם רצינו מקודם כמו שאנו רואין רצונו עתה:
לפ"ז מצאנו פתרי לדברי הרמב"ם דגבי הא דהלוקח פסק בפ"ז מהל' מעשר להדיא דבדאורייתא אין ברירה וגבי לאיזה שארצה אגרש פסק דהויא ספק מגורשת. וכתב הה"מ דסובר דיש ברירה. ולמ"ש ניחא דבכה"ג דנוכל להמשיך עצם הרצון שהי' מכבר כמו שהוא עתה. זה ודאי אמרינן גם בדאורייתא דהא הרמב"ם פוסק כרב דאמרינן הרי בוגרת לפניך הגם דהוי לענין דאורייתא. וה"נ כאן דהוי כמו חזקה דהשתא שפיר אמרינן גם בדאורייתא. והא דפסק דהוי' ספק מגורשת משום דהוי חזקה נגד חזקה דמשום חזקה דהשתא אנו דנין דהגט כשר ואנו רוצין להפקיע בזה החזקת אשה. ע"כ הוי' ס' מגורשת. ולמ"ד דמגורשת הוא מטעם ברירה דבזה דאמרינן דהוי כהוברר הדבר ומועיל גם נגד חזקה. ואף למ"ש לעיל די"ל דנגד רוב אין מועיל ברירה. י"ל דרוב עדיף מחזקה:
ובזה יש מקום ליישב דברי הרמב"ם גם במה שהק' הש"א עליו למה פסק בע"מ שירצה האב דאם רצה האב מקודשת והא זה תלוי בברירה. ומה שתי' הש"א דמקודשת מכאן ולהבא דחו האחרונים דבש"ע לא משמע כן אלא דמקודשת למפרע. ולמ"ש ניחא הדבר. דכיון דעתה רואים רצון האב. אמרינן דגם מקודם הי' רצונו שתתקדש לו. ומיירי בדשדיך מקודם. שידע האב שרוצה לקדש בתו והוי ממש כמו כל חזקה דשעת מציאתן דאנו דנין על למפרע ה"נ דנין על עצם הדבר שהוא רצון האב דכמו שהוא עתה כן מקודם הי' רצונו שתתקדש לו. וא"כ שוב א"צ לטעמא דברירה. דעתה משום חוקה דהשתא אנו יודעין בודאי שהיה רצונו גם מקודם לקדשה לו. ולכך מקודשת ודאי ולא חשבינן זה לקידושי ספק:
אך לפ"ז יוקשה איך הוכיחו בגיטין מזה לר"ש דיש חילוק בין תולה בד"ע לתולה בדע"א. משום דבהא דהלוקח לית לי' ברירה ובכאן סובר דרצה האב מקודשת. והא יש לחלק הרבה וכמו שכתבנו לדעת הרמב"ם. אך באמת ל"ק דבריש נדה חולק ר"ש על הא דמקוה שנמצא חסר ולא חשיב הא דחסר לתרתי לריעותא. והיינו משום דסובר דחזקה דהשתא לאו חזקה היא כלל והא דברה"י תולין לר"ש הוא משום דאיכא חזקת טמא נגד חזקת מקוה. אבל חזקה דהשתא לא חשיב אצלו חזקה כלל ולכך לא הוי תרתי לריעותא. וא"כ לר"ש ודאי לא נדון משום חזקה דהשתא דגם מקודם הי' רצון האב בזה. וע"כ דסובר דאף אם לא נודע לן רצון האב למפרע כיון שעתה נתרצה הוי קידושין למפרע והוי שפיר ברירה דהוברר הדבר שהם קידושין למפרע. וע"כ דמחלק בין תולה בד"ע לתולה בדע"א. אבל להרמב"ם דסובר דאמרינן חזקה דהשתא וכמו בהא דבוגרת לפניך אין אנו צריכין לומר דהובררו הקידושין למפרע ממה שנתרצה עתה האב. אלא דהקידושין למפרע משום שכבר רצה האב. והא דכבר רצה האב אנו יודעין מחזקה דהשתא. דכיון דאנו רואין רצונו עתה אנו ממשיכין החזקה דודאי כן היה עצם רצונו בעת הקידושין:
והר"ן כתב פרק כל הגט בשם הרמב"ן דבדבר המסור ללב וכה"ג אין ברירה אפילו במתנה על דבר א' לא מהני דלא אמרינן הוברר הדבר שרצה משעה ראשונה. ונלע"ד לפרש דסובר דמשום דתלי' ברצון אין שייך גם חזקה דהשתא. דכל שורש חזקה הוא שאנו אומרים שלא נשתנה הדבר מכמות שהוא כל משך הזמן אבל ברצון לא שייך לומר שכל אותו משך הזמן לא הי' לו שום רצון רק זה שתתקדש לו. וע"כ רק שאנו אומרים שלא נשתנה שכמו שעתה בזמן השאלה נתרצה. כן בעת התחלת הקידושין הי' רצין האב בזה. וכיון שלא נוכל להמשיך בכל משך הזמן שלא נשתנה הדבר. דודאי הי' זמן שנפסק רצונו. או משום שלא חשב בזה, או מטעם אחר. א"כ אין זה דמיון לחזקה שעיקרה הוא שלא נשתנה כלל מכמו שהי' או מכמו שהוא עתה ושפיר אמרינן למ"ד אין ברירה דלא הוי הוברר הדבר שרצה גם משעה ראשונה. אבל להרמב"ם נראה דכל כה"ג חשבינן לחזקה דהשתא לומר שגם מקודם לא נשתנה רצונו. ומה שהי' איזה זמן שנפסק רצונו אין זה מגרע לענין שינוי שלא נאמר שלא נשתנה רצונו:
והנה בגיטין (דף מ"ז) איתא ת"ש ישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זב"ז ד"ר. רשב"ג אומר של עכו"ם פטור וכו' ופי' רש"י שאין לך חטה שאין חצי' טבל וחצי' חולין. שחלק העכו"ם פטור וכו'. והתוס' הקשו ע"ז דא"כ איך פריך לקמן לר"י א"ל ק"פ כקה"ג א"א למביא בכורים הא יש לו בודאי חלק שהוא חייב בבכורים והמותר חולין מצי מקדש לי' ע"ש. ולענ"ד נ' ליישב קו' התוס' דשאני כאן בשדה שלקחו בשותפות דיש בשדה עצמה לכ"א קה"ג בחצי השדה וק"פ בחצי שלחבירו. דהא אם לא יצמיח רק גרגיר חטה אחת גם בזה יחלוקו אף שאפשר שגדל על חלק חבירו. וא"כ לרבי דסובר בפ"ה דמעשרות דישראל שקנה מעכו"ם פירות שלא הגיעו למעשרות במחובר לקרקע חייב. א"כ כאן אין לך כל חטה שאף בחלק העכו"ם כיון שיש לישראל בה קנין פירות ויש לו בה חצי' היא חייבת במעשרות. ולא נוכל לומר דמה שבידו הוא כולו חלק עכו"ם דעל כל חטה חל הק"פ שלו שיש לו חצי' והוי כמו שקנה מהעכו"ם במחובר לקרקע. משא"כ בירושה שמחלקים בשדות בקה"ג. שפיר י"ל דמה שביד חבירו הי' ראוי לו. וכמ"ש באמת רש"י כאן בגיטין (דף כ"ג) ולכך מקשו שפיר על ר"י:
אבל מה שקשה שם בסוגיא לרשב"ג דסובר יש ברירה דהרי משמע בגמרא דעדיין לא חלקו השדה רק בתבואה וגם בזה סובר רשב"ג דשל ישראל טבל גמור. והא רשב"ג סובר במעשרות שם דאם לא קנה קרקע פטור. א"כ אפשר דאם אח"כ יחלוקו הקרקע יהי' נמצא דמה שבא התבואה ליד ישראל גדלה על חלק העכו"ם וכיון שיש ברירה נמצא דגם מקודם גוף חלק השדה זו הוא של עכו"ם. ולרשב"ג כה"ג פטור ממעשרות. והאיך נאמר עתה יש ברירה הא עדיין לא הוברר גוף השדה של מי הוא. ואם התבואה גדלה על חלק של העכו"ם פטור ממעשרות:
אך באמת בחולין הוכיח מזה גם לרשב"ג דשותפות עכו"ם חייבת במעשרות. וע"כ לומר לפ"ז דאף אם י"ב לא אמרינן דהוברר למפרע והוי כמו שלא הי' מעולם בשותפות דא"כ לא מיקרי שותפות עכו"ם. א"ו דז"א דבשעת השותפות יש לכ"א זכות בכל השדה עצמה. והגם דלאחר חלוקה אמרי' דהוברר שזה חלקו. וחלק העכו"ם הלך לו. מ"מ בשעת השותפות יש לכ"א זכות בחלק חברו. ולכך משום שותפות עכו"ם הוא דחייבת כאן. וכיון שכן אף אם יהי' אחר כך שחלק שדה שהגיע לעכו"ם גדלה עליו התבואה של ישראל. מ"מ כיון שבעת חלוקת התבואה הם שותפים ויש לישראל זכות בחלק שדה של עכו"ם. מה שהגיע חלק תבואה לישראל חייב במעשר משום דשותפות עכו"ם חייב. והרי כאן הי' לישראל זכות ושותפות גם בחלק שדה של עכו"ם:
אמנם מדברי רש"י חולין (דף קל"ה) דכ' שם וז"ל והא ליכא למימר דלמא שניהם המפורשי' גדלו בחלקו של עכו"ם ואין שם מעשר חל עליהן עכ"ל. משמע דעיקר תלוי בחלק שדה של עכו"ם או של ישראל לבדו. וא"כ חזרה הקו' על רשב"ג דלמא יתברר אח"כ דגדלה בחלק של עכו"ם. ואפ"ל דבב"ב (דף קל"ז) אוקמי' שם דרשב"ג סובר ק"פ כקה"ג דמי. וא"כ למ"ש דבשותפות יש לכ"א ק"פ בחלק של חברו א"כ אף אם יתברר אח"כ שחלק שדה שגדלה תבואה זו הוא של עכו"ם. מ"מ היה לישראל בה ק"פ דהוי כקה"ג ולכך התבואה חייב במעשר ורש"י כתב זה לדידן דלאו כקה"ג דמי. וגם שהפוסקים כ' דרשב"ג דוקא גבי אחיך סובר כקה"ג דמי. מ"מ איכא מד"ס דבכל גוני סובר רשב"ג הכי. ועיין ברי"ף:
ולפי האמור הנה גם לרש"י הא דאין ברירה הוא מספקא דלמא הגיע לכ"א חלק חבירו. ושאני בשדה דיש לכ"א קה"ג וק"פ. וזה דלא כש"א סימן צ' שכתב דגבי חמץ שעבר עליו הפסח של ישראל ועכו"ם ע"ש שכתב שזה תלוי בשיטת רש"י ותוס'. ולשיטת רש"י ממ"נ אסור. ולמ"ש ז"א דגם לרש"י הסברא בכ"מ כתוס' שי"ל זה חלק חברו. ובזה מיושב גם זה שהקשה הש"א סימן פ"ט לעיל שם על הרמב"ם דסובר אין ברירה ואיך פסק דעיסה חצי' של עיר הנדחת וחצי' של עיר אחרת מותרת דכמאן דפליגי דמי. הא אכתי לא מהני רק למ"ד י"ב ע"ש. ולע"ד דאדרבה משום דא"ב ויש על כל חלק רק ס' איסור א"כ מה"ת מותרת כל העיסה לשיטת הרמב"ם דס' מה"ת לקולא. ואם לחומרא י"ב חצי' ודאי מותרת מה"ת. ואי משום דמדרבנן לאיסור. הא מדרבנן יש ברירה:
ובזה מיושב נמי מה שהקשה היש"ש על הרמב"ם דפ' בפ"ד מא"ב דאם חלקו עשרה טלאים נגד תשעה טלאים וכלב דלא נאסרו כולם. אלא דוקא שכל אחד דמיו פחותין. והקשה היש"ש דבגמרא לא אמרו זה אלא למ"ד י"ב. ובאמת ל"ק דהרמב"ם לשיטתו דס' מה"ת לקולא ולומד זה מס' ממזר בסוף קידושין וכמבואר בפוסקים. וא"כ כששוין דמי הכלב מה"ת כולם מותרין למזבח. דעל כל א' אינו רק ספק שמא הוא נגד הכלב ומה"ת לקולא. ואם לחומרא יש ברירה מ"מ אינו נאסר רק הטלה שמוציא. אבל השאר ממ"נ מותרים. דאף אם אין ברירה ס' מה"ת לקולא. ואי משום דמדרבנן הוי לחומרא. בדרבנן י"ב. והא דפריך בגמרא בכורות ממשנה זו רק למ"ד יש ברירה והוצרך לאוקמי בפחותין משמע דלמ"ד א"ב ניחא אף בשוין משום דאם א"ב אפשר גם בדרבנן א"ב. וכמו דסובר ר"י בביצה. אבל למ"ד י"ב ודאי קשה. אבל למסקנא בביצה דבדרבנן י"ב ממילא גם לדידן ע"כ לומר דמיירי בפחותין כמו למ"ד י"ב. דגם כאן ליכא איסור רק מדרבנן דמה"ת הוי ס' לקולא. וא"כ גם לדידן י"ב:
אך קשה מהא דכתב הרמב"ם בפ"א מה"ת הל"כ הרי זה טו"ח מעורבין בכל קלח וקלח של העכו"ם אף עפ"י שמרחן העכו"ם וחיובם מדבריהם עכ"ל. הרי נתבאר דאעפ"י שאין כאן חיוב תרומה רק מדרבנן אף עפ"כ אמרינן א"ב. וע"כ משום דבא"י עיקר מה"ת וכמ"ש היש"ש דלא אמרינן בכה"ג ברירה. וא"כ ה"נ במ"ש לעיל דס' מה"ת שהוא לחומרא מדרבנן. מ"מ לא יאמר גם בדרבנן ברירה משום זה דהוי עיקרו מה"ת. ובאמת קשה שם על הכ"מ שכתב שבזה"ז דגם בא"י היי דרבנן י"ב. הא הרמב"ם כתב דאפילו היכא דהחיוב מדרבנן א"ב. וה"נ תרומה בזה"ז דמ"מ מיקרי עיקרו מה"ת:
ואפשר לומר דשאני התם דכתבתי לעיל דבשותפות בשדה יש לכל אחד ק"פ בחלק של חברו ולכך בכל חטה יש ודאי חלק ישראל שנתחייב במעשרות וחלק עכו"ם שפטור. וא"כ אף דמיירי בתרומה דרבנן שעיקר החיוב שם הוא מה שהגיע שליש ביד ישראל. וכמ"ש הכ"מ בשם הר"י קורקוס. מ"מ אם אין ברירה ודאי איכא חלק ישראל שנתחייב בתרומה מדרבנן. ורק אם נאמר דהלכה דיש ברירה אין כאן חלק ישראל. וכיון שעיקרו מה"ת גם בדרבנן לא אמרינן הלכה י"ב. אבל בעיסה חצי' של עה"נ גם אם א"ב אינו רק ס' איסור דלמא זה חלק של עה"נ. ואף דבכי האי גונא מדרבנן לחומרא. מ"מ כיון שאפשר דהלכה יש ברירה. ובזה ודאי אין כאן איסור בחלק של ע"א. בכה"ג גם מדרבנן לקולא. משא"כ אם נאמר דבכ"מ הלכה דא"ב. א"כ בעיסה אין כאן רק צד אחד שמא אין זה חלק עה"נ. וכן בטלאים שמא אין זה מחירו של כלב. וא"כ הוי ס' מה"ת מדרבנן לחומרא. ולכך לא מקשי בבכורות ממשנה זו רק על מ"ד י"ב. אבל לדידן דיש ס' לומר הלכה י"ב א"כ בכה"ג גם מדרבנן לקולא דהוי תרי צדדי לקולא שמא הלכה י"ב. ואף אם הלכה א"ב לא הוי רק ספק. ואף שאין זה ס"ס טובה כמו שכתב הש"א. מ"מ לגבי איסור דרבנן הוי תרי צדדי לקולא. דמה"ת ממ"נ מותר כיון דס' מה"ת לקולא:
אך למ"ש הנה יוקשה קושי' הש"א כיון דפסקינן כר"א בדשיל"מ דס' אסור איך פסקינן בחבית די"ב כיון שהוא מדרבנן. הא כיון דהוי ס' דדינא בדשיל"מ אסור. ותחומין הוי דשיל"מ ומה שתי' הש"א דשאני ס' דדינא. הנה למ"ש מוכח מדברי הרמב"ם דבדרבנן שיש לו עיקר מה"ת לא סמכינן להקל בס' דדינא. ואמרינן אין ברירה. מכ"ש דשיל"מ דחמיר מא"ד שיש לו עיקר מה"ת. ולמה נסמוך שם להקל משום ס' דדינא:
מיהו אפשר למ"ש האחרונים דלהרמב"ם ס"ס מש"א חשוב ס"ס. וא"כ גם בכאן הוי זה ס"ס שמא י"ב ואף אם א"ב דלמא איתרמי לי' חלקו. וס"ס בדשיל"מ מותר כמ"ש המ"א. עיין בכו"פ סימן ק"ב:
והנה לפ"ז לדידן שיש ס' דדינא אם יש ברירה או א"ב ולר"י דגם בחבית אסורה ע"כ דסובר להלכה אין ברירה. ואין כאן ס' דדינא. מיושב מה שפ' הרמב"ם להא דצנועים דמניחין מעות ואומרים כל הנלקט. וע"כ דהיינו כל המתלקט וכמ"ש היש"ש כדמוכח כן מטעמו של הרמב"ם. והשיג על הרמב"ם דזה רק אם י"ב. ומעתה כיון דהוי ס' דדינא אם י"ב שפיר העתיק הרמב"ם תקנה זו. כיון דאפשר דבאמת מתקנין בזה. ולכך הצנועין אין מושכין ידיהן מלעשות תקנה זו ודוקא לר"י אמרינן דצנועין אינה הלכה משום דלדידי' אין ברירה:
וגם בזה יש ליישב מה שקשה להרמב"ם דפסק ק"פ לכקה"ג. ופסק דאחין שחלקו מחזירין זל"ז ביובל איך מביאין בכורים וכמו שהקשו בגמרא לר"י אי לאו ק"פ כקה"ג דמי וכו'. ולפ"ז ניחא די"ל דלדידן חייב להביא בכורים משום דהוי ס"ס להחמיר שמא י"ב ושמא אף אם אין ברירה מתרמי לי' חלקו. והא דצריך להחזיר זל"ז ביובל ולא סמכינן שמא הגיע לו חלקו אף אם אין ברירה. י"ל דאין זה אלא למצוה בעלמא. ואח"כ ישאר כל אחד בחלקו וכמ"ש רש"י. מיהו מדברי הרמב"ם משמע דצריכין להחליף חלקם זל"ז וכ"כ הסמ"ג:
והנה הש"א הקשה לזו הסברא שגם אם אין ברירה איכא ס' שמא הגיעו חלקו. א"כ לר"י למה בחבית אסורה הא הוי ס' מדרבנן. ומה שתי' דר"י סובר כר"א דבדשיל"מ אסור הביא עצמו בשם הרמב"ן פסחים דר"י אין סובר כר"א. גם מר"ה הקשה בש"א שם דלמה דוקא משום דבדרבנן י"ב. אף אם א"ב הוי כאן סד"ר. ולענ"ד אפשר לומר דבאמת בזה פליגי ר"י ור"ה. דלר"י א"ב ויש לכל אחד בכל דבר חצי' שלו וחצי' של חברו ור"ה סובר דאין ברירה והוי ספק וי"ל דהחליפו חלקם וא"כ ממילא בדרבנן י"ב דמשום ס' אמרינן דהגיעו חלקו. והרי זה עצמו ברירה דאמרינן הוברר חלקו. ולאו משום ס' דדינא לחוד אמרינן דבדרבנן י"ב. אלא גם משום ס' בא"ב ומספקינן דהחליפו חלקם. ומכיון שבדרבנן אין מספקין בזה. ממילא יש ברירה:
אך לפ"ז יהי' נשאר קושית התוס' דא"כ מה מקשה על ר"י אי לאו ק"פ כקה"ג דמי איך מביאין בכורים. הא כיון דודאי חצי' שלו בשדה זו ממילא יכול השאר להקדיש. ונלע"ד ליישב דהנה עיקר מה שאנו אומרים קה"ג הוא מה שיכול לעשות בקרקע כל מה שחפץ לבנות ולהרוס לחפור בו שיחין ומערות וק"פ אינו יכול לעשות בקרקע כלל אלא לאכול פירותיה וכמבואר לשון הרמב"ם פכ"ג מהל' מכירה. ואם נאמר דק"פ לאו כקה"ג דמי היינו דזה לא נקרא אדמתך משום שאינו יכול לעשות בהקרקע כלום:
והנה בירושלמי ס"פ השולח איתא שם בזה"ל קנה שדה ביובל ר' אילא אמר קנה קרקע. ר' אבא בר ממל אמר לא קנה קרקע. איתיבי' ראב"מ לר"א ע"ד דאת אמר קנה קרקע יחפור בה בורות שיחין ומערות. א"ל התורה אמרה ושב לאחוזתו בעינה עכ"ל. ומעתה לפ"ז שפיר מקשה לר"י דאמר אחין שחלקו מחזירין זל"ז ביובל. והוא משום דבכל חלק שהגיע לאחד יש להשני חלק בו. ולפ"ז כיון דבעינן ושב לאחוזתו אסור כ"א לחפור בחלקו בורות שו"מ. דבכל אמה מקרקעו יש לחברו חלק דצריך להחזירו ביובל ובעינן ושב לאחוזתו בעינה. וא"כ אף שגם לו ודאי יש חלק בגוף שדה זו. מ"מ כיון שאינו יכול לשנות כלל בהקרקע משום חלקו של חברו שיש לו בכל מקצת מהקרקע. שוב גם אצלו לא נשאר רק ק"פ לא קה"ג. ואם לוקח אינו מביא וקורא משום זה דליכא אצלו קה"ג לשנות בגוף הקרקע גם כאן פטור. דאף שיש לו ג"כ חלק בגוף השדה. מ"מ משום חלקו של חברו דצריך להחזיר לו ביובל גם לו לא נשאר רק ק"פ. וא"כ שפיר הוכיחו בגמרא לר"י דק"פ כקה"ג דמי:
והש"א תי' דעיקר הקושי' דאינו קורא. וכיון שבכל חלק מהקרקע יש גם לחברו חלק בו לא קרינן בי' מארציך. וכמו באילן הסמוך לר"ה דבעינן שיהיו כל גידולי הפירות מחלקו. וכיון שבכל חלק מהפירות ובכל חטה חצי' של חברו אין כל הגדולין מקרקע שלו ולא קרינן בי' מארציך ע"ש. ולפ"ז יש ליישב לנכון ד' הרמב"ם דפסק ק"פ לאו כקה"ג דמי ואחין שחלקו מחזירין זל"ז ביובל. למ"ש לעיל די"ל דר"י ור"ה פליגי בהא דלר"י אם א"ב יש לכ"א חצי' בחלק חברו ולר"ה לא הוי רק ס' שמא החליפו חלקם וכל ס' בדרבנן לקולא. ממילא י"ב. ומעתה ניחא דלדידן דא"ב הוי רק מטעם ס' שמא החליפו חלקם. א"כ ל"ק כלל איך מביאין בכורים דהא הרמב"ם פסק בפ"ב הל' י"ד המוכר פירות אין המוכר מביא משום דאין לו פירות ואין הלוקח מביא משום דאין לו קרקע. חזר המוכר וקנה הפירות הר"ז מביא וקורא שהרי יש לו קרקע ופירותי'. וא"כ לפ"ז אחין שחלקו שפיר יוכלו להביא ולקרות שיקנו זמ"ז פירות דבזה ממ"נ קורא. דחם הקרקע שת"י הוא חלקו פשיטא דקורא מפירות קרקע שלו ופירות שלקח מחברו יכול להקדישם. ואי הקרקע של אחיו הוא חלקו ואין לאחיו בה רק קנין פירות. כיון דחזר וקנה משם הפירות שפיר מביא וקורא על הפירות שחזר וקנה אבל לר"י דבכל חלק ובכל חטה יש לחברו ומה"ט אין יכול. לקרות. ולזה אין מועיל גם מה שיקנה אצל חברו הפירות. דמ"מ לא גדלו כל הפירות על קרקע שלו:
ולכאורה הוי זה ראי' מפורשת דע"כ סובר ר"י דאין ברירה ובכל חטה אין שלו רק חצי' וכמ"ש רש"י דאל"כ מה מקשה מהבאת בכורים. אכתי אפשר בתקנה זו שיחזרו ויקנו זמ"ז מקצת פירות. וא"כ יהי' קשה על התוס' דדחו דעת רש"י מהא דמקשה על ר"י. דלכאורה אכתי קשה קושי' זו גם לשיטתם. ואפשר לומר דבמשנה תנן הפריש בכוריו ומכר את שדהו מביא ואינו קורא. והשני מאותו המין אינו מביא. ממין אחר מביא וקורא. והיינו משום דכתיב הגדתי. פעם א' הוא מגיד. ולפי זה הנה בתקנה זו שיקנו פירות זמ"ז ע"כ דכ"א אינו מביא מאותו מין שמכר. וא"כ למ"ש התוס' דמספקינן דלמא כל חלק עכו"ם הגיע לו או החצי. וה"נ כאן מספקינן דלמא כל חלק זה הגיע לזה או מקצתו ולפ"ז אכתי לא יצאנו בתקנה זו מחששא דאפשר דמאותו המין שקנה מחברו הוא באמת מה שהגיע לחברו ושלו הוא תחת ידו. ושארי המינים שת"י הם שייכים לחלק חברו ומה שאצל חברו שייכים לו. וא"כ אכתי אין מועיל כלום מה שקנה מין אחד מחברו ואותו המין לא יביא מתיך שדהו. דבזה אכתי י"ל דכל מה שהביא הוא מתוך קרקע חברו. בין מה שהביא ממה שת"י ובין מה שקנה הוא מחלק אחיו:
אך לדעת הרמב"ם נראה דלא מספקינן בזה שמא יש לכל אחד מקצת חלק חברו רק שמא החליפו חלקם של זה לזה. אבל כל חלק הוא חלק שלם. או של זה או של אחיו. דהא אמרינן בבכורות גבי בכור דאין חוזרת החלוקה לעולם אלא שמחליפין חלקם זל"ז ביובל וכמו שפסק הרמב"ם. א"כ ע"כ דהחלוקה אמת כל חלק אחד שלם השייך לאחד אלא שיש לספק שמא החליפו חלקם. ומעתה לפ"ז אם יקנו מין אחד זמ"ז שפיר יכולים להביא ולקרות. ממ"נ באם החלק שת"י הוא שלו הרי מן המינים של קרקע שלו הוא קורא. ואם מה שביד אחיו הוא שלו שפיר הוא קורא מאותו המין שחזר וקנה מאחיו ובגמרא לא מקשה רק על ר"י דע"כ סובר דבכל מקצת יש לשניהם חלק. דאל"כ אף באין ברירה היה חבית מותרת מטעם ספק דרבנן אבל להרמב"ם ל"ק כלל:
ועוד אפשר לומר אף אם יסבור הרמב"ם כשיטת התוס' מ"מ חייב בקריאה בתקנה זו משום ספק ספקא. דלמא מה שת"י הוא חלקו. ואם ת"ל שזה חלק אחיו דלמא מה שקנה אצל אחיו הוא מחלקו. וזה הוי ס"ס טובה. דדוקא ס"ס דלמא י"ב ודלמא הגיעו חלקו בזה שפיר כתב הש"א דאין כאן רק ספק אחד דלמא הגיעו חלקו. אבל כאן יש עוד ס' אף אם לא הגיעו חלקו דלמא מה שקנה מחלק אחיו הוא חלקו:
ועוד לפי מ"ש הרמב"ם פ"ד מה"ב הל"ה דאם כבר הפריש המוכר אין הלוקח חייב להפריש ואם הפריש מביא ואינו קורא. ולפ"ז גם לשיטת התוס' שיש לספק דלמא הגיעו חצי' של חלק חברו מ"מ כשיקנו מקצת פירות זמ"ז ויפריש גם מאותו שת"י ודאי כאן מ"מ חייב בקריאה אם על פירות מין זה שת"י. או ממה שקנה מחלק אחיו. דודאי אחד מהן הוא מקרקע שלו ופירותיו:
אך י"ל דז"א דהא בכורים אינן בכל השדה רק אותה שביכרה תחלה א"כ י"ל דאילן שביכר כאן וכאן הם חלק השייך לאחיו. כיון דאפשר דקצת חלק אחיו הוא בתוך שדהו. א"כ אפשר דבאותו המקצת הם הבכורים וכן בחלק אחיו הבכורים הם מחלק אחיו. ולפי זה א"א בתקנה זו שיקנו פירות זמ"ז ויביאו ממין אחד דאכתי אפשר דכל הבכורים הם מחלק של א' ולא ידעינן מי הוא:
אמנם לזה י"ל דתלוי בפלוגתת רש"י ותוס' ביבמות (דף ל"ח) גבי ס' ויבם ע"ש דלשיטת רש"י כל היכא דיש לו זכות בודאי בחצי חלק שדה מטעם ירושה שוב אמרינן דהוי ודאי בכל השדה. והתוס' חלקו שם והאריך בזה בטוב טעם חמי זקני הגאון בספרו ברוך טעם ע"ש. ולפ"ז מ"ש הנה לשיטת רש"י שפיר מועיל התקנה זו שיקנו פירות זמ"ז. דבזה ממ"נ אם החליפו חלקם וכל מה שהגיע לאחד שייך לחברו שפיר יכול לקרות על הפירות שקנה שהם מקרקע שלו. ואי אמרינן שמא אין כל חלק חבירו הגיע לידו רק מקצת ובאותו מקצת הם הבכורים. הא לפ"ז כיון שיש לו ודאי חלק בשדה זו מדין ירושה שוב הוי ודאי בכל השדה. ושפיר יכול להביא ולקרות מן האדמה אשר נתת לי כיון דדין תורה הכי דכל שהוא ודאי במקצת אוקמינן אותו ודאי בכל השדה. והגם שאין זה אלא מטעם דאין ס' מוציא מידי ודאי וקמי' שמיא הספיקות גלוים ויכול להיות שהוא של אחיו. מ"מ כיון דלדידן מטע"ז הי' נשארים כל הנכסים ברשותו שוב ממילא גם קמי' שמיא הנכסים שלו הם ויכול לומר נתת לי וא"כ ניחא דברי הרמב"ם דמחזירין זל"ז ביובל הוא רק משום החששא שמא החליפו חלקם ולא הגיע לכל אחד אפילו מקצת מחלקו. ולחששא זו שפיר מועיל התקנה שיקנו זמ"ז ואי משום ס' דאין לו רק מקצת חלק אחיו. הא לחששא זו באמת היה נשאר ודאי בכל השדה. ולחששא זו א"צ להחזיר גם ביובל משום דד"ת הכי דאוקמינן אותו ודאי בכל השדה ושפיר יכול אשר נתת לי. ודוקא לר"י פריך בגמרא דכיון דסובר גבי חבית דרבנן דא"ב ע"כ דסובר דודאי יש לכל אחד בכל מקצת חלק ואין בזה ספק. אבל לדידן דגם אם א"ב הוי מטעם ספק א"כ מצד ספק זה שמא הגיע מקצת חלקו של חברו אין זה ספק המגרע. דמצד ספק זה אוקמינן אותו מד"ת ודאי בכל השדה כיון דהוא ודאי במקצת. ומשום זה לא הי' צריכין להחזיר זה לזה ביובל. ורק משום חששא דשמא כל חלקו אצל חברו לזה מועיל התקנה שיקנו זמ"ז פירות:
אך יש לדחות דז"א דכאן לא מיקרי ודאי כיון דמ"מ איכא החששא שמא כל חלקו שת"י הוא של חבירו ואין לו בזה כלום ומשום חששא זו צריך להחליף חלקו ביובל שוב הרי לא הוי ודאי כלל בנכסים שת"י שיש בהן זכיה מדין ירושה וא"כ ה"נ איכא לספק שמא יש לו מקצת ירושה במה שת"י ומקצת אצל אחיו. והבכורים על מקצת של אחיו. ומשום זה שמספקינן שמא יש לו מקצת ירושה במה שת"י לא מיקרי ודאי דהרי אין זה אלא ספק. ועפ"י האמת צריך להחליף ביובל חלקו. ע"כ נראה כמ"ש דהרמב"ם סובר דהחששא שמא החליפו חלקם. ולזה מועיל התקנה שיקנו זמ"ז פירות. ולר"י יש בכל מקצת חלק חברו ומה"ט סובר דחבית אסורה להוליך. ועי' בר"ש פ"י דדמא מ"ז הביא מירושלמי דפליגי בה דלר"א החששא שמא החליפו חלקם. ולר"י יש לכל אחד חצי חלק חברו. לפ"ז מבואר דר"י לשיטתו. ואף שהרמב"ם פוסק כר"י ל"ק דהרמב"ם מפרש פי' אחר במשנה וכמ"ש הכ"מ ותוי"ט. אבל למה שפי' הר"ש פליגי בסברא זו. ולפ"ז י"ל דהרמב"ם לענין זה דשייך ברירה סובר ג"כ החששא שמא החליפו כל חלקם זב"ז וכמו לר"א לפי פי' הר"ש ור"י לשיטתו ומה"ט חולק גם בחבית ולכן הקשה עליו ר"י אבל להרמב"ם ניחא:
נחזור לעניני ברירה. בגמרא גיטין אמר אביי קא בעי לי' תולה בד"ע ופשיט לי' תולה בדע"א וכתב רש"י תולה בד"ע מדאתני ברישא גלה בדעתו שהי' פוסח על שתי הסעיפים. וליכא למימר הוברר דמעיקרא דעתי' להאי. אבל זה שתולה בדע"א גמר בדעתו מעיקרא לאיזה שתצא. וקשה ע"ז איך יתכן החילוק בזה גבי הא דלוקח יין שאומר שני לוגין שאני עתיד להפריש. דאמרינן דהוי זה תולה בד"ע. ומה מגרע שם תולה בדע"ע. הא ליכא בזה גילוי דעת להיפך שלא נוכל לומר אח"כ הוברר דמעיקרא הוי הכי. דהרי לפי פי' רש"י כאן עיקר הטעם מדאתני ברישא הוי גילוי דעת להיפך שלא היה מעיקרא דעתי' להכי. אבל בלוקח יין דהוא תולה בד"ע ל"ל הכי ובריטב"א כאן כתב לפרש טעמי' דאביי דבת לה בדע"א שפיר שייך ברירה דהרי לא היה הדבר תלוי ברצונו אלא במקרה ובכי הא א"ל דכשנעשה הוברר הדבר למפרע שזה הי' ראוי להעשות או שזו היתה ראויה לצאת בפתח תחלה ונמצא למפרע כשיכתוב הגט לשמה נכתב. אבל בתובד"ע היכי שייך לומר דהוברר הדבר למפרע הא אפשר דהשתא דקא מימלך. ועיקר ברירה הא כתבינא לעיל בר"ש דהיינו בדבר שאינו חל אלא למפרע אבל בדבר שאינו חל אלא מכאן ולהבא זה אין ברירה ובתובד"ע איכא למימר דהשתא דקא מימלך ומהשתא הוא קל ואינו ראוי לחול למפרע:
והנה מראשית הדברים שכתב בתולה בדע"א אין הדבר תלוי ברצונו אלא במקרה. נראה לכאורה הכוונה כמ"ש הרמב"ן גבי אם ירצה אבא שהגם שהוא מתנה על ד"א כיון שהדבר מסור בלב למ"ד א"ב לא אמרינן הוברר שרצה משעה ראשונה. והיינו משום דהוא תלוי בלבו ובחירת האדם ומשתנה לפי עת וזמן לא שייך לומר שכן הי' ראוי או שכן הי'. אבל דבר התלוי במקרה אמרינן דהמקרה הי' ראוי' להעשות גם מקודם בזה האופן. וכ"כ הריטב"א ג"כ לקמן גבי אם ירצה אבא וז"ל מפני שהוא ענין שאינו תלוי במעשה אלא ברצון ובכי הא לא שייך ברירה אלא למ"ד י"ב עכ"ל אבל א"א לומר כן דא"כ האיך הביאו בגמרא לחלק דאם ירצה אבא הוי תולה בדע"א ומועיל. הא מ"מ הדבר תלוי ברצון לא במקרה ונוכל לומר דהשתא דקא מימלך. ועוד גבי מי שתצא מפתח תחלה הא ג"כ תלוי ברצון שנתעורר לה לצאת ונוכל לומר דהשתא היא דקא מימלכה להיות יוצאה מפתח. גם מה שהביא לענין זה כאן מ"ש לעיל דבדבר שאינו חל אלא מכאן ולהבא זה אינו ברירה. קשה מה שייכות הוא לכאן דאדרבה התם אנו אומרים דבזה א"צ לטעמא דברירה ואפילו למ"ד אין ברירה מועיל מכאן ולהבא. אבל כאן ע"כ אנו צריכין לומר הוברר למפרע. וכן מה שסיים ובתולה בד"ע איכא למימר השתא קא מימלך ומהשתא הוא חל ואינו ראוי לחול למפרע ג"כ קשה בהא דלוקח הא בזה כבר גמר בדעתו דאלו הלוגין שיפריש יהיו תרומה ורק שצריכין אנו כאן לדון במקרה אם היה מפריש אז הב' לוגין היה ג"כ אלו הב' לוגין תרומה ואמרינן הוברר הדבר למפרע שאלו הב' לוגין הן תרומה. אבל לענין רצון כבר גמר בדעתו ופי' דבריו דמה שיפריש יהיה תרומה ולמה נאמר דזה הוי תובד"ע והשתא הוא דמימלך כיון דכבר פי' דבריו וגמר בדעתו להכי. ולכאורה עדיף זה ממי שתצא מפתח דאכתי הדבר תלוי ברצונה. וכאן אין הדבר תלוי רק במקרה:
אמנם ז"א דכאן ודאי הדבר תלוי ברצון לא במקרה דמוכח מגמרא ומרש"י דמה שהתנה כאן שעתיד להפריש היינו כשיהיו לו כלים. ועתה שותה מן הנוד וכל מה שנכנס לפיו הוי חולין. ומה שיפריש אח"כ בכלים יהיה תרומה. וא"כ לפ"ז אם אינו רוצה לשתות רק מעט. התרומה שיפריש הוא בראשית הנוד ובתחלתן. ואם שותה הרבה מן הנוד יהיה התרומה שיפריש מאמצען או מסופן. וא"כ לא נוכל לומר דהוברר הדבר למפרע שאלו הב' לוגין היו התרומה אלא כשנאמר שמתחלה רצונו שלא לשתות רק מעט או הרבה. וא"כ הדבר תלוי רק ברצונו כמה שישתה. ונוכל לומר דעתה נעשה רצונו אם מעט אם הרבה. אבל אכתי קשה מה חילוק בין תלוי ברצונו או ברצון אחרים דגם שם יכול להיות השתנות הרצון. ובשלמא כאן באיזה שארצה אגרש שפיר כתב רש"י דהוי גילוי דעת להיפך שלא היה מבורר בדעתו. אבל בלוקח יין למה לא נאמר דהיה רצונו כמה שישתה בעת שהתנה והתרומה שהפריש אח"כ היא התרומה שהיה ראוי' לחול למפרע. וביותר קשה לשון רש"י בגיטין שכתב בהא דלוקח טעמא דהאוסרין דלית להו ברירה בתבד"ע שהוא עצמו מוציא את היין. משמע שאם אחר היה מוציא את היין מועיל לכ"ע. וזה ודאי לכאורה תימה מה הפרש ביניהם. דהוצאת היין לתרומה הוא מקרה אצלו כמו לאחרים. מיהו אפשר דכונת רש"י מוציא היין היינו לשתותו לחולין שתלוי ברצונו כמה שישתה. וכיון שזה אפשר נשתנה ממילא משתנין הב' לוגין. אבל מ"מ קשה החילוק בין רצונו דאמרינן שנשתנה. ובין תולה ברצון אחרים. ומכ"ש שקשה לס' הריטב"א שגם גבי אם ירצה אבא כתב ג"כ דלא שייך ברירה משום שתלוי ברצון. א"כ למה חלקו בזה בגמרא להא דהלוקח דהוי תולה בד"ע וכמ"ש:
והנלע"ד לומר דגבי רצין שעשוי להשתנות הוכיח סופו על תחילתו אמרינן. תחלתו על סופו לא אמרינן והוא כעין שאמרו שמא מת לא חיישינן. שמא ימות חיישינן. והיינו דכל דבר שאפשר להשתנות חיישינן מתחלה שישתנה ומעתה נוכל לומר החילוק דגבי לאיזה שארצה אגרש או בב' לוגין שאני עתיד להפריש. הנה הגם שאפשר שהיה הדבר מבורר ברצון בעת התנאי איזה יגרש או כמה ישתה לחולין מ"מ כיון דתלה הדבר ברצונו וכל רצון עשוי להשתנות שוב לא מיקרי מבורר הדבר. דאכתי אפשר לא יוגמר הדבר כפי רצונו עתה וחיישינן שמא ישתנה רצונו. וכיון שלא מיקרי מבורר אין המעשה חל על הספק. וגם בכלות המעשה אמרינן שאין ראוי לחול למפרע משום שאין מבורר מתחלה דדלמא השתא קא מימלך. וגם זו החששא היה לנו מתחלה בעת התנאי שישתנה רצוני ולכך אין הדבר מבורר. משא"כ בתולה בדע"א כמו באם ירצה אבא דאף אם ירצה פעם אחד סגי. ואם היה נודע לן ע"י דבעת הקידושין ירצה האב חלין הקידושין אף אם אח"כ לא ירצה. הקידושין קידושין א"כ כשרוצה אח"כ לזה נצרך רק לומר שמא נשתנה מעת הקידושין והוי כמו שמא מת דלא חיישינן. ושפיר אמרינן הוכיח סופו על תחלתו דגם בעת הקידושין הי' רצונו זה. משא"כ תובד"ע דגם אם נאמר הוכיח סופו על תחלתו שזה היה רצונו בעת האמירה. אכתי כיון דתלה ברצונו ואפשר לו להשתנות לא מיקרי מתחלה מבורר ואין המעשה חל על הספק ולכך א"א שיחול הדבר למפרע. וזה י"ל כונת רש"י כיון שהתנה ברישא גילה בדעתו שהיה פוסח על שתי הסעיפים. והיינו הגם שהיה מבורר ברצונו לאיזה אשה יגרש. מ"מ כיון שהתנה לאיזה שארצה אגרש גילה בדעתו דהיה אפשר לו שישתנה רצונו ולכך ליכא למימר הוברר דמעיקרא דעתו להכי כיון דהתנה ותלה ברצונו אכתי לא הוה מבורר מעיקרא. וא"כ אף שנאמר הוכיח סופו על תחלתו מ"מ בעת התנאי לא הוה מבורר כיון דתלה ברצונו והיה אפשר לו שישתנה רצונו. ובדקתי ומצאתי להדיא בחי' הרמב"ן שכתב הטעם על ב' לוגין וז"ל שהרי אפשר שנתחלף המעשה ואין דעתו נבררת משעה ראשונה לזה עכ"ל. מתבאר להדיא הטעם והחילוק שהסברתי. ועי' עוד שם באריכות דבריו דמוכרח כן. ורבא ס"ל דאין חילוק למד"ס י"ב. דאם היה ברצונו בעת התנאי לא חיישינן שישתנה תיכף. דל"ד לשמא ימות דחיישינן. וא"כ בכלות המעשה שפיר נאמר דהוכיח סופו על תחלתו. או שרבא סובר דאין חילוק למ"ד י"ב והגם דבשעת המעשה היה לן הדבר בספק שמא ישתנה מ"מ יוכל המעשה לחול אף בספק:
ובזה יש ליישב מה שהקשה המהרש"ל ומהרש"א אמאי לא פריך הגמרא גם מר' יוסי דסובר בגיטין שם ג"כ דלכי מיית הוי גיטא וע"כ דמחלק בתובד"ע או תולה בדע"א. ולמה שכתבתי יש לומר דמר' יוסי הוה קשה ג"כ לטעמי' דעיקר הסברא בתבד"ע דמ"מ כיון שתלה ברצון. ורצון אפשר שישתנה ולכך בשעת חלות המעשה הדבר לן בספק. וא"כ לר"י דסובר בר"ה דאדם נידון בכל יום ואמרינן שם בגמרא כמאן מצלינן האידנא אקצירי ומריפי כר"י. א"כ קשה בזה שנותן הגט באם ימות מחולי זה. הרי בשעת נתינת הגט הדבר לן בספק. דגם אם ראוי למות מחולי זה יוכל הדבר להשתנות ברחמי שמים. ובמה שנידון בכל יום ודבר יום ביומו כתיב. א"כ מה חילוק יש בין תבד"ע לתבדע"א. משא"כ לר' יהודה דגז"ד נחתם ביוה"כ א"כ אם ראוי למות מחולי זה שפיר הגט חל מעכשיו ולכך לדידי' שפיר הסברא לחלק בין תלה בד"ע לתבדע"א. דבתבד"ע לא מיקרי הדבר מבורר כיון שעד גמר המעשה אפשר שישתנה רצונו א"כ בתבד"א אם כבר מבורר רצון אחרים הרי שפיר חל כאן המעשה בודאי. ורק שיש לנו ספק איך הי' רצון האחרים בשעת המעשה. לזה אמרינן הוכיח סופו על תחלתו:
ועל פי פשוט י"ל דכמו שכתב רש"י הטעם דכיון דאתני גלי אדעתיה שהיה מסופק וא"א לומר הוברר למפרע דודאי דעתי' להכי. ה"נ לר"י דסובר אדם נידון בכל יום. א"א לומר הוברר דמנתינת הגט היה ראוי למות מחולי זה. והדבר מתחלה היה בספק. א"כ לר"י א"א לחלק בין תבד"ע לתבד"א. אך לפ"ז א"כ קשה כיון דלר"מ ע"כ דלרי"ו טעם אחר לחלק בין הא דלוקח להא דגיטין. א"כ מנא ידע להקשות לר"י דיש חילוק בין תבד"ע לתבדע"א. דלמא סובר החילוק כמו לרי"ו:
אך אפשר לומר בדרך אחר דודאי ר"מ ידע סוף הברייתא דמסיים הטעם שמא יבקע הנוד הוי כמו שמא ימות ומאן דחייש בהכי חייש בהכי. א"כ לר"י דסובר הרי היא כא"א לכל דברי' ופרש"י דאוכלת בתרומה. ע"כ דלא חייש לשמא ימות. דאל"כ איך אוכלת בתרומה שמא ימות מחולי זה והוי גט מעכשיו. וע"כ דלא חייש לשמא ימית וה"נ לא חייש לשמא יבקע הנוד. וא"כ הא דאוסר בלוקח יין הוא משום דלית ליה ברירה בכה"ג. וע"כ דמחלק בין תבד"ע לתבד"א. אבל לר"י אפשר לומר דסובר בכל גוני ברירה. וגבי הלוקח הוי הטעם משים שמא יבקע הנוד וכדמסיק רבא. ולמסקנא ע"כ לומר דגם ר"י סובר האי טעמא. והא דהוי' א"א לכל דברי' לבד מתרומה. וכ"כ הפנ"י דלמסקנא לבד מתרומה. וא"כ מיושב קושי' המהרש"ל ומהרש"א:
אך לפ"ז איך מקשה מהא דר"ש דל"ל ברירה בתבד"א דלמא התם הטעם משום שמא יבקע הנוד. ואם הגירסא בקושי' רבינא היה ניחא דר"מ סובר באמת דר"י ור"ש סברי הטעם מבקיעת הנוד רק ר"י ע"כ אין סובר זה מדאמר כא"א לכל דברי'. אך מהרש"ל מוכיח דהגי' גם בזה ר"מ ע"כ נראה לומר דודאי ר"מ חילק בין דבר העומד להתברר דבזה סובר ר"י ברירה וכמ"ש התוס'. ולכך גבי לוקח יין אוסר וסובר דאין ברירה משום דחייש לשמא יבקע הנוד וא"כ אין עומד להתברר אבל לר"י דאמר כא"א לכל דברי' ומוכח דלא חייש לשמא ימות וה"ה לבקיעת הנוד. א"כ גבי ב' לוגין ג"כ הדבר עומד להתברר שאותן הלוגין שיפריש יהיה תרומה. וע"כ דמחלק בין תבד"ע לתבד"א. והשתא מקשה עוד מר"ש דאף אם נימא גבי ב' לוגין סובר ר"ש הטעם כר"י משום בקיעת הנוד אין הדבר עומד להתברר שמא לא יבוא לידי הפרשה לעולם מ"מ גבי אם ירצה אבא ג"כ אין הדבר עומד להתברר וכ"כ המהרש"ל. והיינו דאף מה שירצה יתברר אבל אם רצה משעה ראשונה זה לא יתברר. וכמ"ש הרמב"ן על זה הטעם דלא אמרינן הוברר משעה ראשונה בדבר שתלוי ברצון. הרי דבעינן שנודע שירצה בשעת הקידושין וזה אין עומד להתברר כלל. ואעפ"כ סובר ר"ש דמקודשת א"כ ממנו מוכח דיש חילוק בין תבד"ע לתבד"א. ורבא דהשיב לו התם הטעם כדאמרינן משום שמא יבקע הנוד סובר דאין שם שייכות כלל לדין ברירה אלא משום זה לחוד אסרי. משא"כ ר"מ סובר דמשום חשש דשמא יבקע הנוד הוי הטעם דל"ל ברירה שאין עומד להתברר משום זה. ולכך מקשה מר"ש. וגם מר' יהודה משום דמדבריו מוכח דאין סובר החשש דשמא יבקע הנוד וא"כ גם בשם עומד להתברר מיקרי:
והנה הר"ן כתב בע"מ שירצה אבא הוי דבר העומד להתברר ונראה דהוא לשיטתו בקדושין דמבואר בדבריו שם דבין אם נפרש ע"מ שירצה יאמר הן או ע"מ שלא ימחה או שישתוק. הכל קאי התנאי מכאן ולהבא ככל שאר תנאים. ולכך כשיתקיים התנאי מקודשת. ובע"מ שיאמר הן אפילו אם מתחלה מיחה ואח"כ אמר הן מועיל ע"ש. ודבר זה ודאי עומד להתברר בשמיעת האב. והפנ"י מקשה שם דאיך אפשר שיהי' מועיל מה שאחר מחאה יאמר הן הא מכאן מוכח דתלוי זה בדין ברירה. וע"כ אנו צריכים לומר דהוברר דאם מתחלה בשעת קידושין היה שומע האב הי' גם כן מתרצה. ואם בתחלת שמיעתו מוחה איך נאמר על שעת קידושין דהוברר דהי' מתרצה והניח בתימה. ולע"ד ל"ק כלל דהא כתב רש"י הטעם דבכל תנאי בעלמא לא שייך ברירה משום דבידו לקיימו ודעתו לקיימו משא"כ באם מתי דתלוי התנאי במי שחייו ומיתתו תלויין בידו וכן בע"מ שירצה אבא דאין זה בידו. אף דהוי תנאי דלהבא מ"מ במה שיתקיים התנאי יחול הקדושין למפרע זה תלוי בדין ברירה משום דבשעת התנאי אין בידו לקיים וכן מבואר מלשון רש"י גיטין ד"ה לא רצה וכו'. דעיקר הקושיא במה שחלין הקדושין בתנאי זה למפרע. אבל עיקר התנאי הוא מכאן ולהבא שירצה האב בשעת שמיעתו. ומה שהקשה דא"כ מתני' שלא כהלכה. כבר העיר בעצמו דכאן הוי דבר עומד להתברר:
אמנם מה שקשה לי בד' רש"י גיטין שם ד"ה ולכי מיית הוי גיטא שכ' וז"ל ואע"ג דכשנתן הגט מספקא לי' אם יחי' אם ימות ותלה התנאי בדעת מי שמיתתו וחייו תלויין בידו וכשמת אמרינן הוברר הדבר דמשעת נתינה היה ראוי למות מאותו חולי עכ"ל. ועתה קשה למה הוצרך לזה שהוברר שמשעת נתינה היה ראוי למות מאותו חולי. הרי אף אם לא היה ראוי למות אם אח"כ נתהוה לו שמת מאותו חילי הרי מ"מ נתקיים התנאי ולמ"ד י"ב מועיל תנאי כזה. ולמ"ד ב"ב א"כ אין מועיל תנאי שאין בידו להיות חל המעשה למפרע. ואפשר למ"ש לעיל דכאן עיקר הקושיא לחלק בתבד"ע לר"י דגז"ד נחתם ביוה"כ. ממילא א"כ הוברר אח"כ דמשעת נתינה היה ראוי למות מאותו חולי וצ"ע:
אמנם הרמב"ן כתב דהא דאמרינן ברירה בע"מ שירצה אבא אף שאין זה רק מתנה על דבר א' לפי שהוא דבר המסור ללב וכל כה"ג למ"ד א"ב לא מהני דלא אמרינן הוברר הדבר שרצה משעה ראשונה. וכי קי"ל כסתם מתני' דע"מ שירצה אבא אליבא דר"י הוא דע"מ שלא ימחה הוא עכ"ל. מבואר דבריו דע"מ שלא ימחה לכ"ע לא שייך דין ברירה ואין זה מקרי דבר המסור ללב. ודבר זה צריך ביאור אם גם בע"מ שיאמר הן הוי כע"מ שלא ימחה דאין שייך דין ברירה. או גם בזה תלוי בברירה. וגם הסברא לחלק למה לא מיקרי זה דבר המסור ללב. ולכאורה גם בע"מ שלא ימחה דצריכין אנו לומר שגם בשעה ראשונה אם היה שומע לא היה מוחה דבר זה ג"כ בכלל המסור ללב. דמי יודע איך היה רצונו אז כשהיה שומע הי' מוחה:
וראיתי זה פלוג' בין אחרונים דבס' או"ח על קדושין כ' דדווקא על מנת שיאמר הן תלוי בדין ברירה אבל ע"מ שישתוק או שלא ימחה שוין. והטעם כמ"ש התוס' גבי באם מת האב קודם ששמע אפ"ה מקודשת. דאמרינן דעת האב אילו היה שומע הי' שותק. וה"נ לענין גוף התנאי אמדינן דעת האב אילו הי' שומע מיד בשעת קידושין הי' שותק מכ"ל ובס' עצי ארזים סימן ל"ח ס"ק כ"ד כ' דד' הרמב"ן הוא דוקא בע"מ שישתוק דזה ודאי לא קאי רק על שעה מועטת בשעת השמיעה והוי גם דבר המסור ללב. לא אמרינן בזה הוברר משעה ראשונה אבל בע"מ שלא ימחה דכל אימת שמוחה בטלי הקדושין וכיון שאינו מוחה כל שעה ושעה שפיר אמרינן דהוא מרוצה בריצוי גמור וגם בשעת הקדושין היה מרוצה. וכן בע"מ שיאמר הן כיון שנתקיים התנאי והוציא מפיו ג"כ מהני גם למאן דאמר אין ברירה:
ונלע"ד דבריהם דחוקים אלא נראה דודאי ע"מ שיאמר הן תלוי בדין ברירה דכיון דזה תנאי בקו"ע. וכל תנאי כזה צריך לברר בעדים דנתקיים התנאי. ובלא בירר משמע מד' הפוסקים דלא הוי גם ס"ק ודמי לאומר מנה הלותיך והלוה אומר א"י אם הלויתני. וגם להרמב"ן דנאמן לומר קיימתי התנאי באין מכחישו מ"מ הוא דוקא היכא שהוא יודע בבירור שנתקיים התנאי. אבל כאן שנאמר דגם בשעת הקדושין הי' אומר האב הן גם הוא אינו יודע. ובכה"ג כ"ע מודו דלא הוי קדושין ורק למ"ד ברירה הרי אמרינן דהוברר הדבר דגם מתחלה היה אומר האב הן והוי ודאי קדושין. וא"כ דין זה ודאי תלוי בדין ברירה. אבל ע"מ שלא ימחה דהוי תנאו בשב ואל תעשה אף למ"ד אין ברירה ובכה"ג שאין התנאי רק בשוא"ת אין מבטלין הקדושין דמ"מ הרי לא מיחה ונתקיים התנאי. ועי' בב"י מה שכתב לחלק גבי על מנת שאראך ר' זא או ע"מ שיש לי. ואף דהתם הוי רק ספק קידושין. בע"מ שלא ימחה ממילא לא הוי רק ס' קדושין שמא ימחה אחר זמן. ועי' במהרי"ט ח"א סימן קי"ב דאף היכא דלא שייך עליו לברר יש חילוק בין קום ועשה או בין שב וא"ת. וה"נ כאן שיש ספק בדעת האב בשעת הקדושין כיון דהוי תנאי בקום ועשה עדיין לא חל המעשה עד שנדע שנתקיים התנאי ועי' בקצה"ח סימן רמ"א דבתנאי בקו"ע אוקמינן אחזקה דקודם עשיית הדבר עיין שם. ורק למאן דאמר יש ברירה הרי הוכיח סופו על תחלתו. א"כ נודע לנו דנתקיים התנאי.