עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד
סימן א
שאלה שוחט שנמצא שאבד חוש ההרגשה מהו הדין של הבשר. והכלים למפרע:
תשובה. הנה לכאורה דין זה תלוי בפלוגתא ביו"ד סימן א' והנה הראיה שהביא הט"ז שם מהא דמקוה שנמדד ונמצא חסר ע"ש. לכאורה צ"ע דהא הטו"מ כתבו דאם מסתפק מיקרי יודע. וא"כ אף דשכח זה כמה אפשר דעד עתה היה מסתפק בזה ומספק היה אוסרה. ועתה נראה לו לומר על איסור זה דמותר ולא דמי למקוה:
אך באמת יש להסביר גם במקוה כן באם היתה יתרה על השיעור ועתה נמצאת חסרה טפה אחת מהשיעור. אף דאפשר לטפה אחת להחסר בב"א כמ"ש בתשובת ח"צ סימן ג' מ"מ כיון דהתחיל להתחסר כבר אף דחסרון זה לא פסלה עדיין תלינן דגם טיפה זו נחסרה זה כמה. א"כ בשוחט ג"כ כיון דהתחיל לשכוח תלינן דגם שכחה זו הפוסלו שכח זה כמה. וראיתי בשו"ת ב"ח סימן א' שהשיג ג"כ על הט"ז דל"ד למקוה דתיכף שחסר מקצתו אין הטובל עולה מטומאתו כל עיקר. הלכך כיון דחסר ואתא אתרע לחזקה מקמי הכי טובא ולא ידעינן מאימת אזלינן לחומרא. משא"כ בשוחט דאף דשכח ואתא אפשר שכח מקצת דברים שאינם אלא חומרא בעלמא עכ"ל. הרי מוכח דלדעתו אם נוכל במקוה ג"כ לומר כן כמו אם נחסר רק טפה אחת מהשיעור היינו אומרים דהשתא נעשה אף דהיתה יתרה מהשיעור וע"כ דהתחילה להתחסר מכבר. ולכאורה נראה כן מלשון רש"י נדה (דף ב') דפי' על הא דאמרו שם חסר ואתאי וז"ל והואיל ואיתרע לה לחזקה מקמי הכי טובא ולא ידעינן אימת הלכך ריע טפי מבאשה עכ"ל. משמע דוקא ביצא ודאי מחזקתה מכבר. אבל בטפה אחת דאפשר דלא יצאה כלל מחזקתה. אף דודאי התחילה להתחסר מכבר לא תלינן דגם טפה זו חסרה מכבר. ואין להוכיח מהא דאיתא בסי' ר"א סעיף ס"ה דאם לא הוחזק להיות מימיו מתמעטין פחות ממ"ס א"צ לחזור ולטבול. וכתב הש"ך דוקא אם נמצא שלם. משמע דלא נחסר אפילו טפה אחת. דשאני התם דעכ"פ זה הוחזק להיות מימיו מתמעטין אלא דלא ידעינן אם פחות מהשיעור וכיון דנמצא חסר אפילו טפה אחת אמרינן דנחסר זה כמה כחזקתו משא"כ במקוה דלא ידעינן כלל אם דרכה להתחסר:
אמנם נראה להוכיח מש"ס קידושין (דף ע"ט ע"א) בפלוגתת רב ושמואל ע"ש דהש"ס מקשה לשמואל ממקוה ומשני התם חסר לפניך ומקשה הגמרא ה"נ כן. ומתרץ השתא הוא דבגרה. ומקשה ה"נ השתא הוא דחסר ע"ש וקשה הא ע"כ המקוה לא השתא הוא דחסרה דהא חסר ואתאי ולכן יצאה מחזקתה זה כמה. אבל כאן השתא היא דבגרה ומוקמי' אותה בחזקה קמייתא ומאי מקשה. ע"כ נראה דודאי במקוה ג"כ אפשר דהשתא חסר וכגון שנמצא חסרה טפה אחת מהשיעור ומה שאמרו חסר ואתאי היינו מה שהי' יותר מהשיעור. ומ"מ כיון דיש רעותא דהתחיל להתחסר אמרינן דגם טפה זו נחסרה מאז. והשתא מקשה שפיר דהא התם ג"כ בהאי יומא דמישלם שית עשוי' להשתנות וכמ"ש רש"י ז"ל. ואף דאין לה עדיין חזקת בוגרת מ"מ דמי לרעותא דמקוה דהגם דלא יצאה עדיין בזה מחזקתה וכמ"ש התוס' בנדה שם דמשום דרגילות להתחסר מעט מעט לכך איכא למימר דמעיקרא חסר. והיינו משום דעשוי להשתנות במשך זה הזמן שהתחילה להתחסר. ה"נ כאן דעשוי' להשתנות מצפרא. איכא למימר בצפרא בגרה. וא"כ מקשה שפיר דאם כאן לא נחשוב הרעותא ונומר דהשתא בגרה. גם במקוה נאמר כן אף דיש רעותא דחסרה. מ"מ האי טפה דפחתה השיעור אפשר דהשתא נעשה. ובאמת גם המקשה ידע מהסברא דחסר ואתאי. ומ"מ מקשה שפיר וכמ"ש:
ובזה יש לתרץ קושית התוס' שם ד"ה ושמואל דמקשו דהא גם על רב קשה דהא ס"ל כן דוקא באין חזקה דנערות ולפי מה שכתבתי לא קשה כלל. דהא גם המקשה ידע מזה דחסר ואתאי. וא"כ איך יוקשה מזה על היכא דאין רעותא בחזקה וכבמקוה. אלא מקשה על האי יומא דמשלים שית דזה דמי למקוה כנ"ל. (ואין לדחות ולומר דלא ידע המקשה מסברא דחסר ואתאי. וגם התרצן לא רצה לתרץ כן משום דלפי המסקנא בנדה הוי הטעם משום דהוי תרתי לרעותא. ואין חילוק בין חסר ואתאי או לא. ולכן מתרץ לו כאן לפי המסקנא דשם. חדא דזה דוחק ועוד דהתוס' בחולין (דף ו') ד"ה סכין בתי' א' מחלקים בין מקוה לסכין משום טעמא דחסר ואתאי. ובנדה (דף ב') ד"ה התם מחלקים ג"כ בזה בין נגע למקוה. וברוקח סימן שפ"ו ג"כ מחלק בזה בין גבינות למקוה דהתם חסר ואתאי והעמיד טמא על חזקתו והמרדכי פ' א"ט בשם הר' יוסף קולציף מחלק ג"כ בזה דבגבינות ליכא למימר חסר ואתא כמו במקוה. הרי דתפסו האי חילוקא אף להמסקנא. וכן מצאתי בשו"ת ב"ח סימן א' שכתב כן. וראייתו מדלא אמר בהאי תירוצא דתרתי לרעותא לישנא דאלא. אלא ע"כ צ"ל דסברת המקשה כמו שכתבתי. ובפ"ת כתב דלא פסיקי להו לתוס' אי קיימא האי חילוקא למסקנא ולכן לא כתבו תי' זה בנדה שם ד"ה תר"ל. וצ"ע דהא חלקו שם בזה בין נגע למקוה. ומיהו מתוס' כתובות (דף ע"ה ע"ב) ד"ה אבל היכא. מוכח דמשום תר"ל לחוד בלא טעם דחסר ואתאי אסרינן. והארכתי בזה בחי' נדה) וא"כ נאמנו דברי הט"ז דאף דבשוחט לא יצא ודאי מחזקה. מ"מ כיון דיש לו רעותא דשכח זה כמה. תלינן דשכח לגמרי מכבר. וכן כתב הד"מ בועוד י"ל מובא בש"ך שם סעיף א' דל"ד לגבינות דשם לא יצאה מחזקה מחיים ואפשר דהשתא נעשה משא"כ בשוחט עכ"ל והיינו ג"כ כמ"ש. והנה בתי' זה תמה הכו"פ דמה נעשה לדידן דמוקמינן על החזקה אף בהוגלד דיצא מחזקה מחיים. ולדעתי ל"ק כלל דשם דוקא משום דטבע זו שוה בכל הבהמות דבג' ימים נעשה סרכא או גלד ושפיר מוקמינן על החזקה דמקודם. אבל כאן כיון דא"א לומר השתא נעשה. איזה זמן ברור אשר תתן לו לומר דאז נעשה זאת ששכח. הלא זה תלוי בדעות ולא כל אפי שוין. הלכך אמרינן דיצא מחזקה עד זמן שידעינן בודאי שאז ידע. וכעין סברא זו מצאתי בנה"ך סי' שצ"ז דמתרץ שם קושית הט"ז מהא דמפקח את הגל ולא מוקמינן בחזקת חי. ותי' הוא ז"ל דבנפל הגל שפיר אמרינן דאז מת בנפילת הגל עליו. אבל בלא זה איזה זמן תתן לו לומר דמאז מת. הלכך תלינן דעתה מת ע"ש. וה"נ בהוגלד אעפ"י דיצאה מחזקתה מחיים. מ"מ הא יש לנו זמן ידוע ע"ז ג"י. שפיר נוכל לומר דרגע אחת קודם ג"י נטרפה אבל בשוחט דע"כ התחיל כבר לשכוח ואין לנו על שכחתו הפוסלו זמן ידוע הלכך צריך שנדע זמן ברור שאז ידע:
ונחזור לענינו דאף דהוכחנו כדברי הט"ז. אבל הא עיקר הטעם הוא משום דעכ"פ יש רעותא דהתחיל לשכוח מכבר. אבל בנמצא שאבד הרגשתו הא כתב הכה"ג דזה אפשר שיאבד ההרגשה ברגע אחת. ושפיר לא נחוש שנעשה מכבר. אמנם הפ"ת כתב דהיכא דנוכל לומר דנעשה מכבר תלינן דנעשה אז. ומביא ע"ז ראיה מלישנא דגמרא התם איכא למימר חסר ואתאי. וכן דלמא הגם הגס חזיתי'. אבל לא משמע כן מדברי הפוסקים. דהא בגבינות מוקמינן על החזקה ואמרינן דהשתא נעשה. ואף דאפשר דנעשה זה כמה אף דבט"ז הביא דברי המרדכי דאף בגבינות כיון דאפשר דנעשה זה מכבר אסור. אך כל הפוסקים חולקים עליו. וכבר תמה בזה התבו"ש על הט"ז על מה שהביא מזה ראיה. וגם במרדכי איתא להדיא היפך מזה, וכן מוכח מד"מ מהא דמחלק דבשוחט לא נוכל לומר דהשתא נעשה. משמע בהדיא דהיכא דאפשר לומר כן. גם בשוחט תלינן דהשתא נעשה:
ומה שהביא הפ"ת ראיה מלישנא דש"ס התם איכא למימר חסר ואתאי בתוס' שם כתבו דבמקוה רגילות להתחסר מעט מעט ולכך אמרינן חסר ואתאי. וא"כ אין ראיה כלל מלישנא דש"ס ובחי' נדה הארכתי בזה. והנה הכו"פ תפס הסברא להיפך דבשכח הדינים. אכתי מביאו ההרגל שישחוט היטב. משא"כ בסכין אפשר דשחט זה כמה בסכינו שהוא פגום. ואנכי לא הבינותי דהא באינו מומחה ודאי לא נסמוך על מה ששחט לפנינו אפילו מאה פעמים כהוגן. הגם דהוא רגיל וא"כ גם כאן דעכ"פ שכח זה כמה. הוא דומה לאינו מומחה. ואין לסמוך על הרגילות. משא"כ באבד ההרגשה. דאפשר דהשתא נעשה למה נחוש דנעשה מכבר אף דבסכין לא תלינן דהשתא נעשה. אף אם נגע ודאי בעצם המפרקת. דשאני התם וכמ"ש הרא"ש דהא בהאי סכין ששחט נמצא הריעותא אבל כאן הא אין כאן ריעותא כלל במה ששחט כבר כיון דאפשר דהשתא אבד ההרגשה והרי זה דומה לסכין שנאבד ונמצא אח"כ פגום דמכשירין כיון דיצא בחזקת היתר [וכן מחלק בתשובת ח"ס סימן ג'] ובאמת יש להמתיק בזה סברת האגודה. מקושי' הט"ז. דהא זה הוא רק לר"ח. משום דשאני הכא דכיון דכבר יצאו הבהמות מחזקת איסור ואוקמינן אותם בחזקת היתר צריך אתה לידע דבר ברור שתוציא אותם מחזקה שהחזקנו אותם מכבר. ואף דבמקוה מטמאינן למפרע. הרי יש כאן עוד ספק שמא שחט שפיר אח"ז ראיתי סברא זו ברדב"ז:
היוצא לנו מזה דודאי לא נחזיק ריעותא בנ"ד גם לדעת הט"ז ואמרינן דהשתא נעשה. כן נראה לע"ד:
סימן ב
שאלתו בענין המקרה לא טהור אשר אירע במחנם קבלתי ולא אאמין בזה אשר ימצא מי שירצה לפסול השו"ב והסופר מחזקתן דאפילו אם ח"ו עברו במזיד. כיון שעשו תשובה ומתחרטין. הרי להלכה אפילו כהן ישא כפיו לדידן ואינן נקראין אפילו בע"מ. וגם לדעת הרמב"ם דסובר גבי כהן דלא ישא כפיו. זה דוקא בשם דמקשינן זה לשירות אבל לא גבי שו"ב וסופר דהא פסלינן מומר לס"ת בגיטין (דף מ"ה) משום דכתיב וקשרתם וכתבתם וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה ונפסק כן הטעם ברמב"ם ובש"ע סימן ל"ט (ע"ש בש"ע דהיינו מומר לעכו"ם. וע"כ לפי"ז גם מומר ישראל אינו נקרא מין שנאמר שסתם מחשבתו לעכו"ם. וכשיטת רש"י בחולין (דף י"ג ע"ב) ותוס' (דף ד' ע"ב) ד"ה מומר ובע"ז (דף כ"ו ע"א). ולא כשיטת רש"י ור"ן בע"ז. וע"כ הא דאמרו בע"ז שם איזה מין זה העובד כו"ם. היינו לשאר דברים ולא לענין לשרוף ס"ת. דמחשבתו לעכו"ם הוא רק באדוק בה וכמ"ש התוס' שם. וכ"כ בתשו' פרשת מרדכי מהגאון מהר"מ בינעט הנדפס מחדש ע"ש ביו"ד סימן ו' פלפול נחמד). וכל שחזר בתשובה הרי פשיטא דישנו בכלל קשירה וכתיבה. ואין שום פסול עליו לכ"ע. וכמו כן בשו"ב. דאפילו מומר לעכו"ם דעת שמואל בחולין (דף י"ג) דשחיטתו כשרה באחרים רואין אותו. וכל ששב פשיטא דלכ"ע נאמן הוא כשאר אדם כשר. ואפילו בש"ץ דדמי לכהן דתפלה במקום קרבן עי' בתשובת לחם רב סימן ג' דכתב דגם להרמב"ם כשר. ומכ"ש בשו"ב וסופר דאין לפוסלן כלל בשבו אפילו אם עברו ח"ו במזיד וכ"ש כאן שאינן רק שוגגין לכ"ע דהן כשרין מתחלתן דאפילו לאביי סנהדרין (דף ס"א ע"ב) דמחייב בעובר מיראה סובר ג"כ דבאומר מיראה מותר הוי שגגת מעשה ע"ש ברש"י. וכן נמי לרבא אפילו לשיטת הרא"ם וסייעתו דבעכו"ם שכבר נעבדה מודה רבא מ"מ הא גם רבא מתרץ שם באומר מותר לגמרי. וע"כ דאומר מותר מיקרי שגגת מעשה [והא דמכות (דף ט' ע"ב) הגיה הב"ח שם רבה] ועי' ביו"ד סימן צ"ט בט"ז ס"ק ד' ובפר"ח שם. והיכא דטועה בדין במלתא דלאו כ"ע דינא גמירי. לכ"ע מיקרי שוגג ע"ש בפר"ח. וא"כ כאן הרי הרמב"ם ובש"ע נפסק להלכה דבכל גוני מיראה פטור כ"ש דבכה"ג גם לשיטת התוס' ורא"ש אין כאן עכ"פ רק דין שוגג עליהם ויש להביא קצת ראי' דכל שהן שוגגין מצד שטעו בדין אין ע"ז דין חומר כשאר שוגג. דהרי הרמב"ם פ' בפ"ט מביאת מקדש דכהן ששגג בהשתחויה אפי' בשב אין לשרת עוד במקדש וכר"ש בסוף מנחות וא"כ ע"כ לאוקמי הברייתא דוכפר דמיירי בשגג בשחיטה וכר"ש שם. וא"כ קשה לרבנן דפליגי על רבי בהוריות (ד' ז') ובסנהדרין דגבי כהן משוח גם גבי עכו"ם אינו חייב רק בהעלם מקצת דיבר ע"ש. וא"כ א"א לאוקמי גבי כהן משוח בשגג בשחוטה. דאין שייך בזה העלם דבר במקצת דקרא כתוב זובח יחרם. וע"כ לאוקמי בהשתחויה כמו שאמרו בהוריות טעה בהשתחויה שאינה רק בפישוט ידור"ג. א"כ קשה דהרי בהאי קרא דוכפר על הנפש דרשינן בהוריות דהנפש זה כהן משוח. וא"כ לפי הדרשה דברייתא שהובאה במנחות (דף ק"ט) שהכהן בעצמו יכול לכפר. ע"כ קאי גם על כהן משוח שהוא בהאי קרא וכן מוכרח דכהן סתם כתוב. ואין חילוק בין כהן משוח לשאר כהן. והרי בכהן משוח א"א לאוקמי שגג בשחוטה. כיון דבעינן אצלו העלם דבר במקצת. וע"כ לאוקמי בהשתחויה. א"ו דע"כ לומר דלרבנן דסברי דבעינן העלם דבר ל"ק כלל מכהן משוח דכיון דסבר מותר הוא אפי' בשגג בהשתחויה מ"מ בכה"ג אינו נפסל כלל משירות. משום דאינו רק טועה בדין ולכך אבד וקיל הרבה משאר שוגג שידע הדין ולא נזהר וכ"ש בכה"ג דאיכא פלוג' בהדין. ולא שייך הו"ל ללמוד:
עכ"פ איך שיהי' בזה להרמב"ם כבר כתבתי דאין לדמות כלל שו"ב וסופר להא דכהן. ועוד דלמה לנו לדון אנשים כשרים דהשתחוו ח"ו לצלמים. הרי נוכל לומר דעשו כן לכבוד שר הפלך שזה מותר לגמרי. ורק דכאן הי' אסור משום מראית עין. וכהא דמעין בע"ז (דף י"ב) ולא ישוח וישתה. ואין זה אלא דרבנן וכמבואר בר"ן שם. ובעבר על איסור דרבנן דעת הפר"ח ותבו"ש סי' ב' דאינו נעשה בזה מומר וכשר הוא לשו"ב וה"ה לסופר ופליגי על הב"ה דמחמיר גם בא"ד ועי' בתבואת שור שם שמביא שזה פלוגתא דתנאי בסוף הוריות והלכה כת"ק ע"ש, ויהו הרמב"ם בפ"ד מהלכות רוצח הביא שם גם כלאים. וי"ל דפוסק כריבר"י. ועי' בחי' רע"א ביו"ד סי' ב' שם דמסיק דפליגי בזה הרמב"ם והר"ן ולהרמב"ם גם בא"ד נעשה מומר. מיהו הרי להרמב"ם בנ"ד ממילא מיראה אינו נעשה מומר כלל. ועוד הא איכא דעת התו' דבפ"א אינו נעשה מומר כלל ועי' במהרי"ק שורש ק"ס שכתב להוכיח לשיטתם דאינו נעשה אפילו חשוד כלל. ואפילו בפרהסיא למסקנת התוס' מטוך ע"ש. וא"כ גם אם נחמיר כשיטת התוס' ורא"ש דבנעבדה כבר גם רבא מודה הרי לשיטתם בפ"א אין עליהם אפי' דין חשוד וכמ"ש המהרי"ק ולהרמב"ם דבפ"א נעשה מומר הרי לשיטתו מיראה פטור אפי' אם נעבדה כבר ואין עליהם ח"ו דין מומר וא"כ ממ"נ הם בחזקת כשרות. כ"ש לפי טענתם שישבו על ברכים שבכה"ג לא עברו אפי' על א"ד ופליאה דעת איך עשה אחד מדעתו לשרוף יריעה אחת שלפי מה שנפסק בש"ע ודעת הרבה פוסקים לא נשנה זה רק גבי מין שהוא אדוק לעכו"ם ופשיטא שזה העושה עבר על לאו דלא תעשון כן וצריך תשובה על זה:
סימן ג
על דבר שאלתך בטבח שיצא טרפה מת"י. הנה נודע מה שכתבו הפ"ת והפר"ח בסי' קי"ט ותוכן פלפולם ע"ד תשובת הרשב"א דסתרי אהדדי דבסי' כ' ותרל"ב כ' דמועיל קבלת דברי חברות. ובסימן תשפ"ב כתב דאין מועיל רק תקנה דפ' ז"ב:
והנה הר"ן בחידושיו בסנהדרין שם הקשה למה אין מועיל דברי חבירות. ותי' בשם הראב"ד דמיירי שהאכיל טרפות במזיד אבל כל אותן החשודים דבכורות אין מזידין אלא פושעין במלאכתן. ולפיכך כ' הראב"ד שכל הפושעין תשובתן קלה וסגי בקבלת ד"ח. וכתב הר"ן ע"ז דאינו מחוור דהתם שנינו החשוד למכור תרומה לשם חולין. ואין מזיד גדול מזה. ובשם הרמב"ן תי' דטבח זה הי' ממונה לרבים ורבים סומכין עליו לפיכך החמיר עליו וכדאמר בפרק המקבל דכמותרין ועומדין הן ומעבירין אותן על השוגג כמזיד ולפי"ז ע"כ לומר דמשום זה דרבים סומכין עליו מחמירין יותר מן הדין. דהא מהא דחשוד למכור את התרומה מוכח דאפי' מזיד מועיל קבד"ח וא"כ מה לנו דכמותרין ועומדין הן ושוגג כמזיד דמי. כיון דגם למזיד מועיל זה אלא ע"כ דהחמירו עליהם יותר מן הדין ולא הביא הרמב"ן ראי' מהמקבל רק דהחמירו עליהן לעונשן אפי' שוגג וה"נ החמירו עליהן כאן לענשן יותר. ולפי"ז י"ל דגם הרמב"ן סובר דמיירי כאן בטבח שהאכיל במזיד ומשום דממונה לרבים החמירו עליו לענשו יותר דאין מועיל לו קבר"ח. אבל אם נראה לן דבשוגג הוא הגם דמותרין הן ושוגג נחשב כמזיד. מ"מ הרי גם זה הוא חומרא שהחמירו עליהן ודי לנו אם נדינו כשאר מזיד ומעבירין לי' עד שיקבל עליו ד"ח. אבל בקבלת ד"ח סגי [וכן מסיק בש"ע הרב סי' ב' בקו"א סו' סק"ה] ובשם הר"ד תלמיד הרמב"ן הביא הר"ן לתרץ דבטבח חששו דערימו מערים ושמא עושה משום זה כדי שיחזירוהו למנויו. אבל בבכורות (דף ל' ע"ב) מיירי שבאו מעצמן לקבל דברי חברות ולא ענשו אותן בכלום:
והנה הרשב"א בתשו' סי' תרי"ט סיים אבל אם נראה בעיניכם כמקיל ופושע ראוי שלא להחזירו אפי' בקד"ח. לפי"ז מוכח דאינו סובר כהראב"ד דלדעתו למיקל ופושע מועיל קבד"ח וגם כתי' הרמב"ן נראה דלא ס"ל דהא התשו' דסי' תשפ"ב הוא בקצב שהכניס ידו קודם שהכניס הבודק. וע"כ דהבודק הוא הממונה לרבים. ואעפי"כ החמיר הרשב"א דאין מועיל להקצב רק תקנה דפ' ז"ב. אף דהקצב אינו ממונה לרבים. ולדעת הרמב"ן בזה אפי' מזיד סגי בקד"ח. אלא נראה דסובר כהר"ד. דבתשו' סי' כ' כתב ולא עוד אלא שראוי לדקדק אחריו אם ראוי לסמוך עליו אף בקד"ח שאם ראינו אותו דואג ומתאנח על מה שאירע לו מקבלין אותו. אבל אם כדי שלא יעבירוהו מאומנותו צריך לחוש בדבר הרבה. והכל לפי מה שהוא אדם עכ"ל. הרי דעיקר הטעם שאין מועיל קד"ח הוא משום שמא מערים כדי שלא יעבירו אותו. לכן ניחא דבגמרא איירי דלא ראינו אותו דואג עד אחר שהעבירוהו ולכן חששו משום ערמה וכמ"ש הרשב"א כאן. אבל אם תיכף שנודע המכשול ראינו אותו דואג ומתאנח ובא מעצמו לקבל ד"ח בפני ג' ויזהר מעתה בכל מעשיו ודאי מועיל אף אם אין מאמינים לו שהי' שוגג בדבר רק שנדון אותו לפושע במלאכתו. ומעתה נראה דלא סתרו תשובות הרשב"א אהדדי. דבסי' כ' ותרל"ב מיירי דבא מעצמו לקבל ד"ח. רק שהרשב"א כתב אם ראינו אותו דואג ומתאנח מקבלין אותו ומועיל לו כיון דבא מעצמו לקבל ד"ח ולא ענשו אותו עדיין בכלים. ואי משום שלא יעבירוהו אין מקבלין אותו. ובסי' תשפ"ב מיירי דלא בא מעצמו לקבל ד"ח. דאדרבה הרי שם שאלו עוד על הקצב שהוא עובר על איסור אחר. וע"כ דלא בא לקבל ד"ח ולהתודות על העבר ולקבל מעתה ליזהר. ולכך לא כ' הרשב"א תקנה זו משום דכיון דהוא מעצמו אין מקבל עליו ומתודה על העבר. אנחנו לא נוכל לתקן אותו בזה שנצוה עליו לקבל ד"ח. ובסי' תרי"ט מיירי שראובן אומר לא חטאתי כלל שהי' בדעתו לבודקו קודם השחיטה לפי"ז ודאי לא בא מעצמו לקבל ד"ח כיון דלדבריו לא חטא כלל רק דאנן אין מאמינים לו ואמרינן דהקל בבדיקת הסכין ודעתו הי' לשחוט בו. וע"ז כ' הרשב"א דאם נראה להם דכעין שגגה הוא יחזירו אותו בקד"ח דייקא. ואף שהוא לא בא מעצמו לקבל ד"ח אנן נצוה לו שיעשו זה ומועיל שפיר כיון דגם לדידן נראה דשוגג הוא בדבר. אבל אם נראה דמקיל ופושע אין מחזירים אותו בתקנה זו שנצוה לו לקבל ד"ח כיון דהוא מעצמו לא בא לקבל. ואף אם יבוא לקבל אפשר דאין מועיל. כיון דלדבריו לא חטא כלל ואין לו על מה לקבל. וע"כ דלא בא לקבל רק כדי שלא יעבירוהו עי' במהרי"ט בשניות חיו"ד סי' ט"ו. והנה הרא"ש בתשו' כלל כ"ף סי' כ"ט כתב וז"ל ולא שייך כאן להזכיר קד"ח כי ענין דברי חברות הוא ענין פרישות דבר שלא היו נוהגין בו המון עם. וכשהי' אחד מן העם מקבל עליו ד"ח היו נזהרין בו וסומכין עליו החברים. אבל ענין הטרפות הוא מעקרי הדת והכל יודעים ונוהגים בו וזה שלא חשש לבדוק ולהוציא טרפה מת"י ב' וג' פעמים. אם עשה במזיד או שלא חשש לבדוק כל הצורך רשע הוא בעיני. ואף אם הי' מקבל עליו להיות זהיר מכאן ולהבא. לא הי' לבי נותן לי לסמוך עליו עוד עכ"ל. והנה מ"ש מתחלה דלא שייך כאן קד"ח. היינו הלשון קד"ח לא שייך כאן דאין זה דברי חברות דייקא דהא כל ישראל נזהרין מטרפות אבל הקבלה כאן הוא שיהי' נזהר מכאן ולהבא. וזה הוא הקבד"ח שהזכיר גם הרשב"א היינו שיקבל בפני ג' חברים שיהי' נזהר מכאן ולהבא וכמבואר בתשו' הרשב"א סי' תרי"ט וזה הוא מאי דסיים הרא"ש ואף אם הי' מקבל עליו להיות נזהר. אלא דלא נתן טעם לדבריו למה לא הי' סומך בזה. הא מבכורות מוכח דלכל החשודים מועיל קבלה זו ואף במוכרי תרומה לשם חולין דאין לך מזיד גדול מזה. וכמ"ש הר"ן. אבל נ' עוד מתשו' הרא"ש כלל ר"ח סי' ד' דכתב שם וז"ל והשתא אפי' זה שעשה תשובה מעצמו חשו לתשובה של רמאות. כ"ש זה שלא מעצמו וכו' כי צריכין כל עיקרי התשו' שיהי' מעצמו של אדם. ומעין עבירה שעשה וכו' וזה שעשה לפי דבריו בתעניות ומלקות איני רואה להכשירו לעולם בתשובות האלו שיהי' טבח בדבר שיכול להכשירו לרבים עכ"ל. והנה בדבריו כאן נרמזים ב' הטעמים. היינו מה שאמר כי צריכין כל עיקרי התשובה שיהי' מעצמו של אדם וא"כ קד"ח שמקבל עליו שיהי' נזהר מכאן ולהבא לעשות זה צריך להיות שיבוא מעצמו ויקבל ולא ענשו אותו בכלום. וזה הוא טעם הר"ד תלמוד הרמב"ן ז"ל. וסוף דבריו שכתב איני רואה להכשירו להיות טבח בדבר שיכול להכשירו לרבים ויהיו רבים סומכים עלין משמע דעיקר החומרא שיהי' טבח ממונה לרבים ויהיו רבים סומכין עליו. וזהו חומר הדבר והוא כדברי הרמב"ן ז"ל עצמו אבל מ"מ נראה דעל א' מב' הטעמים אלו כ' הרא"ש בכלל כ' שלא היה לבו נותן לסמוך עליו בקבלתו. היינו או משום שאינו בא מעצמו. או משום שהוא טבח ממונה לרבים. ועי' לקמן מה שאכתוב עוד בטעם הרא"ש ויהי' יוצא לנו מזה ג' חילוקי דעות. להראב"ד במזיד אין מועיל קד"ח רק תקנה דפ' ז"ב. ובפושע מועיל קבלת ד"ח, ולהרמב"ן בכל מזיד מועיל קד"ח רק בממונה לרבים אין מועיל ובשוגג גם בממונה לרבים י"ל דשוה עכ"פ לשאר מזיד ומועיל קד"ח. ולהר"ד תלמוד הרמב"ן אם בא מעצמו ואומר כך וכך עשיתי ומקבל עליו מעתה ליזהר מועיל בכל מזיד אפי' בממונה לרבים. אבל בלא זה יש לחוש להערמה ואין מועיל אפי' בפושע רק תקנה דפ' ז"ב. וזה נראה דעת הרשב"א. ולכך בדואג ומתאנח תיכף כשנודע לו. ומכירין שהוא בלי ערמה מועיל אפילו כשאין מאמינים לו ששוגג הי' ומחליטין שמזיד ופושע הוא מ"מ מועיל קד"ח. ובדעת הרא"ש יש לספק אם כר"ד אם כרמב"ן:
וראיתי בתשו' מהרי"ט ח"ב סי' ט"ו שכ' וז"ל ואידך תשובת הרא"ש בטבח שיצא טרפה מת"י ב' וג' פעמים ודאי כדעת כ"ת כן הוא דאי הוי כמקיל ופושע אף בפ"א לית לי' תקנתא אף בק' ד"ח. דהרי ביאר הרא"ש דלא שייך קד"ח אלא בדבר של פרישות אבל בדבר של טרפות שהוא מעיקרי הד"ת. רשע גמור הוא עכ"ל. ולענ"ד דבריו הקדושים צ"ע דמאי ראי' הוא מדברי הרא"ש דלא אמר זה אלא דלא שייך קד"ח. אבל קבלה שיזהר מכאן ולהבא אמר בלשונו לבסוף דלא הי' נותן לבו לסמוך עליו ולא ביאר בזה אולי באמת דוקא משום דיצא ב' וג' פעמים מת"י אבל בפ"א הי' סומך עליו אם הי' מקבל עליו ליזהר מכאן ולהבא. ובאמת כ"ע יודו דלא שייך הכא קד"ח. אלא דעיקר הקבלה שיזהר מכאן ולהבא. ולפי שצריך שיקבל בפני ג' חברים כמבואר בתשו' הרשב"א סי' תרי"ט קראו שאר פוסקים לקבלה זו קד"ח ולמה שכתבתי דנראה מתשובתו בכלל נ"ח דסובר כטעם הר"ד. א"כ אפי' במזיד גמור יועיל קבלה זו שיקבל עליו ליזהר מכאן ולהבא אם בא מעצמו. והודה חטאו ומקבל עליו שלא לעשות כן. ואף אם יסבור כטעם הרמב"ן הלא רק בממונה לרבים אין מועיל זאת וכמ"ש לעיל:
והנה הרשב"א בתשו' סי' כ' ותרל"ב כתב וז"ל כל טבח שיצא טרפה מת"י אסור לאכול משחיטתו דהרי פושע הוא או שאינו חושש אם מאכיל טרפות או שאינו זהיר. וכ"ז למיעוט הקפדתו בין היתר לאיסור. ולא כל הימנו לומר שוגג הייתי עכ"ל. והנה בדבריו הקדושים נכללו ב' ענינים דהא משום שאינו חושש אם מאכיל טרפות. הרי הוא חשוד להאכיל במזיד. ומשום שאינו זהיר לא נקרא רק פושע במלאכתו וכמ"ש הראב"ד. והגם שהרשב"א כ' דכ"ז למיעוט הקפדתו בין היתר לאיסור. מ"מ מד' הראב"ד מוכח דודאי חילוק יש דמשום דאינו זהיר לחפש ולדקדק. נקרא רק פושע במלאכתו. אבל באינו חושש להאכיל טרפות. א"כ אף כשיראה הטרפות יתיר אותו. משום זה דאינו חושש. ודומה למאכיל במזיד ועתה מאי דסיים הרשב"א דלא כל הימנו לומר שוגג הייתי. זה דוקא לשיטתו דבין פושע במלאכתו ובין פושע להאכיל טרפות שוין לאסור שחיטתו ורק לומר שוגג אינו נאמן אבל לדעת הראב"ד דפושע במלאכתו קיל הרבה ודאי בפ"א לא נדון אותו למאכיל במזיד. רק שנדון אותו לפושע במלאכתו ואינו זהיר לדקדק ולחפש שמא ימצא טרפות. וראיה מהא דכ' הר"ן בפ' גה"נ בשם הראב"ד גבי טבח שנמצא אחריו חלב דסגי לי בקד"ח. והיינו ע"כ משום דדיינינן לי' כפושע במלאכתו. אבל אם יצא מת"י כן ג' פעמים דהוחזק לכך. הנה י"ל דגם להראב"ד אין מועיל לו קבלת ד"ח משום דכולי האי לא נדון אותו רק לפושע במלאכתו שלא דקדק לחפש ולא ראה הטרפות אלא שנאמר דאף שראה הטרפות מ"מ התיר והוה כמאכיל במזיד ואין מועיל לו רק תקנתא דפז"ב. ובזה ניחא לענ"ד ד' הרמ"א בסי' קי"ט סעיף י"ח ע"ש. דקשה דהא לעיל בסעיף י"ז כתב המחבר דאין לו התנצלות לומר שוגג הייתי ומה לי שוגג ומה לי טעות. ואין לומר דהגם דאין לו התנצלות מ"מ משום זה די לו בקד"ח. דמדברי הרשב"א בסי' תרי"ט מבואר דאף אם נראה בעיניהם ששגגה הוא. מ"מ צריך קד"ח הרי דאף בשוגג צריך קבלת ד"ח. וא"כ זה שאמר שאין לו התנצלות. היינו לענין שיועיל קד"ח. והגם דבתשו' דסי' כ' שכ' זה הדין שאינו נאמן לומר שוגג הייתי סיים שם דמועיל קד"ח היינו דוקא בדואג ומתאנח ובא מעצמו כמ"ש לעיל. אבל לפי מה שכתבתי יעלו דברי הרמ"א יפה לדעת הראב"ד דדוקא במזיד או בהוחזק לכך דאז דיינינן לי' כמזיד שראה וידע ואשם להאכיל טרפות ולהתיר את האיסור אבל בלא הוחזק נוכל לומר שבטעות התיר את האיסור ולא ידע שטרפה הוא ואף שהטעות נמשך לו מזה שלא נזהר לדקדק ולחפש אחר טרפות. מ"מ הא גם בזה מועיל קד"ח לדעת הראב"ד. ומאי דבסעי' דלעיל מני' פסק המחבר דאין לו התנצלות לומר שוגג הייתי יהי' ניחא גם לדעת הראב"ד דהא מוכח מדברי הר"ן בפ' גה"נ דמעבירין אותו בפ"א שנמצא אחריו חלב. אלא שמקבלין אותו בקבלת ד"ח לענין זה נאמר דאינו נאמן לומר שוגג הייתי שלא להעבירו כלל. או אפשר שלא יהי' צריך לקבל ד"ח לדעת הראב"ד. אבל מ"מ אף דאינו נאמן לומר שוגג הייתי דיינינן לי' כטועה וסגי לי' קבד"ח כדעת הראב"ד. וכן הוא בהג"א בפג"ה וז"ל מעבירין אותו על חודש ומקבלין אותו בקבלה ד"ח. ובעשה במזיד אין מועיל לו קד"ח והוא כדעת הראב"ד ומה שהצריך שם להכריז בבהכ"נ אפשר הוא כדי לבזותו ויתכפר לו או כדי שישמעו וידעו שבאותו חודש לא יסמכו עליו וזה נראה יותר בדבריו ע"ש. אבל דבריו מוכיחין כדעת הראב"ד (ועי' בז"ח במה"נ פ' בראשית ז"ל לפיכך האי טבחא דנפקא נבלה או טרפה מת"י זמנא חדא מעבירין לי' שנית משמתינן לי' שלישית מכריזין עליו בשוקא דכל מה ששחט דהוי טרפה ולעולם לא נוקים לי' לטבח אמר ר"י וכי על זמנא חדא לא ליענש בר מהאי והא תנינן האי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם מעבירינן לי' ומשמתינן לי' ומכריזין אבשרי' דטרפה ומה על סכיני' הוא כו' אינו דין דמשמתינן ליה ומעבירינן לי' ומכריזין אבשרי' דטרפה עכ"ל. ואפשר דמזה יצא ליה להג"א דמכריזין עלי' גם בפ"א. מ"מ גם לר"י לענין דלא נוקים לי' לעולם נראה דלא פליג על הת"ק וסובר ג"כ דבעינן ג"פ) וזה נראה דעת הרמ"א דלענין זה שלא להעבירו ושיהי' צריך לקבל ד"ח אינו נאמן לומר שוגג הייתי אבל מ"מ לא תלינן שידע שטרפה הוא והתיר במזיד. אלא שטעה משום שלא ידע שטרפה ואף דגם זה הוא מפשיעתו שלא נזהר לבדוק מ"מ סגי לי' בקד"ח:
והנה הרמ"א הוציא דין זה מהריב"ש. ומשמעות תשו' הרא"ש כלל כ' וספר הריב"ש אינו ת"י אך מתשו' הרא"ש נראה דכונת הרמ"א בפשט ד' הרא"ש דאף שבתחלה כתב אם עשה במזיד או שלא חשש לבדוק כל הצורך רשע הוא בעיני היינו לענין דלא שייך בזה לשון קד"ח. אך מאי דסיים לבסוף ואף אם הי' מקבל עליו ליזהר מכאן ולהבא לא הי' נותן לבו לסמוך עליו ולא נתן טעם למה. ע"כ הוא מטעם שיצא טרפה מת"י ב' וג' פעמים דכבר הוחזק בזה. ומה"ט לא הי' סומך עליו עוד בקבלה זו. והיינו משום דכיון דהוחזק בזה לא נוכל לומר שלא חשש לבדוק כל הצורך אלא ודאי ידע ואשם להתיר את האיסור במזיד ובזה אין מועיל קבלה לחוד רק תקנתא דפ' ז"ב וכדעת הראב"ד. וכ"כ הב"ח בסי' קי"ט לפרש טעמא של הרא"ש דמשום דהוחזק בכך הוא ועכ"פ מוכח מדברי הרמ"א דלא כמהרי"ט שכתב דלהרא"ש בפ"א שהוא מקיל ופושע לחוד אין מועיל קד"ח:
והיש"ש פג"ה סי' י"ז כתב וז"ל ותו אפי' תימא דלא מהימן לקולא לחזק אותו בכשרות ולהיות אומן כבראשונה. מ"מ הכא הא איכא הוכחה דלא במעל ובמרד עשה שהרי סרכה גדולה היתה שם ברוחב יד ואם היה רוצה לגנוב דעת המקום ודעת הבריות למכור טרפה בחזקת כשרה הי' לו לנתק ולהפריד כל הסרכא מן הצלעות שלא יהי' ניכר והרגש. וכבר ידוע מן התלמוד דסמכינן אאומדנא דמוכח אפילו במלתא דאיסורא וקצת ידים מוכיחין לאיסורא. אפי"ה סמכינן אאומדן לקולא כהא דמסיק סוף נדרים וכו' עכ"ל. והנה דבריו קשים מאוד דהא האומדנא הוי רק הוכחה דלא האכיל במזיד ולמכור טרפה בחזקת כשרה. אבל אכתי אנו רואין שלא חשש ליזהר ולבדוק כל הצורך. וכבר כתב הרשב"א דאף מי שאינו זהיר לבדוק פושע הוא. משום דכ"ז למיעוט הקפדתו בין היתר לאיסור וכן הרא"ש כתב דאם לא חשש לבדוק כל הצורך רשע הוא בעיני. והלא בזה כתב הרשב"א דאינו נאמן לומר שוגג הייתי. אלא דאמרינן דאינו זהיר ואינו חושש לבדוק כל הצורך א"כ מאי ראי' מהוכחה זו ואיזו אומדן דעת יש כאן ואיך נאמן לאמירתו ששגגה הי' אצלו. א"ו דאזיל בשיטת הראב"ד דדוקא במזיד אין מועיל לו אלא תקנה דפז"ב אבל בזה שאינו זהיר במלאכתו סגי לי' תשובה וקד"ח. ושם הי' המעשה שהשוחט עומד וצווח לא חטאתי ואם נראה בעיניכם שחטאתי הנני מוכן לקבל תשובה כל מה שיאמרו א"כ הרי מקבל ליזהר מכאן ולהבא ומקבל עליו תשובה וזה סגי לי' אלא דלפי"ז קשה דלענין מה צריך לאומדנא הא כבר כתבתי להוכיח מד' הר"ן פג"ה דלא חשבינן אותו בתחלה למזיד ומתכוין להתיר את האיסור. רק לאינו זהיר במלאכתו ולכך מועיל לו קבלת ד"ח. ועוד קשה הא מ"מ מוכח מדברי הר"ן שם דבעינן גם להעבירו על איזו ימים וכמ"ש גם הג"א. ואפשר דהיש"ש סובר דהתם גבי טבח שנמצא אחריו חלב אף דלא חשבינן אותו רק לפושע במלאכתו ומועיל לו קד"ח היינו שלא לפוסלו לגמרי שלא יועיל לו רק תקנה דפז"ב אבל מ"מ חיישינן שמא עשה במזיד. ומה"ט בעינן להעבירו על חודש. ובזה ניחא הא דהוצרך בהג"א הכרזה. היינו משום דכ"ז הוא לחששא שמא עשה במזיד. ואין מועיל לו קד"ח לחוד ובעינן העברה והכרזה. אבל מ"מ לא פסלינן אותו לגמרי שלא לקבלו אח"כ בקד"ח. אבל כאן איכא הוכחה שלא נתכוין זה במזיד. וא"כ אף אם לא נאמין לדבריו ששגגה הוא לו עכ"פ אינו רק פושע במלאכתו. שפיר מועיל לו קד"ח לחוד וא"צ להעבירו כלל מאומנתו:
ומעתה נבוא לנ"ד הנה אף לדבריהם שמצאו אחר השוחט ב' סרכות על הריאה באופן שבודאי היא טרפה מ"מ הרי הוא דומה לנידן של מהרש"ל דעכ"פ איכא הוכחה דלא נתכוין בזה להתיר הטרפה במזיד רק שנאמר שמקיל ופושע ומועיל בזה קד"ח וא"צ גם להעבירו וכמ"ש. והרי כאן עומד השוחט וצווח שאם נראה בעיניכם שהוא חטא הריני מקבל עלי כל מה שיאמרו ואף שלא לשחוט עוד. ומכ"ש שמקבל עליו ליזהר מכאן ולהבא דמועיל זה לקבלו ושלא להעבירו כלל. ועוד אף לד' הרשב"א דכל שמקיל ופושע שוה למאכיל במזיד. הא כתב הש"ך [סימן קי"ט ס"ק ל"ג] בשם מהרי"ו דבמוחזק לן לאדם כשר תלינן שבודאי משגה הוא ובשוגג אין לנו להעבירו מאומנתו וסגי לי' בקד"ח אף בממונה לרבים. אפילו להרמב"ן וכמ"ש לעיל:
שוב מצאתי בשו"ת בית אפרים סימן ח' כתב ג"כ להקל מקצת טעמים שכתבתי. ומ"ש להחמיר מלשון הרא"ש שלא חשש לבדוק דקאי על בדיקת הריאה. אין ראי' כלל די"ל דמיירי בחלב וכדומה שצריך לבדוק הרבה אח"ז. ועוד דכבר כתבתי דמדברי הרמ"א מוכח דמפרש דמה שכתב הרא"ש דלא הי' סומך על קבלתו ליזהר מכאן ולהבא הוא משום דהוחזק בכך. כבר כתבתי טעם ע"ז דבהוחזק הרבה פעמים אמרינן דודאי ראה הטרפות ואעפי"כ התיר משום דאינו חושש להאכיל האיסור ובזה אין לנו נ"מ אף שהוא רק בבדיקה. מ"מ הרי מוכח דאינו חושש להאכיל טרפות אבל בפ"א לא אמרינן אלא שהוא מקיל ואינו זהיר לבדוק היטב. ומכ"ש בזה דאיכא הוכחה וכמ"ש מהרש"ל וכיון דאין לנו רק לחשוד אותו דמקיל בבדיקה ודאי לכ"ע סמכינן עליו בקד"ח. כיון דהבדיקה אינה אלא מדרבנן. ועי' בפ"ת סימן קי"ט שהאריך בשם תשובת מהריב"ל דבמילי דרבנן לכ"ע מועיל קד"ח:
מ"מ נלע"ד לקיים האמור שם בתשובת בית אפרים שיעמידו על חודש שוחט עע"ג שלא יקח סכין עד שיראה אותו להשוחט הממונה עליו וישחוט לפניו ויבדוק הריאה לפניו. ומה שבודק בדיקת פנים בעצמו לא אכפת לן וכמ"ש בתשובת בית אפרים. ובזה חשוב כאילו העבירוהו מאומנתו. ואח"כ יקבל בפני ב"ד של ג' ת"ח שידקדק מעתה הרבה בבדיקת הסכין והריאה בכל חומרא דחומרא. ואז כיון שנקלה כ"כ. אסור אפילו להונות אותו בדברים כלל. וע"ז נאמר ויראת וגו'. סליק:
סימן ד
ע"ד השאלה הא' הנה מה שהביא כת"ר בשם הצ"צ החדש בסי' ב' ד"ה ונידן השאלה השני' שמקיל בענין כזה וטעמו דלא מיקרי זה עדיין הוציא טרפה מת"י. לכאורה לא משמע כן מהא דתשובת הרשב"א סימן תקצ"ד ששם המעשה שלקח הסכין והלך לשחוט עמו ומצא א' ב' פגימות והשוחט עדיין לא שחט ואומר שבדעתו היה לבודקו קודם שישחוט והחמיר הרשב"א בזה אם לא שנראה ששגגה היא לו. והרי בזה ג"כ עדיין לא הוציא שום טרפה מת"י. ולפי תי' השוחט שדעתו הי' לבודקו קודם שישחוט. גם הוא הי' מוצא עליו הפגימה ולא היה שוחט בו. והרי זה דומא להדוגמא שהביא שם הצ"צ מהא דיו"ד סי' פ"ד דאם הי' דרכה לבדוק ג"פ ומצאה אחר פעם ראשון לא נפסלה מחזקתה. דהרי גם כאן אומר שעוד היה דעתו לבדוק הסכין. מיהו יש לחלק דשם ידעינן דדרכה הי' לבדוק כך. אבל בהא דהרשב"א אין מאמינים לו שרצונו היה לבדוק הסכין קודם שישחוט. כיון שכבר לקח אותו בחזקת בדוק ע"ש. אבל בנ"ד שמנהג המקום שלא נסמוך על בדיקת פנים רק גם להוציא הריאה לבודקה בנפיחה וכדעת בה"ג. י"ל שפיר כהא דהצ"צ דעדיין לא מיקרי נגמר הבדיקה דהוי דוגמא להא דאשה. אך לכאורה י"ל דזה תלוי בטעמא דמלתא דלהשמ"ח הוי טעמא דבה"ג משום דבנפיחה ניכרין הסרכות ובועות יותר ע"ש. א"כ גם משום סרכא מיקרי עדיין לא נגמר הבדיקה. אבל לשאר פוסקים שכתבו טעמא דבה"ג דבעינן נפיחה משום נקבים בריאה בלא סרכא אבל משום סרכות אין צריך יותר לנופחה אחר בדיקת פנים א"כ כאן כשאומר השו"ב רמ"י אחר בדיקת פנים שאין על הריאה שום סרכא י"ל דלא דמיא להא דאשה שכתב הצ"צ דשם הרי עדיין לא גמרה לחפש אחר התולע עצמו שחפשה. אבל מה שנוהגין לנפח הוא לחפש אחר נקב בלא סרכא. אבל בשביל סרכות כבר נגמר הבדיקה בפנים. ואף שי"ל דכל היכא דצריכין לבדוק משום ריעותא אחרת ממילא ימצא גם סירכות. וא"כ עדיין לא נגמר גם בדיקת הסרכות. דז"א דא"כ יוקשה מהא דתשובת הרשב"א דלעיל דהחמיר שדינו כהוציא טרפה מת"י במה שאינו נאמן בדבריו שרצה לבודקו קודם שחיטה. הא כיון שעכ"פ מחויב לבדוק הסכין אחר השחיטה וממילא ודאי ימצא את הפגימה שהי' בסכין מקודם. וא"כ עדיין לא הוציא טרפה מת"י.א"ו כיין שהיה עליו החיוב לבדוק הסכין ולגמור בדיקתו כדין קודם שחיטה וכל שלקח הסכין בחזקת בדוק ולא בדקו מקודם כדינו הרי הוא מקיל ופושע במלאכתו [וה"נ בנ"ד כיון שהיה מחויב לבדוק בפנים כדין ולא עשה כן ואמר שאין שום סרכא הרי הוא מקיל ופושע] ואף שמחמת ריעותא אחרת מוכרח להוציא הריאה לבודקה וממילא ימצא הסרכא הר"ז דומה ממש להסכין דצריך לבדוק אחר שחיטה מחשש שמא בעור נפגם וממילא ימצא הפגימות שהיו עליו מקודם שהתחיל לשחוט כלל. ומ"מ הוא נקרא מקיל ופושע שאין לסמוך עליו אפילו בקד"ח לדעת הרשב"א. אך כ"ז להפוסקים דסברי טעמא דבה"ג משום נקבים. אבל להשמ"ח דטעמא דבה"ג דבעינן בדיקה גם משום סרכא שאין לסמוך על בדיקת פנים. א"כ אין זה דומה להא דסכין דאף דבסכין צריך לבדוק אחר שחיטה משום חששא דפגימה היינו שמא בעור נפגמה. אבל לא משום חששא דפגימה שהי' עליו מקודם שזה כבר נשלם הבירור שאין עליו פגימה ממה שבדקו קודם השחיטה משא"כ כאן דלהשמ"ח עדיין לא נשלם החשש דסרכות בבדיקת פנים לחוד. ומקרי שפיר עדיין לא יצא טרפה מת"י בזה שאמר אחר בדיקת פנים שאין על הריאה סרכא. כיון דזה עצמו טעמא דבדיקת חוץ שמא לא הרגיש בסרכא כראוי בבדיקת פנים. והוי דוגמא להא דאשה שהביא הצ"צ דשם ג"כ לא סמכה עצמה במה שבדקה פעם ראשון שמא תמצא עדיין התולע בבדיקה שאח"כ ודו"ק:
אמנם נראה דהרשב"א לשיטתו שסובר דמקיל ופושע חד דינא הוא עם מזיד שאין לו תקנה אלא הא דפז"ב. אבל להראב"ד דסובר לחלק בין מזיד לפושע במלאכתו. ובפושע סגי בקד"ח. עיין בר"ן פג"ה. ואף שבתשובת מים עמוקים כתב גם להראב"ד דבג"פ אין מועיל לו קבד"ח רק תקנה דפז"ב. היינו שאז חשבינן אותו למזיד שידע ואשם. ולא תלינן כ"כ שמשום שאינו זהיר במלאכתו לחוד. יצא מכשול מת"י. אבל בנ"ד שא"א לתלות רק שאינו זהיר במלאכתו ולא שנתכוין להאכיל את האסור כיון דידע דיוציא את הריאה ויתגלה בשתו [וכמ"ש היש"ש פג"ה סימן י"ז הבאיתיו בתשובה הקודמת] א"כ אפילו אם נחמיר עליו משום זה שכבר יצא עליו ערעור והוצרך לעמוד לפני כ"ק ש"ב הרה"ג המנוח מניזען ז"ל. הוא רק שידעו שלא נזהר במלאכתו לבדוק היטב ונדון אותו למקיל ופושע ולדעת הראב"ד כל שאינו מתכוין להתיר את האסור. אף שזה שהתיר גרם לו קלותו ופשיעתו במלאכתו מועיל לו קד"ח. וכבר הארכתי בתשו' אחת [שקודם זה] להוכיח מדברי היש"ש פג"ה דפוסק כהראב"ד וכן ביארתי בזה דברי הרמ"א בסימן קי"ט. ואף שיש הרבה אחרונים שפוסקים כהרשב"א. מ"מ בנ"ד דלהשמ"ח י"ל דלא מיקרי עדיין יצא טרפה מת"י גם להרשב"א. וכמ"ש הצ"צ החדש א"כ מצד זה לחוד יש מקום להקל על השו"ב רמ"י שיועיל לו קד"ח :
עתה נבוא לענין אם נדון להשו"ב רמ"י לעובר על השבועה ות"כ שנעשה עם שותפו השו"ב ר"ד. הנה לפי הכתב בפינקט א' שלא ישחוט א' מאתנו דבר הטעון בדיקת הריאה בלתי שיהיה חברו עע"ג ומי שישחוט יבדוק בדיקת פנים. וכשיוציאו הריאה נבדוק שנינו יחדיו והשחיטה יהי' בסירוגין וכו' וקודם השחיטה ואחר השחיטה יתן אחד לחברו לבדוק סכינו עכ"ל הכתב הנצרך:
הנה מוכח מלשון הכתב מתחלה דמה שקבלו עליהם שלא יהיה אחד נאמן בלי חברו. הוא רק לענין בדיקת הריאה. והנה על בדיקת פנים התנו שיהי' נאמן השו"ב שישחוט. ומעתה לכאורה גם זה תלוי בפלוגתת השמ"ח ושאר אחרונים בטעמא דבה"ג. אם נאמר כהשמ"ח דבדיקת הנפיחה הוא ג"כ משום סרכות שאין ניכרין היטב בלי נפיחה א"כ גם על סרכות לא נתנו נאמנות לא' בלי חברו שעיקר הבדיקה הוא בדיקת נפיחה. אבל אם נומר כשאר אחרונים שבדיקת פנים היא בדיקה גמורה לענין סרכא. ועי' בלב"ש סימן ל"ט ס"ק י"ב. א"כ כאן לענין סרכא נאמן א' בלי חברו. וא"כ לפי"ז מה ששחט השו"ב רמ"י ז' טבת ואמר בבוקר להשו"ב הר"ד שיראה את הסכין ששחט בו וגם את הריאה. והשו"ב לא רצה. י"ל דבזה להשמ"ח עבר על השבועה כיון דגם על סרכות אין נגמר בבדיקת פנים לבה"ג ורק בבדיקת נפיחה וע"ז אין נאמנות לא' בלי חבירו. א"כ מה מועיל זה שאמר לר"ד בבקר שיראה הריאה. הלא אם היו עליה סרכות ודאי כבר קלף אותם ועכשיו היא נקייה. ואולי הי' במקום תל"ר או בענין אחר. שאין לסמוך על קליפה הנהוג. אבל להפוסקי' שסוברים טעמא דבה"ג משום שאר ריעותא. ועל סרכא אין להוסיף בבדיקת חוץ וכבר אמרינן דלפי"ז כיון שעל בדיקת פנים נאמן כ"א בעצמו א"כ נאמן השו"ב רמ"י שהריאה היתה נקוי'. ושאר ריעותא הי' יכול השו"ב ר"ד לראות גם בבקר כשקרא אותו וגם הסכין הי' יכול לראות ואי משום דלפי הכתב הי' צריך להראות הסכין לחברו גם קודם שחיטה וכאן לא ראה השו"ב הב' הסכין של רמ"י קודם שחיטה. זה אין ראי' שעבר על השבועה דאולי שחט בסכין שבדק אותו השו"ב ר"ד אחר שחיטתו והסכין הוא בחזקתו והוא הסכין שראה אותו גם השו"ב הב':
גם מה ששחט בכסליו בעת היות ר"ד שו"ב על הואגזאל. אינני רואה בזה עובר על השבועה כיון שכתוב בכתב בזה"ל או כשלא יהי' א' בעיר יוכל חבירו לשחוט בלי עע"ג כשלא יהי' פנאי להמתין על ביאתו עכ"ל. ואין מבואר ממי לא יהי' פנאי אם מהקצב או מהשו"ב השוחט. וא"כ כאן עכ"פ השו"ב ר"ד לא הי' בעיר (כי מסתמא הואגזאל רחוק קצת מן העיר). ואולי לא הי' פנאי להקצב או להשו"ב רמ"י להמתין על ביאתו. ומכ"ש במה שאומר השו"ב רמ"י כי אמרו לו שהשו"ב הר"ד נסע לראמען. ואף שעוד לא נסע הפאיעזד. מ"מ שפיר י"ל דמסתמא כיון שנחוץ לדרכו והלך לשם קודם הזמן אולי יש לו איזה ענין עם אנשים הנחוצים להנסיעה. ולא יהי' פנאי להשו"ב ר"ד כי גם זה נכלל בהלשון שלא יהי' פנאי להמתין על ביאתו. אבל במה ששחט ז' טבת בעוד השו"ב הר"ד בעיר. בזה ודאי לכאורה עבר על התקנה. אך מ"מ נראה דזה תלוי בפלוג' השמ"ח והפוסקים וכמ"ש לעיל. וא"כ לפי"ז יהי' השו"ב רמ"י נתפס כאן לכאורה בזיבורי ועקרבי דאם נאמר כהשמ"ח ומטעם זה נקיל עליו דלא מיקרי הוצי' טרפ' מת"י גם להרשב"א במה שלא הרגיש בסרכא בבדיקת פנים וכמ"ש הצ"צ החדש. נמצא עבר כאן על השבועה במה ששחט בעצמו בעוד השו"ב הר"ד בעיר ולא הואיל כלום במה שאמר להראות לו הריאה בבקר ואם יאמר כהחולקים על השמ"ח ולא עבר כאן על השבועה כיון שקראו להראות לו הריאה והסכין ששחט בו א"כ כבר מיקרי יצא טרפה מת"י כיון שהוא מקיל ופושע במלאכתו. ואין מועיל לו קד"ח להרשב"א:
אמנם כבר כתבתי לעיל דלהראב"ד מצד שהוא פושע במלאכתו מועיל לו קד"ח. וכאן א"א לומר רק זה שהוא פושע במלאכתו ולא שהתכוין במזיד. ונ' מאחרונים שסוברים כהראב"ד ואף שהרבה אחרו' פוסקי' כהרשב"א. וכן מבואר בצ"צ הישן. מ"מ כאן לדון אותו כעובר על השבועה יש ג"כ לדון מצד שבועה בכתב. והם לא באו רק על החתום. ואף שכת"ר העיר בזה במה שהי' הכתב לפני הב"ד. מ"מ לפסול גברא מח"כ. כיון שיש בזה פלוג' האחרונים יש מהם מקילים ויש מהם מחמירים וא"כ בין לטעמא דהשמ"ח ובין לטעמ' דאחרוני' החולקי' יש צדדים להקל עליו. אך מ"מ בכל גווני עכ"פ בעי קד"ח. והשו"ב הזה כבר ראינו שהקיל לעצמו ממה שקבל עליו בניזען לפני כ"ק ש"ב הה"ג ז"ל. ע"כ הי' נראה לדעתי להחמיר עליו בזה האופן. שחודש אחד לא ישחוט אפי' עוף הדק (אך פרנסתו לא יקופח) ויכריזו עליו שבחודש הזה מי שישחוט אצלו שחיטתו אסורה ולמען ישמעו ויראו ובכלות החודש ישבו ב"ד ויתירו לו מקודם השבועה בכתב בפני השו"ב חברו. ומחדש ישביעו אותו שיוציא מפיו ממש השבועה וח"ח שיהי' נזהר לקיים כפי הכתב. ואם לאו יופסל עולמית. ואח"כ יחזור לכשרותו. וכ"ז אם מסכים כבודו בזה וגם הרב מקאנאעפ אשר הוא הי' מקודם התוכן בדבר כמ"ש כת"ר במכתבו. סליק:
סימן ה
מכתבם הלזה הגיעני היום ונתאחר על הב"ד ועל אשר אין אני יודע אם האמת כדבריהם. ואולי זה מצד איזה מחלוקת הרגילה בעירם ע"כ דברי באו על מכתבם בעצמו למען יראו אשר כפי שאלתם השבתי. הנה לכאו' אין כאן מצד הדין כלום על השו"ב. חדא דאין מבואר במכתבם אם רגיל בזה ואולי זה לו פעם ראשונה. דבפעם הא' גם להרמב"ם אין דין מומר עליו ואין צריך לבדוק לו סכין אף שנפסל לעדות. וכמ"ש שם המחבר. ועי' בש"ך שם (יו"ד סי' א' סעי"ו) ועוד דהא כאן לא גנב בעצמו ואינו רק כחולק עם הגנב דכ' הרמ"א ח"מ סי' ל"ד דאינו נפסל גם לעדות. אמנם בנתיבות מבואר שם דהיכא דהוא עשה איזה שינוי בגנבה מיקרי הוא הגזלן או הגנב. דהוא קנאו בהשינוי להיות שלו ולא של בעלים הראשונים. ע"ש. ולפי דבריו הנה כאן קנאם בשינוי בשחיטתו ובדיקתו ומקרי בזה השו"ב גנב או גזלן ונעשה בזה פסול לעדות ושוב יש כאן דין מומר עליו להרמב"ם משום דשחט שמנה כבשים גנובים ועל כל א' נעשה גנב או גזלן והוי כמומר דכ' הפוסקי' דמקרי בפעם ב' או ג' וכאן הוי יותר. אבל באמת ד' הנתיבות אינם ברורים כ"כ בעיני ולכאו' נראין יותר ד' הקצה"ח שם שלא מיקרי רק מזיק. ולא גנב או גזלן. ואף שקנאן בשינוי שיהי' שלו ולא של מרא קמא. מ"מ כיון דכבר לא הוי הגנבה ברשות בעלים והוא לא הוציאן מרשותו לא מקרי גנב דעיקר חיוב גנבה מקרי במה שמוציא מרשותו. דונמצא בידו כתיב. וכדמוכח בסנהדרין (ד' פ"ה). ואף דבגנבת ממון אם הגביהו ברשות בעלים ג"כ נתחייב. היינו משום דבזה כבר נכנסה הגנבה לרשותו וכן גבי גזלה מצינו דקרקע אינה נגזלת משום דקיימא ברשותיה דמרא. ועי' בתוס' פא"נ (דפ"א) ד"ה אלא. הרי עיקר לאו דגזלה הוא בזה שמוציא מרשותו דייקא [מיהו מד' הרמב"ם פ"ז מהל' גנבה מוכח דגם בקרקע איכא לאו וצ"ע] וכן בהא דאמרו בב"ק דטבח ומכר ברשות בעלים פטור. ואף שודאי חייב לשלם מדין מזיק. מ"מ לא מיקרי גנב. מחמת זה שלא הוציא מרשות בעלים. ואף דהתם י"ל דכיון דפטור בשעת גנבה דלא קנאן בשינוי ולא הוציא מרשותן ממילא פטור על הטביחה דתשלומי ד' וה' אמר רחמנא. מ"מ נראה ודאי דכיון דהוא לא עשה מקודם שום קנין בהגנבה לא משוכה ולא הגבהה מה שטבח ברשות בעלום ועשה שינוי מעשה אינו חייב אלא מדין מזיק דהרי לא קנאו לרשותו מקוד' להתחייב באונסין. ושינוי מעשה אינו רק דממילא נגמר הקנין שיהי' שלו לגמרי בכונתו להזיק. וא"כ י"ל בנ"ד הוי בכה"ג דהשו"ב לא עשה בהם שום מעשה משיכה או הגבהה דהגנב בעצמו הביאן לבית ששחט אותן שם. והשו"ב לא מיקרי רק מזיק ואינו נפסל לעדות. ועוד י"ל דאפשר ידע השי"ב דהגנבה הי' משל עכו"ם. ואף דגם גנבת עכו"ם אסור מה"ת ונפסל בזה לעדות. מ"מ כתב הרדב"ז בח"ב סי' ר"ה דבכה"ג אינו נפסל עד שיזהירו אותו מקודם והוב' זה בפ"ת על ח"מ סו' ל"ד. וא"כ יש לצדד דהשו"ב אינו נפסל כאן מן הדין אפי' לדעת הרמב"ם יש מקום לצדד לדעת הקצה"ח או לדעת הרדב"ז דאינו נפסל כאן. א"כ הנה מצד הדין אין להחמיר עליו כ"כ. אבל מ"מ רע עלי המעשה דשוחט שממונה לרבים יעשה כאלה. ובתשו' קול אליהו ביו"ד סי' ד' הביא תשו' הרמב"ם בשוחט הממונה לרבים שנתפס בגנב יש לפוסלו. אף דמוכח שם מהתשו' שגם הרמב"ם שם הולך בשיטת שאר פוסקים דבגנב א"צ לבדוק הסכין וליתן לו ע"ש. עכ"ז החמיר בממונה לרבים. וכן י"ל דזה שיטת הרמב"ן שהביא הר"ן בחי' לסנהדרין דהא דהחמירו על שו"ב שיצא טרפה מת"י דאין מועיל לו רק תקנה דפז"ב ואין דומה להא דבכורות דסגי בקד"ח משום דמיירי בממונה לרבים ע"ש. הרי משום דממונה לרבים החמירו עליו יותר מן הדין לדעתו. וזה י"ל דהוא דעת תשו' הרמב"ם. ואף שבנ"ד י"ל דלא מיקרי כאן גנב או גזלן בעצמו לדעת הקצה"ח וכן בעלי הש"ע לא חלקו בדין זה בין ממונה לרבים ולא הביאו הא דתשו' הרמב"ם. מ"מ יותר מכוער הדבר במה ששחטן ובדקן בעצמו בלי הי' אחר עמו. וכולן יצאו בחזקת כשרות בלי שום טרפות. ע"כ לדעתי מחויב השו"ב לקבל עליו ד"ח עכ"פ. דהרי להתומים ונתיבות מיקרי גנב או גזלן ונעשה בזה מומר. ואפי' אם הי' של עכו"ם ואינו נפסל קודם שהזהירו אותו. עכ"ז דין שוגג עליו וצריך קד"ח עכ"פ במאזיר לפני השוחטים ורבנים דשם ויקבל בשבועה ונדר שלא יסחור בעצמו במכירת בשר כדי שלא יבוא לידי מכשול כזה להיות אפי' חולק עם הגנב דאז שוב אין אדם חוטא ולא לו. ואז כשיעשה כל זה יוכשר זבחו כחזקתו מקודם. סליק:
סימן ו
הגיעני מכתבם אשר דורשים בענין עירם איך שהרב הישיש המנוח התקין שיהי' השו"ב בודקין אחר טריפות מביה"כ לטרפש' דכבדא וב' שו"ב קבלו תקנתו והיו בודקים. רק שו"ב אחד לא קבל תקנתו. ועתה אחר פטירת הרב הבע"ט החדש והקצבים דוחקים לבטל המנהג הזה. וע"ז הראו מקום מתשו' צ"צ החדש סי' ל"ט דמקיל בדבר ונראה שם דאפי' היכא דכבר נהגו מקיל שם. דיכולין להתיר:
הנה אין שם תוכן השאלה לידע על מה בא תשו' הגאון הק' ע"ז. דבאמת מד' הפר"ח בדיני מנהג סעי' א' וח' מבואר דבמנהג שנהגו משום גדר וסייג ופרישות. דעת הראב"ד ורמב"ן ורשב"א וריב"ש ומהרי"ק דאין מועיל היתר בזה. והוא הסכים לדעת הרא"ש דמועיל היתר אבל מ"מ דינו כשאר נדר שצריך התרה בשאלת חכם ופתח חרטה כמבואר שם. וא"כ בלא התרת חכם ופתח חרטה לכ"ע א"א להתיר. ומי יהי' נשאל על זה להתיר מנהגם. אם השו"ב שקבלו תקנת הרב לבדוק הם יהיו נשאלים וכי בהם תלוי הדבר הלא ודאי בעירם יש הרבה חסידים ואנשי מעשה אשר ידעו מתקנת הרב בזה והסכימו ע"ז לקיים עליהם גזרת השופט שבימיהם. והשו"ב אינם רק פועלים אצל אנשי העיר ותלוים בדעתם וברצונם על מה ששכרו אותם יעשו וגם אנשי מעשה המה בכלל ואיך יוכלו השו"ב להיות נשאלין כדי להכשיל את הרבים ופשיטא שהקצבים אינם יכולים למנוע לבלי לבדוק ואדרבה איסורא הוא דרמי עלייהו. שבמה שמכשיל את מי שנהג עצמו לאסור בזה הוא כמאכיל איסור. אלא שבזה י"ל שתקנת הרב הי' מתחילה שלא לאסור בדיעבד. עי' בתשו' מהרמ"ל סי' כ"א אבל מ"מ על התקנה לכתחילה גם היא דין נדר יש בזה במה שכבר נהגו וקבלו עליהם. ונראה מדברי מהרמ"ל שם דהעובר בשאט בנפש ובמזיד. יש לאסור גם הבשר. ואי משום שו"ב אחד שלא קבל תקנת הרב גם בימיו ונאמר דמשום זה מיקרי שלא נתפשטה תקנתו במקומו. אין זה מועיל להתיר חדא דכל דבר נוהג אחר הרוב כמבואר בפר"ח שם סעי' כ"א. וכאן ב' השו"ב קבלו עליהם תקנת הרב. ורק שו"ב א' לא רצה לקבל. ומן הדין הי' מוכרח לקבל. ועי' במהרי"ק סי' קפ"א גבי בני אומנות אם יש שם רק ד' אנשים שעוסקים באומנות זו דינם כרבים. וא"כ גם רובא ומיעוט תלוי בבני אומנות זו. כיון שאין שם יותר ודו"ק. ואם הייתי נשאל בימי הרב המנוח הייתי כותב עליו מרירות עד שיקבל. דמסתמא הרב בקעה מצא וגדר בעדה. ומה גם שקבלו הרוב שו"ב עליהם היו יכולים לכוף אותו מן הדין לקבל עליו תקנת הרב השנית דטעם זה שלא נתפשט התקנה אינו טעם אלא שיכולין לבטל דברי ב"ד הקודם. אבל ודאי צריך שיהי' בהסכם כולם לבטל. וכי מי גרע אותן שקבלו עליהן התקנה מיחידים שנהגו מנהג סייג ופרישות שדין נדר עליהם ואין יכולין לבטל בלי התרה וכבר אמרתי שכאן אין שייך מי שישאל עלי' אם לא בהסכם אנשי העיר או רובן שמסתמא ידעו מתקנת הרב ואף שלא הי' בתקנת הרב בעת הגזרה רוב אנ"ה מ"מ אחרי שידעו אח"כ הוי כקבלו עליהם ובפרט בענין הוראה ודאי כולן בטלין ומסכימים לדעת הרב וצריכים פתח חרטה ושאלת חכם. אשר זה לדעתי דבר שא"א. ומתשו' צ"צ אין להביא קולא. אחרי שנחסר שם גוף השאלה. וא"י באיזה אופן הי' השאלה אשר ע"ז הי' תשובתו. ובאמת לא זכיתי להבין שם ד' הצ"צ שסיים דזה הוי מיעוטא דמיעו' משום דאיכא רובא כשרים. וגם חזקה ברורה שלא נולדה במחט וכל היכא דאיכא רובא וחזקה הוי מיעוטא דמיעוטא. ודברי קדשו נכונים נגד מחט אבל הרמ"א בסי' מ"א תלה סרכא בבה"כ גם בקוץ והרי ע"ז אמרו בחולין (דף מ"ג ע"ב) דכולהו חיוי ברייתא אכלי קוצין וא"כ מה לן מה שלא נולדה בקוץ. כיון שידענו ברור שאח"כ נתבטלה החזקה. שכולן אכלי קוצי נינהו ואיתרע החזקה גם לנקב ע"י קוץ. ולא נשאר לן רק מטעם רובא. והיכא דבקל לברורי אין סומכין על הרוב. ולמה לא יחוש השו"ב לברורי במה שנקיל זה מאוד אצלו לבדוק בעת שבודק בדיקת פנים אחרי הריאה ובאותו הזמן והבדיקה הזו יכול לברר גם זה בלי שיהוי זמן. ואין דמיון להא דפתיחת הראש. ומה"ט בכמה מקומות נהגו השו"ב לבדוק אחרי סרכא מבה"כ לטרפשא דכבדא. ומה שכותב השו"ב מתשו' הרמ"ץ אין הספר בידי ולא ידעתי טעמו. ובעירי התקנתי להטיל על השו"ב שיבדקו כל האברים גם בני מעים וכליות מחמת איזו סיבות מהקצבים שנזדמן בשגגה. וכ"ש בעיר גדולה לאלקים כמותה ירבה ה' עליהם. שיכול למצוא איזה משגה או אופן אחר. עכ"פ במה שכבר קבלו עליהם תקנת הרב ונהגו בזה. א"א להתיר בלי התרה לכ"ע. ומכ"ש שרבים מהראשונים סברי שאין מועיל התרה בזה. ולדעתי גם השו"ב הר"ל מחויב לקבל עליו תקנת הרב כמ"ש. ולא היה רצוני להשיב דעתי לעירם אחרי שמסתמ' ישנם בעירם לומדים או איזו גדולים שנשמעין להם אך מחמת בקשת ש"ב הרה"ח הר"ל שאשיב בזה דעתי וגם הוא קצת לאפרושי מאיסורא. כתבתי הנלע"ד. סליק:
סימן ז
מכתב שאלתו ע"ד האיסור שנתן השו"ב ר"צ להשו"ב מעירו הגיעני דרך טשערנאבל ונתאחר עד בואו לידי. והנני להשיבו בקצרה:
הנה יש לחקור כאן אם שייך עוד איסור שבועה על הר"ץ גם בלי התרה שהתירו לו. אחר שהם השו"ב עצמם הטריחו עצמם להרוס פסק הא' שאין לו שום חלק בחזקת חמיו השו"ב המנוח. וראו השו"ב שירד עמו גיסו לדון עוד הפעם ויצא הדין הב' שיש לו חלק בחזקת חמיו להיות שו"ב במקומו לשחוט גסות ועופות וליקח חלק מהכנסתו. הרי הם עצמם התירו לו לשחוט שלא מדעתם ולא כפי כתב האיסור שנתן להם. דכי יעלה על הדעת שבכל עוף ועוף שיביאו להר"ץ לשחוט בביתו יצטרך לילך לשאול מכל א' מהג' שוחטים כשנתן לכל א' וא' כתב איסור על עצמו שלא לשחוט בלי ידיעתם אם יתירו לו לשחוט העוף. וגם בבית המטבחים בגסות קשה הדבר לומר כן רק אם המנהג שהולכים כל השוחטים ביחד וגם כפי הנראה שיש להם כפרים שלפעמים נוסעים איזה שו"ב מהם על הכפרים איזה זמן וכי אז יצטרך להיות אסור לשחוט בבית המטבחים כיון שאין בהעיר שו"ב אחד שישאל דעתו אם ירצה שישחוט וגם מה פסקו לו בדין שיטול חלק מהכנסת שו"ב חמיו כיון שהדבר תלוי בדעת השוחטים אם ירשוהו לשחוט. ואם לא ישחוט ודאי לא יקבל חלקו. א"ו דמה שהם עצמם הטריחו להעמידו על חזקת חמיו שיהי' שו"ב כמו גיסו זה עצמו הוה כהתירו לו לשחוט בלי שישאל רשות מהם. ואף שלא הוציאו זה מפיהם. מ"מ תשובתם ניכר מתוך מעשיהם. ויש לכאורה לדמות זה למ"ש בתשו' הרמב"ן סי' רנ"ד במי שנשבע שלא לצאת ממקום פלוני בלי רשות חמיו ואח"כ בא לו כתב שכתב לו חמיו אם תרצה לצאת משם תצא. והוא מכיר כתב חמיו. והשיב הרמב"ן דעפ"י כתב זה מותר לצאת ונפטר משבועתו. ע"ש. אף דלדעת כמה פוסקים כתיבה לא הוי כדיבור מ"מ הנה מתשובתו והסכמתו ניכר מתוך הכתב שנותן רשות. וזה לחוד מועיל לפטור משבועתו וכמו כן נראה בנ"ד שבזה שהטריחו עצמם להעמידו להיות שו"ב מוחזק במחנם כמו גיסו. הרי הסכמתם מוכח מזה שהתירו לו לשחוט בלי נטילת רשות מכל א' וא' מהם על כל שחיטה מעוף הדק עד שור הגס כמבואר בהכתב:
ואף שהריב"ש בסי' קפ"ה הובא בב"י סי' רכ"ח כ' וז"ל ומטעם זה אפשר שהנודר ע"ד חבירו בפניו וביטל הנדר מיד שהנדר בטל והוא שיבטלנו בשפתיו אבל בלבו פשיטא דלא מהני דהא בהפרת הבעל אם הפיר בלבו אינו מופר עכ"ל. א"כ מבואר דבעינן דוקא שיבטלנו בשפתיו. וא"כ ע"כ לומר דמה שכתב הרמב"ן שנפטר משבועתו ע"פ כתב הוא משום דכתב הוא כדיבור דמוציא מפיו. י"ל דגם אם נאמר דכתב לא הוי כדיבור מ"מ ל"ק מהריב"ש עפ"י מ"ש הב"י שם בתחילה ליישב שיטת הרשב"א דיש לומר דשאני נודר ע"ד חבירו מנודר שלא יעשה דבר פלוני בלי רשות חבירו. דע"ד חבירו אין הכונה שיוכל חבירו להתירו אלא שצריך שאלת חכם. אבל שלא יעשה דבר בלי רשות חבירו. כיון שנתן לו רשות הותר עכ"ל ואף דהריב"ש סובר להרמב"ן דגם בנודר ע"ד חבירו יוכל חבירו עצמו להתירו וא"צ שאלת חכם. מ"מ חילק בין נודר ע"ד חבירו לשלא יעשה בלי רשות חבירו. שפיר נוכל לחלק גם להריב"ש דנודר ע"ד חבירו הכונה שיוכל חבירו להתיר ובזה בעינן דוקא ביטול בשפתיו כמו הפרת הבעל. אבל מה שמועיל נתינת רשות לחוד ע"ז א"צ דיבור כלל אלא כל שנודע לן בבירור שברשותו והסכמתו הוא לזה די. דאין זה מטעם ביטול הנדר אלא מצד קיום הנדר שכן הוא הנדר מתחלה שלא יעשה בלי רשותו. והרי קיים כן שלא יצא בלי רשותו ומה שעשה הוא ברשותו וע"ז א"צ דיבור כלל. אלא בירור הדברים שברשותו וידיעתו לעשות זה. ומה"ט מועיל בכתב שנתן רשות. אפי' אם נאמר דכתב אינו כדיבור:
ועוד יש לחלק ולומר אפי' אם נאמר דכתב אינו כדיבור ל"ק מהא דריב"ש דבעינן שיבטלנו בשפתיו דומיא דהפרה דזה דוקא בביטול בלב לחוד. אבל עושה מעשה לזה אף שאינו מוציא בשפתיו מועיל הביטול בלב דומיא דהפרה דסגי במה שיאמר טלי אכלי. אך צריך לזה שיבטל בלב. כמבואר בנדרים (דף ע"ז ע"ב) [וביו"ד סי' רל"ד סעי' מ' בהג"ה] וא"כ בכתב דהוי מעשה כדאמרינן בגיטין (דף ס"ז ע"א) מעשה לא עבדו דיבורא אמרו:
דמוכח דכתב הוי עכ"פ מעשה א"כ כיון שכתב בכתב שמסכים לזה שוב מועיל הביטול בלב דהרי הריב"ש יליף זה מהא דהפרה. והרי שם ג"כ מועיל ביטול בלב באומר לזה איזה דיבור המורה על כונתו. וה"ה איזה מעשה דהיינו כתב. וא"כ ל"ק כלל מהריב"ש אפי' אם נאמר דכתב לא הוי כמוציא מפיו וא"כ בנ"ד שכתב האיסור שלא ישחוט בלי ידיעתו של ר' אברהם וכמו כן לכל הג' שו"ב. והרי הוא נעשה שו"ב בידיעתם. ואפי' אם נאמר דבנשבע ע"ד חבירו דצריך דוקא היתר חכם ואין מועיל היתר היכא שכבר חל הנדר ואין חילוק בזה גם אם יאמר שלא יעשה בלי רשות חבירו. וכמשמעות סתימת לשון המחבר סימן רכ"ח סעי' ל"ז שאין מחלק בזה. וכן יש להביא ראי' לזה מלשון הש"ס גבי יתרו דאיתא הלשון לך והתיריהו במדין. משמע דכה"ג ג"כ צריך התרה. מ"מ זה מיירי דתלה בדעת יחיד שאין אחד יכול להתיר אלא או חכם או ג' הדיוטות:
כמבואר בסי' רל"א אבל כאן נתן הכתב לג' שו"ב והם עצמם הם ב"ד שיוכלו להתירו. ואף שלא הוציאו בשפתיהם שמתירים לו. מ"מ י"ל דכיון דהם עצמם הטריחו להרוס הפסק הא' ולהוציא לאור דינו שיעמוד לשו"ב על חזקת חמיו הוי כאומר טלי אכלי דסני בביטול בלב אף שאינו מוציא בשפתיו. ואף דהתרת חכם או ג' הדיוטות הוא דוקא בלשון מותר לך אבל באי אפשי בו או לשון אחר אינו מועיל. וא"כ אינו ראי' שבלב חשבו לשון המועיל:
מ"מ הרי לדעת הר"ן אם אומר הריני נודר אם ירצה חבירי א"צ לשון המועיל והביאו הש"ך ס"ק צ"ח וכמו כן אם אומר שלא יעשה דבר בלתי רצון חבירו נראה דדמיא להא דר"ן ומכ"ש בנ"ד שלא נעשה הכתב אלא לטובתם:
דמועיל בכה"ג לשון מחול לך וא"צ להתרת חכם. וכמ"ש בתשו' הרשב"א הובא בב"י. וכיון שהם עצמם העמידו אותו לשו"ב מוחזק בעירם דמועיל זה שבודאי מחלו לו. ואף שעתה הם צווחים אין מועיל דל"ד להא דב"מ (ד"י) בתקפה אחד בפנינו דמיבעיא לי' בשתק ואח"כ צווח. דהתם איכא טעמא. דמה דשתק לא אמרינן דאודוי אודי לי'. משום דקא חזי רבנן. אבל כאן אדרבה הרי רבנן חזי דמגיע לו חזקתו אפי' אם לא ירצה השו"ב. ואמרינן דגם הם ודאי קבלו עליהם הדין ובטלו רצונם ומחלו לו כיון דשתקו. ועוד דכאן לא מיקרי שתקו לחוד. כיון דהם עצמם טרחו בזה להעמידו על חזקתו:
אמנם גם אם נאמר דמה שהם עצמם טרחו להעמידו על חזקתו הי' דעתם על כתב האיסור שנתן להם. מ"מ נוכל לבוא ע"ז מצדו דאדעתא דהכי לא נדר. דע"כ לא נתן להם הכתב ע"ע אלא אחר פסק הראשון שצריך ליקח מעות מגיסו ולא יהי' נשאר לו זכות בחזקת חמיו ואז הי' נחשב כאיש נכרי בחזקת העיר והכפרים שאם הי' עוסק בשחיטה במה שנוגע להם הי' עליו איסור השגת גבול. ולתוקף שיהי' בטוח לבם שלא יעשה האיסור הש"ג. קיבל עליו חומר איסור שבועה ולהיות נידון כעובר על השבועה. אבל אם הי' יודע שיעמוד על חזקתו ודאי לא הי' מקבל עליו איסור כזה שביד השו"ב יהי' כח לבטל חזקתו:
שאם לא ירצו הם יהי' אסור לשחוט אפי' עוף הדק ונודע שגם בשבועה ונדר אזלינן בתר אומדנא וכמ"ש הרא"ש בתשו' לענין אחות המשודכת:
ולענין חובות שנתקלקלו. וכן הרשב"א בתשו' סי' תשע"א וכן במהרי"ק לענין נשבע למלוה לשלם לו לזמן פלוני במקום דירתו דאם שינה המלוה מקום דירתו. אמרינ' אומדנא דע"ד זה לא נשבע. וכ"ש אומדנא דידן דודאי עדיף מהא דשינה מקום המלוה. ועי' תשו' מהרשד"ם סי' ק"ד. אלא שי"ל דבנ"ד מיקרי נולד דבשעת הכתב הרי הי' אז מוחלט שלא יהי' לו חלק בחזקתו ורק אחר שכבר קיבל האיסור נעשה אח"כ חדשות שפסקו לו שיעמוד בחזקתו. א"כ הוי זה נולד. וכבר הוקשו בזה על הא דתשו' הרא"ש גבי אחות המשודכת שהמירה. דהוי נולד ואין פותחין בנולד. עי' בד"מ. והאריכו האחרונים לישב זה ועי' בתשו' בעי חיי מבעל כנה"ג בזה. אמנם בנ"ד נראה דא"צ לתי' בזה דהא אמרינן בגמרא נדרים (דף כ"ג ע"א) דמתירין בנולד דשכיח וכן פסק רמ"א בסעיף מ"ג דבענין התרה משום דהוי נולד ע"ש אף דלא שכיח כולי האי ובנידן דידן נראה דמיקרי נולד דשכיח. דאף דאמרינן דב"ד בתר ב"ד לא דייקי ואיך יהי' פסק ב"ד ב' היפך פסק הא' וא"כ מיקרי לא שכיח. אבל באמת גם מפסק הא' נראה דלא אבד חזקתו. רק שהצריכו לשלם לו דמים בעד חלקו ואין זה אלא כעין פשרה ובזה עבידי דהדר דינא שמוציא לו איזה טענה חדשה וכדאמרינן במדרש גבי הא דטרחנים הם והוי כאונס דשכיח ולא שכיח:
אלא שאכתי לכאורה אין זה מועיל בנ"ד דהא גם בנולד דשכיח מ"מ צריך התרה וכמ"ש הט"ז סי' רכ"ח ס"ק ט"ז בשם הרמב"ן לחלק בזה בין נדרי שגגות. וכיון שכן אכתי י"ל דבנ"ד שנשבע להנאת חבירו וגם קיבל טובה בעת שבועתו אין מועיל התרה רק מדעתם וכן הוא להדי' בתשו' מהר"ם שבהג"מ שהביא הרמ"א סעי' מ"ג. והרמ"א סיים דכן נראה לו עיקר. אך כבר הקשיתי בתשו' דלכאורה ד' רמ"א דסעיף מ"ג סותרים למה שהביא הרמ"א בסעיף כ' דינו של מהרי"ו דבטוענת מאיס עלי מתירין לה שלא מדעתו. והרי גם בהא דמהר"ם הרי היא טוענת מאיס עלי משום מעשיו הקדומין והוא אמתלא טובה:
ע"כ נראה דרמ"א גם בהא דמהר"ם לא העתיק רק דצריך התרה ולא הביא ע"ז הסוף דבעינן מדעתו משום שקיבלו טובה זמ"ז. משום דסובר בזה באמת כהא דמהרי"ו דאף שקיבלו טוב' מ"מ לא בעינן מדעתו. ואפ"ל הטעם כיון דכל עיקר החומר דבעינן מדעתו דוקא. הוא משום זה שקיבל טובה. אבל כאן שנתגלה שאין זה טובה רק לרעתו. שוב לא שייך לומר החומר שבעינן מדעתו דהרי זה עצמו הטעם לבטל הקשר משום שמאוס עליה והוא לרעתו ואינ' טובה בעיניו אלא שכיון שנולד הוא. לכך בעינן התרה אבל מדעתו א"צ. ולפ"ז כמו כן בנ"ד הנה הטובה שעשו לו שהניחו אותו לילך עמהם לבית השחיטה להרגיל עצמו באומנתו אינו אלא לפי הפסק שאין לו חלק ונחלה בחזקת חמיו ומסולק הוא בדמים. אבל אם הי' אז הפסק שיעמוד על חזקת חמיו. הי' הולך לבית השחיטה גם אם לא הי' רוצים ונוחים בזה. והי' מורגל מעצמו או ע"י גיסו. וא"כ נמצא דמה שעשו לו טובה שהניחו אותו לילך לבית השחיטה. ומשום זה נתן להם כתב איסור ע"ע נתגלה עתה שהוא לרעתו. לפי הפסק הב'. שאם לא ירצו הם בשחיטתו א"א לו לעמוד בחזקתו שזכה עפ"י פסק הב'. וגם מתחילה אינה טובה. שעל פי פסק הב' לא הי' צריך לטובתם. וכיון שכן לא שייך בזה החומר שבעינן מדעתו דוקא. דאין זה אלא משום שעשו לו טובה ועתה נתגלה שאינה טובה. והכתב הוא לרעתו. אלא שצריך התרה משום דנולד הוא. והרי כבר התירו לו ואף שלא הי' מדעתם. בזה לא בעינן מדעתם כיון שנתגלה שלא עשו עמו טובה כלל. וכהא דמהרי"ו. ובלא"ה הרי איכא דעת הריב"ש דבכל גווני אם התירו בדיעבד הותר. אמנם מפני שאנו מדמין א"א להקל בחומר שבועה דהרי אפשר לדחות דטעמא דמהרי"ו בשם הוא משום דעת הרמב"ם דאפילו כשנשא כופין אותו להוציא וכמו שסיים הרמ"א בשם. ואף שמוכח ג"כ מהא דלא הביא הרמ"א בסעיף מ"ג סוף דעת מהר"ם מ"מ אינו מבואר ג"כ שחולק בזה ובתשובת בעי חיי כתב שם להקשות על תשובת הרא"ש שהביא הב"י בסימן רל"ח בענין חייט שנשבע לחבירו ע"ש. דלמה לא נאמר דע"ד דהכי שימותו ב"ב ברעב לא נשבע. ותי' שם בתי' א' משום דהוה לטובת חבירו וקיבל טובה ממנו ובעינן מדעתו ובתי' ב' כתב משום דהוה מלתא דשכיחא ובעי ליה לאתנויי. נראה שמסתפק בזה אי אמרינן בזה הסברא שבעינן מדעתו כיון שנתגלה הדבר שהוא לרעתו. ולכך הוצרך ב' תי'. והמהרשד"ם בסימן קכ"ג כתב תי' אחר על קושיא זו בתשובת הרא"ש ע"ש. ולא תי' משום דבעינן בזה מדעתו. נראה ג"כ שסובר בזה דלא בעינן מדעתו:
אך מ"מ אין הדבר מפורש שלא בעינן מדעתו בכה"ג. ע"כ נלענ"ד שהשו"ב ר' אברהם ושותפיו יתירו בעצמם את כתב האיסור לר"צ שיש להם ממנו באופן שהר"צ יקבל מחדש חומר שאסור לו לעשות שום איזה צד ואופן שיגיע להם ח"ו שום גרעון לחלקם שבזה בלא"ה איכא איסור השגת גבול ומכ"ש כשיהי' ארי' רביע עליו חומר שבועה ואיסור שחיטתו אם יעבור על כך. ובזה יהי' בטח לבב השוחטים ואיש על מקומו יבוא בשלום. סליק:
סימן ז
הנה בתחלת ביאת הקאלאניסטן עם שו"ב שע"ז טענו שו"ב דחאבנא שיורד לחזקתן וקיבלו פס"ד מהרב שלהם ע"ז. הנה לא נתבאר אם הביאו הבאים זה השו"ב שלהם שהי' מקודם אצלם שו"ב במקום שהיו דרים מקודם. או זה השו"ב נתיישב גם הוא להיות מעובדי אדמה כמוהם ורצה להחזיק באומנתו אבל לא שהי' מוחזק גם מקודם בואם להיות אצלם לשו"ב:
הנה בתשובת מ"ב סימן כ"ז פסק דכל היכי דאומנתו בכך וגם הוא דבר הפקר או מציאה בכה"ג לכ"ע מוציאין מיד הבא להזיק לו דגזל גמור הוא וחולק בזה על המהרש"ל שם. ולפי דעה זו הנה שו"ב שקיבלו אותו באיזה מקום. גם אם נתרבה אח"כ דיורין מחדש אשר המה לא קיבלו את השו"ב. מ"מ כיון שזה אומנתו בכך וגם מה שנתרבו הדיורין קאלאניסטן ונתוסף ההכנסה אינו אלא כדבר מציאה. א"כ לדעת המ"ב הוי זה גזל גמור ממי שבא בגבולו להזיק לו ומ"ש מעלתו משום דנעשו רוב ישוב אין מחויבים להוביל זבחיהם לעיר וצריכים שיהי' שו"ב קבוע אצלם. אין זה טענה. אלא שהן יכולים לטעון שיקבע א' מהשו"ב דחבנא דירתו אצלם או שיתנו להם שו"ב מצדם אבל לא שיקחו איש זר אשר אין רצונם בו ושיופסד ע"י גם הכנסתם שהי' להם גם מקודם שבאו הדיורין לשם. אך במקום אחר ביארתי שדברי המ"ב אינם אלא לפי' רש"י שמפרש גבי הא דמצודת הדג דמשום דהכיר בחורו ויהיב מזונות שם בטוח הוא שיגיע לידו ע"ש. אבל לפי' הרמב"ן בהא דמרחיקין מצודת הדג היינו שגם הראשון פי' מצודה ולפעמים הדגים יוצאין ממצודה למצודה וזה הוי גזל גמור שכיון שבאו למצודתו של הראשון זכה בהן בכולן ע"ש. אין ראיה כלל לדינו של המ"ב וזהו טעמו של הרשב"א בהא דחייט הובא ברמ"א סימן קנ"ו. אף דשם הי' אומנתו בכך. ואותה מלאכה שכבר התחיל לעסוק אצל העכו"ם ופסק דאין מוציאין מידו אלא שהרשב"א ע"כ אזיל בשיטת הרמב"ן. ועי' בנמק"י. וזה דעת המהרש"ל בהא דמרחיקין מצודת הדג כמבואר במ"ב שם. ולכאורה לפי דעה זו אף אין מוחין בידו לשחוט להדיורין מחדש כיון דלא הי' השו"ב דחבנא רגילים עמם שם:
אמנם הרשב"א כתב שם עוד טעם על הא דמוחין בידו משום הא דבכור נוטל פי שנים בזרוע ולחיים. והוא מדין מכירי כהונה עי' שם. ובהלק"ט ושאר אחרונים כתבו דחזקת השו"ב דנהגו בזה הוא מדין מכירי כהונה. ומטעם זה י"ל דגם במה שנתוסף ההכנסה מהדיורין זכה השו"ב דחבנא כיון שזכה באותו מקום שכל ההכנסה שיהיה באותו מקום יהי' שייך לו. אך גם בטעם זה צ"ע לשיטת הרא"ש דסובר גבי מו"מ דבתרי תרעי ליכא אפילו משום מחוסר אמנה. והרי כל הדין זכי' במכירי כהונה אינה אלא משום מחוסר אמנה כמבואר בתוס' ב"ב (דף פ'). א"כ כשנתרבו דיורין מחדש הוי כתרי תרעי ושוב אפשר דלא שייך בזה דין זכיה מטעם מחוסר אמנה ויש קצת לחלק בזה אמנם יש עוד טעם דבתשו' בעי חיי מבעל כה"ג כתב לדמות חזקת השו"ב להאי דין של המלמד. והיוצא מדבריו שם דבתוך זמן השכירות מעכבין בידו ולאחר כלות זמן השכירות יש לו דין עני המב"ח כמו במלמד ולפי המנהג אצלינו בעת קבלת שו"ב הוא על כל ימי חייו. א"כ הוי בתוך זמן שכירתו דבזה הדין דמעכבין ביד אחר. וא"כ גם מה שנתוסף דיורין כיון שהשו"ב יכול להשלים פעולתו גם אצלם הרי כבר הוא שכיר בתוך הזמן אצלם. ועל אחר שבא להתערב בפעולתו מעכבין בידו:
ועתה נבוא לנידון הזה. אם היה זה השו"ב אצלם מקודם שבאו לדור בכאן. א"כ טעמא של המ"ב לא שייך דהרי גם זה השו"ב אומנתו בכך. וגם הוא נתן עינו מקודם אצל הדיורים הבאים מחדש. וגם טעמא דמכירי כהונה לא שייך בזה שהרי גם הוא זכה אצל הדיורין (שהי' אצלם שו"ב מקודם) מטעם זה. אמנם מטעם הכה"ג יש להסתפק בזה אם נדמה זה להא דברחו מחמת שינוי אויר דהוי פסידא דפועל. וא"כ כבר כלה זמן הראשון גם אם הי' אצלם לשו"ב במקומם קודם שיצאו. ושו"ב שבמקום דירתם עתה הוי עדיין בתוך זמן שכירתו. ועי' בנתיבות סימן של"ד. או אפשר דכיון דגם הוא יצא אתם עמם הוי גם לזה כמו בתוך זמן שכירתו. אך זה אם הי' זה שבא עמם מוחזק להם לשו"ב מקודם. אבל אם רק עתה כשהשו"ב גם הוא נעשה מעובדי אדמה להתיישב במקום זה. ורצה להחזיק באומנתו. הנה כל הטעמים שייכים נגדו דלא מיבעי' דמעכבין בידו. אלא להמ"ב י"ל דמוציאין מידו:
ובזה נבוא להפשר בקנין שנעשה בין בנו של השו"ב עם שו"ב דחבנא. שכפי הנראה אם כי סלקו החזקה מר"ש בנו בהכפרים רק בשכירות מר"מ. מ"מ כמו כן סלקו החזקה מר"מ דהרי אם משלם ר"ש השכירות אז אין רשאי הר"מ לדחות להר"ש. אפילו אם ירצה בעצמו לקבוע דירתו בכפר. ואין להר"מ רק השכירות. ומה"ט סלקו משניהם החזקה. ועשו פס"ד רק מה שהעריכו השכירות. ולא שייך בכה"ג קנין בטעות. כיון דהי' ספק בעיקר החזקה, זולת מה שי"ל שמה שטען המנוח הר"ש שרוצה עוד הפעם לאישתעי' דינא בהדי' הר"מ אולי מצא בירור חדש בחזקת אביו שהיה מקודם:
אמנם כיון שלא נתברר. הפשר הוא בתקפו. וא"כ מה שרוצה עתה חתן הר"ש לדחות את בן הר"מ. לדעתי קשה הדבר לומר. חדא משום דחותנו ג"כ לא היה בטענת חזקה לפי הפשר. וגם איכא טעמא כיון דאידחי אידחי. וגם בס' משנת אליעזר הביא פלוגתא אם בת בכלל היורשת בענין המנוים. ודעת הרי"ט אלגזי דדוקא בבן נאמר זה. אך מה שגמר הר"א עם האלמנה על שכירות לדעתי זה בתקפו. ומה שטוען שבא בחזקת אביו. לפי הפשר גם מהשו"ב דחבנא סילקו החזקה ועוד יותר כי לפי דעתו שלא הי' חזקה גם לבעלה. א"כ ודאי לא היה חייב ליתן לה כלום. והוא נתחייב כנגדה. ויכול אחד לחייב עצמו במה שאין חייב בשטר או בקנין. ויש סוברים בהודאה לחוד כמבואר בסימן מ'. ע"כ מהראוי שישלם לה כפי שהתחייב נגדה או שישוה עמה בעד זה. זה מה שנראה לדעתי בראשית ההשקפה בלי עיון ולא להלכה רק להשיב לכת"ר כפי רצונו. סליק:
סימן ח
ע"ד שאלת כת"ר בבני כפר שלקחו שו"ב אצלם והתחייבו בשבועה שלא לשחוט רק אצלו ולשלם לו דמי שחיטה כו"כ. ועתה מצד הגזרה הוכרחו כולם לצאת מהכפר ונתיישבו כולם בהעיר עם השו"ב שלהם. אם עדיין החויב עליהם שישחטו בעיר אצל השו"ב שלהם:
הנה לכאורה דומה נ"ד להא דמהרי"ק שו' קי"ב בנשבע למלוה לפרוע לזמן פ' במקום פלוני מקום עמידתו. ואירע אונס למלוה שהוכרח לצאת מן המקום קודם הזמן ויצא למקום קרוב ללוה דכתב שם דלא אמרינן בזה דהמקום קפידה הוא. וכיון שאין נ"מ ללוה בין זל"ז חייב הלוה להוליכה למלוה למקומו עתה. וע"ש מה שמחלק בין זה לקדש לי אשה במקום פלוני. וא"כ ה"נ אף שהזכירו הכפר. ועתה הם בעיר. אבל מ"מ כיון שגם עתה הם ביחד בעיר. השבועה במקומה שחייבים לשחוט אצלו דייקא. והנה י"ל דזה גם לדעת הר"ן החולק על הרשב"א גבי הא דע"מ שיש לי בית כור עפר. עי' פ' האומר (דף ס' ע"ב) דלדעת הרשב"א דאם הי' במקום קרוב ממה שאמר היא מקודשת דאין קפידא במה שאמר במקום פלוני והר"ן חולק שם דשם יש קפידא גם בקרוב וכמו שהביא מהירושלמי שם. אבל בהא דמהרי"ק ליכא שום קפידא ללוה. וא"כ לכ"ע מקום שאמר לאו דוקא הוא:
אך לכאורה י"ל דזה תלוי בפלוגתת רש"י ותוס' בגיטין (דף ס"ה ע"ב) בהא דערב לי במגדל ועירב לו בשובך דלרש"י הוי שם הטעם משום משנה גם לרבה. אבל להתוס' שם נראה הטעם משום קפידא ובשלו הוי קפידא בין לרבה ובין לר"י. ועי' בר"ן. א"כ מקום הוי קפידא אפילו היכא דלא שייך טעם. ומדברי מהרי"ק נראה להדיא דאזיל בשיטת רש"י דמחלק בתי' הא' משום דהוי ע"י שליח וכ"כ בשו' כ"ז ע"ש. ובאמת הסוגי' קשיא הרבה. דמהא דגיטין לפי פי' רש"י וכ"כ המהרי"ק ע"י שליח גרע דהוי שינוי אפילו במידי דליכא טעם. ובקידושין (דף מ"ח ע"ב) מבואר שם דע"י עצמו גם ר"ש מודה וע"י שליח חולק ע"ש וכן תי' הב' של מהרי"ק שמחלק דבקידושין מקום קפידא משום דאיכא שם דמרחמי לי'. קשה אפלוגתא ר"א ורבנן בגיטין שם גבי אשה דבע"כ מתגרשת. דלרבא גם לרבנן ליכא קפידא. וכן הוא לאביי דאוקמי בקידושין שם הא דר"א בשיטה. וע"כ הא דג"פ מיירי בליכא קפידא בין פשוט למקושר ופליגו רבנן בזה ועי' בפנ"י בגיטין שם. וגם בדבריו יש להאריך:
והנה המהרי"ט בח"ב ח"מ סימן פ"א כתב לחלק דהמהרי"ק לא כתב לחלק אלא היכא שהתנה במה שלפניו ואח"כ נשתנה מכמו שהי' כמו ההוא עובדא דמהרי"ק. וכן הראיה שהביא מהא דפ' האומנין (דף ע"ז ע"א) דאוגיר אוגורי לעבידתא ושלים עבידתא. אבל היכא שמתכוין בתחלה בדברים שאירעו אח"כ ופירש שמתחייב בכך וכך. בזה אין לנו אלא במה שמתחייב בהדיא. ובהכי ניחא הא דג"פ (דף קס"ה) במקושר ופשוט ע"ש. ובזה ל"ק מהא דערב לי במגדל ג"כ. ולפי חילוק זה הנה גם בנ"ד כפי הנראה הוי החויב לשו"ב קודם שלקח ב"ב להכפר ועשו עמו כתב שיקבע ישיבתו עם ב"ב בכפר והם מתחייבים לשחוט אצלו ולשלם לו דמי שחיטה כו"כ. א"כ הוי בדבר שאירע אח"כ כמו הא דעשה לי פשוט או מקושר. ובזה לדעת המהרי"ט הוי קפידא לכ"ע. ואין לנו אלא במה שהתחייבו בעת ישיבתו בכפר. ובאמת לפי חילוק של מהרי"ט קשה למה הוצרך המהרי"ק לחלק בין נ"ד להא דקדש לי במקום פלוני דהרי זה דבר שאירע אח"כ כמו הא דג"פ. ובזה אפילו ליכא טעמא לא אמרינן מ"מ הוא לו. ואין לנו אלא מה שאמר:.
מ"מ איך שיהי' כוונת המהרי"ק הנה בנ"ד י"ל דכ"ע מודו דאין חויב השבועה עליהם עתה כשיושבים בעיר דזה לכ"ע דכל היכא דאיכא קפידא וטעמא לכ"ע אמרינן דאין לנו אלא באופן זה שאמר. וכמו בהא דאם הבעל אומר במקום פ' גם ר"א מודה:
וכן בדינו דמהרי"ק אם המלוה יצא למקום רחוק ממה שהי' בעת השבועה. ובנ"ד הנה הדרך הנהוג דהשו"ב שהם בכפרים הם לוקחים דמי שחיטה מבהמה ועוף יותר הרבה ממה שלוקחים בעיר כדי שיספיק להם כדי מחייתם. וזה מב' טעמים או משום שאין בעלי הכפרים בעול הטקסא. שעל פי הרוב הם בני השואה עם החוכר. או משום שכל מה שנותנים לשו"ב הוספה הוא להם רווח מכפי שיצטרכו לשלוח לעיר לקנות בשר ועוף לשחוט. וא"כ עתה שהם בעיר ויש עליהם עול הטקסא כמו שאר בני העיר. וגם יוכלו לשחוט בעד פחות ממה שנתחייבו להשו"ב בלי הוצאות יתרים. הרי ע"ז האופן ודאי לא נתחייבו להוסיף להשו"ב דמי חנם מבלי שאין להם מזה טובה ומכ"ש שיהי' להם עוד ריעותא לא נתחייבו ע"ז. וא"כ כיון שלענין דמי השחיטה לכ"ע יש לנו לומר דלא התחייבו אלא בישיבתן בהכפר אתו עמו. ממילא גם לענין עצם ענין השחיטה שיהיו חייבים רק לשחוט אצלו אפילו כפי התשלומין שהוא בעיר. אין עליהם החויב. דהרי ע"כ לומר דמה שאמרו ופרטו בכפר הוא קפידא משום רובי דמי השחיטה. א"כ מה שהזכירו המקום הוא דוקא לכ"ע. ועוד דהוי נדר שהותר מקצתו. ואין כאן דמיון להא דסי' קי"ד באה"ע שהעיר כת"ר במתחייב עצמו לזון בת אשתו וכתב תהא יתבא בביתי. ומ"מ אם גירש את האשה חייב לתת לה מזונות בבית אמה. דהתם כבר נגמר החיוב עליו ושיעבוד הנכסים וזכתה הבת בעת שנשאה אמה. וכמו שכתב הט"ז בח"מ סימן ס' ע"ש. אבל מה שהתחייבו עצמם לשחוט אצלו. השחיטה הוי דשלבל"ע. ואין כאן זכי' רק אם נאמר מדין מכירי כהונה: