עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק או"ח
סימן א
הנה בדבר עשיית הבתים הבאים מחדש אשר במקום הפיטריואניע אשר נותנים בין עור העליון לעור הפנימי מקרוב חדשות באו ועושין זאמזקע מן קליי וליים וקריוד ונותנים שם. והוא עב ומדובק עד שהוא כעין לוח של עץ. ומע"ל האריך בזה לפוסלם וכן העתיק תשובת מרן כ"ק חותני הגאון הק' לפוסלם ושאין אדם יוצא בהם מצות תפילין. הנה מי יבוא אחרי הארי החי להשיבו ואפילו למלאות דבריו א"צ. אמנם אחרי אשר ביקש כת"ר שאגיד גם דעתי. אכתוב קצת הנלע"ד וה' יעזרני ע"ד הלכה:
הנה לכאורה לפי מה שהאריך בנו"ב קמא סימן א' אשר לפי שיטת הפוס' באם עשה גוף הבתים מעור בהמה טהורה אין חשש אם ציפה עליהן זהב או טלה עליהן עור בהמ' טמאה. וכ"כ הגאון בישוי"ע סימן ל"ב ע"ש. גם כאן יש להכשיר כיון דגוף הבתים הם מעור בהמה טהורה והוא עור העליון שבו השיני"ן מה לן אם ציפה עליהן מבפנים או מבחוץ כיון דלא אכפת לן בציפ' ואפילו למ"ש בטוש"ע דציפה על הבתים זהב פסול מסיק שם הנו"ב דזה דוקא בציפוי עומד בפ"ע. ומכ"ש היכא דנעשה רק לנאותו לא אכפת לן. א"כ ה"נ אפשר נימא כאן דאינו נעשה רק לחזק. ובטל הוא לגבי עור העליון. ואעפ"י דמסיק שם הנו"ב דמ"מ לא יהיה הציפוי עב מהעיקר הא כתב שם דאין זה רק לחומרא בעלמא אבל לעכובא ולפוסלם משום זה לא. אמנם נראה טעמא דהשואל נכון במה שהביא הנו"ב שם שכתב וז"ל ועוד אפילו תימא דבטל הוא לגבי העור. אני אומר אוסיף מיא אוסיף קמחא. דהרי הוא כאילו נעשו גוף הבתים מהדבר שאינו של עור עכ"ל. ויש להביא קצת ראיה לדבריו ממאי דכתב הרמ"א סימן ל"ב סעיף מ"ז וז"ל והמנהג לדבקם בדבק שיהיה הכל נראה כקלף אחד ויזהרו ליטול דבק כשר עכ"ל. דלכאורה מאי זהירת צריך כאן הא מדינא א"צ לדבק וכמ"ש הב"י ורק המחמירים סברי כאן דלכתחלה צריך לדבקם. ומזה נתפשט המנהג שכתב הרמ"א. וכיון שא"צ לדבקם מדינא. וא"כ על הדבק מנ"ל שצריך מן המותר בפיך. דלא נלמד מקרא אלא על דבר המעכב כמו גוף הבתים ועור הפרשיות וכדומה. ואם נאמר דבאמת כונת הרמ"א בכ"ז רק מצד המנהג שנהגו גם בזה ליטול דבק כשר. א"כ כך הו"ל לרמ"א להגיה והמנהג לדבקם בדבק כשר וכו' ולמה חלקם לתרתי. ע"כ נראה דכיון דלהסוברים כן היינו משום דס' דר"י החולק הוא רק דגם בלא דבקם יצא. אבל לכתחלה מודה דצריך לדבקם וא"כ ע"כ דכ"ע סוברים דאומרים לדבק טוב ודבק הוי חיבור. וכיון שכן מוכרח ליזהר שיהיה דבק כשר דאל"כ הוי כאילו נכתבו הפרשיות גם על דבר שאינו מן המותר בפיך. כיון דלדעתם דבק הוי חיבור נעשו הפרשיות עם הדבק אחד. והוי כאילו גוף הפרשיות מדבר שאין כולו מן המותר בפיך. ולפי"ז ע"כ צ"ל דהאי דבק כשר שכתב הרמ"א היינו שנעש' מעור בהמה טהורה וכמ"ש בש"ע הרב. דאם נאמר דממעט הרמ"א דוקא מן הטמאה שאינו מן המותר בפיך אבל שאר דבק דלא שייך בי' מותר בפיך כשר. וכמו שדחה הנו"ב דברי הר"ן דגבי ציפוי זהב לא שייך טעמא דמן המותר בפיך. א"כ יוקשה איזה חילוק יש בין מאי דבעינן מה"ת שיהיו נכתבין על גבי עור דייקא. ובין מאי דבעינן מה"ת שיהיו גם מן המותר בפיך. ואם בדבק עור טמאה קפדינן משום שאין כולו מן המותר בפיך. ה"נ שאר דבק מעכב משום דבזה אינו כולו עור. א"ו או דסובר הרמ"א כטעמא דהר"ן דכל הדברים נכללו בזה שאינו מן המותר בפיך [ופי' מלת כשר אינו סובל רק של עור טהור] או [אפילו מל' כשר פי' כל שאינו טמא רק] דנאמר דהאי דבק כשר לאו דוקא [שיהיה רק כשר אלא שיהיה של עור טהור' דוקא] ומשום דמסתמא דבק כשר נעשה מעור בהמה טהורה לכן לא הוצרך הרמ"א לבאר גם זה שיהיה הדבק גם מעור דייקא. והשתא ה"נ לענין נוי התפילין אף שזה לא נוכל ללמוד מן המותר בפיך שלא נאמר אלא על גוף הבתים אבל בע"כ צ"ל דבטל לגבי העור והוי דבר אחד דאל"כ הרי הוי כציפה זהב או עור בהמה טמאה. א"כ שוב הרי כאילו גוף הבתים נעשו גם מדבר שאינו עור. ומה שהביא הנו"ב ראיה לסתור דברי השואל מהא דסימן תרכ"ז גבי פי' סדין לנאותה דאמרינן דבטל הוא לגבי הסכך ולא אמרינן סברא זו דכיון דבטל לגבי הסכך אדרבה מגרע את הסכך הכשר. יש לדחות דהתם אין הכונה כלל דבטל הוא ונעשה לדבר וגוף אחד עם הסכך. אלא הכונה דבטל הוא מפעולה. שאין הסדין נעשה כלל לשם סכך רק לנאותה ומה"ט כשרה. וכמ"ש רש"י להדיא. אבל כאן ע"כ לומר דהנוי בטל ונעשה גוף אחד עם העור דאל"כ הרי הוא כציפוי דפוסל. וכיון שכן אדרבה פוסל הוא את העור משום זה דהרי נמצא עשה גוף הבתים גם מדבר שאינו עור:
אמנם כ"ז הוא לפי הדין המבואר בטוש"ע דהיכא דציפה הבתים זהב פסול. ואין כאן טעם להכשיר רק משום שהציפוי שהוא לנוי בטול הוא לגבי העור ונעשה גוף אחד עם העור. ואין זה נחשב לציפוי. על כן לפי"ז שפיר י"ל סברת השואל בנו"ב שם דאדרבה זה מגרע לגוף העור אבל למה שהוכיחו הנו"ב וישוי"ע מדברי הפוסקים דאם גוף הבתים נעשו מעור בהמה טהורה לא אכפת לן בציפה אותן זהב. או טלה עליה עור בהמה טמאה. א"כ ממילא יש להכשיר בציפוי שעל הבתים וא"צ לומר הסברא שנעשה גוף אחד עם הבתים. ואי משום דהציפוי דבוק על גוף הבתים ז"א חדא דדעת הרבה אחרונים דדבק לא מיקרי חיבור. ועוד דכתב הישוי"ע דלא אמרינן דדבק הוי חיבור אלא במב"מ לא בב' מינין אפילו גבי קלף ודוכטוסטוס ע"ש. וא"כ כאן לא הוי חיבור ואין זה גוף אחד עם העור ומשו' הכי כשר דלא אכפת לן כלל בציפוי כל שגוף הבתים נעשו מעור ולפי"ז גם בנ"ד י"ל דכשר דאיזו חילוק יש בין אם ציפה אותם מבחוץ או מבפנים מ"מ גוף הבתים המה נעשים מעור כשר. ואין לפסול בנ"ד משום שאין רואין את האויר. דא"כ כ"ש בציפן מבחוץ דיהיה פסול משום זה. א"ו כמ"ש הנו"ב בשה הפוסקים דאין פסול זה אלא בחיבר להו בית חמישי:
אך הנלע"ד דכל הוכחות הנו"ב יש לדחותם. תחלה מה שהוכיח מדברי רש"י דע"כ מפרש ציפן זהב על גוף הבתים ע"ש שהאריך. לו יהיבנא ליה דכן הוא אכתי זה הוא משום דרש"י הוכרח לפרש כן בסוגיא דאל"כ מאי מסיימי דבטלה עליהן עור בהמה טהורה כשרין. דאם מיירי בטלה על הבתים. גם זה פוסל משום דאין בית החצון רואה את האויר. דהא רש"י כתב בסנהדרין (דף פ"ט ע"א) על מימרא דר"ז דהיינו בהוסיף להן בית חמישי או דבר אחר. הרי דרש"י סובר להדיא דלאו דוקא חיבר להן בית פוסל משום שאין רואה את האויר אלא בכל דבר פוסל. וא"כ אפילו בטלה עליהן עוד בהט"ה יהיה פסול. ולכך הוכרח רש"י לפרש כאן דלא קאי הברייתא רק על גוף הבתים ממה נעשה:
ומה שהאריך להוכיח מדברי הרא"ש שמפרש רק בעשה גוף הבתים מזהב ג"ז יש לדחות. ותחלה נתרץ לשון הטור שכתב וז"ל ואם כתבם על ד' קלפים והניחן בבית אחד יצא ואין צריך לדבקם. ואם ציפה הבתים זהב או שעשאן מעור בהמה טמאה פסולין והקשה הב"י על דברי הטור בהא דרישא דלמה אמר הטור והניחן בבית אחד. והא בגמרא אמרו יותר דמודה ר"י ביש לו ב' זוגות של ראש דטולה עור על אחד מהן ומניחן. ובהא סיפא הק' דלמה בציפו זהב בברייתא מפרש הטור דקאי בציפה על הבתים ובטלה עלי' עור בהמה טמאה מפרש הטור בגוף הבתים:
ולע"ד חדא מתורצת בחברתה. דהנה בגמרא מנחות (דף צ"ד) פליגי ר"י ורי"ו. דר"י סובר דכשם שבעינן אות א' מבחוץ כך בעינן אות א' מבפנים ולכן צריכה לדבק ורי"ו חולק וסובר דלא בעינן אות א' מבפנים ולכך א"צ לדבק. אבל הא דצריך לאות א' לו כ"ע מודו. ופשיטא דמה שצריך מהלמ"מ לשלימות האות מבחוץ לכ"ע מעכב. וא"כ בהא דאמר רי"ו דמודה ר"י ביש לו ב' זוגות של ראש דטולה עור על אחד מהן ומניחן. ע"כ דמיירי דהאי עור שטולה הוא תופרו אל התיתורא. שהוא ג"כ מהלכ' למ"מ. כיון דבעור זה נשלם הבית. ע"כ צריך שיהיה אחד עם התיתורא ולא סגי בזה שיהיה טולה העור לחוד שלא יתפרנו כלל להתיתור' דהא לפי זה לא נשלם האות א' מבחוץ במה שעכ"פ מעכב מהלמ"מ. וכן מוכח להדיא מלשון הרמב"ם בפ"ג מה' תפילין ה' י"ז וז"ל וכיצד עושין טולה עליו עור עד שתעשה אחת וקושרה על ידו. מוכח דלא סגי בטליה לחוד. אלא עד שתעשה אחת. דהיינו שיחברנו להתיתורא. דאם נאמר דבמה שטולה לחוד נחשב לבית אחד. הו"ל להרמב"ם לומר טול' עלי' עור שתעשה אחת. ומלשון עד שתעשה א' מוכח להדיא דלאו הטלי' לחוד עושה לבית א' אלא א"כ שיטל' ויחבר' להתיתור' שבזה נעשה אחת:
וא"כ ל"ק כלל קושי' הב"י על הטור בהא דרישא במה שלא אמר רק ומניחן בבית א'. דודאי מאי דאמרו בגמרא טולה על של ראש עור אחד היינו ג"כ שעושה אותו לבית אחד כדינו שמחברו להתיתורא וכלשון הרמב"ם עד שתעשה א'. וא"כ היינו מ"ש הטור ומניחן בבית אחד, וא"כ ל"ק ג"כ קושי' הב"י על לשון הטור בסיפא. דהטור העתיק לשון הברייתא שאמרו ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה. דודאי ציפן קאי על הבתים שציפה עלייהו כלשון דציפוי בכ"מ אבל מה שאמרו בברייתא טלה עליהן עור הנה האי לישנא כלישנא דברייתא דלעיל גבי ב' זוגות של ראש דטולה עליו עור אחת. ועל כרחך בשם במה שטולה העור. בזה שמחברו ותופרו נעשה גוף הבית. אם כן בהאי נמי שטולה עור. הרי בזה נעשה זה העור העליון גוף הבית כמו לעיל דנעשה משל ראש של יד. וא"כ שפיר כתב הטור שעשאן להבתי' מעור בהמה טמאה. דהא מה שטלה היינו שעשאן. שוב מצאתי אח"כ בב"ח ס"ק ל"ג ול"ד כתב לתרץ דברי הטור כמו שכתבתי. מעתה ל"ק נמי מה שנתקשה הנו"ב בלשון הרא"ש. וז"ל הרא"ש וטעמא דציפן זהב פסול משום דבעינן שיהיו מצופין בעור בהמה דומיא דטלה עליהן עור בהט"מ עכ"ל. והקשה הנו"ב מאי ראיה מייתי מעור בהט"מ דלמא שם נמי מיירי בטולה על הבתים והפסול הוא משום שאין רואה את האויר. ולמ"ש הרי מלשון הברייתא דלעיל מוכח דבמה שטולה עליהן עור הרי הוא נעשה גוף הבית ופשיטא בזה דפסולין. משום מן המותר בפיך. בלא טעמא דרואין את האויר [בעינן]:
אף לפרש היטב לשון הרא"ש נלע"ד דהנה גם בהאי פסולה דבית החיצון שאינו רואה את האויר דבעשה לה בית ה' לכ"ע פסול נראה מלשון הרמב"ם פ"ד מה' ממרים דמיירי דוקא בדיבק הבית ה' לד' בתים. שכתב וז"ל והוא שיעשה מתחלה ד' בתים כהלכתן ויביא חמישית וידבק בחצון שהבית החצון שאינו רואה את האויר תמיד פסול עכ"ל. דמתיבת אוידבק' וכן ממ"ש שאינו רואה את האויר תמיד. מוכח דוקא בדיבק בית החצון אז אינו רואה את האויר תמיד ופסול אבל בהניח בית ה' לחוד ולא דיבק כיון דכל אחד לחודי' קאי, ובהפרדן בית החצון רואה את האויר אינו פוסל משום הנחה לחוד הבית ה' צו הד' בתים. וע' בתשובת נודע בשערים סימן ב' מה שהאריך בזה. ואם נאמר כן. א"כ אף אם נפרש הברייתא דטלה עליהן עור בהט"מ דמיירי משום פסול דאין רואה את האויר. ע"כ לומר דהאי טולה הוא דוקא בדיבק העור על הבתים. דאל"כ אין פסול גם משום אויר. וכיון דמיירי בדיבק עור בהט"מ על הבית ממילא הרי העור העליון נעשה גוף הבית כמו בהא דשל ראש ועושה של יד. וא"כ ללא טעמא דאין רואה את האויר הרי ע"כ בזה דטלה עור בהט"מ דפסול משום דחשוב גוף הבית ואינו מהמותר בפיך. ולזה שפיר הביא הרא"ש ראיה מהא דטלה. דהא התם על כרחך איכא האי פסולא דגוף הבתים עצמן. דודאי בזה העור שטלה נעשה גוף הבית. וא"כ בזהב הוי נמי הפסול משום גוף הבית. והיינו למי כמו שכ' הטור דמיירי בציפה הבתים זהב. אלא דאין הפסול בזה משום טעמא דחין רואה את האויר. אלא משום זה גופא דבעינן שיהיו מצופין בעור בהמה טהורה. וכל דאיכא עוד ציפוי עליהן שאינו של עור בהט"ה פסול. וא"כ דברי הטור מכוונים יר כדברי הרא"ש דמה דפוסל הטור בציפה הבתים זהב אינו משו. פסולא דאין רואה את האויר דזה לא שייך אלא בהוסיף בית ה' וכמ"ש הרא"ש. אלא משום דזה עצמו פסול דבעינן שיהיו מצופים רק בעור בהט"ה. וכאן איכא גם ציפוי שאינו מעו' בהט"ה:
וראיה דהטור העתיק בסוס"י ל"ב דנוהגין להעביר עור על תש"י וכו' והיינו הא דרצועה קטנה שכתב הרא"ש. וע"כ דסובר טעמא דהרא"ש דאין פוסל משום שאין רואה את האויר אלא בהוסיף לה בית ה'. א"כ למה פוסל בציפה הבתים זהב א"ו דבאמת אינו משום טעמא דאינו רואה את האויר אלא משום דבעינן שיהיו מצופין רק בעור בהט"ה וכאן איכא עוד ציפוי:
ואת שיש לדחות דמה שהתיר הטור להעביר רצועה על של יד הוא משום תי' הב' [שבתוס' מנחות (דף ל"ה) ד"ה מעבר'] שבתפילין ש"י לא שייך פסול זה דאין רואה את האויר ובציפה הבתים זהב מיירי בשל ראש ומשום פסולא דחוצץ בפני האויר אבל זה דוחק דודאי לישנא דהטור מורה דבציפה על תש"י זהב גם כן פסול. והיינו ע"כ כטעמא דהרא"ש משום דבעינן שיהיו מצופין רק בעור בהט"ה לחוד:
ובדברי המרו המרדכי ג"כ פי' של הנו"ב תמוה מאוד. ומלבד זה אפילו לפי פירושו הרי נוכל לומר דמאי דמסיק והוכיח מהשי"ן שלא יהיה בעור העליון. אין כוונתו שבזה יהיה נסתר הפי' דמשמע שמה שאמרו בברייתא טולה עור קאי עור ע"ג עור הבתים. אלא כונת המרדכי דע"כ אפילו אם נאמר בברייתא דטולה עור ע"ג עור הבתים ובזה בעור בהט"ה כשר א"א לומר דמיירי שטלה ע"ג כל הבתים וחיפה גם השיני"ן. דא"כ לא יהיו השיני"ן בעור העליון. וע"כ דמיירי דטולה בצדדי הבית שאין בהן השיני"ן. וא"כ אין ראיה מזה לפי' הש"ר שהרי אפשר שהקלף שכורך הפרשה אכתי חוצץ. משום שאין רואה אויר השי"ן. (וכמ"ש הנו"ב עצמו לתקן לפרש לשון התוס' דעיקר הפסול משום השי"ן) וא"כ אכתי גם לפי' הנו"ב במרדכי אין ראיה שהמרדכי מסיק דהברייתא מיירי בגוף הבתים. וע' בב"ח שמפרש מתחלה דברי המרדכי כהנו"ב ומ"מ מסיק מהמרדכי להיפך מדברי הנו"ב:
ומעתה לפי"ז אין לנו לדחות דברי הטוש"ע המפורשין. כיון דגם דברי הרא"ש מתפרשין הכי. וגם דברי רש"י ורמב"ם נוכל לפרשם כשיטת הרא"ש ומחבר דכיון דבעינן גוף הבתים מעור. ממילא גם הציפוי על הבתים ג"כ מה"ט פסול. ומדברי רש"י ממילא מוכח לשיטתו ודאי לאסור משום שאין רואה האויר. וא"כ ודאי שוב לא נוכל לומר היתר בזה אלא משום דבטל לגבי העור ושפיר שוב חוזר סברת השואל דאדרבה משום דבטל מגרע גרע. דהוה כאילו נעשו גוף הבתים גם מדבר שאינן עור:
אמנם באמת רואה אנכי דדבר זה הוא נשאל מקדמאי דבתשו' גבעת פנחס סימן נ"ו כתב להכשיר הקלפים שעושים עליהס טוח מבלייווייס ודבק ללבנם. והאריך שם בפלפול עצים. ומסיק שם דלא מיקרי חציצה. משום דמבטל להו עולמית ע"ש שהאריך בגודל חריפות. וע"ש שכתב ראיה משחירת הבתים דבטלי ולא דמי לזהב ועור בהט"מ דחשיבי ולא בטלי. וע' בספר ידות נדרים סימן רע"ו ס"ק ה' [ובפ"ת סימן רע"א סק"ג] הביא משם הפמ"א ח"ג [סימן ל"ב] ג"כ להכשיר. ומה שכתב שם הוא בעצמו כבר כיוונתי לדבריו בתשו' אחת:
והנה לשיטתם דמכשירי בהכי. הנה מוכח דגם כאן כשר. דהא אמרינן במכות (דף י"א) דלכ"ע איתקש תורה לתפילין דבעינן שיהיו נכתבין על דבר המותר בפיך. ורק להלכותיה פליגי אם איתקש לתפילין ובעינן לתופרן בגידין דייקא או לא. עכ"פ לכתוב על דבר המותר בפיך לכ"ע איתקש. וא"כ איך הכשירו בזה משום דמבטל עולמית לגבי העור ולא נחשב לחציצה. הא אדרבה כיון שבטל לגבי העור הרי לא נכתב על דבר המותר בפיך. דבלייוויס הוי כמו זהב דלא נקרא מותר בפיך לשיטת הר"ן:
אמנם בשם ספר בני יונה הביא בחת"ס [ ובפ"ת שם] ומוכח שם דפוסל דמיקרי חציצה. ולדעתי ודאי ג"כ בנ"ד הוי חציצה כיון דמהל"מ איכא דבעינן שיהיו מצופין בעור וכאן דאיכא הפסק דאין הפרשיות עצמן מצופין רק [גם] בדבר שאינו של עור [חוצץ]:
ובאמת דאכתי הא קשה לשיטת הפמ"א והגאון הק' בעל גבעת פנחס דלדעתם דמבטל בטל ואין כאן חציצה. אכתי נימא דכיון שכן גם זה [הטוח] בעינן שיהי' מן המותר בפיך. דהא המרדכי כתב לתרץ לדידן דמעברתא הוא עור אחר לבד הקציצה. א"כ מה הקשו בשבת (דף כ"ח) על ר"י נימא דבא למעט המעברתא. ותי' דכיון דהמעבר' תפילין עם הקציצה הוי כעור א' וקרינן גם בזה מן המותר בפיך ע"ש והא דתפירה הוי חיבור היינו דוקא דמבטל בטיל לי' וכמו דאמרינן כן לענין כלאים. הרי דאדרבה כיון שבטל המעברתא ונחשב חיבור להקציצ' קרינן בי' מן המותר בפיך. וה"נ נימא כאן. ואין להביא ראי' מהא דעירובין (דף ק"ד ע"א) דמקשה אי דמבטל לי' הוי מוסיף על הבנין. ולא הקשה מהא דאין מלח ראוי למזבח. י"ל דעדיפא קא מקשה. עכ"פ הרואה יראה כי נ"ד בפלוגתא הוא. וכיון שמרן הק' גאון דורנו הכריע להחמיר מי יבוא לסתור ולהקל:
שוב מצאתי בתשו' גבעת פנחס סי' מ"ד. הנה שם השאלה של הנ"ב לענין הבתים. והביא שם הטעמים שכ' בסי' נ"ו להתיר ומ"מ סיים דיש לגעור בעושי המלאכה שלא יעשו כמותן:
סימן ב
ע"ד שאלתו בדברי ריבות שנתראה בעירו. אודות הקלויז הישנה שהרחיבו אותה לארכה ורחבה. והגבאים מכרו מקומות הנוספים. ועתה טוענים בעלי המקומות שמקודם. שלהם שייך אותן המקומות שהי' להם מקודם דהיינו אצל אה"ק וכדומ' וגם יתנו הערכה אשר יעריכו עליהם במעות. והחדשים טוענים הגם שמקודם הוי המקומות שלהם אצל ארון הק' וכדומה. עתה שהרחיבו הקלויז יעמדו לפי חשבון הניתוסף רחוק מאה"ק על מקומם ומעמדם שהי' להם בתחלה ובפרט שכבר קנינו המקומות מהגבאים. והישנים טוענים שאין הגבאים יכולים למכור המקומות שלנו כי לא נעשה זה בידיעת ז' טובי העיר עכ"ד שאלתו:
מקור הדברים האלו הוא מתשו' הרא"ש כלל ה' דין ז' וז"ל שם נראה לי שיכול לעכב שמתחלה כשעשו המסבה ועשו דף או בנין בראש המסבה. אותו בנין בראש המסבה הוא של כולם. מפני שלפי הראש חלקו המקומות. הראשון שסמוך לראש משובח והשני פחות ממנו והשלישי עוד פחות וכן כולם. לפי הרחקתם מן הראש יפחתו דמיהם הלכך אין לשנות בנין שאצל הראש אלא מדעת כולם. ועוד הריוח שהי' בין המסבה ובין המקומות שבכותל ההיכל. של כל הקהל הוא. וא"א ליחיד ליקח אותו מקום אלא מדעת כל הקהל. וזה שהוא שני לו במסבה יכול לעכב עליו גם מטעם זה עכ"ל:
והמבואר בדבריו דמצד ב' טעמים יכולים לעכב. האחד דהנסר הנתון בראש המסבה הוא שייך לכולם שכל המקומות הולכין לפי ראש המסב' והב' מצד דהמקום הפנוי הוא של כל הקהל. גם הם בתוך הקהל ויכולין לעכב. והנה יש לעיין אם זה דוקא בשה שהנהר הניתן בראש המסבה הוא למען המקומות אשר מצד זה יחלקו המקומות בשוים אבל כמו בנ"ד שהמקומות הולכין לפי סמיכתן לצד אה"ק. וזה א"א לומר שהאה"ק נעשה בשביל מקומות הללו. וא"כ יש להסתפק אם הקהל רוצים לפנות אה"ק לצד אחר. שאין חיוב להיות ההיכל בצד התיבה שמתפללין כמבוא' במ"א הל' נשיא' כפים (ס"ק ט"ו) אם יכולים בעלי המקומות לעכב שיהי' הארון דוקא בצד זה אצל המקומות שלהם. כדי שיהי' ניכר הראשין והשני וכן כולם. וכמו בנסר שבדין זה של הרא"ש. או דדוקא בנסר שנעשה מתחלה בשביל המקומות של המסבה שהולכים כולם לפי ראש המסבה הרי זה ראש המסבה כולם שותפים בו ומשועבד לכולם. ואין אחד יכול לסתור בלא דעת חברו. אבל כאן הארון אין נעשה בתחלה בשביל המקומות, וכיון שלא נעשה בשביל זה אין הארון משועבד להמקומות. ויכולים הקהל לפנות הארון וה"ה שיכולים לקצרו ממה שהי' ולעשות שם מקום פנוי. ואם כי עתה לא יהיו הם הראשונים בהמקומות. כיון שהקהל עושים בשלהם. אין יכולים לעכב וכמו שכתב הרא"ש בהתשובה של דין ג'. דאף שמפני זה נפחת מקומו של חברו הוה כמו חנות אצל חנות דלכ"ע משום זה שעצם החנות דמיו נפחתים אין יכול לעכב. ה"נ אין יכולים לעכב משום שהקהל עושים בשלהם לא בשל בעלי המקומות אך גם בהתשו' דסי' ג' סיים הרא"ש דאם מנהג המקומות כשמוכרים בבהכ"נ שמוכרין מושב הראש ביוקר והשני בפחות וכן כולם. יכול לעכב על ראובן ע"ש. וכבר הקשו דדברי הרא"ש בתשו' שם סתרי מני' ובי'. ומה שכ' החת"ס בתשו' כ"ו וכ"ט לייש' דמתחלה מיירי שאין נפחת דמים רק הורד כבודו. וגם הוא עושה בשלו והוה תרתי למעליותא דבריו רחוקים וא"א כלל לאומרם והמעי' בתשו' שם להדי' כ' דאף אם נפחתו דמיו. כיון שעושה בשלו יכול לעשות. ומביא ע"ז ראי' מחנות בצד חנות חברו. אמנם לענ"ד נראה דכונתו דאם מתחלה בעת המכרו הראשון ביוקר והשני בפחות והג' עוד בפחות. הרי כל אחד משיעבד לחבירו שמקומו יהי' ראשון ואחריו יהי' הוא השני ואחריו יהי' חברו הג' ומתחלה קנו המקומות מהקהל ע"ד כן. ולזה א"א להם לשנות מכפי אשר מכרו לו. ומתחלה מיירי בתשו' שהקהל מכרו בסתמא. אף שעתה נ"מ בדמים אם יהי' ראשון וחברו שני. יכול הוא להשביח מקחו. אבל אם מתחלה מכרו הקהל הראשון ביוקר והשני בפחות והג' בפחות מהשני הרי זה כמו שהתנו בתחלה שיהי' הוא ראשון וחברו שני דוקא. ובכה"ג אין יכול לשנו' דבר מכפי קנייתו. וז"ב בדברי הרא"ש:
ולפי"ז כמו שהקונים אין יכולים לשנות מכפי שקנו מהקהל ה"נ הקהל אינם יכולים לשנות הדבר מכפי שמכרו להם שיהי' זה ראשון וחברו שני. וא"כ אף שהארון הוא של הקהל ואין משועבד למקומות מ"מ אף בשלהם אינם יכולים לשנות מכפי שמכרו:
אמנם לפי"ז יש לעיין עוד מה הי' מכירת המקומות אם מכרו עצם המקום הזה הראשון שמצד הארון לבד או המכירההי' המקום שאצל הארון ושיהי' הוא הראשון ומצד זה נמכר ביוקר. דמכירת המקומות הוא קניית הקרקע מתהום ארעא עד רו"ר כמבואר בריב"ש סי' רנ"ט. א"כ יש להסתפק דאם מה שנמכר ביוקר הוא מצד עצם המקום. או מצד שיהי' ראשון. ונ"מ בזה דאם מכרו לו רק עצם המקום. א"כ כשנשתנה הבהמ"ד ואינו על מקומו הראשון. א"כ לפי"ז בהמקומות החדשים הרי לא מכרו להם כלל. וא"ל דמתחלה מכרו להם עצם המקום הראשון באיזה מקום שיהי' הבהמ"ד. דהא כיון שהמכירה הוא קניית עצם הקרקע הרי הקרקע שעומד הבהמ"ד עליה עתה לא הי' מתחלה ברשותם כלל ואין יכולים למכור כלל דבר שאין ברשותם. וגם אין שייך בזה לומר ניחא דליקו בהמנותא כמ"ש הרמ"א בסי' ר"ט כיון שגם המוכרים לא ידעו בתחלה כלל שישתנה הבהמ"ד שיתחייב להם זה וע' בכתובות שם. אבל אם נאמר דמכרו ביוקר מפני שני דברים קניית עצם המקום ושיהי' ראשון. א"כ זה מוכרחין הקהל לקיים כפי שמכרו שיהי' מקום שלו ראשון. ואם כי עתה נתחלפו ונתחדשו המקומות. מ"מ מוכרחים הם ליתן להם מקום ראשון. או שלא ימכרו קודם להם ויהיו הם ראשון ושני והנה למש"כ הרא"ש בתשו' אין בהמקומות של בהכ"נ עילוי זע"ז רק שענין של כבוד הוא כענין גדול מיסב בראש ולפי"ז מה שהי' המכיר' ביוקר הוא מה שנתנו לו הקהל כבוד שיהי' הוא ראשון ואחריו יהי' חברו שני וכן כולם וזה לא יוכלו ליקח ממנו אף אם עתה נתחדשו המקו' אבל צריך שיהי' הוא מיסב בראש. דכל דבר של כבוד שנתנו הקהל לא' אין יכולים ליקח ממנו וכמבואר בש"ע סי' קנ"ג סעי' כ"ב:
אמנם לפי מה שהעיר בחת"ס בתשו' כ"ט מהא די"נ (קכ"ב ע"א) דאזלינן בתר קרוב ורחוק מירושלים. הרי המקום הסמוך אצל קודש הוא בעצם חשוב יותר. וכמו במקדש צפונה הוי מקום חשוב יותר שהוא לפני ה'. וכן העשר קדושות שחשבו המקום הסמוך יותר לקודש עשו בו הרחקה יותר. א"כ י"ל דכאן מקום הסמוך לצד אה"ק עצם המקום חשוב יותר ויש לו עילוי בדמים. ולפי"ז אם מצד זה מה שקנה מקודם עצם המקום השוה יותר לא קנה כלל במה שהוא מצד הארון עתה. ודבר זה אפשר להתברר ע"י מנהג מכירות המקומות. אם המקו' שמצד מזרחית דרומית הוא ביוקר מהמקום שבצד זה אצל הארון. מוכח דעיקר הדמים והיוקר הוא בשביל הכבוד שיושב בראש. ואם המקום שבצד אה"ק הוא ביוקר יותר מוכח דמצד עצם המקום קרוב אל הקודש יש לו עילוי דמים:
אך גם אם יבורר שמצד הכבוד הוא. מ"מ אותן המקומות ישנים שיש להם מקום בראש וידעו מזה שמוכרים המקומות חדשים ובידם לקנותם ולא מיחו בזה. שהם יקנו. שוב אבדו זכותם. וכההיא דסי' קנ"ג סעי' כ"ב:
ועל טענתם שאין ברשות הגבאים למכור את מקומם. ודאי אם הוא מקומם בהחלט. אין לדבר מזה. אך כאן אין זה מקומם. כי פנים חדשות באו לכאן. אמנם מ"מ אין ברשות הגבאים למכור רק מדעת הקהל. והרי גם הם בכלל ויכולים למחות בהמכירה. וכמ"ש הרא"ש בתשו' דלעיל בטעם הב'. ומד' הרא"ש משמע ששאר הקהל הסכימו לזה ואעפ"כ טענה הב' הוי טענה גם מחמת זה. ומ"מ נראה דלענין זה אזלינן ץ בתר רוב דעות אם יסכימו על מכירת הגבאים שיהי' קיימת ולהם אין טענה עפ"י הדין עפ"י אופנים שכתבתי לעיל מכירתם מכירה:
סימן ג
על דבר מכתבו בשאלתו בענין בית המדרש שלהם שמוכרחי' לקצרו ולהשאיר מקום פנוי ממקום הקודש לצד מזרח. ולקצרו כמה אמות כדי שיוכלו להרחיבו לצד צפון. וע"ז חקר כבודו כי במה תפקע קדושת מקום הפנוי. כיון דאין כאן דבר שתחול עליו הקדושה. כי למוכרו לא יצליח לבנין. וע"ז הביא כת"ר לפשוט מהא דתשו' מ"ב שהביא המ"א סי' קנ"ג ס"ק כ"ז:
הנה בתשו' מ"ב שם עיקר השאלה שבנו הביהמ"ד על מקום הישן. ורק אם מותר לבנות מהעצים של הישן דירה להשמש. כיון דאין כאן מכירה על מה שתחול הקדושה. וע"ז הוכיח כיון דמתנה שרי אף דהוה משום הנאה כ"ד שחלפה ועברה. כ"ש כאן שבנו ביהמ"ד חדש על מקום הישן אם הוא עפ"י זט"ה במא"ה דפקעה הקדושה מעצים ואבנים הראשונים וחלה על ביהמ"ד החדש ע"ש. והנה לכאו' שפיר דייק כ' מזה גם לענין נ"ד דהשאלה הוא על המקום של הבית המדרש. דהא בגמ' מימרא דרבא מגילה (ד' כ"ו) אשוי המקום ולבנים בענין אחד ובשניה' אסור לאוזפינהו שלא תפקע הקדושה בכדי. וא"כ כמו שהתיר המ"ב בלבנים שפקע הקדושה מהם וחלה על החדשה. ה"נ בהמקום נאמר דפקע הקדושה וחלה על מקום החדש. ועוד מראייתו עצמה מוכח זה דבמתנה מותר אפי' ליתן הביהמ"ד עם המקום ופקע הקדושה מהמקום על הנאה מועטת שכבר חלפה. כ"ש בזה שההנאה לפניו במקום החדש וכמ"ש כן גם כבודו:
אמנם כן מפורש להיתר בתשו' פנ"י סי' ד' שרצה חכם א' לומר דאף לישאר המקום פנוי ולנהוג בו קדושה. מ"מ הוי זה הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה. וכיון שאין כאן דבר שתחול עליו הקדושה הוי כמשכונה. וע"ז השיג עליו וכתב וז"ל אבל פליאה בעיני שהעלמת עיניך מדין פשוט שהרי אמר ר"ח (גז"ש) וב"ב (דף ג') לא לסתור בי כנישתא עד דבנו בי כנישתא אחריתא. הרי מבואר דאחר הבנין שרי לסתור. אע"ג דנשאר המקום פנוי:
ואע"ג שיש לדחות דמיירי שבונין הביהכ"נ החדשה סביב לביהכ"נ הישנה שנשאר המקום קדוש אין נראה כלל דפשיטא דלא לישתמט חד מהפוסקים לכתוב כן וכו' ע"ש שהאריך עוד בזה. ומסיק ע"כ נראה בלי ספק שמותר לבנות במקום אחר ולהניח המקום פנוי עכ"ל. הנה הדבר מפורש להיתר:
אמנם יש לדקדק דמלשונו נראה דקדושת המקום חמירא לי' שכ' שיש לדחות ראייתו מהאי דר"ח משום דמיירי שבנו החדשה סביב הישנה שנשאר המקום קדוש וקשה הא אכתי במה דסותר הישנה מוציא הלבנים של הישנה מקדושה חמורה לקדושה קלה. וא"כ באיזה ס"ד יהי' עדיף לן קדושת המקום מקדושת העצים ולבנים הא גם בלבנים הדין שאסור להפקיע קדושתן בכדי ואם נאמר כסברת המ"ב דזה לא מקרי בכדי משום שחלה הקדושה על החדשה א"כ ה"נ בהמקום נאמר שחל על מקום החדש. וא"כ איך ס"ד לומר שצריך לבנות סביב הישנה. ואי דנאמר דהעצים והלבנים של הישנה יכולין למכרם ולא תפקע קדושתן בכדי. ומה"ט מותר לסתור הישנה. ה"נ אין ראיה מהא דר"ח גם לענין המקום דאפשר דמיירי דמכרו זט"ה העצים וגם המקום ואפשר לומר דהפנ"י גורס בטור כגי' הב"ח דרק לענין לבנים ועצים מועיל מתנה ולא לענין ביהכ"נ עצמו. והטעם אפשר לומר על פי מה דפליגי בטעמא דמלתא הרמב"ן והר"ן. דהרמב"ן סובר דביהכ"נ אין בו רק משום תשמישי קדושה. והר"ן סובר דביהכ"נ קדוש קדושת הגוף. (ע' בסי' קנ"ג בב"י ד"ה ומשמע) ולפי"ז י"ל דהטור סובר דלבנים ודאי לא הוי רק תשמישי קדושה כיון דלא חזי עתה כלל למלתייהו. ולכך מועיל מתנה אף דליכא עתה כלל במה שתחול הקדושה. אבל ביהכ"נ עצמו קדוש קה"ג. ולכך באמת אין מועיל בו מתנה לאפקועי הקדושה בכדי. וע' בר"ן. א"כ לפי"ז שפיר איכא הוכחת המ"ב לענין העצים. מדמועיל מתנה ע"כ דגם בזה פקע הקדושה וחלה על החדשה. אבל לענין המקום דאין מועיל מתנה. א"כ כ"ז שאין כאן דבר שתחול עליו הקדושה כמו במכירה לא פקע הקדושה. ולכך הי' ס"ד דנאמר דבונין סביב הישנה:
אמנם לפי"ז למאי דהוכיח הפנ"י דאפילו להניח מקום פנוי מותר. יש לעיין מאיזה טעם הוא ובמה פקע הקדושה. ולכאורה אפשר דאף אם נאמר כהאי טעמא דלכך אין מועיל מתנה בביהכ"נ עצמו הוא משום דחזי למלתייהו עדיין לאמר בו דבר שבקדושה וקדוש קה"ג. אבל כיון שמוכרח לסתור הישנה ואז העצים והלבנים אין בהן רק תשמישי קדושה גם המקום של בהכ"נ אין בו עתה רק תשמישי קדושה. וא"כ בכה"ג ממילא מתחלף הקדושה וחלה על החדשה במקום החדש. אבל באמת מדברי הפנ"י שם נראה דלא מקרי כלל במה שמניח המקום פנוי הורדה מקדושה חמורה לקלה ולכך מותר. ע"כ נראה דסובר דכיון דאמרינן במשנה מגילה (דף כ"ח) דביהכ"נ בחורבנה עומדת בקדושתה. א"כ במה שנשאר המקום פנוי אין בזה הורדה מקדושה כלל דעדיין קדושתה עלי' ורק למזרעה הוא דבעינן זט"ה במא"ה דמוציאין לחול אבל במקום פנוי ומשמרין אותו בקדושה. עדיין קדושתו עליו ואין כאן הורדה כלל:
ועיין ברמב"ם פ"ו מהל' בהב"ח הל' י"ד דנפקה לי' דקדושת הבית קדושה גם בחורבנה מדכתיב והשימותי את מקדשכם ומשמע שם דהקדושה ראשונה ממש על המקום וחייב כרת הנכנס בו מדחולק הראב"ד בזה ע"ש [וכן המ"א סימן תקס"א סק"ב פ' כהרמב"ם] וא"כ ה"נ מה שאמרו לענין ביהכ"נ דמקרי מקדש מעט דבחורבנה עומד בקדושתו מהאי קרא דוהשימותי את מקדשכם. ה"נ קדושה ראשונה עליו ממש ואין כאן הורדה כלל מקדושה חמורה לקדושה קלה:
והנה המ"א בס"ק כ"ה חולק על גי' הב"ח וכתב דכן מוכח מתו' ורמזים. וכ"כ הדרישה וכן מוכח מד' הרמב"ן והר"ן ולפי"ז כיון דמועיל מתנה לענין ביהכ"נ עצמו. א"כ איכא הוכחת המ"ב גם לענין המקום. ובמה שיש הנאה מה שבונה במקום חרש פקעה הקדושה מן המקום הראשון בכדי. וא"כ בנ"ד הנה המקום הפנוי יוצא בכדי במה שבונים הבהמ"ד במקום אחר רחב ונאה. ומותר להשתמש בו גם דברים של חול. אבל לטעם הפנ"י דבהניח המקום פנוי אין כאן הורדה כלל מקדושה חמורה לקדושה קלה. א"כ נראה דהמקום נשאר בקדושתו ואין להשתמש בו שום תשמיש של חול. אך לפי"ז יש קולא להפנ"י דלהמ"ב מ"מ בעינן דוקא שיהיה ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר. ואם לא יהיה במא"ה ברצון כולם או רובם אין מועיל וכמו שכתב המ"ב לענין העצים והלבנים. וה"נ לענין המקום ע"ש. אבל לטעם הפנ"י נראה דלענין להניח המקום פנוי א"צ כלל לדעת אנשי העיר כיון דהמקום בקדושתו עומד ואין בזה הורדה כלל מקדושה:
ומדברי שאלתו נראה שיש עוררים בדבר. ומעתה אם רוב אנשי העיר מסכימים לדעת זט"ה בזה. הנה ודאי לטעם המ"ב גם המקום יוצא מקדושתו. דבכ"מ לא בעינן רק רוב אנשי העיר וכמ"ש המ"ב והפנ"י. אבל אפשר דלטעם הפנ"י לא בעינן כלל דעת רוב אנשי העיר בזה כדי להניח המקום פנוי. ומ"מ באיזה אופן שהוא. הנה לדעתי יותר טוב לגדור המקום פנוי ולנהוג בו קדושה ולא למוכרו ולזורעו. ומה שהצריך מהר"ם מלובלין לעשותו גן ירק הוא בדרך הכרח דכיון דהוצרך למוכרו יותר טוב לעשותו גן ירק מלהשתמש בו שאר תשמושי חול. אבל ודאי יותר טוב לגדור אותו ולנהוג בו קדושה וכבוד וז"פ:
והנני מודיע לכבודו כי לא הייתי בביתי עד שבת העבר ובבואי מצאתי שאלתו. וגם עתה אי"ה כיום מחר הנני מוכן לנסוע לטשערקאס לקבל פני ק' אאזמו"ר שליט"א ומוטרד אני בטרדת הדרך לכך דברי מועטים וגם אינם רק להלכה ולא למעשה:
סימן ד
בבואי שלום מדרכי ת"ל ומצאתי מעט נופש לנפשי מטרדת הדרך הראו לפני דברי כת"ר אשר עוררני שנית במכתבו להשיב על שאלתו בענין ביהכ"נ שלהם. ובא באותיות על דגלם על דברי אשר השבתי לו מכבר בהיותי נחפז לדרך. והנה אשר הרבה באמרים על אשר בא להשיג על דברי. לא אבין זה הלא כך דרכה של תורה זה בונה וזה סותר ולמה יחשדני בזה. הלא האמת אהוב מכל. ובפרט אשר הודעתי לו אז כי אינני כותב זה להלכה ולמעשה מפני טרדת הדרך. אך עכ"ז אבוא על סדר האותיות לכתוב מה שנלע"ד עתה ואיני אומר קבלו דעתי:
באות א' השיג על תחלת דברי שכתבתי דבתשו' פנ"י הדבר מפורש להיתר. דמשמע מלשון זה דמתיר גם להשתמש בו חול. כמ"ש כת"ר בתשובתו. הנה באמת לא כן הוא. כת"ר לא בא בשאלתו אלא לחקור על מקום הפנוי במה תפקע קדושתו כיון דאין ראוי למוכרו. וניכר מדבריו שמשום זה א"א להניח מקום פנוי, וע"ז השבתי דברי. ומה שכתב בשאלתו לעשותו גן ירק. הנה מלשונו בשאלתו משמע שזה הוא מעלה בנ"ד ויצא לו זה מהא דמהר"ם מלובלין. אבל באמת טעה כי גם זה מקרי תשמיש גנאי. ואנכי לא רציתי להשיבו בזה רק על תוכן שאלתו. אם מותר להניח המקום פנוי:
באות ב' האריך במה שכתבתי דמדברי הפנ"י נראה לכאורה דחמורה ליה קדושת המקום במאי דכתב ואע"ג דיש לדחות דאיירי ר"ח דבנו החדשה סביב הישנה. דאכתי תקשי איך מפקיעין קדושת העצים והלבנים בכדי וכתבתי לחלק שהפנ"י גורס בטור כגי' הב"ח דרק לענין עצים ולבנים מועיל מתנה לא לענין ביהכ"נ עצמו. והחילוק בזה אפשר לומר עפ"י מאי דפליגי הרמב"ן והר"ן בטעמא דקדושת ביהכ"נ. וע"ז כתב כ' להשיג דהפנ"י לא כתב זה רק לדעת החכם השואל דלדעתו חמור קדושת המקום מקדושת העצים והלבנים. והפנ"י השיג לפי דעת השואל. גם בזה לא ידעתי מה תיקן בזה. אטו החכם השואל הוי קטיל קניא באגמא. והלא ניכר שהיה מן הגדולים אשר בארץ:
והשתא כיון שכתב הפנ"י דאם נאמר דבזה שמונח פנוי איכא הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה הוי כמו אגורי ומשכונא דאסור כיון דליכא במה תפקע הקדושה. ובאגורי ומשכונה אין מועיל גם זט"ה במא"ה. א"כ קשה הוכחת המ"ב מי גרע זה ממתנה. הא ההיא הנאה הוא הנאה כל דהו ואינה בעולם. כ"ש כאן דההנאה מזומנת לפנינו וכמ"ש כת"ר בעצמו הוכחה זו. וע"כ לחלק כמ"ש דבאמת מתנה אין מועיל לענין ביהכ"נ עצמו וה"ה לענין המקום בלחוד. ורק לענין עצים ולבנים מועיל מתנה. והנה מה דמסיק כת"ר דהפנ"י והמ"ב לא פליגי דהפנ"י מיירי בלא מכרו זט"ה במא"ה לכך המקום נשאר בקדושתו. והמ"ב מיירי שמכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר לכך יוצא לחולין לגמרי:
הנה באמת המ"ב כתב להדיא כן לענין העצים והלבנים. דאם סתרו זט"ה בלא מעמד אה"ע אין העצים והלבנים נפקעין מקדושתן משום דאין ביד זט"ה בלא דעת אנשי העיר להפקיע מקדושתן רק ע"י עילוי לקדושה חמורה עכ"ל. ולכאורה הדברים צ"ע הרבה דהא לא אמרו החילוק בזה אלא דאם מכרו זט"ה בלא דעת א"ה. או להיפך א"ה בלא זט"ה הדמים נשארו בקדושתן. אבל הביהכ"נ עצמו שמכרו יוצא לחולין להשתמש בו חוץ מהד' דברים וכמבואר בטוש"ע סעיף ו'. והרי המ"ב לא מיירי שם רק לעשות בית דירה מהעצים ולבנים. וא"כ אין נ"מ באם הי' זט"ה במא"ה או לא היה. והנה באמת בגמ' שם (דף כ"ו) ברש"י ד"ה לא שנו כתב להדיא דאין מורידין הדמים מקדושתן וביהכ"נ בחשיבותו עומד אפילו ביד לוקח דומיא דספרים אבל לכאורה גם דברי רש"י קשיין דלקמן (ע"ב) בד"ה חלופי וזבוני כתב רש"י שם חלה קדושתו על החילוף או על הדמים והוא יוצא מן הקדושה להשתמש בו עכ"ל. והא לפי"ז ע"כ זה מיירי בלא היה זט"ה במא"ה. דאל"כ גם הדמים יוצאין לחולין ואין נתפסים בקדושת ביהכ"נ. ואעפ"כ סיים רש"י (דמותר) דהוא יוצא מן הקדושה להשתמש בו. גם מ"ש המ"ב דבעינן דוקא עילוי לקדושה חמורה. הנה למ"ש המ"א בס"ק ד' דבדיעבד אם מכרו לכ"ע מותר לקנות כמותה. וא"כ בנידן המ"ב שכבר סתרו בהכ"נ הישן ובנו בהכ"נ חדש. אם נחשוב הנאה זו כמכירה א"כ הרי כבר קנו קדושה כמותה. ובזה י"ל דב' הקושיות על המ"ב מתורצת חדא בחברתה די"ל דהמ"ב סובר כהב"י דהאוסרין אוסרין גם בדיעבד וכיון דאין כאן מה שמפקיע הקדושה רק ההנאה שיש להם בהכ"נ מירווח אחרת. וכיון שבזה עשו איסור שלא העלו לקדושה חמורה ממילא לא נחשב זה הנאה. וכדמיון שכתב הסמ"ע סימן רל"ד דאכילת איסור לא נחשב הנאה. וכיון שאין זה הנאה ממילא אין כאן במה שתפקע הקדושה. וקדושתה הראשונה עליהן כן י"ל:
ולכאו' נראה לישב דברי רש"י דסתרו אהדדי עפ"י מ"ש בתשו' פנ"י שם וז"ל אין מקום לדבריך. דמה בכך שמורידין מקדושה. הרי אמרו בגמרא מגילה (דף כ"ז) במשנה שם וכל הפוסקים דבני הכפרים שמכרו ביהכ"נ שלהם רשאי הלוקח להשתמש בו כל חפצו חוץ מהד' דברים. והנ"מ וכו' הרי בני העיר אפילו בלא טובי העיר מורידין מקדושה חוץ מהד' דברים וכו' ואם באנו לחלק ולומר דהתם מיירי בדיעבד אם מכרו והורידו מקדושתו. אבל לכתחלה מאן לימא לן. הנה מבואר דאפילו לכתחלה שרי. דודאי בהכ"נ בבנינו אסור לכתחלה למכור אפי' לפדיון שבוים כמבואר ברמב"ם ז"ל ובטור יו"ד סימן רנ"ב. מ"מ בהכ"נ שסתרו יכולין ליתן אפילו לכתחלה. שהרי אמרו בגמרא שם (דף כ"ו) האי בי כנישתא חלופי וזבוני שרי. משמע מהאי לישנא דשרי אפילו לכתחלה להחליפו או למוכרו וכ"מ פשטא דלישנא דהפוסקים עכ"ל. נתבאר מדבריו דמה דאמרו בגמרא חלופי וזבוני שרי מיירי בבהכ"נ שסתרו. ומהאי טעמא נקטו לישנא דלכתחלה. וא"כ לפי"ז י"ל דמה שאמרו בגמרא ל"ש אלא שמכרו. דמורה לישנא דדיעבד. מיירי בבהכ"נ בבנינו ובזה דעת רש"י דבהכ"נ בחשיבתו עומד דומיא דספרים. כיון דראוי למצותו גם ביד הלוקח דומיא דספרים. אבל מה שאמרו בגמרא דחלופי וזבוני שרי דמיירי בבהכ"נ שסתרו אין זה דומה לספרים כיון שעתה אין ראוי למצותו. ובזה כתב רש"י דהוא יוצא מקדושתו להשתמש בו. אבל א"א לומר כן דהרי רש"י כתב שם מתחלה והיינו דבעי מיני' רבינא מר"א על תלא דבי כנישתא מהו למזרעה. אלמא במכר כל דהו הבית והמעות בקדושתייהו קיימו עכ"ל. הרי דרש"י סובר דאפילו בבהכ"נ שחרב אין יוצא מקדושתו במכירה. ואם נאמר דשאני קדושת המקום מקדושת העצים והלבנים דדוקא המקום יש בו קדושת הגוף אבל העצים והלבנים אינם אלא תשמישי קדושה וכמ"ש בתשובתי מקודם לחלק בזה. אכתי יש ליישב דדוקא מה דהוה קדושת הגוף הוו דומיא דספרים דהם ג"כ קה"ג עליהן. ובזה אמרינן דבמכר כל דהו אין יוצא מחשיבתו לעולם גם בידי הלוקח אבל עצים ולבנים אינן אלא תשמושי קדושה וכיון דהאי חלופי וזבוני מיירי בבהכ"נ שסתרו. הנה י"ל דקאי על העצים והלבנים. ובזה כתב רש"י דיוצא מקדושתו להשתמש בו:
והנה המ"א בס"ק ט"ז הוכיח מדברי רמ"א דבשל כרכים אף דלסותרו שרי מ"מ המקום והעצים והלבנים בקדושתייהו קיימו ואסור להשתמש בהן וגם למוכרן וכו' שלא כדברי המ"ב שהתיר להשתמש באבנים אפילו בשל כרכים דמה אכפת להו לרחוקים באבנים כיון שיש להם בהכ"נ אחרת להתפלל בה ע"ש ואם נאמר דשאני ליה להמ"ב בין קדושת המקום לאבנים וכמו שמשמע הלשון דרק באבנים התיר למכור בשל כרכים. אבל המקום י"ל דגם הוא מודה. אין ראיה מדברי הרמ"א להיפך. דבשל כפרים אם בנו אחרת מותר למכור גם עם המקום אבל בשל כרכים המקום אסור למכור בכל גווני:
אבל לכאורה טעמא בזה בעי דלפי דברי המ"ב ה"נ נאמר כן גם בהמקום מה אכפת להו לרחוקים כיון שיש להם בהכ"נ אחרת:
אמנם אפשר לומר דהנה ראיתי בספר תשובת שואל ומשיב הביא בשם תשובת שמן רוקח. דקניית מקומות בבהכ"נ אין זה אלא קנין פירות ולא קה"ג כיון דאסור לנתוץ דבר מבהכ"נ אין זה אלא קנין פירות. וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' מכירה שהקונה לפירות אין יכול לשנות גוף הקרקע. ומזה יצא לו דכיון דאינו אלא קנין פירות לא הוי קניית המקומות אלא כבית זה אני משכיר לך דמבואר הדין בסימן שי"ב דכיון דנפל אינו חייב לבנותו. וא"כ גם בבהמ"ד היכא דנפל אין לבעלי המקומות עוד חלק בו:
וגוף הספר שואל ומשיב וגם תשובת שמן רוקח אינם תחת ידי רק שכן בזכרוני. והנה לכאורה לפי"ז יוקשה הרבה על מה שאמרו דבשל כרכים א"א למוכרו משום דאחרים נתנו חלק בו. דא"כ כשנפל או נסתר שוב לא שייך האי טעמא. דהרי שוב אין לאחרים חלק בהם אף אם נתנו גם אחרים בו. אך באמת דברי בעל שמן רוקח הם היפך מה שכתב הריב"ש בתשו' דקניית מקומות בבהכ"נ הם מתהום ארעא ועד רו"ר כמו בכל הקנינים הרי שיש בזה קנה"ג:
ובאמת י"ל דקרקע בהכ"נ יכול לחפור תחת הבהכ"נ שיחין ומערות דאף דגם הקרקע נתקדשה בקדושת בהכ"נ. היינו קרקע העליונה מה שצריך לגוף בהכ"נ שיעמוד עליו אבל מ"מ יכול לחפור בורות. דהרי בית המקדש דודאי נתקדשה הקרקע. ולדעת הרמב"ם גם עתה בחורבנו חייב כרת בנכנס טמא למקום מקדש. וכמו בהיות המקדש עומד בבנינו. ואעפ"כ הרי קיי"ל דמחילות לא נתקדשו. וכיון שכן בקניית המקומות שוב יש להם קניין הגוף בהקרקע וכמו שכתב הריב"ש. אבל מ"מ בהעצים והלבנים שפיר איכא סברת בעל שמן רוקח כיון דאסור לנתוץ דבר מבהכ"נ אין בהעצים ולבנים רק ק"פ דהוא קנין דמים וכיון שכן הנה שפיר יש לחלק בשל כרכים בין העצים ולבנים לגוף המקום. דהעו"ל כיון דאין בהם לאחרים רק קנין פירות בעומד בבנינו. ועתה כשנפל נסתלק הקדושה מהם דהא בנדרים ודף כ"ט) אמרינן קדושת דמים פקעה בכדי. וא"ל דמ"מ הא אם בדעתם לחזור ולבנותו עדיין קדושתו עליהן. וכמ"ש המ"א סימן קנ"א ס"ק י"ג. דע"ז שפיר כתב המ"ב דכיון דכבר יש להם בהכ"נ להתפלל ודאי דאין עוד דעת אחרים לבנות מהלבנים. ומה אכפת להו באבנים. אבל בקנין הקרקע דיש לאחרים בהקרקע קה"ג וא"כ כשקדשו הקרקע הוה קדה"ג לדעת הר"ן. ובזה אינם יכולים להפקיע קדושת המקום שלא לדעתם. ובזה מיושב ג"כ קושיית המ"א על המ"ב דמ"מ איך יכול למכור של חברו שלא מדעתו דזה אינו אלא במה שגוף הדבר של חברו. אבל לא בהעצים ולבנים שאין לאחרים בהם רק ק"פ בבנינו וכבר נפל ונסתר מחמתו:
אך כ"ז ע"ד חידוד. אבל בדרך פשוט נראה דהנה הר"ן הביא בשם הרמב"ן הטעם וכתב שם דאפילו בחורבנו עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לחזור ולבנותו. אך בחי' הרשב"א הגי' שם דאפילו בחורבנו עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לשפצו ולכבדו משמע מלשון זה דמשום דבחורבנו אכתי ראוי לומר בו דברים של קדושה באקראי ולא גרע זה מרחובה של עיר. ולכך אכתי לא עבר זמן מצותו מקרי. וא"כ לא שייך טעמו של המ"ב דמה אכפת להו לאחרים. כיון שיש להם בהכ"נ אחרת להתפלל לענין המקום. דמ"מ כיון דאכתי ראוי לומר בהמקום דברים של קדושה באקראי. י"ל דאף שיש להם בה"כ אחרת להתפלל רוצים גם בהמקום שיהיה קדוש בקדושתו כדי שיוכלו לומר בו דברים של קדושה. אבל האבנים אין ראוין עוד לדבר שבקדושה כמו שהם. וכבר עבר זמן מצותן. ומשום שראוין לחזור ולבנות לא אמרי' כיון שכבר יש להם בהכ"נ אחרת להתפלל:
אמנם המ"א שחלק שם על המ"ב וסובר דא"א להפקיע גם קדושת האבנים שלא מדעתן. לכאורה הנה הוא סותר דברי עצמו בס"ק י"ב שהעתיק דברי המבי"ט להלכה דאם אינם מתפללים בבהכ"נ של כרכים יכולים למוכרה והשתא מכ"ש האבנים של הישנה שאין ראוין להתפלל בהם ולמה סתם כדינו של המבי"ט. ואיך העתיקו להלכה ולא ציין כלל לסעיף ט"ז להורות שחולק עליו.
והנה גם בתשו' המבי"ט גופא יש לי עיון רב בדבריו למה שבא בשאלה וז"ל עוד אומר להם ראובן כי בהכ"נ זה אינם מתפללים בו זה יותר מששה או משבעה שנים והשכירוהו לדירה. שיביאו ב' שמאים ויראו כמה שוה אותו חצי האמה לערך כל רוחב ב"ה וכו'. והשתא איך חששו למכור לראובן אותו חצי אמה משום שחוששין להיותו בהכ"נ. ואיך לא חששו למה שהשכירוהו לדירה דאגורי ומשכוני בכל גווני אסור ואין מועיל גם זט"ה במא"ה. והמבי"ט לא השיב להם לאסור זה. והדבר נפלא לפע"ד:
והנה המ"א בס"ק כ"ז הביא דינו של המ"ב להלכה דאם בנו בית הכנסת חדשה וסתרו הישנה עפ"י זט"ה במא"ה פקעה הקדושה מהישנה וחלה על החדשה דלא גרע ממתנה וכו' ע"ש. והנה יש לי להקשות למ"ש המ"א ס"ק ט"ז דהא דבכפרים נמכר כשיש להם אחרת. היינו כשבנאו עכשיו אחרת אבל כשיש להם ב' בהכ"נ מקודם אסור למכור אפילו אחד וכו'. דא"כ במה איירי מה שאמרו בגמרא מגילה (דף כ"ו) ל"ש אלא שלא מכרו זט"ה במא"ה וכו'. הא כיון שמיירי ע"כ שבנו אחרת מקודם דאל"כ אסור למכור. וא"כ לענין מה צריך למכור זט"ה במא"ה את הישנה כלישנא דגמרא. הא ממילא בזה שבנו אחרת פקעה הקדושה מהישנה וחלה על החדשה. ולכאורה אפשר לומר דהא דאסור למכור אם לא בנאו אחרת מקודם הוא רק לכתחלה וכדמשמע מל' המ"א ס"ק ד' אבל אם מכרו מכור. ובהכי מיירי בגמרא דא' ל"ש אלא שלא מכרו וכו' דמיירי בדיעבד. אבל לפי"ז יוקשה על מה שהוכיח המ"א ס"ק ט"ז מדברי הרמ"א שלא כדעת המ"ב. דהרי י"ל דזה החילוק דבשל כפרים אסור למכור אם לא בנאו אחרת היינו רק לכתחילה. אבל אם מכרו מכור. ובשל כרכים אפילו בדיעבד אינו נמכר אם לא בנאו אחרת מקודם. ואפשר דאל זה כיון הא"ר ס"ק י"ח מה שהשיג על המ"א ע"ש:
אמנם לכאורה יש להקשות על המ"ב והמ"א שהביאו ראיה לסברתם דפקעה הקדושה מהישנה וחלה על החדשה דלא גרע ממתנה. דהא למ"ש הרמב"ם הובא בב"י סימן קנ"ג אפילו ז' ט"ה במא"ה בעינן התנו דוקא והוא מברייתא בגמ' מגילה (דף כ"ז) דאוקמי שם בד"א בלא התנו אבל בהתנו זט"ה במא"ה אפילו לדוכסוסיא נמי מותר הרי דבעינן התנו דוקא. ואפילו לפי תי' התוס' דבעינן לומר רבותא דגם במותר בעינן דוקא התנו אבל מ"מ בגוף הדמים ודאי בעינן התנו. והא דמכרו זט"ה במא"ה מותר בדמים אפילו למשתא ביה שיכרא. היינו ע"כ במכרו מתחלה על דעת זה. אבל במכרו סתמא נשארו הדמים בקדושתן וכדמוכח מדברי הריב"ש מ"ש לישב דעת הרמב"ם והובא בב"י שם. וא"כ י"ל דה"ה לענין הבהכ"נ אין יוצא לחולין אם לא שהתנו כן בשעת המכירה. וא"כ מאי ראיה היא ממתנה ששם נתנו המתנה לאחד להשתמש בו לחולין הוי זה כהתנה להוציאו לחולין. אבל כאן אף שנחשב זה להנאה מה שבנו חדשה אבל מ"מ הא הם בנו סתמא דלא התנו שבזה שיבנו החדשה תצא הישנה לחולין וכיון שלא התנו ממילא נשארו העצים והלבנים של הישנה בקדושתן ואין לומר דעתה שהם רוצים לבנות מהלבנים בית להשמש הרי הם מתני' להוציא לחולין. דעתה במה תפקע הקדושה. דההנאה שיש להם בהכ"נ כבר עשו והיה להם. ומ"מ היו הלבנים הישנים קדוש. ועתה הם רוצים להפקיע הקדושה מהישנה בכדי. ואף אם נאמר דסברתם היא כך מה שעתה הם רוצים מחדש להפקיע. יכולים להפקיע בהנאה שהיה להם מכבר בבנין החדש. וכמו במתנה שהוא על ההנאה שהיה להם מכבר אכתי מאי ראיה ממתנה דבשלומא התם מחויבים הקהל להמקבל לשלם לו עבור ההנאה שקבלו ממנו מכבר. ובמה שנותנים לו זאת פטורים הם מהחוב שלהם. נמצא דנהנים עתה. דאין צריכים ליתן מתנה אחרת. וכיון שכן הוי כמכר. וכמו שכ"כ הר"ן להדיא. אבל כאן בההיא הנאה שהיה להם מכבר בבנין החדש אין חייבים בעד זה למי לשלם. ולהוציא עבור זה הישנה לחולין. ורק עתה הם רוצים להוציאו לחולין בכדי. ובמה תפקע הקדושה. דההיא הנאה של בנין החדשה כבר עשו והיה להם. ובשלמא תחלה בעת בנין החדשה אם התנו אז שבזה שיבנו החדשה תפקע קדושת הישנה שפיר דומה למתנה וכמו במתנה חייל קדושה על ההנאה. כן הכא נמי חייל הקדושה על ההנאה מבנין החדשה הגם דלא דמי למכר. דהתם נותנים הדמים בעדה. ונתפסו הדמים בקדושתה. אבל במתנה ובנדון שלהם בבנין החדשה הלא לא נתנו הדמים בעדה כלל. אבל מ"מ אפשר יש ראיה ממתנה:
אבל בשכבר בנו ולא התנו שבזו ההנאה יוצאה הישנה לחולין ונשארה גם היא בקדושתה. ועתה הם רוצים להפקיע הישנה מקדושתה בההיא הנאה אשר כבר נעשה אין זה דומה למתנה כלל. דהתם עכ"פ חייבים הם עתה לשלם להמקבל עבור הנאה שמכבר. וכאן לא שייך זה. ועכ"ל לומר דבאמת מיירי דבעת שבנו היה דעת הקהל להפקיע הישנה מקדושתה. ואף שהיה מתחלה דעתן למכור הישנה. מ"מ כיון שהיה מתחלה דעת הקהל שהישנה תפקע קדושתה ממילא נפקע על ההנאה של בנין החדשה שגם בזה יכולים להפקיע הקדושה. ומעתה ל"ק מה שהקשתי על המ"א במאי מיירי הגמרא דאמר ל"ש אלא שלא מכרו וכו' דכיון שע"כ מיירי דבנו אחרת מקודם:
די"ל דמיירי שלא היה מתחלה דעת הקהל למכור ולהפקיע הישנה מקדושתה. ובזה בהבנין החדש לחוד כיון שלא התנו נשארה הישנה בקדושתה ובעינן אח"כ מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר דוקא:
והנה הר"ן כתב בטעמא דבהכ"נ וז"ל כיון דעקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם ואפילו התנו עליו ז' טובי העיר במא"ה. א"א שתפקע קדושתו בכדי מפני כבוד הקדושה שיש בו. מיהו לאחר שהטילו קדושתו על הדמים. קדושת דמים קלישה מקדושת בהכ"נ וכו' הלכך בין שמכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר או שלא במעמד אנשי העיר. לעולם הדמים נתפסין בקדושת בהכ"נ ומפקע קדושתייהו גבייהו. אלא בז' טובי העיר לחודייהו לא מצי לאפקיעיה ההיא קדושת דמים אע"ג דאיקלישא אבל במא"ה יכולים להפקיע עכ"ל.
הנה נתבאר מדבריו דבכל גווני חל קדושת בהכ"נ מתחלה על המעות. אלא כיון דאיקלישא הקדושה יכולים ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר להפקיע הקדושה. א"כ י"ל דאין נ"מ כלל אם מתחלה היה ע"ד זה. או אם רצו אח"כ להפקיע הקדושה מקדושת דמים בכל גונא יכולים ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר להפקיע הקדושה מקדושת דמים. וזה דלא כדמשמע מריב"ש שהבאתי לעיל. אבל גם הר"ן לא אמר אלא בקדושת דמים כיון דאיקלישא קדושתייהו. אבל בקדושת בהכ"נ עצמו אין מועיל להפקיע הקדושה בכדי אם לא בהתנו מתחלה וכמו שכתבתי:
אך לטעמא דהרמב"ן נראה דהא דאמרו בגמרא אגורו ומשכונא אסור הוא בז' טובי העיר בלא מעמד אנשי העיר. אבל במעמד אנשי העיר גם בזה מותר. כיון דא"צ שיהיה הקדושה נתפס על הדמים. אלא דהוה כת"מ הנזרקין. וכן מוכרח שם בלשונו בפי' דהאי דפליגי במתנה היינו בז' טובי העיר בלא מעמד אנשי העיר. ולכך הוכרח לומר שם דמיירי שנתנו להם מקודם דבר של עילוי כגון תיבה וכו' אבל במעמד אנשי העיר בכל גווני מותר. וכ"כ להדיא הפמ"ג בא"א ס"ק כ"ו. וא"כ ממילא בדינו של המ"ב אף אם לא נחשב כאן שום הנאה מותר אם הי' בז' טובי העיר במעמד אנשי העיר:
וע"כ דהמ"ב אזיל כאן לשיטת הר"ן כמו דפסקינן בש"ע דאגורי ומשכוני אסור אפילו שבעה טובי העיר במא"ה. ולפי"ז קשה על המ"א בס"ק ה' דמשמע דתופס טעמא דהרמב"ן לעיקר דבהכ"נ הוא תשמישי מצוה. והא לטעמא דהרמב"ן אגורי ומשכוני נמי מותר היכא דהיה בהסכם זט"ה במא"ה ואנן לא פסקינן כן וע"כ דהעיקר כהר"ן:
והנה שמכל הלין האמור נוכל ליישב בטוב דברי רש"י הסותרים דהא דאמרו בגמרא ל"ש אלא שמכרו. כיון דנקטו לישנא דדיעבד שפיר נוכל לפרש דמיירי שלא בנאו אחרת מקודם דלכתחלה ודאי אסור למכור. ובזה סובר רש"י דזה מן הסברא אם מכרו זט"ה בלא דעת אנשי העיר וכן להיפך הנה ודאי מן הסברא א"א להוריד מקדושה בלא דעת חברו. כיון דאסור לסותרו ה"נ אם מכרו. אין לומר שיוצא לחולין. דהוי כסתרו. ובזה סובר רש"י דגם הבהכ"נ עומד בתשובתו:
אבל בהא דאמרו חלופי וזבוני שרי כיון דהאי לישנא משמע לכתחלה ע"כ מיירי בבנאו אחרת מקודם. וכיון שכן הרי איכא סברת המ"ב דכיון דיש להם בהכ"נ אחרת להתפלל מה אכפת להו באבנים אפילו בשל כרכים. וכיון דבכה"ג מותר לסותרו שוב אמרינן מה אכפת להו באבנים. ובזה ודאי דיוצא מקדושתו להשתמש בו כמו דמותר לסותרו. או אפשר לומר דהא דחלופי וזבוני מותר בז' טובי העיר במעמד אנשי העיר. שמכרו בסתמא דכיון שלא היה דעתם ע"ז להוציא גם המעות לחולין חל הקדושה על המעות או החלופין. ומה שהוא יוצא מקדושתו היינו היכא דמתחלה מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר עד"ז.
אמנם מה דפשיטא ליה להמ"ב דאפילו בשל כרכים היכא דבהכ"נ קטן מהכיל מותר לסותרו ולבנות אחר במקומו והביא ע"ז ראיה מבנין הורדס דסתר לבהמ"ק דהיה של כל ישראל ובגמרא ב"ב (דף ג') בחד תי' אמרו דאפילו בלא תיוהא סתרו ליה. לכאורה קשה דודאי זה התי' הוא אליבא דמ"ד משום פשיעותא. אבל למ"ד משום צלוי' ע"כ לומר כתי' הראשון דתיוהא קא חזו ביה אבל בלא תיוהא גם בהכ"נ אף שרוצין לבנות יותר טוב מהקודם. ולא מקרי נתיצה לענין זה של גוף בהכ"נ. וכמו שהביא המ"ב ראיה דלא מקרי נתיצה לענין נותץ אבן מעזרה משום דהוי סותר על מנת לתקן:
אבל אכתי משום דבזמן הסתירה לא יהיה להם מקום לצלוי' מה זה מועיל. דלענין צלוי' אין שייך מה שהוא תיקן לבהמ"ד. דמ"מ עיות הוא לזמן הסתירה לענין צלוי'. ועיקר האיסור שלא לסתור הוא משום צלוי'. וכמו לענין בהמ"ק דודאי לפי תי' הא' לא היה אפשר לסותרו בלא תיוהא. אף דהיה רוצים לבנותו יותר יפה. וגם פשיעותא ליכא במלכותא. ובאמת המ"א סימן קנ"ב וקנ"ג ס"ק ט"ז לא כתב דמותר לסותרו אפי' בשל כרכים. רק בבנו אחרת מתחלה. דבזה ממילא ליכא גם טעמא דצלוי' כיון דאיכה בהכ"נ אחרת:
וגם משום טעמא דפשיעותא צ"ע איך היתר המ"ב לסותרו על מנת לבנות במקומו יותר טוב ויפה. וע"כ לומר דהמ"ב סובר כהט"ז בסי' קנ"ב דהיכא דאיכא ביהכ"נ אחרת קבוע. לכל הטעמים מותר לסתור ובכה"ג מיירי שם:
אך גם על דברי המ"א שמתיר בשל כרכים אם בנו אחרת מקודם. לסתור הישנה. לכאורה יש להקשות ע"ז מדברי הירושלמי פ' ב"ה שהעיר גם כת"ר. שאמרו שם ביישנאי שאלין לרב אמי. מהו ליקח אבנים מבהכ"נ זו ולבנות בהכ"נ אחר אמר להן אסור אמר ר"ח לא אסר ר"א אלא מפני עג"נ. ר' גוריון אמר מנגדלאי שאלין לרשב"ל מהו ליקח אבנים מעיר זו לבנות בעיר אחרת אמר להן אסור הורה ר"א אפי' ממזרחה למערבה אסור מפני חורבן אותו המקום עכ"ל:
ונלע"ד דודאי הירושלמי מיירי בשל כרכים דאף המ"ב מודה דהמקום נשאר בקדושתו וא"א למוכרו אף שכבר בנו אחרת. וכיון שהמקום נשאר בקדושתו. א"א לסתרו דהוה הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה. וכדעת החכם השואל בפנ"י וכמ"ש גם כת"ר דזה מורה כדעת השואל. אבל בשל כפרים מה שייך לטעמא דהירושלמי משום חורבן המקום. דהרי גם המקום יכולים אנשי העיר להוציאו לחולין. ואפילו זט"ה בלא דעת א"ה מורידין אותו מקדושתו חוץ מהד' דברים וכמ"ש הפנ"י. וא"כ לפי"ז ל"ק על הירושלמי מהא דר"פ ור"ה (בדף כ"ו) שאסרו לרב"א ליקח אבנים מבהכ"נ הישן לבהכ"נ חדש וכתבו הפוסקים דהוה משום טעמא דפשיעותא או משום טעמא דצלוי'. וכמ"ש הכ"מ והב"ח די"ל דהתם מיירי בשל כפרים. דבבנין החדש יכולים להוציא בההיא הנאה גם המקום לחולין וכמ"ש המ"ב והמ"א ס"ק כ"ז ולא שייך טעמא דהירושלמי ובזה מיירי ג"כ הרמב"ם בפי"א מהלכות תפלה דכתב אין סותרין בהכ"נ כדי לבנות אחרת במקומה או במקום אחר. דמוכח דמותר לבנות במקום אחר דהיינו רק בשל כפרים דלא שייך חורבן המקום דבני העיר יכולים להוציאו לחולין לגמרי. אבל בשל כרכים דהמקום נשאר בקדושתו בכל גוונא. בזה שפיר איכא גם טעמא דהירושלמי דאסור מפני חורבן המקום. וא"כ אף אם נאמר כדעת המ"ב דאף בשל כרכים מותר לסתור כדי לבנות יותר יפה משום דזכות הוא להן. היינו דוקא לבנות במקומו כמ"ש המ"ב. אבל לבנות אחרת במקום אחר ואח"כ לסותרו הרי איכא בזה טעמא דהירושלמי. אמנם לדעת המ"ב שסובר דאפי' בשל כרכים מותר למכור העצים והלבנים כשבנו אחרת משום דמה אכפת להו לאחרים בהלבנים. הנה י"ל דהא דהירושלמי שהביא שם מנגדלאי שאלין לרשב"ל מהו ליקח אבנים מעיר זו ולבנות בעיר אחרת ואמר להן אסור. פליג על הא דר"א וסובר דדוקא לעיר אחרת אסור ליתן משום דמסתמא לא קבלו הנאה משם. וכמ"ש המ"א בס"ק כ"ז בשם הריב"ש. אבל בעיר דקבלו הנאה מותר ליתן האבנים ולא אכפת לן בחורבן המקום:
אמנם למ"ש שם המ"א להקשות דכיון דבונין מזה בהכ"נ בעיר אחרת לא בעינן הנאה דעדיין בקדושתו עומד. א"כ ע"כ גם טעמא דרשב"ל הוא משום חורבן המקום:
אמנם לולא דמסתפינא הייתי אומר פי' אחר בדברי הירושלמי דלא כבעל קרבן העדה ופ"מ וטעמא דר"א מפני עגמת נפש וחורבן המקום הוא טעמא דמ"ד משום ולוי' והיינו חורבן המקום שבזמן הסתירה אין שם מקום להתפלל וזה הוא טעמא דעג"נ שלא יוכלו להכניף יחד להתפלל בעשרה. ובזה אפשר לומר דרשב"ל דאוסר בעיר אחרת סובר טעמא דפשיעותא. והיינו למ"ש הנמוק"י בשם הרשב"א ור"ן דלפשיעות דלא יבנו כלל לא חיישינן. ולכך באיכא ביהכ"נ אחרת לכל הטעמים מותר וע"ז י"ל דזה דוקא לבנות בעיר זו מהאבנים. אבל היכא שנותנים האבנים בעיר אחרת חיישינן לפשיעותא דלא יבנו כלל וא"כ לרשב"ל ממזרחה למערבה ודאי מותר. ובזה פליג עליו ר"א דסו' משום ללוי' ואיכא חורבן המקום. ובכה"ג אסור אפי' ממזרחה למערבה. והירושלמי סובר דלמ"ד משום צלוי' גם באיכא ביהכ"נ אחרת. אכתי אותן שהי' מתפללים בביהכ"נ זו אין להם מקום להתפלל ואיכא משום חורבן המקום. וא"כ רשב"ל סובר דהיכא דאיכא ביהכ"נ אחרת דוקא לעיר אחרת אסור. משום דבזה חיישינן לפשיעותא דלא יבנו כלל. אבל בעיר אחת בכה"ג לא חיישינן לפשו' כמ"ש הנמוק"י. ור"א סובר משום טעמא דצלויא ובזה לאותן שהיו מתפללים בביהכ"נ זה אכתי איכא חורבן המקום שאין להם מקום להתפלל. ובזה לא יהי' בהירושלמי טעם חדש שלא נזכר בתלמוד דידן. ולא הזכירו הפוסקים טעם זה:
והשתא נבוא לשאלתו. דודאי למ"ש כת"ר בשאלתו דעירו נחשב לשל כפרים. וגם כל העיר מסכימים לזה. הנה ודאי יכולים לסותרו ובההיא הנאה יהי' יוצא גם המקום לחולין. וכמ"ש המ"ב והמ"א ובזה ודאי לא שייך שוב טעמא דהירושלמי משום חורבן המקום. והרי לדעת המ"א מותר גם בשל כרכים להניח המקום פנוי שיהי' בקדושתו ולא חיישינן לחורבן המקום. ואפי' להירושלמי נראה דבשל כפרים כיון דיכולים למוכרו ולהוציאו לחולין לא שייך טעמא דחורבן המקום אפי' היכא דלא התנו להוציאו לחולין בבנין החדש. ולא מיירי הירושלמי אלא בשל כרכים דא"א בשום אופן להוציאו לחולין וא"כ כיון שכל העיר מסכימים בזה ודאי אם התנו להוציא גם המקום לחולין יוצא גם המקום ואפי' היכא דלא התנו מותר להניח המקום פנוי ולנהוג בו קדושה וכמ"ש בתשו' פנ"י ומכ"ש למ"ש הפנ"י דזה לא מקרי הורדה מקדושה כלל. וכמ"ש בתשובתי הראשונה טעמ' דהפנ"י כיון דילפינן לענין ביהכ"נ שחרב מהאי קרא דוהשימותי את מקדשיכם. דעדיין בקדושה הרי הוא דומה לבהמ"ק עצמו דילפינן ג"כ מהאי קרא ומשמע שם בדברי הרמב"ם הכ"ו מהלכות בהב"ח דהקדושה ראשונה ממש עליו וחייב כרת טמא הנכנס בו. ה"נ לענין מקדש מעט דנתנו רבנן ע"ז קדושה עדיין קדושתו הראשונה עליו אף בחורבנו. ואין כאן הורדה מקדושה כלל כל זמן שאין משתמשים בו חול. ודברי הירושלמי יש לפרשו דהוא משום טעמא דצלויא. מיהו מדברי המ"א הנה מוכח דגם לענין האבנים ועצים דבקדושתייהו קיימו ואין הורדה אפי' מקדושה חמורה לקדושה קלה. ואפשר דגם הפנ"י סובר כן:
סימן ה
שאלה הן במח"ק פה רוצים מנהיגי הקהלה וגבאי בהמ"ד לצבוע כותלי ביהכ"נ הגדולה במיני צבעים מהודרים לפאר ולרומם בית מקדש מעט. וענין מלאכה זאת א"א לעשותו אם לא שיחליקו מתחלה הכתלים במעצד וגם בקצת מקומות יהי' נצרך לנקוב איזו נקבים בהכתלים ולחזור ולמלאותם במליאת שלמה ותמה ומהודרת. ושאלו פה קדוש ארי דבי עילאה מרנא ורבנא ח"ק מראחמוסטריווקא והיתה תשובת קדשו לשאול אותי עפ"י דתוה"ק. וכאשר אחוה דעתי עפ"י דינא. ככה יסכים דעתו הקדוש ונשאלתי כעת להורות דבר הלכה:
אולם מיראי הוראה אנכי בזה ולא השיבותי דבר עדי אזכה לקבל תשובת פה דובר מישרים אשר זכו במתנת חלקם לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ולאשר מודעת טובם וענותותן שם גדולתם. וחפצם ומאוים לטייל אריכות וקצרות לכל שואל ומבקש דבר ה' זו הלכה. זאת הרהיבונו עוז ותעצומות לגשת בדבר שאלתי זאת לפני כ"ק:
תשובה במה שחקר מע"ל לענין הנסורת הנגררים במעצד וחתיכות של עץ שיפלו ע"י עושי המלאכה מה דינו והביא מע"ל פלוגתת המ"ב והמ"א בסי' קנ"ג ס"ק ט"ז:
הנה בתשו' אחת כתבתי הרבה בדברי המ"א. ולכאורה דבריו סותרין למה שהעתיק בס"ק י"ב דברי המבי"ט דביהכ"נ של כרכים שאין מתפללין בה מותר למוכרה א"כ כ"ש בעצים ולבנים שסתרו ואין מתפללין בהן דיהי' מותר למוכרן. ובאמת בגוף דברי המבי"ט מיירי שכבר בנאו הבנאים הכותל וקצרו מביהכ"נ חצי אמה. וע"ז אמר כיון שאין מתפללין בו אפי' בשל כרכים יכולים למכור זט"ה לפחות חצי אמה זו הרי דלא מיירי לענין גוף ביהכ"נ רק לענין המקום פנוי. וא"כ הוא סובר כהמ"ב. עכ"פ על המ"א קשה איך העתיק שם דברי המבי"ט להלכה. ובאמת גם מה שנראה כאן מהמ"א ובסי' קנ"ב סק"ב דגם בשל כרכים כשבנה אחרת יכולים לסתרו ומשמע אפי' אם בנאו החדשה במק"א. הנה בהמ"ב לא התיר לסותרו בשל כרכים רק כשבונים במקום הראשון. וע"ז הביא ראייתו מבנין הורדס. ואף שכ' המ"ב שם דמה דאמר ר"ח לא לסתור אינש בי כנישתא עד שיבנו אחרת. סתמא קתני ל"ש של כרכים ול"ש של כפרים. נראה דמפרש דמיירי כשבונין סביב הישנה וכמו שרצה לפרש כן בת' פנ"י סי' ד'. ואע"ג שדחה שם פי' זה. י"ל דהמ"ב אין סובר כן. ועוד אפשר דלהמ"ב סתמא קתני. וכל אחד כדינו. דבשל כפרים אפי' אם בנאו במקום אחר יכולים לסותרו דהא יכולים להוציא הראשון לגמרי לחולין אבל בשל כרכים אין יכולים לסותרו אלא כשבנאה סביב הישנה במקום הראשון. דדוקא בכה"ג שייך שפיר מה אכפת להו לבני עלמא אבל אם בונים במקום אחר. י"ל דקפדי הרחוקים על המקום הראשין אשר הוא טוב יותר לפניהם. ובזה שוב אין סתירה מהראיות של הפנ"י (ובאמת מהפנ"י שם משמע דהא דר"ח מיירי בשל כפרים) ולפי"ז גם ראיית המ"א מרמ"א נגד המ"ב בס"ק ט"ז אין ראי' דבשל כפרים יכולים למכור המקום והעו"ל אפי' כשבנאו במקום אחר משא"כ בשל כרכים. ועי' שבת (דף ל"א ע"ב) דסותר ע"מ לבנות במקומו חייב. וע"מ לבנות שלא במקומו פטור דאין הסתירה צורך בנין. וא"כ בשל כרכים אם סותרים ע"מ לבנות במקומו הרי הסתירה בנין הוא. אבל אם בנאו במקום אחר איך יכולים לסתור בנין של אחרים שלא מדעתם דע"כ מיירי אפי' הוא עוד בנין חזק. דע"ז קאי הא דלא לסתור וכו' וכמ"ש המחבר בסי' קנ"ב. ואי נימא דמ"מ יכולים לסתרו שלא מדעתם משום דמה אכפת להו כיון דיש להם בהכ"נ אחרת להתפלל. א"כ ה"נ נימא לענין העצים ולבנים להפקיע קדושתן:
וביותר יוקשה להמ"א דכיון דלדעתו אין נפקע הקדושה בשל כרכים במה שבנאו אחרת. א"כ איך מותר לסותרו הא הוה כנותץ אבן והוי דרך השחתה. ובשלמא כשבונין בנין ופה יותר במקומו. סתירה זו צורך בנין הוא. וכמ"ש המ"ב בהא דבהמ"ק ע"ש. אבל אם בנאו במק"א. כשסותרין אח"כ הישן. הר"ז דרך השחתה ואיך כ' המ"א דמותר לסותרו כיון דבזה אין מורידין מקדושה. אדרבה היא הנותנת. כיון דקדושתן עליהן איכא איסור לסותרו. ע"כ נראה דגם המ"א לא בא לחלוק על המ"ב אלא במה שמשמע מדבריו דהעו"ל יכולים למוכרן ולהוציא הדמים לחולין משום זה דמה אכפת להו, וע"ז חולק המ"א אבל ודאי דיכולים למוכרן לעשות מהם בהכ"נ דבזה עודן קדושתן הראשונה קיימא עלייהו. וכמ"ש המ"א בס"ק ד'. ואף דלענין לקנות קדושה קלה אין מועיל בשל כרכים וכדאמרו בגמ' מגילה (דף כ"ו) אבל קדושה כמותה לעשות מזה ביהכ"נ אחרת זה מועיל גם בשל כרכים. וכמ"ש המ"ב. ולזה גם המ"א מודה דבזה אמרינן מה אכפת להו. כיון דעושין מזה ביהכ"נ אחרת. ובכה"ג התיר המ"א לעיל ס"ק י"ב המכירה וכאן לסתור אותו היינו ע"מ לבנות יפה ממנו. דאין בזה איסור השחתה. ואפי' אם מדמיו יבנו אין כאן איסור סתירה וגם בזה אין מפקיע מקדושתו ואי קשי' א"כ תפקע קדושתה על הביהכ"נ החדשה שבנו. וכמ"ש המ"א לק' ס"ק כ"ז לפסוק בזה כהמ"ב. הנה הא"ר באמת תי' דכאן דעת המ"ב כמו בהא דלקמן. והמ"א סובר ע"כ לחלק דהתם ע"כ מיירי בהי' דעתם מתחלה שבבנין החדשה תפקע הקדושה מהישנה. דאל"כ אין ראי' ממתנה ע"ז. וכאן בשל כרכים אין מועיל התנו מתחלה. וא"כ כשבנו החדשה עדיין נשארה הישנה בקדושתה. וא"כ במה תפקע הקדושה מהישנה ואי משום דמה אכפת להו בעו"ל. ע"ז חולק המ"א דמ"מ הם נשארים בקדושתם אבל מ"מ למוכרן לעשות מזה קדושת ביהכ"נ. בזה י"ל דגם המ"א סובר הסברא דמה אכפת להו. דבזה אין נפקעין מקדושתן וכמ"ש המ"א ס"ק ד'. ומ"מ צ"ע בדברי המ"א להבין בזה היטב דעת ק'. והרבה יש לי בכתובים מה שצ"ע בדברי המ"א בדינים הללו:
עכ"פ נראה דבנ"ד למוכרן לעשות אזה קדושת ביהכ"נ גם המ"א מודה. וא"כ ימכרו הנסורת והחתוכות בשביל עושי המלאכה שימלאו החסרון בהידור יותר דשוב בזה גם על הדמים עדיין קדושת ביהכ"נ עליהן. ומ"מ נכון בזה שיהיו זט"ה במא"ה בעת המכירה דבזה בלא"ה דעת המ"א ס"ק ל"ז דהיכא דלא נתנו אחרים חלקם בהבנין ובנאו משלהם רק מה שהקדיש לרבים. מועיל זט"ה כמו בתלו בדעת יחיד. וע' בפמ"ג. וקרוב יותר דבמחנם ק' לא לקחו מאחרים רק בנו משלהם ורק מה שהקדישו לרבים. ואם אפשר דגם אחרים נתנו להם בבנין. מ"מ בכה"ג שמוכרים לעשות מהדמים קדושת ביהכ"נ. אין מפקיע הקדושה. ואם יסכים מעלתו בצירוף ידידי הרב אב"ד מו"ה אלימלך הלוי. גם אני אצטרף עמהם להתיר המכירה בכה"ג. וגם בההיתר שיהיו זט"ה בעת המכירה יהיו ג"כ עמהם כבוד מעל' ומעל' הרב אב"ד כי דעת איזה אחרונים דבעינן דוקא ת"ח. ומסתמא בעת הבנין הביה"כ הי' אז הרב אב"ד מן המנהלים ומעשין בכל עניני הקודש. ע"כ גם עתה יהי' מן המסכימים למכור להוציא המעות על קדושת בהכ"נ זה הנלע"ד:
סימן ו
ע"ד שאלתו אודות מי שהחזיק פתיחת אה"ק. ולעת זקנתו רוצה ליתן זה לבניו. ואחיו של המחזיק מערער בדבר והציבור אין מתערבין בזה. וכתב מעל' דהדין עם אחיו משום דבדבר שאין בו שררה לא שייך דין ירושה. והוכיח זה מהא דכתב המ"א בסי' קנ"ג ס"ק מ"א לענין קבו"מ:
והנה לא דקדק מעלתו בזה כל הצורך וגם אכתי לא מתורץ בדבריו מה שהקשה על המ"א מהא דגלילה שכתב הש"ע. אמנם באמת יש בזה פלוגתא בין ראשונים ואחרונים. דעת המ"ש שהביא המ"א ס"ק מ"א דאף לגבי המחזיק עצמו לא שייך חזקה במצוה רק במידי דשייך שררה. אבל לענין מצוה כל ישראל ראוין וכל אחד רוצה לזכות במצוה. ולדעתי הנה זה אפשר גם דעת התה"ד שהביא הרמ"א ביו"ד סוף סי' רמ"ה שכתב שכל אחד רוצה לזכות במצוה להיות מפרנסי ישראל אף שהחזיק חברו מתחלה ע"ש. (ודלא כבעל זרע אברהם שכתב דהתה"ד הוא כהחולקים על בעל מ"ש ע"ש) והנה התה"ד שם סי' קכ"ח כתב ולא דמי למי שהחזיק במצוה כמה שנים דמשמע מלשון מהר"ם דאית לי' חזקה. דשאני התם שרגילין לקנות חזקה כה"ג מן הציבור ולהנות בצדקות והקדשות על ככה להניח להם וליורשיהם לחזקה אבל כתר תורה הרי מונחת ומופקרת לכל מי שירצה עכ"ל. וא"כ אוקים האי דינא דמהר"ם דשייך חזקה במצוה. אלא בכה"ג דקנה מתחלה מן הציבור לו ולזרעו אחריו. אבל בלא זה רק משום שהחזיק בה והקהל לא מיחו בידו לא מיקרי חזקה במצוה (וצ"ע למה הוצרך התה"ד לחלק בין הא דמהר"ם לדינו. הא י"ל דשאני הא דמהר"ם דמדחה את הראשון לגמרי ממצותו וכעין שחולק הראב"ח הובא במ"א שם) אבל הרמ"א בחו"מ סו' סי' קמ"ט בהג"ה ובד"מ מבואר שם דהוה חזקה משום שלא מיחו הקהל בידו. אך מ"מ בעינן שיהי' חזקה שיש עמה טענה. ע' בד"מ ובתומים שם. דהיינו למעט כשהי' להקהל אופן שלא היו יכולין למחות ע"ש. וכתבו הפוס' ראי' לזה מן הירושלמי שלמדו מקרא שהקרש שזכה להיות בצפון ינתן בצפון אף דלא שייך שררה בקרש. וע' ברש"ך ח"א שחלק על האי דינא דהמ"ש ורמז עליו המ"א ס"ק מ"א שם. ולפ"ז צ"ע בדברי המ"א שם שסיים ובמדינתינו וכו' אם כונתו לפסוק כרש"ך שרמז שם שחולק על בעל מ"ש דהרי המ"ש והרש"ך מיירי ג"כ בחברה של קבו"מ ע"ש או אפשר משום דעתה נוהגין ליתן מעות לחברה וא"כ דמיא לחילוק של תה"ד. וע' בש"ת (סי' קנ"ג ס"ק כ"ז) מה שהביא בשם שאילת יעב"ץ והרבה אחרונים דיש חזקה במצוה:
אמנם בתשו' זרע אמת הביא בשם שכה"ג דאף דלמחזיק עצמו במצוה יש חזקה אבל ירושה לא שייך בזה רק גבי שררה דילפינן מקרא. והביא ראי' לזה מד' המרדכי לענין יין להבדלה שהביא הב"י באו"ח סי' קנ"ג ומד' ס' חסידים סי' תשע"א ע"ש. אבל דעת בעל כנה"ג בתשו' הובא בס' ברכי יוסף סי' קנ"ג ודעת בעל זא"ב דגם דין ירושה שייך בחזקת מצוה. והביא דזה דעת הרשב"א בתשו' ודעת הריב"ש. וכתבו ליישב ד' המרדכי בהא דיין הבדלה מיירי בחזקה שאין עמה טענה. וכן נמצא פלוגתא זו בהרבה אחרונים. וכל אחד לשיטתו מתרץ ראיות חברו. באופן שזה הוי ספק פלוגתא אי שייך ירושה בחזקת מצוה ולהסוברים דשייך חזקה וירושה במצוה. הנה דין חזקת מצוה י"ל דעדיפא מדין שררה דבדין שררה ודאי אינו יכול ליתן זה לאחר שלא מזרעו בלא רשות הקהל כמבואר בד"מ סי' קנ"ב בשם המרדכי דהתורה לא זכתה לו רק לענין שבניו יקומו תחתיו. אבל בחזקת מצוה שכל ישראל ראוין למצוה. כמו שמוריש זה לבניו. כמו כן יכול ליתן במתנה גם למי שירצה כמו שאר נכסיו. אמנם להסוברי' דלדידי' עצמו יש חזקה ורק ירושה לא שייך בזה. יש לעיין אם נתן בחייו במתנה לאחר אם נאמר דבזה אבד גם זכותו וכמבואר ברמ"א סי' קמ"ט שם. וכ"ש שאין הב' זוכה בזה בלא רצון הקהל. או שנאמר דדוקא אם נתרצה הקהל לב' וגם הוא נתן לו מדעתו שוב נתבטלה חזקתו דכבר זכה בזה הב' ואינו יכול ליטול מן הב' אבל אם אין הקהל מרוצים להב' שוב הוא חוזר לחזקתו דרק נגד הב' ויתר חזקתו אבל לא נגד הקהל. ולפי"ז אפשר לומר עוד כיון דהקהל אין זוכים בחזקת הא'. גם הב' זכה במתנתו כל ימי חייו עכ"פ. דמצוה אין דומה לשררה ופרנס דאין ממנין אלא א"כ נמלכים בציבור. אבל מצוה כל ישראל ראוין. ולציבור אין נ"מ דממילא נגדם לא ויתר הא' את חזקתו וצ"ע. וגם אם בנו דמי לאחר יש להסתפק בזה. ויש לפלפל בזה מלשון תשו' הרשב"א לענין חזן. ואין הפנאי עמדי לברר בזה:
והנה בתשו' זרע אמת הביא בשם תשו' גו"ר דכיון דהוי ספק אם שייך דין ירושה במצוה. וזה הוי ספק מה"ת דיש להחמיר והשיג עליו דכיון דאין הציבור מרוצים. א"כ שוב הוי ספק גזל נגד הציבור שזה ג"כ הוי ספק מה"ת. אבל למ"ש מעל' דבנ"ד אין הציבור מתערבים. א"כ נגד יחיד ודאי סברת הגו"ר הוא סברא טובה דיש להחמיר. ובפרט שיש סברא דבחייו י"ל דלכ"ע יכול ליתנו לבנו לסעי' בזה:
ולענין חזקת מצוה שמבואר ברמ"א בחו"מ סו' סי' קמ"ט ובסמ"ע שם דמשום שלא מיחו הקהל היכא דהוי בידם למחות הוי חזקה. לכאורה יש להעיר בזה עפ"י מה שכ' במהריב"ל ח"ג סי' ל"ד במה שהקשה סתירת הסוגיא דפ' לא יחפור (דף כ"ג) דאמרו שם דאפי' בשל רבים אימר אחולי אחול גביה ובפ' חזקת הבתים (דף ס') בהא דר"א דאמרו בשל רבים מאן מחיל גבי'. וע"ש שהביא דהרי"ף והרא"ש לא גרסו גם בפרק לא יחפור אימא אחיל גבי'. אבל התוס' כתבו שם דבשל רבים יש לומר יותר דמחלו. וכן כתבו האחרונים להוכיח מהרמב"ם. וע"ש במהריב"ל מה שהקשה ד' הטור מסי' קנ"ה לסי' תי"ז. ובתשו' לחם רב סי' י"ו כתב לתרץ הסתירה מהסוגי' עפ"י תשובת הרשב"א שהביא הב"י סי' תי"ז דבשל רבים מה ששתקו ולא מיחו. זה לא הוי חזקה רק אם מחלו להדיא. ותי' ב' דלא גרסי' בפ' לא יחפור משום מחילה. רק משום שמא כניס לתוך שלו ע"ש. וא"כ אפי' מחילה להדי' לא מהני בשל רבים לפי תי' ב'. וע' בתשו' מהרי"ט ח"א סי' קל"ב ובתשו' מוצל מאש מהר"י אלפנדרי. ובתשו' מהר"י קצבי סי' כ"ד האריך הרבה וכתבו לחלק בין רבי' לדרך שכל העולם עוברים שם:
עכ"פ נראה דחזקה זו משום שלא מיחו הקהל יש הרבה שיטות דאין מועיל בשל רבים. אך י"ל למ"ש בתשו' הרשב"א שהבי' הב"י בסי' תי"ז שם דאם יש לגזבר חלק בההקדש יש חזקה גם משום שלא מיחו בו ע"ש. וא"כ כיון דבכל מילי דביהכ"נ הוי כשותפים כמבואר לענין מודר הנאה. א"כ שוב יש חזקה מחמת שלא מיחו הקהל וכמ"ש הרמ"א. ולפי"ז י"ל דדוקא בהא דקריאת ס"ת או גלילה. דבזה כל הקהל המתפללים שם הוי כשותפים בהס"ת של קהל. ובכה"ג הוי חזקה משום שלא מיחו. אבל בדינו של מ"ש שהובא במ"א סי' קנ"ג ס"ק מ"א לענין חברה של קבו"מ שפסק שם דאין חזקה למצוה אין ראיה נגדו מהא דמביא בש"ע שם וברמ"א חו"מ סי' קמ"ט לענין גלילה דהוי חזקה. דשם שייך משום דהוי שותפים בדבר. ולכך משום שלא מיחו מיקרי חזקה. אבל במה דלא שייך בזה שותפים אין ראי' משום שלא מיחו. וכל אחד רוצה לזכות במצוה. ולמ"ש הל"ר בתי' ב' של רשב"א אין מועיל בשל רבים אפי' מחילה להדי' וזה הוא פלוגת' תוס' ורי"ף ורא"ש. וכן לענין יין להבדלה שהביא המרדכי לא שייך בזה שותפות. וי"ל דלא שייך בזה חזקה משום שלא מיחו. ובמחילה להדי' הוא פלוגתת תוס' ורא"ש ולפי"ז י"ל דגם לענין ירושה במידי דלא שייך שותפות דאם בעינן מחילה להדיא שיהי' מיקרי חזקה למחזיק עצמו אפשר שייך טעמא דהטור בסי' קמ"ט דבמידי דהקדש קלא אית ליה. א"כ אם הי' המחזיק בחיים הי' צריך לברר זה. א"כ לענין יורש שייך גם כאן הפלוגתא של הלחם רב עם המהרי"ט אם יורש עדיף או לאו. ואפשר כיון דלא מידי חסרי' להקהל הוי דבר קטן דלא שייך בזה קלא. וכמו שהאריכו האחרונים דסגי בטענת מחילה להדיא. אף שאין זוכרים מזה ופשיטא דטענינן ליורש. וצ"ע בכ"ז:
ולפי"ז יש מקום לומר לענין חזקת מצוה הסברא היפך ד' השכנה"ג שהביא בתשו' ז"א ונימא דבמצוה למחזיק עצמו ליכא חזקה דמצוה דמיא להקדש דאין מחזיקין בהקדש וכמ"ש הטור סי' קמ"ט אבל ליורש טענינן לי' אפילו גבי הקדש לדעת מהרי"ט. וה"ה למצוה דאפי' עדיין הוא לא החזיק אלא שבא להחזיק בתורת ירושה שייכ' טעמא שכתב המהרי"ט שם להעדיף כח היורש. וצ"ע בכ"ז וקצרתי הרבה. ואם יהי' לי פנאי יעזור לי ה' אבאר בזה:
והנה מהירושלמי שהבאתי לעיל דקרש שניתן בצפון אין משנין אותו מזה קשה לי על הראב"ד פ"ד דתמורה הל' י"א שחולק על הרמב"ם וסובר דבקדשי בה"ב משנין מהיכל למזרח או להיפך. אפי' מחמור לקל ע"ש והלא להירושלמי אין משנין מצפון לדרום וצ"ע:
סימן ז
על דבר שאלתו דמר במה שבנו לביהכ"נ ע"נ מחדש וצריכים לפתוח חלונות בכותל מערבי של ביהכ"נ לחזק ע"נ אם מותר ובאיזה אופן. ופלפל כת"ר בדברים חרופים. וכתב מתחלה דזה תלוי בפלוג' הט"ז והא"ר בסי' קנ"א. וכת"ר כתב שהכריע בתשו' אחת כהט"ז והוסיף עוד להאריך בשם דגם בנותץ אבן מביהכ"נ איכא לאו מן התורה. ואח"כ הביא הא דתשו' מהרי"מ שנתן תקנה למכור מקצת הכותל עפ"י זט"ה במעמד אנשי העיר דכיון דיכולים למכור כולו כמו כן יכולים למכור מקצתו וא"כ יצא מקצת הכותל לחולין ואין כאן איסור נותץ אבן. אלא שמסתפק שם שמא גם בשל חול איכא איסור נתיצ' מקודש. וע"ז האריך כת"ר בדברים חרופים דמועיל תקנה זו. ובעיני יפלא לכאורה על הא דתשו' הרי"מ דאין הלימוד פשוט כ"כ דמשום דיכולים למוכרו כולו יכולין למוכרו מקצתו דפשיטא לדעת הרמב"ן שהביא הר"ן פ' בנ"ה דביהכ"נ כשאין רוצים להשתמש בו הוי כתשמושי מצוה הנזרקין ואין בו שום קדושה דודאי יש לחלק דשאני היכא שעוד משתמשין בו בשעת מצותו דאין יכולים להוריד מקצתו ממצותו דהא שייך בהמקצת טעמא דביזוי מצוה. ואפי' להר"ן דסובר דביהכ"נ יש בו קדושה מדבריהם ונפקעה הקדושה על המעות. אלא כיון שקילא לי' הקדושה שוב יכולים להוציא גם המעות לחולין. י"ל דכ"ז הוא כשאין רוצים להשתמש עוד בו. מ"מ חל עליו קדושה מדבריהם עכ"פ. אבל בשעת מצותו י"ל דהוי הקדושה בו מה"ת וכמ"ש התוס' בסוכה (דף י') לענין עצי סוכה דבשעה שמשתמשין למצותן חל הקדושה מה"ת ואם נפלה אין אסור רק מדבריהם. ובמה שחל הקדושה מה"ת לא מצינו שיהי' להם פדיון וכמו שהקשה הרמב"ן שם. וזה החילוק מוכרח למה שהחליט כת"ר דבנותץ אבן מביהכ"נ איכא לאו מה"ת והרי להר"ן אין בו רק קדושה מדבריהם. ומה"ת אין בו קדושה ופשיטא דאין בו איסור נתיצה. אלא מוכרח למעל' לחלק דשאני כשאין רוצים להשתמש בו עוד. דהוה כנפלה סוכתו דאין שם רק איסור דרבנן אבל בשעת מצותו איכא בו לאו מה"ת. וא"נ האיך הונח לו הלימוד בפשיטות דאם יכולים למוכרו כולו יכולים למוכרו מקצתו. הא בגונא דיכולים למוכרו כולו אין בי קדושה רק מדבריהם ובכה"ג מועיל פדיון לא כן בשעת מצותו שמשתמשין בו שכמו שאסור מה"ת נתיצה אסור למוכרו להורידו מקדושתו. ופדיון אין מועיל במה שאסור מה"ת. עכ"פ צריך ראיה ללמוד זה מזה: