אור ברסלב
עמק שאלה סליק קונטרס ברירה חידושים לאו"ח › ו

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

סליק קונטרס ברירה חידושים לאו"ח · ו

ה

בסוגיא דפסחים (דף מ"ו) לימא בט"ה פליגי. והקשה בצל"ח כיון דגם לס"ד דמקשה לענין היתר אפי' בעינן לטעמי' דהואיל וכמו שמסיק רש"י בסוף. ור"י דס"ל לא זהו חמץ ע"כ דאין סובר הואיל. דאל"כ הוי ממונו משום הואיל דאי בעי איתשל. א"כ למה לי' לאפושי במחלוקת דפליגי נמי בט"ה. ולכאורה נראה דלס"ד א"צ לטעמא דהואיל. דהא אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. אלא שבעינן שיהיה צורך היום קצת. והטורי אבן כתב דכל היכא דמה"ת שרי. אף שמדרבנן אסור הוי צורך היום. ואמרינן ע"ז מתוך וכיון שכן הא קי"ל דחלה בזה"ז הוי מדרבנן אפילו בא"י, ומה"ת א"צ להפריש כלל חלה. וא"כ מה"ת מותר ודאי לאפותה לגמרי. דכל העיסה חזי' ליה וא"ל כיון שמ"מ מדרבנן צריך להפריש ואסורה לי' נמצא דאחד הוי שלא לצורך. דכיון דמה"ת מותר אמרינן מתוך. ולכך מותר לכתחלה לאפות.ועיין רש"י לקמן (דף ס"ט ע"ב) ד"ה כלאחר יד דכיון דמדאורייתא שרי שוב ליכא מלקות ע"ש. אך יש לדחות דשאני כאן דכיון דחייבו חז"ל להפריש חלה לכהן ממילא מה"ת ג"כ לא הוי אצלו בכלל אשר לא יאכל וכו'. אך למ"ש הט"א דהיכא שמה"ת שרי אף דאיכא עליו איסורא דרבנן אמרינן מתוך א"כ שפיר כאן ג"כ אמרינן מתוך. וא"צ לטעמא דהואיל. ובזה הי' ניחא לכאורה הא דקשה דלר"א עובר משום דט"ה ממון. דמה ט"ה איכא הא אסור בהנאה ולשרפה עומדת. אך י"ל דהא באמת מה"ת א"צ להפריש חלה והוי שלו וחזי' לי' כשאר חמץ. וא"כ קשה איך אמר ר"י בזה לא זהו חמץ וכו'. אך ע"כ לומר כיון דרבנן הוציאו ממונו והפקירו הוי הפקר ב"ד הפקר. ואתה רואה של הפקר. אך ביבמות (דף פ"ט ע"ב) כתבו התוס' בד"ה שהפקר וז"ל אבל מן הטהור על הטמא ליכא למימר דאפקיעו מרשותו בשעת הפרשה. דכיון דבתר הכי נמי שלו הוא ובעי לתקנו עכ"ל. וא"כ לפ"ז למאן דסובר דט"ה ממין לא אפקו רבנן החלה מרשותי' כלל.ולא שייך בזה הפקר ב"ד דבתר הכי נמי שלו הוא משום הט"ה ושוב הוי כשאר חמץ שמה"ת הוי שלו ממש. וגם לא שייך כאן הפקר ב"ד משום דהשאירו רבנן אצלו ט"ה וא"כ לא אפקיעו כלל מרשותו:

ובזה היה מיושב ג"כ מה שהקשו דאכתי גם לר"א דט"ה ממון הרי יכול לקרות שם ולבטל בלבו הט"ה קודם שיחמיץ. משום דלבטל הט"ה לחוד אין מועיל כאן דהרי אף החמץ הוא שלו מה"ת. וגם רבנן לא אפקיעוהו מרשותי'. וגוף החמץ א"א לבטל ולהפקירו. דהרי הוא רוצה בו לקיים בו תקנת חז"ל ואם יפקיר אין זה חלה. וגם כיון שאסור מדרבנן א"א לבטל כמ"ש בגמרא (דף ו'). אלא שלפ"ז אכתי יוקשה דא"כ יהיה מותר גם לקרות שם ולאפותה משום מתוך. דהרי גם בקריאת שם אין זה חלה רק מדרבנן. ומה"ת מותר לאוכלה. וא"כ שפיר שרי ע"י מתוך. ואפשר לומר דכיון דגם לב"ה דסברי מתוך לא הותר דבר דלא חזי כלל כמו הוצאות אבנים. א"כ כיון שקרא עלי' שם חלה ואופה אותה לשם חלה הוי האפי' להדיא בדבר שאין חזי' לי' ואין לו צורך כלל בו עכ"פ מדרבנן. משא"כ בלא קרא עלי' שם אין כאן אפילו לשם חלה דהרי כל א' חזי' ליה ועיקר האפי' כאן בשבילו. רק כיון דסוף [סוף] הרי יפריש א' וא"כ איכא חדא דלא יהיה חזי ליה והוי טרחא שלא לצורך. ע"ז אמרינן מתוך:

והנה התוס' הקשו על רש"י איך מותר לאפות ע"י הואיל דכל חד חזי לי' ויכול לבצוע מכל אחד כיון דאפשר למפלגינהו בלישה אסור לו לבצוע מכל אחד וכר"ח בביצה. ובאמת דעת רש"י שם והרי"ף דר"ה חולק על ר"ח. וא"כ י"ל דר"א סובר כר"ה. אלא מיהו י"ל דאפשר ר"א סובר כר"ח דהיכא דאפשר למיפלוג בלישה אסור לאפות. ומ"מ מותר כאן משום הואיל. דהא אם יש לו עיסה טמאה שאין בה שיעור חלה ונאפית מאתמול יכול לצרפן בסל ויפריש מאותו העיסה החלה גה על זו. ואף דאין לו עתה כיון דאפשר בתקנה מותר למד"ס הואיל וכדמוכח בביצה שם דלמד"ס הואיל אף דאין לו נבלה מותר משום דאפשר לפייסינהו בנבלה. וא"כ כאן נמי דאפשר בתקנה מותר משום הואיל. וזה דוקא לר"א דסובר דהסל מצרפן. אבל לרבנן דפליגי אין כאן תקנה לר"ח. דאם יש לו עיסה מאתמול שנתחייבה בחלה אסור להפריש ממנה ביו"ט. ואם לא נתחייבה מאתמול שאון בה שיעור חלה אין הסל מצרפן. והנה ר"י סובר דאף התנור מצרף וכ"כ רש"י לקמן א"כ לר"י כ"ש הסל מצרף. ולפ"ז אף אם ר"י סובר כר"ח דהיכא דאפשר למיפלג בלישה אסור לאפות. מ"מ היה מותר כאן ע"י הואיל כיון דאפשר בתקנה. וע"כ דלית לי' הואיל וכאידך דר"ח. מיהו בר"ש בחלה שם מביא בשם הירושלמי דדוקא תנור מצרף ולא הסל. ולפי זה י"ל דר"י סובר הואיל כרבה וכאן לא שייך הואיל באפי' דכל חדא חזי' ליה כיון דאפשר למיפלוג בלישה וכן לא שייך להתיר משום הואיל דאפשר בתקנה כשיש לו חלה שנאפית מאתמול. דלר"י רק התנור מצרף ולא הסל. א"כ אפשר דבהא דרבה סובר גם ר"י דאמרינן הואיל. ושאני כאן דאיכא חדא דלא חזי לדידי' וגם לאורחין לא חזי. והנה בביצה שם מסיק הגמרא דלא קי"ל כר"ה משום הא דר"י ב"ל. ויש לומר דהלכה כר"ח. אך י"ל דבאמת מותר לאפות דלא כר"ח רק דאיכא שם גזירה שמא ירבה בשבילו. וכריב"ל. ומעתה לפ"ז יהיו נכונים דברי הרי"ף מאוד בסוגיא זו. עי' בר"ן וברא"ש מה שהקשו עליו. ולמ"ש י"ל דמתחלה אמר דכיון שפסק רבי כר"א וקי"ל הלכה כרבי מחברו וא"כ קי"ל כר"א ואף דהתם לא קי"ל כר"ה וא"כ ליכא כאן הואיל באפי' דאפשר למיפלוג בלישה. י"ל דבאמת אין הלכה כר"ח רק כר"ה. ולא קי"ל כר"ה רק מטעם שמא ירבה בשבילו. אבל כאן דלא שייך טעם זה ודאי מותר לאפות אף דאפשר למיפלוג בלישה ואם כן איכא כאן הואיל באפי'. וכתב עוד ועוד דמימרא דר"א שייכא בהא דאחריתא דסובר דהסל מצרפן. וכונתו דועוד דאף אי קי"ל דלא כר"ה ממש רק כר"ח. מ"מ מימרא זו שייכא באחריתא דהסל מצרפן. ואיכא כאן הואיל. אף אי קי"ל כר"ח מ"מ אפשר בתקנה ע"י עיסה שנאפית מאתמול ולא נתחייבה בחלה ויכול לצרפן בסל ומסיק לסוף דרבה ור"ח פליגי בהא דר"א ור"י. ואף דבגמרא אידח' לי'. די"ל דשאני כאן דכל חדא חזי' לי'. היה באמת לר"ח עצמו שסובר דאפשר למיפלוג בלישה ואין כאן היתר זה כלל. וא"כ לשיטתו ע"כ דמוקים עצמו דלא כר"א. ובגמרא לא דחי אלא די"ל דר"א מודה בהא דר"ח. אבל באמת כיון דע"כ ר"ח יהיה דלא כר"א אין זה דחי'. וכן מה שדחי בגמרא להיפך דר"י סובר הואיל ושאני כאן דאיכא חדא דלא חזי' כלל. י"ל דגם זה דוקא אם נאמר דר"י סובר רק התנור מצרף ולא הסל. שפיר י"ל הכי. אבל לרי"ף משמע דלר"י כ"ש הסל מצרף וכמ"ש גם רש"י. וא"כ לפ"ז ע"כ מוכח דלר"י לית ליה הואיל דאל"כ אכתי אפשר בתקנה. וגם אותה החלה יהי חזי' לי'. ובזה מיושב היטב דברי הרי"ף ומסולקים כל הקושיות ודו"ק כי קצרתי:

והנה הר"ן בביצה שם כתב בהא דאוקמ' בגמרא ביש לו נבלה וז"ל ומשמע לי' דהאי טעמא עדיף טפי מהואיל. דאע"ג דאפילו לרבה דאית לי' הואיל הני מילי לענין מלקות אבל איסורא מיהו איכא. הכא אפילו איסורא ליכא. דהכא לא מתסיר מידי דהא אית ליה נבלה. אבל באופה מיו"ט לחול הא מחסרי אורחים שצריך שיבואו מעלמא עכ"ל. נראה מדבריו דעיקר החילוק דגבי אורחין אין בידו. דמחסרי שיבואו מעלמא. ובהאי הואיל פליגי. לרבה איכא איסורא. ולר"ח מלקא לקי אבל היכא שהוא בידו כגון ביש לו נבלה דודאי אפשר לו לפייסן בנבלה כ"ע מודי דאפילו לכתחלה מותר לאפות בכה"ג וליכא בו איסורא. וקשה ע"ז מהא דמקשה כאן רבה לר"ח מבהמה המסוכנת וכו' בשלמא לדידי דאמרי הואיל ואי בעי למיכל מצי אכיל משו"ה יושחט. וקשה הא זה הוי בידו לאכול. וא"כ גם לר"ח מותר בכה"ג. ובגמרא תירץ כאן ר"ח עצמו דמשום הפסד ממונו גומר בלבו לאכול הרי אף דהוי בידו אין מועיל רק משום דגומר בלבו לעבור אדעתי'. וביותר קשה דהרמב"ם פוסק בבהמה המסוכנת דבעינן שיאכל הכזית ולא מהני מה שיכול לאכול. וכמ"ש הב"י בסימן תצ"ח. וגבי עיסה שהרועים אוכלים ממנה סתם ולא כתב דמיירי ביש לו נבילה וא"כ אפילו אין לו נבלה מהני טעמא דהואיל. וא"כ גם במסוכנת לא בעינן רק שיכול לאכול אף אם אינו רוצה לאכול כלל. אך באמת הנה חילוק של הר"ן נראה מוכח לרבה מהגמרא עצמה כאן דבמסוכנת מותר לכתחלה לשחוט משום הואיל דאי בעי לאכול מצי לאכול אע"ג דלא אכיל. והא לרבה איכא עכ"פ איסורא בהואיל. וא"ל משום הפסד ממונו התירו איסורא דרבנן דלמה נתיר בחנם איסור דרבנן אדרבה נימא דמחויב לאכול. ומשום הפסד ממונו יהיה גומר בדעתו לאכול וכמו לר"ח. א"ו דלרבה כיון שהיה כאן הואיל דבידו ולא מיתסר מידי אין בזה אפילו איסור דרבנן. וכן כתב חמי זקני הגאון בספרו ברוך טעם ע"ש. א"כ מוכח כחילוק של הר"ן, אלא שאכתי קשה הא בביצה אמרו שם גם לר"ח דבאית ליה נבלה מותר. והיינו משום דהוי בידו. ולכאורה אפשר לומר ע"ז מ"ש בשעה"מ פ"א מהל' יו"ט בשם הר"ן בשיטה כ"י שכתב ליישב דעת רש"י שסובר דכל הוצאה שאינו עושה אותה אלא ליומיה אע"פ שאינו צורך היום כלל שרי' מדאורייתא. אבל הוצאה שאינו עושה אלא לצורך מחר אסורה מדאורייתא וטעמא דמלתא כיון דמשום מתוך אתינן עלה א"א להתירה יותר ממה שהתירה התורה לצורך אוכל נפש שלא התירה אלא לצורך יום זה. ומצינן למילף זה מהכנה דרבה דמשום דסתם ששי חול הוא דריש דאין יו"ט מכין לשבת. ובודאי דרבה לאו בהכנה דממילא דוקא מוקי לקרא. אלא אף בהכנה בידים נמי מידרש. ואדרבה הא כתיב בהדיא אשר תאפו וכולי הלכך למאן דלית ליה הואיל אסור לאפות מיום טוב לשבת מה"ת. ולמאן דאית ליה הואיל משכחת לה בדברים האסורים. וכ"ש שאסור לאפות מיו"ט לחול וכו' עכ"ל יע"ש שהאריך עוד בזה. והנה באמת דבריו הקדושים תמוהים מאוד. איך אמר דלמאן דל"ל הואיל אסור לאפות מיו"ט לשבת מה"ת דהא ר"ח דעיקר הסובר דל"א הואיל דצרכי שבת עשוין ביו"ט מה"ת. ובלא זה לית פתרון למד"ס דלא אמרינן הואיל מהא דאופין משבת ליו"ט וכמבואר בהסוגיא והתימה על הגאון בעשעה"מ איך לא עמד בכונת דבריו. אך מ"מ נראה דאף לר"ח דסובר דצרכי שבת נעשין ביו"ט הוא משום דסובר דקדושה אחת הוא וכמ"ש רש"י אבל מ"מ שפיר נלמד מהא דהכינו דסתם ששי מכין לשבת וליו"ט. אבל לא שיהי' יו"ט מכין לחול. דאע"ג שסעודת חול לא חשובה הכנה היינו שהכנה דממילא אין חשובה הכנה לגבי חול דלא בעי הכנה ומשרי דבר זה בחול. אבל לאפות מיו"ט לחול גם לר"ח מוכח דאסור מהא דדוקא חול מכין זה ליו"ט ושבת. עכ"פ לר"ח דאפי' או"נ אין מותר רק ליומי' הוא דלא שייך לומר בזה מתוך. וכמו שנלמד מדברי הר"ן דכיון שע"כ מה שאמרה התירה אך אשר יאכל לכל נפש היינו ליום זה דוקא. א"כ לא הותרה לחול כלל. והנה לפ"ז הא דעיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה נאפית ביו"ט. ע"כ הוא ליומי ובדבר שהיא ליומים אמרינן מתוך ואפילו שלא לצורך הותרה. רק שכאן איכא איסור דלכם ולא לכלבים. והתוס' כתבו לעיל דלכם לא אהדרי' לאיסורא קמא וקאי רק בלאו הבא מכלל עשה ואין לוקין בזה. וא"כ י"ל דר"ח סובר דודאי לענין לכם דלא אהדרי' קרא לאיסורא קמא שפיר בהואיל שבידו יש להתיר לגמרי אבל באופה מיו"ט לחיל דסובר ר"ח דלוקה. וע"כ דלחול מתחלה לא הותרה כלל. ומה"ט אין מועיל אפילו הואיל שבידו להתיר לכתחלה. ובעינן שיהי' גומר בלבו לאכול כזית משום הפסד ממוני. אך זה אינו. דא"כ איך אמרו בגמרא ור"ח סובר הואיל. ומה קושיא דלמא להתיר איסור לכם דלא אהדרי' לאיסורא קמא ואינו רק עשה סובר ר"ח שפיר הואיל. א"ו דאין זה סברא דאף דיש חילוק לענין מלקות. אבל לענין איסורא דאורייתא אין נ"מ וכיון דלית לי' הואיל בשם ה"נ כאן אין להתיר כיון שאיכא איסורא מה"ת. אך באמת נראה דכאן מיירי בהואיל שאינו בידו. דהא אמרו בגמרא דאכילה גסה לא שמה אכילה ועי' בר"ן פע"פ. דהיינו שאכל מתחלה כ"כ עד שאינו יכול לאכול עוד כי אם בקישוי ע"ש ובתוס' פסחים שם כתבו לתרץ בחד תי' דתרי אכילה גסה הוי. יש שקץ במזוני זה לא הוי אכילה. ויש שאינו מתאוה לאכול. ופסח שנאכל על השובע היינו במתאוה לאכול קצת. אכן מדברי הר"ן משמע דאין מחלק בין אכילה גסה רק בין על השובע ובין אכילה גסה. וכל שאינו מתאוה לאכול הרי אינו יכול לאכול כי אם בקישוי ולפ"ז בגמרא דדייק יכול לאכול אע"ג דלא בעי למיכל והיינו משום שכבר אכל מתחלה עד שאינו רוצה עוד לאכול. וא"כ ודאי אין להתיר לו לשחוט משום זה שיכול לאכול ממנה עתה כזית. דאכילה זו לא חשובה אכילה כלל. ולת"ק דבעי כזית צלי ע"כ דסובר דבעינן שיכול לאכול אכילה חשובה. וא"כ עתה דלא בעי למיכל לא הוי אצלו אכילה חשובה ואין כאן היתר אלא משום דאם הי' מתאוה הי' יכול לאכול אכילה חשובה מותר לו לשחוט. א"כ הוי זה הואיל שאין בידו. והא דהתירו לו כה"ג לכתחלה הוא משום הפסד ממונו. וע"ז השיב לו ר"ח דז"א דמשום הפסד ממונו עובר על דעתו וגומר בלבו לאכול ושוב הוי אצלו אכילה חשובה. וא"כ כל שגמר בלבו לאכול סגי. משום דהוי שוב אצלו הואיל שבידו. ועפ"ז י"ל דעת הרמב"ם ג"כ. דנראה דהרמב"ם סובר דמשום הואיל שבידו ודאי אין להתיר האיסור. וגרע יותר מאין בידו. דהתם עכ"פ בהפסד ממון מתירין לכתחלה. אבל בהיכא דהוי בידי' למה לן להתיר משום הואיל יותר טוב שישלים הדבר שבידו שבודאי מותר ולא יפסיד ממון כלל. ע"כ כל היכא שבידו גרע. והנה מלשון הרמב"ם פ"ב מהלכות שביתות עשר נראה דאכילה גסה דלא שמה אכילה הוא דוקא עד שקץ במזונו. ונראה דסובר כהתוס' פסחים. ולפ"ז י"ל דס"ד דרבה דכל דלא בעי למיכל הוי אכילה גסה ואין להתיר לו בשביל אכילה זו לשחוט ביו"ט. וע"כ דהוא משום הואיל דאם מתאוה הוה אכילה. גם עתה מתירין והוי הואיל שאין בידו. ור"ח סובר דמשום הפסד ממון גומר בלבו לאכול. ומשום זו האכילה עצמה מותרת השחיטה ביו"ט. ואף שאונס עצמו לאכול כזית. הוי אכילה. ודוקא בקץ במזונו הוי אכילה גסה שאין חשובא אכילה אבל כאן אף שאין בעי למיכל ואין מתאוה מ"מ משום הפסד ממינו גומר בלבו לאכול. ומשום זה האכילה לחוד מותר השחיטה וא"כ אף שהרמב"ם פוסק כרבה בהואיל. אבל בסברא זו סובר הרמב"ם דיותר מסתבר כר"ח וכמו שהוכיחו התוס' מר"י עצמו. וכיון דמשום אכילה זו מותר לשחוט ודאי בעינן שיאכל. ולא מתירין לכתחלה משים הפסד ממון בהואיל לחוד. משא"כ בעיסת כלבים היכא דליכא נבלה אין כאן היתר רק משום הואיל שאין בידו. והא דנאפית לכתחלה ביו"ט י"ל דכיון דמזונותי' עליו הוי הפסד ממון ולכך בזמן שהרועים אוכלים ממנה דאיכא היתר משום הואיל. מותר גם לכתחלה לאפות. ומהאי טעמא סתם הרמב"ם שם דמיירי בהואיל שאין בידו. סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה