עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
סליק קונטרס ברירה חידושים לאו"ח · ה
כתב הרמב"ם פ"ד מהל' חו"מ וז"ל ישראל שהרהין חמצו אצל עכו"ם אם אמר לו אם לא הביאתיו לך מעות מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי זה ברשות העכו"ם. ואותו חמץ מותר לאחה"פ. והוא שהיה אותו הזמן שקבע לו קודם הפסח עכ"ל. והקשה עליו הרא"ש ז"ל וז"ל ולא נהירא לי דהא אמרינן לעיל אליבא דאביי אי א"ב למפרע הוא גובה אמטי להכי מותר בהנאה דברשות עכו"ם קאי. אלמא אע"ג דבבית ישראל קאי אלא שאין האחריות על הישראל אמרינן כיון דלמפרע הוא גובה חזינן כאלו כבר קודם הפסח הי' ברשות עכו"ם. וכ"ש לרבא דאמר ליה בהדיא קנה לך מעכשיו דאשתכח דלמפרע היה קנוי קנין גמור עכ"ל. ונראה לענ"ד לתרץ קושי' הרא"ש דהנה המ"מ כתב הטעם דבעינן הגיע הזמן קודם הפסח משום דאם הזמן אחה"פ אמרינן הואיל ובידו לפדותו. והר"ן כתב דמחוסר ממונו לא אמרינן הואיל. וי"ל דהרמב"ם הוכיח לשיטתו מרבא עצמו. דהנה על הא דכתב הרמב"ם פ' א' מהל' חו"מ דאפילו הניחו בשגגה או באונס. החמץ אסור בהנאה. כתב המ"מ אמרינן בסוגי' דקנסא קניס ר"ש הואיל דעבר בב"י. וכתב רבינו אפילו הניחו שוגג או אנוס לומר דעובר עליו לאו דוקא אלא דראוי לעבור עליו לאפוקי חמצו דעכו"ם בדוקא ומוכרח הוא ונלמד מדין ישראל שהרהין חמצו אצל עכו"ם עכ"ל. וכתב הכ"מ וז"ל כלומר דאמרי' דאם לא אמר קני מעכשיו אסור אחה"פ. ולא מפליג בין היה אנוס ולא היה יכול לפרוע. להיכא דהוה בידו לפרוע. אבל מדברי הר"ן משמע שאם לא עבר עליו לא מדאורייתא ולא מדרבנן כגון ששכחו. ואחה"פ מצאו מותר. ולפ"ז ההיא דישראל שהרהין ביש לו לפרוע דוקא. א"נ אפילו אין בידו לפרוע ג"כ לא מיקרי אנוס משום דמעיקרא לוה מדעתו ואפשר דהר"ן נמי ראוי לעבור עליו קאמר. עכ"ל. ולפ"ז מוכח מדברי הה"מ דע"כ בישראל שהרהין חמצו אצל עכו"ם דאסור בלא מעכשיו. היינו אף שביטלו. דאל"כ מה ראיה משם שאנוס הוא על הביטול והיינו משום דזה מוכח מהסוגיא. דהוצרך לתרץ המשנה במעכשיו. ולמה לא תירץ דהמשנה מיירי בביטל ואין לו ממון לפדות. דאנוס הוא גם על הביעור. ובברייתא מיירי ביש לו ממון דעבר עכ"פ בתקנתא דרבנן. או שלא ביטל דבזה לאו אנוס הוא. וא"כ לפ"ז ממילא מוכח דבעינן שיגיע הזמן קודם הפסח אז מועיל מעכשיו. דבהגיע הזמן אחר הפסח א"כ מה מועיל גם אם אח"כ כשיבוא הזמן יהיה למפרע הוא גובה. ונמצא דהיה למפרע של עכו"ם ולא עבר בב"י מה"ת. הא לא עדיף זה מהרהין אצל עכו"ם וביטלו דג"כ אינו עובר בב"י מה"ת כשביטלו והפקירו ואעפ"כ אמרינן דהחמץ אסור בהנאה. משום דראוי לעבור. כיון שיכול לפדותו. ואע"פ שהוא אנוס ואין בידו לפרוע אין מועיל א"כ כאן נמי כיון שבידו לפדותו הוי ראוי לעבור עליו ואע"פ שאין לו ממון ואין בידו לפדותו אין מועיל זה. כמו בשם דלא פטרינן ליה משום דהוא אנוס ואין לו ממין לפדותו. ולפ"ז ממילא ל"ק קושי' הרא"ש. דלס"ד דאביי דלא מיירי כלל בהרהינו פשיטא דלא מוכח כלל זה הדין. דאף היכא דלא עבר עליו רק ראוי לעבור עליו והוא אנוס בדבר. החמץ אסור בהנאה. וא"כ שפיר ניחא ליה לאביי דכיון דלמ"ג ולא עבר בבל יראה מה"ת החמץ מותר בהנאה. אבל למסקנא דהרהינו אצלו בלא מעכשיו אין מועיל, מוכח הדין דבעינן שיגיע הזמן קודם הפסח:
ובזה יש ליישב קושית התוס' (שם ע"ב) ד"ה אלא דאביי האיך יתרץ הברייתא. דהנה המ"א בסימן תמ"א סק"ד כתב דישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו אין מחויב לבערו בפסח שמא יפדנו העכו"ם. וכ"ש היכא שהוא עדיין ביד העכו"ם דאין יכול לבערו וא"כ י"ל דבהכי פליגי הת"ק ור"מ לאביי. וכ"ע סברי למ"ג ורק דת"ק סובר כיון דאין יכול לבערו בפסח נמצא דהוי אנוס בדבר. ולכך לאחה"פ אינו עובר עליו אם נהנה ממנו. ור"מ סובר דאע"פ שהוא אנוס עובר עליו בהנאתו ממנו. ובסיפא בעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו דד"ה עובר. משום דמיירי בברייתא בלא הרהינו דלכ"ע חייב לבערו בכה"ג. ובמתני' איירי בהרהינו וכמ"ש בגמרא לעיל ובאין לו ממון לפדותו דהוה אנוס בדבר. ולכך ברישא לאחה"פ מותר בהנאה. ובסיפא לא גרע מחמצו של עכו"ם בביתו של ישראל ואחריותו עליו. או משום דאע"פ שאין מחויב לבערו מ"מ כיון שהוא בידו ויכול לבערו לא מיקרי אנוס בדבר ורק כשהוא ביד העכו"ם עדיין דאין יכול לבערו בזה לת"ק אין עובר משום דהוה אנוס:
והנה הצל"ח הקשה דלמה לי' הרהינו. הא לאביי לס"ד ניחא ליה בלא הרהינו. והוא הדין לרבא במעכשיו ולמ"ש הפנ"י דע"כ לס"ד דניחא ליה בלא הרהינו מיירי בביטלו דאף דאח"כ למפרע גובה מ"מ עתה הוא שלו ומועיל הביטול דאל"כ אכתי חייב בביעור משום אחריות חמצו של עכו"ם ע"ש. וא"כ ל"ק כלל קושית הצל"ח דלמסקנא דמוכח דהרהינו בלא מעכשיו אין מועיל אף בביטול ומוכח מזה דגם במעכשיו בעינן שיגיע הזמן קודם פסח. וכיון שכבר הגיע הזמן ונקנה להעכו"ם שוב אין מועיל הביטול שלו, וא"כ כשהוא בביתו של ישראל הוי חמצו של עכו"ם בביתו של ישראל וחייב באחרי' לכך בעינן הרהינו וכמ"ש הרא"ש:
והנה הראב"ד חולק וסובר דבהגיע הזמן קודם הפסח א"צ מעכשיו. וה"ה כתב טעמו דהרמב"ם דבעינן מעכשיו לסלק טעמא דאסמכתא ויש להקשות כיון דמיירי בהרהינו א"כ מה לן בזה שיש אסמכתא ואין קונה מהקנין שהקנה לו הישראל בשעת החוב. הא אכתי כיון שמשש ולמעלה נאסר בהנאה ואינו של ישראל אם כן קנה לו העכו"ם מדין חצר דזוכה לו מן ההפקר ובשלמא כשהגיע הזמן אחה"פ והחמץ הוא ביד העכו"ם רק למשכון ל"ק מזה דקנה לו חצרו מן ההפקר. דכיון דאין דעת העכו"ם שיהיה נקנה לו החמץ לחלוטין קודם הזמן אין חצרו קונה לו שלא מדעתו. דגבי עכו"ם י"ל דלא שייך זה דחצר קונה שלא מדעתו. דגם אבדתו מותרת משום שהוא שלא מדעתו אבל בהגיע הזמן קודם פסח דאז העכו"ם ודאי דעתו לזכות בהחמץ שיהיה שלו לחלוטין. וא"כ אף שבהגיע הזמן לא נקנה לו בעד החוב מחמת אסמכתא. אבל בהגיע ע"פ דנאסר בהנאה ונעשה הפקר. א"כ אז זוכה לו חצרו מדעתו וכיון שכבר נאסר מע"פ ונקנה לו להעכו"ם מדין הפקר. נמצא דלא עבר עליו הישראל בב"י שאינו אלא מן הלילה. וכל שלא עבר עליו בב"י לאחר הפסח מותר בהנאה. וא"כ לאיזה צורך בעי' מעכשיו דוקא:
אמנם נראה ע"פ מ"ש במק"א דהא דאמר ר"א ב' דברים אינם ברשותו ופרש"י אינם שלו. ובב"ק כתב רש"י משום דנאסר בהנאה. דנראה לכאורה דרש"י אזיל בשיטת הראב"ד דכל איסור הנאה לא מיקרי לכם. אבל הריטב"א בסוכה חולק ע"ז. וכן האריך הריב"ש להוכיח דאע"ג דהוא מאיסורי הנאה מ"מ שפיר יש לו בעלים ושלו מיקרי. אך י"ל דמ"מ הא דר"א בחמץ דהוי שפיר אינו שלו. משום הא דאמר רבה בב"ק (דף צ"ח) דבמועד הכל מצוון לבערו וא"כ הוי הפקר. ואעפי"כ כ"ז שלא ביערו עובר עליו. אך נראה דאמר רבה הכל מצוון עליו לבערו במועד. הוא דוקא במועד שאז הישראל עובר בב"י לכך כל אחד מצווה לסלק מחבירו הלאו. אבל בע"פ דאינו אלא בעשה דתשביתו אין חבירו מצווה לבערו דמה יפעול בביעורו הרי מ"מ חבירו לא קיים המצוה. ולסלקו הנזק עדיין אין עובר עליו. והגם שהוא נאסר בהנאה בע"פ. עדיין הוא של חבירו וכמ"ש הריב"ש. וא"כ למה יהי' מצוה עליו לבערו. ולפ"ז הנה אין חמץ נעשה הפקר אלא משעה שעובר בב"י דאז הכל מצוון עליו לבערו. וא"כ לפ"ז אין מועיל כלום מה שזכה העכו"ם בהחמץ מדין הפקר דהרי בשעה שנעשה הפקר כבר עבר הישראל בב"י וכל שעבר עליו נאסר בהנאה גם לאחה"פ. וא"כ שפיר הוצרכו מעכשיו לסלק דין אסמכתא שיהי' נקנה לעכו"ם קודם פסח:
והנה מה שכתבתי לעיל דגבי עכו"ם לא שייך קנין חצר שלא מדעתו. הנה מדברי המ"א סימן תל"ו סקט"ו מוכח להיפך דכתב הטעם דעכו"ם זוכה בהחמץ. אף דאפשר דיש חמץ בחורין וסדקין שאין העכו"ם יודע ממנו. וכ"כ בספר עטרת חכמים סימן ה' ע"ש. אמנם לענין שנאמר היתר מזה שיזכה לו חצרו מדין הפקר שפיר נכון מ"ש לעיל דאין נעשה הפקר רק בזמן שעובר ישראל בב"י דאז הכל מצוון עליו לבערו. וא"כ בשעה שנעשה הפקר כבר עבר עליו הישראל. ושאני הא דמ"א דמשיצא הישראל מהבית כבר הפקירו וזכה בו העכו"ם קודם פסח. ולפ"ז י"ל דגם לאביי דלמ"ג היכא דהרהינו אצל העכו"ם מיגרע גרע. דהא כיון דעכ"פ במועד עצמו הוי הפקר וזכה בו העכו"ם. א"כ נמצא דגם בהגיע הזמן אח"כ אינו גובה כלום משל ישראל. דכבר זכה בו העכו"ם מדין הפקר ולא משל ישראל. ורש"י כ' על הא דלמ"ג גבייתו שגבה עכשיו איגלאי מלתא דמשעה שהלוהו עמדו נכסים הללו בחזקתו עכ"ל והרי כאן אינו גובה עכשיו משל הישראל. דלמה לן לומר למ"ג בעד חובו. אדרבה לא גבה כאן כלום בעד החוב דמה שמחזיק החמץ אינו אלא מה שזכה בו מדין הפקר. ומכ"ש למ"ש הש"ך סימן ע"ד סקי"ט דאין ביד הלוה לכוף את המלוה שיחזיק בעד חובו המשכון אף ששוה כנגד חובו. ואדרבה ביד המלוה לתבוע חובו ואינו רוצה לגבות מהמשכון. ועכ"ז ביד המלוה להחזיק המשכון עד שיפרע חובו. א"כ לפ"ז ודאי כאן דכל זמן שלא ירצה העכו"ם שיגבה חובו מהמשכון לשם פרעון לא שייך למ"ג. אף בהגיע הזמן. וא"כ שפיר כאן יכול העכו"ם לתבוע חובו מהישראל. והחמץ יהיה ממילא שלו מצד שזכה בו מדין הפקר:
ומעתה לפ"ז הנה יש ליישב קושית התוס' ד"ה אלא דאביי האיך יתרץ הברייתא. בדרך זה. דהנה ודאי בישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו. הנה לאביי דל"מ גובה גם כשיגיע הזמן אכתי ודאי לא ירצה הישראל להחזיק החמץ בתורת פרעון. דאם יחזיק בתו"פ יהיה נאסר בהנאה. אך מ"מ אף אם אינו רוצה להחזיק בתורת פרעון. י"ל דמ"מ עובר עליו בהנאתו מצד הואיל דאם היה רוצה להחזיק החמץ בתורת פרעון היה נשאר שלו למפרע. ובזה לא שייך תירוץ הר"ן דמחוסר מעשה. דגם כאן אינו מחוסר רק דבורא כמו בחלה. כיון דמיירי בהרהינו. אינו מחוסר רק דיבור שיאמר שמחזיק לעצמו בתורת פרעון וכמ"ש כעין זה בתוס' (דף מ"ו) ד"ה הואיל בתי' ג'. וא"כ י"ל דבזה פליגי ת"ק ור"מ. דלת"ק אינו עובר עליו בהנאתו מצד דהישראל ודאי אינו רוצה להחזיקה בתורת פרעון. ונמצא דלא שייך בזה למ"ג. ור"מ סובר דעובר מצד הואיל. אבל בעכו"ם שהלוה לישראל בזה ד"ה עובר. דבזה ודאי שאין העכו"ם רוצה להחזיק החמץ בתורת פרעון. דיכול לתבוע חובו מהישראל. וגם החמץ הוא שלו שזכה בו מדין הפקר כיון דמיירי בהרהינו. וכיון שאין נעשה הפקר אלא בשעה שהישראל עובר בב"י ממילא נאסר החמץ בהנאה:
ובזה יש ליישב ג"כ קושי' התוס' ד"ה ואם דאביי האיך יתרץ הברייתא דעכו"ם שהרהין. ומ"ש התוס' לפרש הגעתיך שאיני רוצה לפדותו. הקשו האחרונים. דא"כ איך מביא להוכיח מברייתא זו דשני לן במעכשיו. ולמ"ש י"ל דגם אביי מפ' הגעתיך דהוא מעכשיו. וברישא בעכו"ם שהרהין פת אצל ישראל הנה ודאי הישראל לא ירצה להחזיק בתורת פרעון אף כשיגיע הזמן ולכך אינו עובר וכת"ק דברייתא. אבל במעכשיו ע"כ בהגיע הזמן נשאר בידו בתורת פרעון. ומעתה י"ל דמה"ט הוצרך הרמב"ם מעכשיו אף בהגיע הזמן קודם פסח, דבל"ז ודאי לא ירצה העכו"ם להחזיק החמץ בתורת פרעון גם כשהגיע הזמן. דבזה יכול לתבוע חובו מהישראל. וגם החמץ יהי' שלו שזכה בו מדין הפקר והישראל יהי' עובר בב"י. ולכך בעינן מעכשיו:
והנה למ"ש התוס' לתרץ דמיירי שלא בא לידי גבי'. שפדאן עכו"ם לבסוף. הי' אפשר לתרץ לאביי הברייתא בדרך אחר. דכ"ע סברי דגם ישראל מעכו"ם ל"ק משכון. אך הא מבואר בשבועות דהגם דלא קנה משכון. היינו לענין להתחייב באונסין. אבל עכ"פ היה ש"ח עליו. ולעיל בפ"ק הביא הרא"ש דאחריות דש"ח נמי חייב. ואילו מיגנב או מתאבד בפשיעה קאמר. אך הנה הרמב"ם בפ"ד מהל' שכירות כתב דעכו"ם אימעטו מכלל שומרים. והנה בזה יש פלוגתא דהרמב"ם סובר אע"פ שנתמעטו מדין שומרים. מ"מ בפשיעה חייב. משום דפושע מזיק הוא. והרי"ף והרא"ש חולקים דפשיעה נמי פטור דפשיעה לא הוי אלא גרמא בנזקין עי' בבר"י סימן ס"ו מ"ש בשם הרמב"ן. ומעתה י"ל הפלוגתא בברייתא דת"ק סובר דאינו עובר משום דישראל מעכו"ם לא קנה משכון. ומחמת שהוא ש"ח הרי עכו"ם אימעטו מכלל שומרים והיינו אפילו בפשיעה וכדעת הרי"ף והרא"ש. וא"כ אין כאן שום אחריות על ישראל ור"מ לשיטתו דסובר גרמא בנזקין חייב. וא"כ בפשיעה חייב עכ"פ מצד גרמא בנזקין. וא"כ עובר עליו מצד דאם מיגנב ומתאביד בפשיעה חייב. וסיפא דישראל שנתן חמצו למשכון לעכו"ם לכ"ע עובר עליו ובא להוציא מדעת הגאונים שפסקו כהמכילתא שהביא הרא"ש פ"ק סימן ד' ע"ש:
אמנם למ"ש לעיל הנה י"ל שפיר לפ"ז דהברייתא מיירי אפי' בלא פדאו ובא לידי גבי'. ורק שלאביי יהי' כדעת הר"ן דהיכא שאנוס הוא על הביעור החמץ מותר בהנאה לאחר הפסח. וכבר כתבתי לעיל בשם המ"א סימן תמ"א ס"ק ד' דישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו אין מחויב לבערו בפסח שמא יפדנו העכו"ם. וא"כ י"ל דג"ז מיקרי אנוס שלא היה יכול לבערו שמא יפדנו. ומה"ט אף שאח"כ בא לידי גבו' ולמפרע הוא של ישראל החמץ מותר בהנאה. ורק דלר"מ החמץ אסור בהנאה. משום אחריות פשיעה שיש על ישראל כיון דגם גרמא בנזקין חייב. א"כ גם לגבי עכו"ם חייב. ובסיפא דעכו"ם שהלוה לישראל מיירי ביש לו ממון לפדות דאין כאן אונס. וכמ"ש הכ"מ והר"ן ומתני' ברישא מיירי באין לו ממון דהוי אנוס. ובסיפא החמץ אסור בהנאה משום חיוב פשיעה וכר"מ:
והנה הפני יהושע מקשה דאיך פליגי כאן אביי ורבא איפכא הא אביי סבר דשעבודא לאו דאורייתא. ורבא סובר דשעבודא דאורייתא ואיך כאן יהיה סוברים להיפך דרבא סובר מכול"ג ואביי סובר למ"ג. והגאון בספר ברוך טעם תירץ דאדרבה כיון דשעבודא לאו דאורייתא הוצרכו רבנן לתקן שיהיה למ"ג ע"ש בנועם דבריו. על כל פנים מוכרח דלאביי דלמ"ג אין זה אלא תקנה דרבנן. והנה נודע פלוגתת הפוסקים דסברי דקנין דרבנן לא מיקרי ממון שלו ואין מועיל לעני' קדושי תורה. ועי' בב"י אה"ע סימן כ"ח ובב"ש ומחנה אפרים ושעה"מ שהאריכו בזה. ולפ"ז הנה בישראל שהלוה להעכו"ם גם אם נאמר דחמץ למ"ג הא אין זה אלא דרבנן אבל מה"ת אין זה שלו למפרע. וא"כ לא עבר מה"ת בב"י. וכל שלא עבר עליו מה"ת אין אסור בהנאה לאחה"פ דהוי דומה ממש לחמץ נוקשה. דכאן אין צריך ביעור כלל מה"ת. ובשלמא הא דעכו"ם שהלוה לישראל דאמרינן דמשום דלמ"ג אין עובר הישראל. ניחא דעכ"פ זה ודאי דהפקר ב"ד הפקר ולמפרע אינו שלו. ואף שאינו של העכו"ם עדיין. אבל עכ"פ אינו שלו לכ"ע אבל זה שיתחייב הישראל ויהיה החמץ אסור בהנאה היכא שהלוה הישראל להעכו"ם. זה לאותן הסוברים דקנין דרבנן אין מועיל להיות ממון שלו מה"ת לכאורה א"א לומר כן דהוי דומי' דח"צ:
ובקידושין (דף מ"ח) סובר שם ר"מ למה שאוקמה הגמ' דקידשה במעש"ש הוי מקודשת. והרמב"ן בב"ב פרק מי שמת כתב דע"כ מקודשת מד"ת קאמר. ועי' בס' אבני מלואים סימן כ"ח ס"ק ל"ג מה שתי' דברי הרמב"ן בטוב ע"ש. עכ"פ אם נאמר דשם מקודשת מה"ת. ע"כ לר"מ משום קנין דרבנן הוי ממון שלו גם מה"ת, ולפ"ז הי' אפשר לומר דזה פלוגא בברייתא לאביי. דת"ק דסובר דאין עובר בהנאתו הוא סובר דהגם דלמ"ג מ"מ אין זה אלא קנין דרבנן ולא הוי ממון שלו מה"ת. ונמצא דלא עבר עליו מה"ת כלום. ולכך החמץ מותר בהנאה. ור"מ סובר דעובר משום דסובר דקנין דרבנן מועיל להיות ממון שלו מה"ת. ובסיפא דכ"ע סברי דעובר. משום דמיירי הברייתא בלא הרהינו. וא"כ חייב עכ"פ מדין אחריות. וכמ"ש הרא"ש. ובמתני' מיירי בהרהינו ובזה דסיפא דישראל שהלוה לעכו"ם לכ"ע אסור בהנאה דכיון דלכ"ע מצד הפקר בי"ד אין החמץ של העכו"ם למפרע ממילא זיכה לו חצרו מדין הפקר ואם כן לכ"ע נעשה חמץ שלו מן התורה. או שעל כל פנים חייב מדין אחריות:
אמנם כל זה לדרכו של הגאון בספרו ברוך טעם. אבל אם נאמר בדרך פשיטות דלאביי בין אם שעבודא דאורייתא הוי למפרע גובה מן התורה. ובין אם שעבודא דרבנן הוי למפרע גובה מדרבנן. אם כן גם הברייתא נאמר בדרך פשיטות דת"ק סובר שעבודא דרבנן ולמפרע גובה הוי רק מדרבנן. ואין זה ממון שלו מן התורה ולר' מאיר שעבודא דאורייתא ולמפרע גובה מן התורה. ולכך סובר דעובר עליו:
והנה מה שכתבתי דהיכא דהרהין עכו"ם אצל ישראל אז לכ"ע נעשה החמץ שלו מן התורה משום דחצירו זוכה לו מדין הפקר. הנה גם בזה יש לעיין דנאמר היתרא ניחא ליה דליקנא ואיסורא לא ניחא ליה דליקנא. וכאן אם החצר יהיה קונה לו יהיה איסורא ויהיה נאסר בהנאה ואם באמת נוכל לומר כן יהיה ניחא לאביי גם הברייתא דעכו"ם שהרהין. והא דהגעתיך היינו מעכשיו. כמו לרבא. דבזה לכ"ע הוי למ"ג מה"ת והוי ממון שלו מה"ת ודו"ק בכל זה. סליק: