עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
סליק קונטרס ברירה חידושים לאו"ח · ד
הנה בר"ן פ"א דפסחים הקשה על הרמב"ם שסובר דישראל שהפקיד חמצו אצל עכו"ם עובר בב"י וב"י. דזה נגד המכילתא. ולא ידע מנין לו זה. וכבר תרצתי דברי הרמב"ם בכמה גוני. וכעת נלע"ד דדברי הרמב"ם נכונים. והם מסוגיא (דף ה') בגמרא ת"ר ז' ימים שאור לא ימצא וכו' ע"ש כל הסוגיא שסוגיא זו חולקת על המכילתא. ומקודם נקדים דברי הרא"ם בביאורו לסמ"ג מ"ע ע"ח וז"ל אינו עובר משום ב"י וב"י ללקות עליהם אא"כ קנה חמץ. וכ"כ הרמב"ם ז"ל. ויש לתמוה דהא בשורש ט' מס' המצות נראה דאין לוקין ב' מלקות ולא מונין ב' לאוין אלא כשהן משני שמות. אבל כשהב' לאוין הם מענין אחד אף ע"פ שיש להם שמות מתחלפים כמו לא תעולל ולא תפאר. אינו לוקה על שניהם. ואינו נמנה לב' לאוין אע"פ שהעובר עליהם עובר בב' לאוין. וא"כ בל יראה ובל ימצא דענין שניהם אחד הוא. וכדמשמע בפ"ד מהלכות חו"מ שחמץ של ישראל אם הניחו ברשותו אפילו טמון וכו' עובר משום ב"י וב"י. דמשמע דפי' שלא יראה אינו שלא יראה לעינים. אלא שלא יהא נראה לעולם. היינו שלא יהא נמצא בעולם. א"כ אמאי לוקה על שניהם ומינה אותם בב' לאוין עכ"ל, והכ"מ בפ"א הל"ג חלק עליו דלא יראה לא משמע אלא בנראה לעינים וכו' אבל בטמון אינו עובר אלא על בל ימצא עכ"ל. והסוגיא דגמרא דידן (דף ה' ע"ב) מורה כהכ"מ. ועי' ברש"י ר"פ כל שעה דנראה דפליגי בזה ב' הגרסאות שם ברש"י ע"ש. ונראה דבזה פליגי גם הגמרא והמכילתא. דע"כ המכילתא סברי הפי' דלא יראה כדעת הרא"ם שלא יהיה נמצא בעולם. והיינו הך דלא ימצא הגם שהם בשמות מתחלפים. ומעתה מקשה שפיר דלמה נאמר בבתיכם כיון שכבר נאמר גבולך. ודרשו דבא להוציא ממשמעות דגבולך. אבל אם כהכ"מ דלא יראה אינו לאו אחד עם לא ימצא. ועל טמון אינו עובר בבל יראה מה קושי' הוא. דלמא על טמון אינו עובר אלא כשהוא בביתו וברשותו ועל לא יראה דהיינו בנראה לעינים עובר גם בגבולו שאינו ברשותו. וזהו באמת מה שאמרו בגמרא ועדיין אני אומר בבתים עובר משום ב"י וב"י ובל יטמין וכו'. מנין ליתן האמור של זה בזה וכו'. הרי דילפינן זה מהקושי'. אבל בל יראה לחוד אינו משמע אף על הטמנה. א"כ אין התחלה לדרשת המכילתא דבל ימצא דבא לאסור גם הטמנה. באמת בתורה לא נאמר רק בבתיכם ולא נתמעט חמץ של אחרים ובל יראה נאמר אף בגבולנו. אלא שבהקיש ילפינן זה מזה. ובזה ידעינן דאיסור הטמנה מלאו דלא ימצא קאי אף על גבולין. והיתר חמץ שאינו שלו הוא אף בבתים להורות שאפילו בביתו אינו עובר אבל המכילתא סובר הפי' כהרא"ם דלא יראה היינו שלא יראה לעולם ולא יהא נמצא בעולם וא"כ כבר נאמר בגבולין איסור הטמנה ואין צריך להקישא כלל. דבלא יראה הלאו ג"כ על הטמנה וא"כ למה נאמר אצל לא ימצא בבתיכם. וע"כ דרשו דבא להוציא ממשמעות דכל גבולך. וא"כ ניחא דהרמב"ם פסק כגמרא דידן. וכמו שפסק דב"י וב"י הם ב' לאוין. ולוקין על שניהם:
ובהכי יש לאוקמי פלוגתת הרמב"ם והתוספת שהרמב"ם פוסק בקנה חמץ בפסח דלוקה והתוס' כתבו דהוי לאו הניתק לעשה. דלהרמב"ם דב"י ובל ימצא הוי תרי לאוין לא אתי חד עשה ודחי תרי ל"ת. וכדאמרינן בפ"ק דתמורה. ולתוס' נראה דחד ענינא הוא ואין מונין לב' לאוין וכקושי' הרא"ם. וא"כ הא שפיר ניתק לעשה. ועי' בשאג"א סימן פ"ב:
והנה הרא"ש בפ"ק דפסחים (דף ו' ע"ב) כתב וז"ל אי נימא משום פירורין דקים לן דלא נמצא בבדיקה ונשארו ועובר עלי' בב"י ואעפ"י שאינו רואה. דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה. משמע לא יהיה לך חמץ במקום הראוי לראי'. ואעפ"י שאינו יודע שהם בביתו מ"מ בל יראה איכא עכ"ל. נראה להדיא דאין סובר כהרא"ם. דאל"כ אין מקום לדיוקו. דלד' הרא"ם הפי' דלא יראה קאי על החמץ לא על האדם והיינו שלא יהא החמץ נראה ונמצא בעולם. א"כ מה שייך הדיוק שהיה לו לכתוב לא תראה. כיון דאין הפי' על האדם. ועוד מבואר זה בלשונו שסיים אלא לא יהיה לך חמץ במקום הראוי לראי'. ולדברי הרא"ם אפילו היכא דאינו ראוי לראי' אלא שהוא טמון ומכוסה עובר בב"י. ולפ"ז הנה י"ל דודאי מדויק הרא"ש מוכח דגם בחמץ שאין ידוע עובר מה"ת בבל יראה. וכמו שסיים הרא"ש ואעפ"י שאינו יודע שהם בביתו מ"מ ב"י איכא. והפ"י דחה די"ל דמיירי משום דקים לן שנשארו פירורין דהוי חמץ ידוע. ולענ"ד נראה דסיום דברי הרא"ש אין מורין כן. דאל"כ מה זה שאמר שאינו יודע שהם בביתו הא יודע ודאי שהם בביתו אלא שאינו יודע באיזה מקום בביתו א"ו מוכח דאף שאין ידוע כלל אם הם בביתו עובר מה"ת. והיינו מדכתבה התורה לא יראה. ולא לא תראה. ועוד מן הסברא כיון דהטילה התורה חיוב ולאו אף אם אינו רואה אלא שמונח במקום הראוי. א"כ כשמוצא חמץ בביתו במועד. הרי יודע דמתחלה היה מונח במקום הראוי לראי'. ומתחלה עבר על לא יראה. וה"נ נראה לדברי הרא"ש דכ"מ שמכניסין בו חמץ שיש לספק שם בחמץ. ודאי ספק מה"ת לחומרא. וצריך בדיקה או ביטול. וכ"ז לדיוק הרא"ש דמוכח מקרא דאפי' אם אינו רואה החמץ עובר עליו. אבל לפי' הרא"ם י"ל דהתורה לא חייבה לבער רק החמץ הידוע ונראה לפניו. וכשאינו מבער עובר לאו שלא יראה ולא ימצא החמץ בעולם אפילו אם מטמינו אבל היכא שאינו יודע מהחמץ שמונח בביתו כ"ז שלא מצאו ולא ראהו אינו עובר עליו דהתורה לא חייבה אלא בחמץ שראה או ידע. וע"ז אמרה שלא ימצא בעולם. וה"נ הבדיקה או ביטול לחמץ שא"י לא הוי מה"ת רק מדרבנן. וזה מוכח מדבריו המכילתא שמיעטו מבתיכם חמץ שאין בידו לבערו דאין עובר עליו כלל. והיכא דאין ידוע לו החמץ. ממילא אין בידו לבערו ואין עובר עליו כלל. ועי' במהרש"ל ד' ו' ובמהרש"א:
והנה הפ"י כתב דלענין אם ביטול מועיל לחמץ ידוע תלוי בזה אם צריך בדיקה או ביטול מה"ת לחמץ שא"י. דאם א"צ א"כ ע"כ ביטול שאמרה תורה שמועיל. הוא רק לגבי חמץ ידוע. דלאינו ידוע א"צ כלל. וז"פ. ומעתה יש ליישב הקושיא שהקשו על דעה זו מהא דאמרו לכי משכח לבטיל ליה הא אז הוי חמץ ידוע. ובתשו' פנ"י כ' דזה עיקר הקושי' על דעה זו. ולפי"ז י"ל דל"ק כלל. דקאי הקושי' לפי דברי רבא שתי' שמא ימצא גלוסקא יפה. ומדאמר שמא ימצא. והלא כיון שאפשר שנשאר אחר הבדיקה גלוסקא יפה ממילא צריך לבטל דגם אם לא ימצא עובר עליו. א"ו דסובר דאינו עובר אלא כשנמצא. אבל למפרע אין עובר. משום דהוי חמץ שא"י שאין עובר מה"ת והיינו דסובר כפי' הרא"ם דלא יראה קאי על החמץ ואין מקום לדיוק הרא"ש ומצינו דהמכילתא ג"כ סברי הכי. א"כ שפיר נאמר דגם רבא סובר כן. ומיושב קושי' רש"ל (בדף ו' ע"א) ברש"י שם. וכיון שכן ע"כ מוכרח דביטול מועיל לחמץ ידוע ולכך מקשו שפיר וכי משכח לבטלי':
אמנם למ"ש דלדעת הסוברים דאין מועיל ביטול לחמץ ידוע ע"כ לומר דלא יראה ולא ימלא הן ב' לאוין. ולא יראה לא קאי על החמץ רק על האדם וכמ"ש הרא"ש. א"כ יש ליישב כל הקושי' בדרך זה. די"ל דטעמי' דילפו ביטול מלא יראה לך וכמו שדרשו בספרי. ולפ"ז י"ל דאין מועיל ביטול רק נגד לאו דבל יראה שקאי על האדם שלא יראה חמץ וכיון דמחשבו כעפר אין רואה זה לחמץ ודבר קיום אלא כעפר בעלמא. אבל לא ימצא שהפי' הוא שלא ימצא בעולם החמץ. אין מועיל עד שיוציאנו מן העולם ולכך בחמץ ידוע איכא ב' לאוין לא יראה ולא ימצא. אבל בחמץ שאינו ידוע ליכא לא ימצא. דכיון דאין ידוע היכן הוא אין מצוי אצלו. וכמ"ש התוס' ר"י פרק כ"ש. ונגד בל יראה דקאי על האדם. שפיר מועיל ביטול. ומעתה לפי"ז מיושבין כל הקושיות דהא כבר כתבנו בשם התוס' המשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר בלאו. דהוי ניתק לעשה. אלא שלדעת הרמב"ם א"א כן משום דהוי ב' לאוין. ומעתה כיון שמצד שביטל ליכא לאו דלא יראה. דנגד האדם מועיל זה. לא נשאר רק לא ימצא שהחמץ לא ימצא בעולם והוי זה ניתק לעשה דתשביתו. ולכך אינו עובר עליו בלאו. וא"כ שפיר בהולך לעשות פסח וכן ביש לו עיסה וירא שמא תחמיץ דמועיל ביטול היינו שלא יעבור בלאו דבל יראה ושוב לא יעבור בבל ימצא משום זה שישרפנו אחר כך כשיבוא לביתו. וכן במה שמקשה וכי משכח לבטיל ע"כ מיירי ג"כ ברוצה לשורפו ולקיים המצוה. אלא שמכל מקום עובר בלאו עד שישרפנו. דמה שמקיים העשה דתשביתו אין מוציאו מב' לאוין לכך פריך שפיר וכי משכח לבטיל. דבזה ליכא לא יראה ולא ימצא. ממילא לא יעבור משום זה שדעתו לשורפו. סליק: