עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
סליק קונטרס ברירה חידושים לאו"ח · ג
ובאופן אחר נראה ליישב דברי הגאונים ובזה מיושב גם קושי' הר"ן על הרמב"ם למה דחה מכילתא זאת מהלכה [ואם כי יישבנו ת"ל נכון דברי הרמב"ם דע"כ דרשת המכילתא דהוא בדרך מידת כל דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל וכו'. וע"כ זה הוא דוקא אי דרשינן כללי ופרטי המרוחקין והוא פלוגתת אביי ורבא ואוקמינן בזה גם פלוגתא דתנאי וכמבואר בגמרא נדה (דף ל"ג) ובבבא קמא (דף פ"ה). ואם כן ניחא. דהרמב"ם פוסק כרבא דלא דרשינן כללי ופרטי המרוחקין. ובזה מיושב קושיית התוספות בפסחים (דף ל"א ע"ב) ד"ה אלא דהקשו לאביי האיך מתרץ וכו' דלפי זה לאביי נצרך לאוקמי בהרהינו רק דלשיטתו דסובר דדרשינן כללי ופרטי המרוחקין אם כן איכא דרשת המכילתא דאינו ברשותו אינו עובר עליו. ולכך ברישא לת"ק אינו עובר ור"מ יש לומר דחולק בזה גופא אי דרשינן. וסיפא דלכ"ע עובר משום דלא הרהינו לא גרע מחמצו של עכו"ם בביתו של ישראל ואחריותו עליו. וכמו שכתב הרא"ש]:
דהנה הקושי' שהקשיתי לעיל דהא גבי פקדון לענין הקדש אמרינן לכ"ע דמיקרי ביתו וברשותי' דמריה הוא. ואיך ממעטינן כאן פקדון מבתיכם יש לומר דלא קשיא כלל. דשאני בכל דבר שהוא שלו לכך הפקדון הוא ברשותי' דמריה. אבל בחמץ דבלא זה אינו ברשותו משום דנאסר בהנאה. רק שהתורה אוקמיה ברשותיה לעבור עליו. ואם כן ליכא שום פקדון דיהי' בזה יד שומר וכו' כיון דאינו שלו ואינו שומר שלו רק מה שהתורה אוקמיה ברשותיה לעבור עליו ממעטינן שפיר מבתיכם דאם אינו ברשותו ממש לא חייבה התורה אותו. אך הנה מצינו בבבא קמא (דף ס"ט ע"ב) אמר רבא אי לאו דאמר ר' יוחנן צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד. אמינא צנועין ר' מאיר הוא דאמר מעשר ממון גבוה הוא וכו' ע"ש. הרי מוכח משם הסברא גם לענין דבר שצריך ברשותיה מכל מקום כיון דאפילו איתי' ברשותי' הא לאו דידי' הוא ומצי מחיל. ומהאי טעמא מצי מחיל אפילו אינו ברשותו ממש. ואף דלמסקנא לא נשאר טעמא דרבא יש לומר דר"י אינו סובר הילפותא דג"ש קודש קודש. לענין זה, רק לענין שיש לו חומש וכמו שאמרו בקדושין (דף נ"ד). אבל בעיקר הסברא שפיר יש לומר כן דכל היכא דאם גם ברשותו אינו שלו ואעפ"כ עשאו הכתוב כשלו. הכי נמי אם אינו ברשותו הרי הוא כברשותו. ואם כן גם לענין חמץ כיון שברשותו ודאי עובר עליו אף שאינו שלו מכל מקום הטילה התורה בזה עליו לאו בבל יראה ובל ימצא הכי נמי כי אינו ברשותו ממש עובר עליו:
והנה רש"י בפי' החומש כתב המכילתא דמבתיכם ממעטינן חמצו של עכו"ם בביתו של ישראל ולא קיבל אחריות. וע"כ דדרשינן דומיא דביתו שהוא שלו. וא"כ כמו דאמרינן דאף שאינו שלו אוקמי' התורה כשלו והוי דומיא דביתו. הכי נמי יש לומר כשהוא אינו ברשותו ומבתיכם בא לרבות כשהוא מופקד ביד עכו"ם כמו שכתב הכסף משנה. והיינו דאף דבאמת אינו ברשותו כיון דאינו עוד שומר שלו מכל מקום אוקמיה התורה שיהי' זה מיקרי רשותו כמו שמיקרי שלו. ואף דלרמב"ן דחולק על רש"י מכל מקום שפיר יש לומר כן. אך יש לומר דלר' יהודה דסובר דאין ביעור חמץ אלא שרפה. וא"כ אפרו מותר. וכיון שכן מיקרי שפיר שלו וכמו שכתבו התוספת פרק כל שעה. דמהאי טעמא יכול לקדש בו אשה כשיהיה בהאפר שוה פרוטה ואם כן כי אמרינן דגורם לממון כממון דמי. הנה ממש שלו. ועיין בחושן משפט סימן כ"ח. ואם כן דברי ר"א ע"כ לאו לר"י הוא. אבל אם נאמר כרבנן דחמץ מן הנקברין ואפרן אסור או שנאמר. דגורם לממון אינו כממון. שפיר אתי דברי ר"א דאינו שלו וחייב עליו. ואם כן לפי זה יש לומר דהמכילתא הוא אליבא דר"י. וכן מוכח מהא דאמרו שם למעט חמץ שנפלה עליו מפולת שאף על פי שהוא ברשותו אינו יכול לבערו. ובאמת בגמרא אמרו בזה הטעם דהרי הוא כמבוער בזה עצמו. א"ו דהמכילתא הוא כר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שרפה. ולכך היו אמרינן דעובר עליו כל זמן שלא שרפו. ונצרך לאשמעינן במיעוט דאינו עובר עליו. וסובר במכילתא גם זה דגורם לממון כממון דמי. וכיון שהוא שלו מה"ט שכתבנו ואין רבותא כלל במה שחייבה התורה בבל יראה ובל ימצא. ולכך דרשו מבתיכם למעט דבעינן שיהי' ברשותו ומכל מקום בדבר שלו ממש שפיר אמרינן גבי פקדון דברשותי' דמרי' הוא ומיקרי גם ביתו. אלא לענין גורם לממון אף דהוי כממון מיעטו מן הקרא דבתיכם כיון דעל כל פנים עתה אינו ראוי לו ואסור בהנאה. רק משום דאחר כך כשיבערנו ויקיים בו מצות ביעור יהי' אפרו ראוי לו אבל כמו שהוא אינו ראוי לו *) והריא"ז שסובר דאף בחזר והפקידו ביד עכו"ם עובר. י"ל דהוא מדרבנן. או שסובר כהרמב"ם וחולק על דרשת המכילתא] ומעתה ניחא דלא פסק הרמב"ם כותי'. דאנן פסקינן כרבנן. או דגורם לממון לאו כממון דמי ואם כן על כרחין כדרשת ר"א. ומהאי טעמא אף גם באינו ברשותו וכגון שהוא מופקד ביד עכו"ם אמרינן דמכל מקום חייבתו התורה בבל יראה ובל ימצא:
ובדרך פשוט י"ל דהרמב"ם דחה המכילתא משום הא דאמרו בירושלמי פ' כ"ש לא יראה לך אית תניי תני לך אין אתה רואה. רואה את בפלטי'. אית תניי תני אפי' בפלטי'. מ"ד רואה את בפלטיא כשהבקירו קודם לביעורו. ומ"ד אפילו בפלטי' כשהבקירו אחר ביעורו. הרי מוכח דאחר זמן ביעורו אין מועיל אפילו כשהוציאו מרשותו והניחו בפלטיא דהוא מקום הפקר. אך למ"ש ניחא הדבר היטב. דמשום זה דאחר זמן ביעורו עשאו הכתוב כשלו אף על פי שאינו שלו מה"ט חייב אפילו אינו ברשותו. והמכילתא לא סברי הא דר"א משום דסברי כר"י וגורם לממון כממון דמי. והנה באמת הא דכתב רש"י בפסחים על הא דר"א אינו ברשותו היינו אינו שלו. ובב"ק כתב רש"י משום דנאסר בהנאה. הנה לפי זה נראה דרש"י אזיל בשיטת הראב"ד דסובר דכל איסורי הנאה לא מיקרי לכם. אבל הריטב"א בסוכה חולק ע"ז וכן האריך בריב"ש להוכיח דאע"ג דהוא מאיסורי הנאה מ"מ שפיר יש לו בעלים ושלו מיקרי. אך י"ל דמ"מ הא דר"א בחמץ שפיר אינו שלו מיקרי. ומשום דאמר רבה [בב"ק דף צ"ח ע"ב] דבמועד הכל מצווין עליו לבערו והוי הפקר ואעפ"כ כל זמן שלא ביערו עובר עליו. ולפי זה י"ל דברי הגאונים דהם אינם סברי לגמרי כהמכילתא משום דסברי הא דר"א דהוי אינו שלו. ולכך חייב אפילו אינו ברשותו וכדאמרו בירושלמי. ולכך בלא קיבל אחריות דאין הנפקד חייב לבערו. אם כן אף שהכל מצווים עליו לבערו הרי התורה עשאו מ"מ כשלו ולכך חייב אף על פי שאינו ברשותו. אבל בקיבל הנפקד אחריות דודאי חייב לבערו ומסתמא יבערנו הנפקד כמו שחייבה התורה. וא"כ שוב אינו ברשותו. ואף אם לא ביערו הנפקד אין המפקיד חייב. ולמדו זה מהמכילתא דדרשו בבתיכם ג' דברים. שיהיה שלו וברשותו. ושיכול לעשות בו כרצונו. וג"ז הנה נכלל ברשותו שיהי' רשותו על הדבר לעשות כרצונו. יצא חמצו של עכו"ם או חמץ שנפלה עליו מפולת דבכל אחד נחסר מהג' דברים ולא הוי דומיא דביתו. והנה הגם שאנן אמרינן דכיון שאינו שלו ואעפ"כ עובר. ה"נ אם אינו ברשותו. מ"מ זה שיהי' בידו לעשות בו כרצונו גם לדידן כן. וכמו דאמרינן מלא ימצא. [יצא זה שאינו מצוי בידו. אך משם לא הוי ידעינן דאף בחמץ שלו כן. ולא היינו אומרים מש"ס דילן זה רק בחמץ של עכו"ם. ולכך הביאו מן המכילתא דמיעטו בזה גם חמץ שלו דלא הוי דומיא דביתו. וא"כ חמצו אצל נפקד ישראל שקיבל אחריות דבזמן הביעור אצל הנפקד וחייבה התורה אותו לבער. אין המפקיד עובר עליו משום דאין בידו. דבכל רגע הנפקד חייב לבערו ובודאי יבערו. והנה י"ל דחילוק זה נכון וברור גם לפי הירושלמי דיש חילוק בין הבקירו קודם זמן איסורו או אחריו דאז אין מועיל גם אם הניחו במקום הפקר. ואם כן י"ל דודאי הא דאמר רבה הכל מצווין לבערו במועד. נראה דהוא דוקא במועד דאז ישראל עובר בב"י לכן כ"א מצווה לסלק מחברו הלאו. אבל בע"פ דאינו אלא בעשה דתשביתו אין חבירו מצווה לבערו דמה יפעול בביעורו הרי מ"מ חבירו לא קיים המצוה ולסלק היזק עדיין אין עובר עליו. והגם שהוא נאסר בהנאה מע"פ. מ"מ עדיין של חבירו. וכמ"ש הריב"ש. וא"כ למה יהי' מצוה אליו לבערו. ולפ"ז י"ל דהא דהתורה עשאו כשלו כמו דאמרינן לא יראה לך שלך אי אתה רואה הגם שהוא הפקר משום זה דהכל מצווין עליו לבערו. מ"מ הרי ההפקר זה בא אחר זמן ביעורו. דבזמן ביעורו עדיין לא הוי הפקר. ובכה"ג עשאו התורה כשלו לחייב עליו ולכך אין מועיל גם כשמוציאו ומניחו אח"ז במקום הפקר משום דלא ביערו בזמן הביעור. אבל בנפקד שקבל אחריות דהנפקד חייב לבערו בזמן הביעור. וא"כ ברגע הביעור הוא כהפקר אצל המפקיד משום זה דודאי יבערנו וההפקר והביעור באין כאחד. ומכ"ש עתה שתקנו חז"ל ב' שעות קודם. דכבר קדם ההפקר לזמן הביעור מה"ת. בזה י"ל שפיר דלא עשאו התורה כשלו וכמו בהניחו במקום הפקר קודם זמן ביעורו ולפ"ז י"ל דלמדו שפיר מהמכילתא דכל שאינו ברשותו אינו עובר וא"כ גם לדידן דעכ"פ בכה"ג דההפקר והביעור באין כא' לא אמרינן בכה"ג שהתורה אוקמי' ברשותו. והוצרכו ללמוד מהמכילתא משום דבל"ז היינו אומרים דלא יראה לך לא בא למעט אלא שאינו עובר בשל אחרים אבל שלו עובר אע"פ שמונח במקום הפקר. וכמו שס"ד של הרמב"ן בחי' לפסחים. אך כיון שמצינו במכילתא דגם על שלו אינו עובר אם מונח באינו רשותו. יש לנו לומר דעכ"פ בכה"ג שההפקר בא עם הביעור ביחד. גם לדידן אינו עובר וכחילוק הירושלמי. והרמב"ן כתב בטעמים דביטל דכיון דלא הקפידה תורה אלא שלא יהא החמץ שלי ברשותו ואיסור הנאה אינן ממון ולא קרינן בי' לך בדין הוא שלא יעבור בלא כלום אלא שהתורה עשאו כאילו הוא
הגה"ה. *) וכמו שכתב כעין זה בתשובת צ"צ סימן ל"א כו':
ברשותו לעבור בב' לאוין מפני שדעתו עליו והוא רוצה בקיומו לפיכך זה שהסכימה דעתו לדעת תורה לבטלו שלא יהא בו דין ממון ולא קרינן בי' לך וכו'. ונפקא לן זה מן תשביתו דה"ק רחמנא תשביתו אותו משאור ולא יראה שאור אלא יהי' בעיניך כשרוף וע"ש. וטע"ז כתב אף הר"ן ולפ"ז בנפקד שקבל אחריות ממילא בעיניו הוא כשרוף משום זה דודאי יעשה הנפקד כדין תורה ולא מקרי כה"ג רוצה בקיומו שבזה אסרו חז"ל אף שמונח במקום הפקר. משום דהתם אינו ודאי שיזכה בו אחר וכיון שהוא יושב ומצפה שאם לא יזכה בו אחר יזכה בו הוא. עדיין לא יצא מרשותו. אבל הכא יודע הוא שהנפקד חייב לבערו מן התורה. ואף אם רוצה בקיומו אינו כלום כיון שיודע שלא יתקיים. וא"כ אצל המפקיד הרי הוא כמושבת ונכלה לגמרי. ולכך רק הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד. ולפי זה י"ל דזה כונת הגאונים דהביאו המכילתא דהיינו כמו שדרשו במכילתא מבתיכם אצל לא ימצא. ה"נ נדרוש אצל תשביתו דכתיב ג"כ מבתיכם. וא"כ כשהחמץ מופקד ביד אחר נתמעט מבתיכם דאין המפקיד חייב להשביתו. והא דהצריכו קבלת אחריות דוקא. היינו משום דבל"ז אכתי מיקרי רוצה בקיומו כיון דאין הנפקד חייב לבערו. ובזה אסרו חז"ל. אבל בקבלת אחריות לא מיקרי רוצה בקיומו כיון דיודע שלא יתקיים משום דנפקד חייב לבערה ולזה סיימו רק שאין המפקיד חייב בביעורו. ולא לענין שאינו עובר עליו. אבל לענין שאינו עובר עליו. י"ל דגם הגאונים סברי דלא קיי"ל כדרשת המכילתא. אלא דבכל גבולך בא לרבות אפי' מופקד ביד עכו"ם. וכמ"ש הרמב"ן בחומש דמכל גבולך משמע כן. והיינו משום דאנן לא דרשינן כללי ופרטי המרוחקין וכמ"ש לעיל ליישב דעת הרמב"ם. וא"כ בכל גבולך הוי רבוי. מיהו י"ל דמה"ט דנפקד חייב לבערו. לכ"ע אינו עובר עליו משום דלא מקרי שלו דהוי כשרוף אצלו וההפקר והביעור כאחד. ואינו חייב רק במופקד אצל עכו"ם דאינו חייב לבערו. ומתוך מה שכתבנו יצא לנו דברי הרא"ש שכתב על ראיית הר"י ולא הבנתי ראייתו. דהקשה הגאון ח"צ ופמ"א הא ראייתו ברורה דלרבנן דפליגי על ר"ש אף בקדשים שקבל עליו אחריות נקרא עליו שם בית הקדש דהוא המפקיד. ולא בית האיש יעו"ש, ולמ"ש ל"ק כלל. דכונת הרא"ש שפיר דבשלמא התם מיירי מדין שומרים ואף גם בהדיוט אמרינן דכל היכא דאיתא ברשותא דמרי' ולא נתמעט מאיש כי יקדיש ביתו שיהיה ברשותו. דזה נמי נקרא ביתו וכמו שהעיר הח"צ ז"ל בעצמו. וזה ודאי גם לדעת המכילתא [אבל בחמץ] דנאסר בהנאה ואין שייך עוד בו שמירה כיון דנחשב כעפר נתמעט מבתיכם ול"ד להתם דמקרי ביתו לכ"ע משום דודאי כיון שהוא שומר שלו וידו כיד בעלים. גם רשותו נעשה כרשות בעלים. אבל הכא למה נחשוב רשותו כרשות בעלים כיון אין חשוב בו שומר כיון דנאסר בהנאה נחשוב כאינו ברשותו. אלא שהרא"ש כתב מעצמו כיון שהשאילו ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן. היינו דהרא"ש סובר כדעת הריב"ש דגם איסורי הנאה חשיבי ממונו כיון דאין לאחר בו שום זכי'. וזה כונתו דאף שמשום שומר אין לחייבו. ואין בו עוד קבלת אחריות וכדאמר רבה בב"ק שם ועי' בצל"ח (דף ו'). מ"מ כיון שממונו הוא והוא השאילו ביתו לשמירת ממונו חשוב כביתו. אבל אם נאמר כדעת הראב"ד והרמב"ן כאן בחי' דאיסור הנאה אינו ממון ולא קרינן בו לך. א"כ לא קשה כלל שום קושיא. דל"ד לשומר דממונו הוא והוא שומר שלו ולכך חשוב כרשותא דמארי'. אבל כאן דאינו ממון שלו ואינו עוד שומר שלו למה נאמר דבית שומר כבית בעלים. וא"כ שפיר מיעטה המכילתא מבתיכם. אך הרא"ש לשיטתו כתב כיון דעדיין ממונו מיקרי דבאיסורי הנאה גם כן קרינן לכם וכמ"ש להדיא בשבע שיטות בסוכה שם. אם כן כיון שהוא השאילו ביתו לממונו קרינן ביה ביתו של מפקיד ועל כרחין דברי המכילתא מתפרשין באופן אחר. וז"ב. סליק: