עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד · סימן צו
בהא דאין לוקטין עשבים מביה"ק. הרמב"ם פי"ד מה' אבל לא העתיק זה כלל. והכ"מ הקשה ע"ז למה השמיט הרמב"ם זה. ואפשר משום דסובר כהר"ן דהוא משום דאסור בהנאה וכיון דבתחלת הדין כתב שם הרמב"ם דביה"ק אסור בהנאה לא הוצרך לפרש דין זה. וכן ראיתי אח"כ בש"ג פ' נגמר הדין שכתב כן לפרש דעת הרמב"ם וחידש שם עוד דאין תלוי זה בהפלוגתא שבסי' שס"ד לענין עפר שעל הקבר דשם מיירי בקבר יחיד ובזה דוקא קרקע אינו נאסר בהנאה ורק קבר בנין. אבל ביה"ק של רבים הוקצה למצותו דומיא דבהכ"נ של רבים. ובזה אסור בהנאה אפי' במקום שאין שם עדיין קבר עי' שם שפי' בזה דעת הרמב"ם. אבל ממה שפי' דעת הסמ"ג שהביא דברי מורו על הא דאין לוקטין עשבים דמיירי בגדלין על הקברים דהוא משום דאסור בהנאה והוא משום דמיירי בקבר של חפירה. וכדעת האוסר בסי' שס"ד ע"ש. מוכח מזה דעכ"פ שלא על הקברים דהוי קרקע עולם דאין אסור בהנאה. אף דברייתא מיירי סתמא אפי' בבה"ק שהוא של רבים. מוכח מזה דלהסמ"ג אי אפשר לומר כמ"ש שם להרמב"ם דבבה"ק של רבים אפי' במקום דליכא קבר איכא איסור הנאה. עכ"פ דברי הש"ג הם היפוך דברי החת"ס בסי' שכ"ז שכתב שם דהגידולים מותרים בהנאה אפי' להאוסר בסי' שס"ד ע' שם. ובלא"ה דברי החת"ס תמוהין דהרמב"ם פוסק כר"י דבקדושת בהכ"נ איכא מעילה בגידולין ע"ש בכ"מ הטעם. וגם במרדכי מבואר שלא כהח"ס וז"ל אין מרעין וכו' אומר ר"י דמיירי בקרקע שלא חפרו כלל ואפ"ה אסור משום כבודם של מתים. דאי בשאינו קרקע עולם מאי קחשיב ואזיל הכל אסור בהנאה ע"כ. הרי מבואר דהר"י סובר כדעת ר' ישעי' שם. ובקבר חפירה גם הגידולין אסורין בהנאה:
והנה מה דכתב המרדכי דמיירי בקרקע שלא חפרו כלל. לכאורה י"ל דמיירי בהוקצה לבה"ק של רבים דגם קרקע דעדיין ליכא שם קבר מ"מ כיון דהוקצה לבה"ק וכבר קברו שם אין נוהגין קלות ראש בהקרקע ואסור מפני כבודן של מתים אותן שמתו ואותן שימתו והוא כחילוק של הש"ג אבל לא מטעמי'. אך קשה מה דסיים שם להתיר הגנות ואילנות שנוטעין שם משום שאינן על הקברות. הא בכה"ג בבהכ"נ שחרב אסור לזרוע שם ומיקרי תשמיש מגונה כמבואר בא"ח בסי' קנ"א. וא"כ למה ליכא בכה"ג כבודן של מתים אף שאינן על הקברות. וא"ל כמ"ש המ"א סי' קנ"ג דדוקא במה שצריך חרישה מיקרי תשמיש מגונה. דהא אילנות ג"כ צריכין חרישה ומתיר אותן המרדכי ובתוס' (דף כ"ט) ד"ה אין כתבו ג"כ ואילנות הנוטעין בביה"ק אך בלשון הרא"ש איתא דאותן האילנות הנטועים שם מותר ללקוט הפירות שאין שייך בזה כבוד מתים. וי"ל דמיירי שכבר הם נטועים שם קודם שנעשה ביה"ק ועתה אין צריכים חרישה דבכה"ג ליכא תשמיש מגונה בלקיטת פירות וליכא בזה משום כבוד מתים. ובזה ניחא הא דלא סיים הרא"ש התנאי שאינן עומדין על הקברות. כיון דמיירי באותן שהם נטועים מכבר קודם שנעשה המקום לביה"ק. ופשיטא שאינן עומדין על הקברים. אבל לנטוע מחדש יש לומר דאוסר הרא"ש. דלזרוע הוי תשמיש מגונה ושייך בזה כבוד המתים אפילו במקום שלא חפרו קבר כלל כיון דהוקצה למצותו והוי כמו קדושת ביהכ"נ על המקום. וכמו שכתב הש"ג. אבל מדברי התוס' ומרדכי משמע דבמה שהוקצה לביה"ק אינו דומה לביהכ"נ. ובמקום שאין שם קבר מותר לכתחלה לזרוע ולנטוע. אף שמיקרי תשמיש מגונה כיון שאין שם קבר. אך בדברי התוס' אכתי יש לומר דדוקא לזרוע הוי תשמיש מגונה אבל לנטוע לא מיקרי תשמיש מגונה. וזה יהי' מותר גם בביהכ"נ שחרב. אך יש לעיין כיון דגם קבר יחיד תופס ד' אמות. כ"ש ביה"ק. א"כ יש לומר דבאותן ד' אמות יהיה אסור לזרוע ולנטוע כיון שמיקרי תשמיש מגונה. ואותן ד' אמות שייכים לקבר ואיכא בזה משום כבוד מתים. ומה שהתירו התוס' והמרדכי לנטוע ולזרוע לכתחלה יש לומר דמיירי ברחוק הרבה מהקברים. אך מלשון שסיימו ההיתר כיון שאינן על הקברים. משמע אפילו בסמוך להן מותר כל שאינן על הקברים ממש. מיהו מצינו לפעמים דלישנא דעל קאי גם בסמוך כמו ועליו מטה מנשה. אבל להרא"ש אם נאמר דמיירי בנטועין מכבר יש לומר דמיירי אפילו בסמוכין ממש לקבר מותר משום דבלקיטת פירות אין זה תשמיש מגונה כלל. וליכא בזה משום כבוד מתים:
והנה בלקיטת עשבים שעולים מאליהן. ומכל מקום אסור ללקוט. ושורפן במקומן. כתב הסמ"ג דמיירי בגדלין על הקברים דוקא. וי"ל משום דבלקיטה לחוד אין כאן תשמיש מגונה וכמו בלקיטת פירות להרא"ש. ובכי האי גונא מותר אפילו בסמוך לקבר. ואין אסור אלא בגדלין על הקבר ממש. וכי האי גונא אסור גם בלקיטת פירות אף שאין זה תשמיש מגונה. אלא שבאילנות שאין עולין מאליהן ואין מותר אלא בנטועין מכבר ממילא אינן עומדין על הקבר ממש. ויש לומר דזה גם כן כמו בבית הכנסת שחרב דבעלו בו עשבים לוקטן ומניחים אותם במקומם משום עגמת נפש. ומהאי טעמא גם בעלו עשבים על הקבר אם הי' מותר ללוקטן ולהשתמש בהן היה זה קצת שמחה. וצריך להרבות עגמת נפש וזה כבוד המתים שאמרו. וזה אין שייך רק בגדלים על הקברים. אך בד"מ סי' שס"ח כתב דחילוק זה שעל הקברים הוא דוקא באילנות אבל בעשבים בכל ענין אסור וכן משמע מלשון המחבר או שהיה צריך ללוקטן לצורך בית הקברות. משמע דהיה צריך למקומן לעשות שם קבר. ואם כן אסורין גם אותן דאין גדלים על הקבר. אף שבסעיף ב' מתיר ללקוט הפירות שאינן על הקברים. ובבאר הגולה שם כתב דרמ"א כאן בעשבים מיירי גם כן בגדלין על הקברות אבל בדרכי משה מבואר דאינו כן אלא דבעשבים אף שאין גדלין על הקברות. אך טעמא בעי. מה חילוק יש בזה בין עשבים לאילנות. ואפשר דהמרדכי כתב על הא דשורפין במקומן. הוא משום קנסא. או משום שלא יחשדוהו שנוטל להאכיל לבהמתו ונראה מזה דלהאכיל לבהמתו אין זה כבוד המתים ואפשר דהוא כדי שלא יבואו לרעות הבהמות עצמן שם. וכי האי גונא יש לומר דאין זה כבוד המתים אפילו שלא במקום הקברים דרעיית בהמה הוי בכלל קלות ראש. וכמו שכתב השלטי גבורים. ואם כן קלות ראש אסור אפילו בד' אמות של קבר יחיד. כל שכן בבית הקברות. ומהאי טעמא אסור ללקוט ולהוציא משם גם כן. וזה שייך בעשבים שהם מאכל בהמה. אבל בלקיטת פירות מאילנות שהן מאכל אדם. בזה כל שאין עומדין על הקברות עצמן ליכא משום כבוד המתים. כן אפשר לומר. שוב עיינתי בב"ח וכתב שם גם כן לפרש כעין זה לאסור בעשבים בכל מקום אפילו שלא על הקברים. ועי' שם שכתב גם כן לפרש דעת הרמב"ם כהשלטי גבורים. וגם כתב שלא כהחתם סופר:
מיהו מה שכתב הרמ"א להתיר העשבים הגדלין על הקברים לצורך ביה"ק. הנה זה יש לומר דאתיא לכ"ע אפילו למאן דאוסר בהנאה בקבר חפור. דהא מהרי"ו הביא ראי' לזה מהא דחזקיה קיצץ דלתות ההיכל ושלחן למלך אשור כדי שלא יחריב הבית המקדש. הרי מראי' זו מוכח דגם במה שאסור בהנאה כמו קדשי בדק הבית מ"מ מותר בשביל שלא יחרב דבר זה עצמו. ולפי זה לא מצאתי כאן שיכתוב הרמ"א כדעת המתיר בסימן שס"ד. ודברי החתם סופר גם בזה צריך עיון:
ומעתה נבוא לענין הדין דהנה הרמ"א כתב דכל שהוא לרפואה מותר וליכא בזה משום כבוד מתים. והש"ך כתב שנוהגים למכור העשבים לצורך צדקה. אך כ"ז אם נאמר הטעם] דכבוד מתים. אבל משום טעמא דאסור בהנאה ודאי אסור אף למכרן לצדקה. וכמ"ש החת"ס לדעת הר"ן. ולפי"ז בביה"ק ישן שיש לחוש שמא גדלים העשבים במקום קבר ומשום יושנו אין זוכרים שיש שם קבר. הנה לדעת האוסר בסי' שס"ד שאסור בהנאה. אם כן הוי ספק מה"ת. ואפילו אם נאמר כדעת המתיר איכא דעת הש"ג וב"ח שפי' בדעת הרמב"ם דמשום שהוקצה לרבים אסור בהנאה. ואפילו אם נאמר דגם בגדלין על הקברות אין אסור רק משום כבוד מת. הנה אם נאמר דהטעם דאסור ללוקטן הוא כדי להרבות עגמת נפש וכדמיון ביהכ"נ בחורבנו. י"ל דאין מועיל היתר למכרן לצדקה. דמ"מ עתה מסלק העג"נ:
ומ"מ י"ל ס"ס שמא אין כאן קבר. ושמא הלכה כהמתיר בהנאה בסימן שס"ד. ואי משום דאסור לכ"ע מדרבנן בגדלין על הקברים. הא בדרבנן יש ספק שמא אין כאן קבר. ודמיא להא דציר דגים שמתיר הש"ך בס"ס כזו. ואף דהא כאן נראה מרמ"א וממחבר דבעשבים גם במקום שאין קבר אסורין הא לפי"ז אין הטעם דכבוד מת משום עגמ"נ. ובזה מה שמוכרין משום מצוה מסלק הטעם דכבוד מת. אך מ"מ י"ל ס"ס גם להחמיר קצת שמא גדלין על הקבר ואסור בהנאה כדעת האוסר. ואת"ל שאין כאן קבר שמא כהש"ג וב"ח שאפילו בכי האי גונא אסור בהנאה מדרבנן משום דהוי בית הקברות של רבים. וכל שכן בבית הקברות שלהם הישן שמונחים שם הקדושים זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל הנה על בית החיים כזה יש לומר דודאי קדושת בית הכנסת הוא על כל מקום בית החיים זה ועי' בחתם סופר סימן של"ה שהסכים לדברי השלטי הגבורים. על כן יש מקום לומר ספק ספקא להחמיר:
אך בבית הקברות חדש שיודעין מקום הקברות הנה במקום שאין קבר פשיטא שיש להתיר העשבים לצורך רפואה וצדקה. דהא להסמ"ג אין כאן איסור כלל בכי האי גונא. ומכל שכן שיש להתיר כפי המנהג לצורך צדקה גם לדעת הרמ"א, ובאותן שיודעין שגדלים על הקברות יש לומר דכיון דזה תלוי בפלוגתא דסימן שס"ד. ולהאוסרים הוי איסור מן התורה. הנה בזה ודאי יש להחמיר. וטוב יותר לשורפן במקומן כמו דאיתא בש"ס. והמנהג שכתב הש"ך בס"ק ד'. יש לומר דוקא בלקיטת פירות. שבזה אף שהאילן עומד על הקבר יש לומר דכיון דשרשי האילן הם נמשכים עד ששה עשר אמה ויונקים משם. אם כן הוי כאן זה וזה גורם לפירות. שיונקים גם מחוץ לקבר. ואין הטעם לאסור רק משום כבוד המת. אבל לגבי עשבים שלמאן דאוסר בגדלים על הקבר הוא איסור מן התורה. אין להתיר בזה אפילו למכרן לצדקה. ומהב"ח משמע אפילו בלקיטת פירות שלא יהיו אפילו על ספק קבר. ולענ"ד יש מקום להקל בלקיטת פירות. ואפילו בעשבים בספק קבר י"ל ס"ס להתיר כמ"ש היכא דמוכרין לצדקה. אבל בגדלין על הקבר אין להקל למוכרן לצדקה כנלע"ד. סליק: