עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד · סימן פט
מכתבו עם פלפולו הזך בדין סירוס בכור אשר השבתי לכבודו בימי חנוכה. הגיעני בעת אשר לא הייתי בביתי זמן מה. ועתה כשבאתי ראה ראיתי את דבריו הנעימים ואשוב בקצורה.
מה שכתב כ"ת דלפי דברי המג"ש קרא דבארצכם לא תעשו קאי רק על מעוך וכתות. ולראב"י ורי"ו אין איסור מה"ת לסרס בנתוק וכרות. א"כ ע"כ לומר דהרמב"ם וטור וש"ע פסקו כר"י. דהא פסקו דגם על חוטי ביצים חייב. לא אבין דאדרבה להמגיני שלמה לכ"ע שייך נתוק וכרות גם בביצים. אלא דוקא בנתוק וכרות לגמרי כמו שפרש"י (בד' ל"ג)
ומה שהקשה מעלתו מהא דב"מ (דף צ') דאיכא לפ"ע בסירוס לר"ח. והא אמרינן (בע"ז דף ט"ו) דהיכא דאיכא למיתלי לקולא בלפ"ע תלינן. ל"ק להמג"ש דסובר דבכל גווני סירוס איכא איסור מדרבנן. ודעת התוס' בע"ז (דף כ"ב) ד"ה תיפוק. וכ"כ במנחת חינוך בהשמטות דגם באיסור דרבנן איכא לפ"ע מן התורה. והעירותי מזה בתשובותי ובחי' על הלכות ריבית סי' ק"ס סעיף א'. על כל פנים ליכא קושי' מזה על המג"ש:
והנה מה שהביא מע"ל מביאור הגר"א דנתן טעם על שפסק הרמב"ם כר"י משום דר' יוחנן ע"כ כר"י. וחולק על תוספות בכורות דקרא דבארצכם לא תעשו לא קאי על הא דלעיל נפלא בעיני הדבר מאין לפרש זה בתוספות דקרא דבארצכם לא קאי על הא דלעיל. וכי על מה קאי קרא שלא תעשו כן. ובאמת הפי' בתוס' דאף דלראב"י דאין זה שייך לענין פסול קרבן בביצים. משום דילפינן מום שפוסל שיהי' מום גלוי. ובביצים לא שייך מום שבגלוי. אבל לענין סירוס דלא תלוי במום שבגלוי ודאי נאסר מקרא דלא תעשו כן. דפשיטא לכ"ע שייך נתוק וכרות בביצים וחוטין. וכמ"ש רבא ביבמות כרות בכולן אלא שלענין קרבן אין נפסל היכא דלא הוי מום שבגלוי. וכ"כ המנחת חינוך במצוה רצ"א לפרש כן דעת התוס'. וראיית התוס' מהא דבשבת דגם על כוס עיקרין מקשינן מהא דבארצכם לא תעשו אף שודאי אין זה מום גלוי ואין פוסל לענין קרבן. ומ"ש הגר"א ס"ק כ"ח דכוס עיקרין אינו בכלל ל"ת אלא בכלל משחתם בהם. הוא נגד הגמרא דחשבינן זה בכלל קרא דבארצכם לא תעשו. ודרשא דבכם הוא מיתור כ"ם שבארצכם עי' בק"א והא דאין לוקין ע"ז עי' בכ"מ שם. וא"כ כיון שהרמב"ם וטוש"ע פסקו להא דשבת גבי כוס עיקרין. ע"כ או דסברי דקרא לא קאי על הא דלעיל. או דאף דקאי על הא דלעיל דקרא דנתוק ודאי שייך זה לכ"ע בכל הג' גיד וביצים וחוטים. וע"ז קאי גם קרא דלא תעשו. אלא שלענין מום שבגלוי פליגי דאף דשייך זה בביצים וחוטין אין פוסל לקרבן משום דלא הוי מום גלוי:
ומה שכתב מע"ל בשם החת"ס לא מצאתי שם שכתב לפרש דלת"ק לא קאי הקרא על הא דלעיל. אלא י"ל דלת"ק קרא דמשחתם בא לרבות עוד נקבות בסירוס. ור"י למ"ש החתם סופר בא למעט אברי נקבה. דדייק מתיבת בהם שזה קאי על הנזכר למעלה דוקא דהיינו אברי זכר ובהם דוקא איכא סירוס. ות"ק לא דייק תיבת בהם אלא תיבת משחתם לרבות כל מיני משחית אף בנקבות כמ"ש הק"א. אכל קרא דלא תעשו נראה דלכ"ע קאי על הא דלעיל. דאל"כ אין פי' לקרא:
ומה שחידש מע"ל דלר"ע דסובר גבי אין לו ביצה אחת צריך להשיבו על עכוזו דזה מוכח דלא כראב"י דאף דלפעמים מתרמי כן. מ"מ נחשב זה למום. י"ל דלא שייך זל"ז. דהתם באין לו ביצה אחת הוי דבר גלוי ונראה לעינים. אלא משום שבמיעוך יכול לצאת לא נחשב זה מום קבוע דסופו לצאת מעצמו ודמיא למום עובר. אבל ודאי כל זמן שלא יצא הוי גלוי לענין שהוא מום. אבל כאן לראב"י הוי הטעם דהוי מום מ"מ לא מיקרי גלוי משום דזימנין דמיכווצין והם ברואים א"כ אף שמיכווצין עתה מחמת מום מ"מ אין זה גלוי אם מחמת מום הם מיכווצין ורק שטעמא דריב"נ דחולק אף שאין יוצא במיעוך. י"ל דהוא סובר דאין זה מום שבגלוי משום זה דלפעמים הוא כן שסופו לצאת. אבל ר"ע יש לומר דסובר דגם עתה אף שסופו לצאת מיקרי שבגלוי אלא שהוי מום עובר משום זה דסופו לצאת. והת"ק אם נאמר כדעת הרמב"ן שחולק על ר"ע. הוא או כמו שכתב הרי"ט אלגזי דלא חיישינן שיצא משום דל"ש או דהוי מום קבוע דמשום שיוצא ע"י מיעוך אין סופו לצאת מעצמו, ולפי"ז יהי' דעת הת"ק דבכל גווני הוי מום. ורי"ש סובר דבכל גווני לא הוי מום כל שיש לו ב' כיסים. ור"ע סובר דדוקא כשאינו יכול לצאת ע"י מיעוך הוי מום קבוע. ולריב"נ בשא"י לצאת אף דהוי מום מ"מ אינו מום גלוי. וזה יהיה הנ"מ בינו ובין רי"ש. כן אפשר לפרש פלוגתתן. ולא שייך זה דר"ע להא דראב"י. אך גם אם נאמר כמ"ש מע"ל אכתי י"ל דהלכה כרי"ו המכריע:
ומה שהקשה מע"ל על דברי שכתבתי דהוי ס"ס בדאורייתא וס"א בדרבנן ודחה זה מהא דס' חהר"ל ושכן כתב בתשובות מהרי"מ סי' י"ח. הנה כמ"ש איתא בש"ך ופר"ח לענין ציר דגים טמאים. שמא אין כאן דגים טמאים. ואת"ל יש כאן. שמא ציר מה"ת מותר. ואי דמדרבנן אסור. לענין דרבנן הוי ספק שמא אין כאן דגים טמאים. וכן הוא בשאר מקומות בפוסקים. והוא ממש כנ"ד. וכאן עדיף דהוי הס"ס בגוף א' ובענין אחד שמא דמיא למום משום דהוא בזה"ז. ושמא יש בו מום גמור. דמה שהוא בזה"ז הוא גם כן משום מום וכמו שהוא בע"ז. ול"ק מתשובות מהרי"מ דשם לענין ספק אחד מה"ת. ורק שבענין זה הוי דרבנן שלא נאמר מחמת זה דהוי ס' דרבנן. וכמו לענין שבות שהביא שם. אבל כאן אי אזלינן בתר מה"ת הרי איכא ספק ספקא דמותר מה"ת. וזה בעיני פשוט:
ולמסקנת דברי הוי הס"ס שמא הוי מום ומותר להטיל בו מום כדעת הרא"ש וש"ע. ואת"ל דלא הוי מום שמא ע"י אמירה מעכו"ם לעכו"ם לא אסרו חכמים משום איסור אמירה. ואפילו אם נימא דמ"מ אין להתיר בזה בכור דגם זה מיקרי לדעת ישראל אינו אלא דרבנן. ושוב איכא כאן ס"ד שמא יש בו מום ומותר ממילא. ולא שייך עוד ס"ס להחמיר שמא אין בו מום ומה"ת אסור להטיל בו מום. ושמא אפילו יש בו מום אסור מדרבנן להטיל בו מום כדעת התוס'. דהרי ע"י אמירה מעכו"ם לעכו"ם דאינו אלא גורם דגורם י"ל דלא מיקרי גם גרמא. דבכל גווני ליכא בזה איסור מה"ת. וגם מדרבנן ליכא בזה איסור אמירה לספקו של החו"י. ורק שאין להתיר בזה משום מדעת ישראל ובזה שיב איכא ספק שמא יש בו מום ומותר ממילא. ומ"ש מע"ל משם הפ"ת דגם גורם דגורם מיקרי גרמא. אפי' יהי' כן. הרי כמו כן איכא דעת פוסקים דסוברים דבזה"ז הוי דרבנן. ופשיטא דגם גרמא אין בו רק א"ד. וכ"ז אינו רק להלכה אם יסכים כבודו בזה. סליק: