אור ברסלב
עמק שאלה חלק יו"ד › סימן פח

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

חלק יו"ד · סימן פח

סימן פז

יקרת מכתבו בשאלתו בענין בכור שסרסו עכו"ם מעצמו ורק אופן הסירוס הוא כנהוג בזמנינו שהביצים נשארים בכיס. וחכם אחד אמר שאין להתיר על סירוס כזה. ודימה זה להא דפסק הרמב"ם בהלכות עבדים דאין עבד יוצא בזה לחירות. הרי דאין זה מום. וכת"ר השיג עליו דלא ראה דברי הרמב"ם במקומו דבכור נשחט על הע"ג מומין שמנאם הרמב"ם גבי קדשים שנחשב סירוס כזה למום. והא דפסק דעבד אין יוצא לחירות. כבר תי' בזה הפנ"י והמקנה. וכת"ר האריך עוד בזה:

הנה הגם שהכ"מ שם בפ"ז מהלכות ביאת מקדש כתב שהרמב"ם פסק כר' יהודה. אבל המגיני שלמה בשבת (דף קי"א) כתב שם לתרץ קושיית התוס' על רש"י דהם סותרים דברי הש"ס וגם דברי עצמו בהא דבכורות (דף ל"ג ל"ד ל"ט) ע"ש. וכתב שם לפרש דגם הרמב"ם אינו פוסק כר"י ומיירי הרמב"ם בנותק וכורת הכיס עם הביצים ע"ש. שזה לכ"ע הוי מום שבגלוי אבל בנשארין בכיס אינו אלא דרבנן ע"ש. וגם לדעת הכ"מ דהרמב"ם פוסק כר"י לכאורה הא אמרינן בשבת (דף מ"ז) דהלכה כדברי המכריע. וא"כ צריך להיות הלכה כרי"ו שהוא המכריע בין ר"י וראב"י. אך הרמב"ם סובר שיטת הרי"ף והגאונים דכלל זה לא נאמר אלא במשנה לא בברייתא. אבל בה"ע הוכיח מדעת התוס' דסברי דכלל זה הוא גם בברייתא ולדעתם ודאי הלכה בזה כרי"ו. ועוד קשה על הרמב"ם איך פסק כר"י הא בעירובין אמרינן דהלכה כרי"ו נגד ר"י. אלא שמהרי"ק כ' הובא בתויו"ט בפ"ג מכלים דכלל זה לא נאמר בהלכות שאינן נהוגין בזמנינו. אבל קשה דבכור נהוג גם בזמנינו. ולכאורה אפשר לומר משום דרבי סובר כר"י בקדושין. דאם לענין עבד מיקרי גלוי כ"ש לענין קדשים שמיקרי מום גלוי ורבי ורי"ו הלכה כרבי. אך קשה הא רבי לא אמר רק דסירוס הוי מום שבגלוי. אבל יכול להיות דסובר ג"כ כרי"ו ובכה"ג דוקא הוי מום שבגלוי גם לענין עבד:

עכ"פ איך שיהי' ישוב דעת הרמב"ם הנה יש לומר דמה דלא הביא הטור אלא שאין לו ביצים הוא פוסק כרי"ו והיכא דמעוך וכתות חשובים כליתנייהו וכמ"ש בגמרא אליבא דרי"ו והוא בכלל אין לו ביצים שכתב הטור. אבל בעודן בכיסן ודאי מיקרי איתנייהו אפילו לר"י אלא שסובר שזה מיקרי מום שבגלוי אבל אין לכלול זה בכלל אין לו ביצים שכתב הטור. וא"כ נראה דהטור פוסק כרי"ו או מטעמא דמכריע או מטעמא דהלכה כרי"ו נגד ר"י. ובסמ"ג במצות ל"ת סימן ש"ז הביא להדיא דיש חולקין ואומרים דאם נשארו בכיס לא הוי מום. והיינו דפוסקין כרי"ו:

עכ"פ אף דהחכם לא כיוון בזו הראי' שהעיר וכמו שהשיג מעלתו. אבל הרי הוא פלוגתת הפוסקים אי הלכה כר"י או כרי"ו. ונראה שגם דעת הטור כן וכמ"ש. ואפשר דהטור פוסק כראב"י אפילו בברייתא ואפילו נגד רבים. עי' בדבר אמת בקונטרס מקואות בזה. וא"כ אין להתיר במום כזה לחוד:

האומנם לפי זה עכ"פ לענין להטיל בו מום גמור י"ל דהוא מותר דהרי להרמב"ם כבר הוא בכור בעל מום וא"כ מותר להטיל בו מום אחר לדידן דפסקינן כרבנן. ואף להיש חולקין דסברי דזה לא הוי מום הרי לדעת רש"י ותוס' ורא"ש בכור בזמן הזה אינו אסור להטיל בו מום רק מדרבנן. א"כ איכא כאן לענין להטיל בו מום אחר ס"ס בדאורייתא וספק בדרבנן:

אך זה אינו דהרמב"ם פ"א מאיסורי מזבח כתב דהמטיל מום בבעל מום אינו לוקה. ואפילו אם נאמר כדקדוק הל"מ דפוסק כרבנן דאפילו ל"ת אין בו. מ"מ מוכח דעל כל פנים אסור מדרבנן. וכן כתבו התוספות בשמעתין דהמטיל מום בבעל מום אסור מדרבנן. ולא התירו כאן הקזה רק משום פסידא. אך ברא"ש משמע דרק לענין מום עובר הוי האיסור מדרבנן. וכן הוא הלשון בש"ע דגבי מום עובר אסור מדרבנן ומשמע דבמום קבוע אין בזה איסור גם מדרבנן. והא דבע"ז אסרו מדרבנן להטיל מום בקדשים בזמן הזה אפשר דזה דמיא למום עובר משום דמהרה יבנה בית המקדש ויהיו ראוים. מ"מ מדברי התוספות נראה דגם בבעל מום קבוע אסור מדרבנן להטיל בו מום וכמו דאמרו שם בקדשים. ועי' במהרי"ט אלגזי שהאריך דגם לדעת התוס' ורא"ש דסברי דקדשים בזמן הזה אסור רק מדרבנן להטיל בו מום. אבל בבכור גם הם מודים דאסור מן התורה גם בזמן הזה. א"כ איכא ס"ס להחמיר ג"כ. שמא זה אינו מום ואסור מן התורה להטיל בו מום. ואת"ל דהוי בעל מום שמא מ"מ אסור מדרבנן להטיל מום גם בבעל מום קבוע כדעת הרמב"ם ותוס'. אך לענין אמירה לעכו"ם שיטיל בו מום דנראה מהרא"ש פ' הפועלים דהוי רק שבות ואינו אסור אלא מדרבנן בקדשים. א"כ י"ל דהוי כאן ספק מדרבנן דהרי הרמב"ם סובר דהוי מום גמור. ואי משום דהוי מטיל מום בבעל מום. הרי זה עצמו אינו אסור רק מדרבנן. וא"כ אמירה לעכו"ם הוי שבות דשבות. אך בתשובתי הקשיתי בדברי הרא"ש דלרבנן דסברי דלא יהי' בו בא לרבות גרמא. ואיכא בגרמא איסור מה"ת. א"כ גם אמירה לעכו"ם הוי גרמא. ועי' ברש"י בקידושין לענין שליח לד"ע דהמשלח נידון משום דהוי גורם ועי' בחו"י סימן ל"ג. עכ"פ נראה ודאי דאמירה לעכו"ם להטיל בו מום לא עדיף ממניח דבילה על אזנו א"כ איכא בזה איסור מה"ת. וכתבתי שם בתשו' ליישב קצת דברי הרא"ש [יע"ש בתשו' ב' מבכור]. איך שיהיה לענין איסור אמירה לעכו"ם ע"כ או שנאמר דגם דבכור בזמה"ז אינו אלא מדרבנן. חכמים גזרו בזה"ז מה שאסור מה"ת דהיינו גם אמירה לעכו"ם. או שנאמר דמשום דקדשים חמורי גם שבות דשבות אסור. אך בזה י"ל דמשום דקדשים חמורי לא שייך רק בתמימים אבל בבעל מום אף שחכמים גזרו מ"מ לא מיקרי קדשים. ובזה אפשר דמותר בשבות דשבות:

אמנם אמירה לעכו"ם שיאמר לעכו"ם אחר להטיל בו מום. למ"ש בתשובת חו"י סי' מ"ו להסתפק דבכה"ג אפשר דמותר במלאכה דאסור מה"ת. ומכ"ש בא"ד די"ל דלא גזרו בכה"ג. ואפילו לדעת הר"ג שם בסימן מ"ט דסובר דאסור. י"ל דהוא רק לענין שבת דהאיסור רק משום דיבור של חול ובזה אין נ"מ בין עכו"ם א' או ב' ודו"ק. וא"כ לדעת הרמב"ם בנ"ד דהוי בעל מום. וא"כ להטיל בו עוד מום אינו אלא איסור דרבנן. וגם לדעת הסוברים דלא הוי מום הרי כמה פוסקים סוברים דגם בכור בזה"ז אינו אלא איסור דרבנן להטיל בו מום כדמוכח מדברי הראב"ד שהביא הרא"ש שם. ואפילו אם נאמר דהוי איסור מה"ת וגם אמירה לעכו"ם הוי גרמא דאסור מה"ת מ"מ כיון דהתה"ד מוכח דסובר דאין שליחות גם מעכו"ם לעכו"ם וכמו שכתב הב"ש סימן ה' ס"ק י"ט. וכל שאינו מטעם שליחות אינו רק מטעם גורם וכדמשמע מרש"י קידושין. וא"כ בכה"ג הוי רק גורם דגורם. דבזה י"ל דלכ"ע אין כאן איסור מה"ת. ושוב נוכל לסמוך על משמעות הרא"ש וש"ע דרק במום עובר אסור מדרבנן. אבל במום קבוע מותר גם מדרבנן. להטיל בו עוד מום. ועל ספקו של החו"י דבכה"ג במידי דרבנן ודאי לא גזרו. וכאן י"ל דלא הוי רק מידי דרבנן אפילו אי לא הוי מום. ויותר טוב שיהי' אמירה לעכו"ם שיאמר לעכו"ם קטן להטיל בו מום וכמ"ש הנוב"ת סימן קצ"ב דבזה גם לדעת המ"ב דיש שליחות מעכו"ם לעכו"ם. לקטן אין שליחות. וכ"ז איני כותב להלכה כלל. סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה