אור ברסלב
עמק שאלה חלק יו"ד › סימן פג

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

חלק יו"ד · סימן פג

סימן פב

ע"ד שאלתו בכהן שהי' לו בכור ובא עכו"ם וסרסו בקשירת חוט על הבצים כאשר עושים הסירוס בזה"ז. ועתה נסתפק כת"ר אם נחשוד בזה להכהן שבציווי שלו נעשה זה. כיון דאיכא כאן לאו נוסף דבארצכם לא תעשו יש לומר דע"ז לא נחשדו כהנים:

הנה בסי' קי"ט מבואר דהחשוד בדבר החמור חשוד לקל ממנו. ולפ"ז יש לעיין כאן איזה חמור:

והנה בב"מ (דף צ') מיבעי' להו אם אמרינן גם בלאו איסור אמירה לנכרי. ופשוט לי' מאבוה דשמואל. ודחי דסברי כר"ח דעכו"ם נצטוו על הסירוס. ופליגי הפוסקים בזה. להראב"ד לא נפשטה האיבעי' ולקולא משום דהלכה כר"ח, ולפ"ז לאמר לעכו"ם לסרס איכא לאו דל"ע. ולהרא"ש וש"פ נפשטה האיבעי' לחומרא משום דאין הלכה כר"ח. וא"כ אין כאן רק איסור דרבנן לאמר לעכו"ם לסרס. ולפ"ז י"ל דדבר זה תלוי במה שנסתפק במהרי"ט אלגזי על הל' בכורות להרמב"ן בפ"ה אם הא דנחשדו כהנים להטיל מום בבכור הוא דוקא בזה"ז משום פסידא וטרחא אבל בזמן הבית דליכא פסידא רבה משום דהא יכול להקריבו לא נחשדו בזה. או שנאמר שנחשדו גם בזה"ב. ואם נאמר דנחשדו גם בזה"ב ואז לכ"ע איכא לאו בהטלת מום ולוקין עליו. וא"כ כיון דמיקרי כהנים חשודים לדבר חמור כ"ש שחשודים בדבר זה לקל ממנו היינו לצוות לעכו"ם לסרס דלהרא"ש וש"פ אין בזה רק איסור דרבנן. אבל אם נאמר דלא נחשדו כהנים בבכור אלא בזה"ז. הנה לדעת רש"י ותוס' פ"ק דע"ז (ד' י"ג) דבזה"ז אין איסור להטיל מום בקדשים רק מדרבנן. ועי' תוס' בכורות (ד' ל"ג) ד"ה בעל מום דלמדו משם לענין בכור בזה"ז. וכך הוא דעת הראב"ד הובא ברא"ש. וכיון דאין כאן רק איסור דרבנן י"ל דלא נחשדו לאיסור אחר מדרבנן כיון דשניהם שוין שאין איסורם אלא מדרבנן וכ"ש לשיטת הראב"ד דגבי סירוס איכא לאו מה"ת דל"ע. וכהנים לא נחשדו אלא לעבור על איסור דרבנן בהטלת מום בבכור בזה"ז. אמנם דעת הרמב"ם בפ"א מא"מ הל"ו דמטיל מום בקדשים בזה"ז עובר בלאו מה"ת אלא שאין לוקין עליו וכן נראה דעת הריטב"א בע"ז שם שכתב לפרש בשם הרמב"ן הסוגי' שם דמיירי בקדשי בה"ב. ומשום דמקדש תמומים לבה"ב נתפסים מדרבנן למזבח. ואיכא בהו בזה"ב איסור בהטלת מום מדרבנן. ובזה"ז אינו אלא נראה כמטיל מום בקדשים. אבל באותן דקדשי קה"ג על כרחך כהרמב"ם דגם בזה"ז איכא לאו. וכן משמע מלשון הש"ע סי' שי"ג סעי' ה' דכתב דמטיל מום בבע"מ מה"ת מותר וחכמים אסרוהו. ובסעי' א' כתב סתם אסור להטיל מום וכו' ולא ביאר כמו כאן דאינו אלא מדרבנן. וודאי הש"ע קאי על זה"ז משמע דזה אסור תמיד מה"ת משום קרא כל מום וגו' כמ"ש הש"ך. ולפ"ז כיון דנחשדו כהנים להרמב"ם להטיל מום בעצמו שזה אסור מה"ת אם כן ודאי חשודי לקל ממנו באותו דבר דהיינו לצוות לעכו"ם לסרס לשיטת הרמב"ם דאין הלכה כר"ח ואין בזה רק איסור דרבנן:

ובזכרוני כמדומה שבתשו' שער אפרים (שהי' לפני זה ערך ט"ו שנה) ראיתי ארוכות הרבה בענין הטלת מום בבכור בזה"ז אי הוי מה"ת. ועי' בס' ישועות יעקב מהגאון מלבוב מה שהאריך בזה וצ"ע שם בדבריו מה שתלה זה בפלוגתא אי מקריבין אע"פ שאין בית. דק' הא מ"מ בעינן מזבח בנוי. ומה שכתב עוד שם לחקור דבכורות ח"ל דלכ"ע אפי' העלו אותן אין מקריבין לכ"ע הוי כמטיל מום בבע"מ. אין זה שייך לנ"ד דהא אף אם נאמר כן מ"מ הרי הכהנים חשודי להטיל מום בבכור גם בא"י א"כ מיקרו חשודים בזה גם לדבר חמור:

והנה ז"ל הרא"ש בפ' הפועלים שם כתב הראב"ד דהך בעי' דחסומה לא איפשטה ואזלינן לקולא ואע"ג דמסקינן מטיל מום בקדשים דעל ידי עכו"ם נמי אסור ואפי' בזה"ז דאין אסור אלא מדרבנן כדאיתא בבכורות (ד' ל"ה) התם משום חומרא דקדשים הוא ולא גמירי מינה. ונראה דאיפשטה וכו'. והנה נראה דאפי' למסקנת הרא"ש דבכ"מ אסור אמירה לעכו"ם באיסור תורה. מ"מ צריך הוא לחילוק של הראב"ד מהא דבכורות דאסור אמירה לעכו"ם אפי' בזה"ז שאין כאן איסור הטלת מום אלא מדרבנן. וא"כ אמירה לעכו"ם בזה"ז אינו אלא שבות דשבות. וע"כ דהוא משום דקדשים חמירו. וא"כ כיון דאיכא טעם דקדשים חמירו. וא"כ אפי' להסוברים דאיסור הטלת מום בזה"ז אינו אלא מדרבנן ומצד העונש אינו חמור מאיסור אמירה לעכו"ם לסרס כיון דקדשים חמירו ואעפ"כ חשודים על הטלת מום בעצמם. א"כ י"ל דלכ"ע חשודי גם בזה. וכמבואר בסי' קי"ט דאפי' החמור אינו מצד העונש אלא מצד שהוא חמור בעיני בני אדם חשוד על דבר הקל ממנו בעיני בנ"א. ועי' בש"ך שם ס"ק י"ב:

אמנם בעיקר קושי' הרא"ש מהא דע"י עכו"ם אסור להטיל מום בקדשים לא זכיתי להבין דברי קדשו. דהא ודאי בזה"ב איסור אמירה לעכו"ם הוי ד"ת כיון דלחכמים בא הקרא דכל מום לא יהי' בו. לרבות הגרמא כמו בנותן דבילה על אוזן בכור וכמבואר בבכורות שם. א"כ אמירה לעכו"ם בפירוש שיעשה מום בבכור כ"ש דזה הוי גרמא ואסור מה"ת. ועיין בקידושין (ד' מ"ד) דרש"י כתב שם לענין דינא רבה ודינא זוטא דאפי' אם לא נחשב שליח כאלו עשה המעשה בעצמו. מ"מ נידון משום גורם. הרי מבואר דאמירה מיקרי גורם. ועי' בתשו' חו"י סימן ל"ו. וכיון דקרא בא לרבות לאסור גורם. בכלל זה נתרבה גם אמירה לעכו"ם. וא"כ גם בזה"ז שאין כאן רק איסור דרבנן מ"מ הא חז"ל גזרו בזה"ז כל מה שאסור מה"ת בזה"ב וממילא בכלל זה אמירה לעכו"ם, וא"כ מאי קשי' מזה לשארי מקומות שלא נאסר מה"ת אמירה לעכו"ם. דשפיר י"ל דגם חז"ל לא גזרו באיסור לאו אמירה לעכו"ם שמותר מה"ת. ולענין מה צריך לטעמי' דקדשים חמירו ולא גמרינן מינה:

ואפשר לומר דהקושי' הוא אליבא דר"מ דסובר דהקרא בא לענין הטלת מום בבע"מ. אבל לענין הגרמא י"ל דבאמת ליכא איסור מה"ת וה"ה אמירה לעכו"ם אין איסור מה"ת. וא"כ ע"כ הא דאסרו בהטלת מום ע"י עכו"ם אינו רק משום גזרת חז"ל וגדר באיסור לאו דהטלת מום. וא"כ ע"כ לחלק דקדשים חמירו:

ואפשר דקושית הראב"ד הוא מהא דקסדור שהטיל מום בבכורות אחר שראה שהתירו ע"י מום ואסרו משום דמתכוין להתיר אף שלא הי' בציווי הישראל ואין כאן גורם מישראל כלל. וזה ודאי ליכא איסור מה"ת אפי' בזה"ב אעפ"כ אסרו אף בזה"ז דאינו אלא מדרבנן. ולכך תי' דקדשים חמירו. ועי' בש"ך סי' שי"ג ס"ק ו' מה שהביא בשם א"ז. וצ"ע הא בשביל הסירוס עצמו עכ"פ אסור לישראל זה כיון דעשה לטובת הישראל וכדפסק הרמ"א באה"ע סי' ה' סעי' י"ד. וי"ל דבאמת בב"מ שם הובא בהג"א בשם א"ז דכל שלא צוה בפירוש אע"פ שעשה לטובת הישראל לא אכפת לן ודוקא במקום שיש לחוש להערמה ע"ש. והרמ"א פסק כדעת הרא"ש שם דגבי סירוס כל שעושה לטובת הישראל אע"פ שעושה מעצמו דינו כמו שהישראל ציוהו:

והשתא נחזור לנ"ד דהא י"ל דלענין בכור אם סרסו עכו"ם אפי' לא נתכוין להתיר שאינו יודע שיהי' מותר ע"י מום מ"מ כיון שעושה הסירוס בשביל טובת הישראל והוי כמו שציוהו. גם לענין מום בכור הוא כמו שציוהו לעשות בו מום דבזה אסור אע"פ שאין העכו"ם יודע שיהי' מותר במום וכמ"ש בט"ז ס"ק ד' ודוקא בשאר מומין דאין שייך בשביל טובת הישראל אם לא זה שיהי' מותר לאכלו. וא"כ ע"כ לומר בזה מתכוין להתיר. אבל לענין סירוס דשייך טובת ישראל בהסירוס עצמו אם העכו"ם עושה בשביל טובת ישראל בזה לחוד אסור אע"פ שאין מתכוין להתיר דהוי כמו שציוהו. מיהו י"ל כיון דאין כאן רק קנסא דרבנן אפשר דלא קנסו רק בכיוון להתיר דוקא (ומדברי הא"ז שהביא הש"ך נסתרים דברי הט"ז ס"ק ב') אך מלבד זאת הנה אפי' גבי ישראל הרי מבואר מהא דב"מ שם דחיישינן בסירוס להערמה. ועי' בב"ש סי' ה' דלישראל שסירס העכו"ם בשבילו אסור לאכלו. וא"כ בנ"ד אפי' אם נחליט דכאן לא מיקרי מתכוין עכו"ם לטובת הישראל משום שתבע ממון בעד מלאכתו ולהנאתו נתכוין. מ"מ כיון דחיישינן באיסור סירוס להערמה שעבר הישראל על איסור אמירה לעכו"ם. כ"ש לענין כהן גבי בכור דחשודי לאיסור חמור לדעת כמה פוסקים להטיל בו מום בעצמם ודאי דחשוד גם בזה שאולי צוה לעכו"ם לסרס. ואי משום לאו דסירוס הרי אנו רואים דחיישינן להערמה בלאו זה. שאולי עשה העכו"ם זה עפ"י דעתו של הישראל. וא"כ ה"נ איכא חששה זו לכן אין להתיר כאן עפ"י זה. סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה