אור ברסלב
עמק שאלה חלק יו"ד › סימן פב

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

חלק יו"ד · סימן פב

סימן פא

דברי כת"ר בפלפול בשאלתו מי שקנה בהמה שיש לומר עליה שהיא בת ג' או ד' עגלי' ומכר משום ס' בכור הבהמה לעכו"ם בכסף ומשיכה. ואח"כ חזר ומכרה לישראל והב' לא חזר ומכרה לעכו"ם. ונולד עגל. אם יש על זה דין ספק בכור. והאריך כ"ת בזה. ומתחלה החליט דלא מכר הא' לישראל הב' רק הזכות שיש לו מן העכו"ם שאם ירצה למוכרה לא ימכרנה רק לו. ואם לא כיוון זה אין מכירתו לישראל מכירה. ואח"כ העיר בזה מדברי מרן אאזמו"ר בש"ע הלכות פסח סימן ת"מ דפקדון עכו"ם יכול למכור לכתחלה ומכירתו מכירה ושוב דחה זה מדברי הא"מ סימן כ"ח ס"ק ג' שחולק על מהרי"ו שם ועשה בכאן ס"ס:

ולדעתי הדברים צ"ע הרבה. ולכאורה פי' כ"ת בדברי מרן שם יהיו נפלאים. דמה דמיון פקדון לעושק לדעת הרא"ש דהשאילו ביתו לשמירת ממונו וביתו דמפקיד קרינן ביה וכן הוא סתמא דגמרא דפקדון ברשותא דמרי' הוא. וכמ"ש שם דמשום זה אין מועיל ביטל ע"ש. א"כ כשתקפה לעצמו הוא גזלה ממש שאסור מה"ת וכמו שתוקף אותה מביתו ורשותו דעכו"ם שזה מיקרי גזלה ממש שאסור מה"ת וכמ"ש הרמב"ם. דמידו שבקרא הוא גם רשותו בכלל. ואין דמיון לעושק מהלואה או משכירות. שבזה נתן העכו"ם מרצונו שיהי' בידו ורשותו דישראל וכמ"ש הרמב"ם. אבל כאן פקדון אף שהוא בבית ישראל. אבל בידו ורשותו דעכו"ם הוא. והמוציא מרשותו הוא גזל ממש ולא שייך בזה טעמא דבהיתרא אתי לידי'. דהא לא אתי לידי' רק בתורת פקדון. אבל לא שיהיה שלו. ואכתי הוא ברשותא דמארי' והמוציא מרשות הוא גזל ממש. ובהא דסי' כ"ח סעי' א' ברמ"א שפיר דימה הב"ש להא דעושק. דהלוקח מהגזלן ודאי מיקרי בהיתרא אתי לידיה אבל כאן גבי פקדון הרי הוא עושה איסור גזל בעת שרוצה לזכות ולהוציא מרשות עכו"ם. שזה כמו שרוצה לגזול מבית עכו"ם:

והנה הא דתשובת מהרי"ו סי' קל"ח המובא ברמ"א שם סעיף י"ב דבמכירת המשכון רצה השואל לאסור מצד גזל דדבריהם. דלכאורה קשה הא מבואר ביורה דעה סימן קס"ט סעיף י"ח דלכתחלה מותר למכור משכון של עכו"ם לישראל אחר ולדעת ר"ת צריך לפרש לשון מכר ורמ"א סובר דגם בסתמא כונתו על מכר. וכשחוזר ופודה הוה כחוזר הישראל הב' ומוכרו לו על כל פנים לכתחלה מותר למכור. ואיך שייך בזה איסור גזל אך שם ביורה דעה מיירי כשמודיע לו שהוא משכון עכו"ם ומוכרו בתורת משכון. אבל במהרי"ו מיירי שמכר המשכון לישראל הב' בתורת שלו לגמרי שלא יצטרך להחזיר אותו לעכו"ם כדמוכח שם במהרי"ו וזה באמת אינו שלו ואין לו עליו רק שיעבוד. לזה חשב השואל בזה דין גזל. אבל לזה יש לומר כיון שמותר למכור המשכון בתורת שיעבוד לישראל אחר ורק מה שמכרו שלא יחזיר לעכו"ם. בזה שפיר אין כאן רק הפקעת הלואתו דהרי בעצם המכירה של המשכון הי' לו היתר גמור למכור אם היה מודיע לו שהוא משכון ואין כאן רק מה שלא התנה שאם ירצה העכו"ם לפדותו יחזיר הקונה המשכון בעד החוב ואין זה דמיון רק להפקעת הלואה או לעושק משכירות אבל מה דמיון הוא לפקדון שאין לו רשות להשתמש בו ולמוכרו וכשמוכרו ומוציאו מרשותו הוי זה גזל גמור בעת שמוציאו מרשותו:

אבל לדעתי נראה דלא הוצרך מרן להביא ראיה על היתר מכירת הפקדון בחמץ. דהא אם לא ימכור יהי' הישראל מחויב לבערו מן העולם ולהפסידו מן העכו"ם גוף החמץ. אם כן מה חילוק בין שמפסידו מן העכו"ם המפקיד על ידי מכירה או על ידי ביעור. וכל מה שהביא מרן ראיה הוא דהמכירה קיימת ומועלת לענין חמץ. דלכאורה כיון דהגזילה קיימת בעינא. ובמקום דליכא תקנת השוק חוזרת לנגזל בלא דמים. וכיון שכן המכירה אינה כלום דעל דעתא דהכי ודאי לא קנה העכו"ם. ועל זה הביא ראיה מרמ"א סעי' א' ומסעי' י"ב דהמכירה קיימת דכיון דבהיתר אתי ליד הנכרי אין עליו חיוב להחזיר מן התורה. וכמו שכתב הב"ש:

ומעתה הנה גם לפי דעת הרמב"ם דהפקעת הלואתו אסור מן התורה אבל על כל פנים על זה הדין שאין על הקונה גזילת עכו"ם חיוב להחזיר גוף החפץ. י"ל דגם הרמב"ם מודה. דל"ד להפקעה ולעושק. דשם להרמב"ם עושה הישראל איסור מן התורה גם בכי האי גוונא. אבל כאן הקונה מן הגזלן ומכל שכן היכא דלא ידע שהוא גזל פש פשיטא דלא עשה שום איסור מן התורה. ובכי האי גוונא יש לומר דגם הרמב"ם מודה דכל שבהיתר אתי לידיה אין צריך להחזיר כמו למאן דאמר הפקעת הלואה שרי ומאין לן דהרמב"ם יסבור דגם על הקונה מוטל מצות השבה. ועוד דאפשר דמצוה זו להשיב כעין שגזל אפשר דלא נאמר רק לגבי ישראל, ולגבי עכו"ם יכול לקיים גם בהשבת דמים וזה מוטל רק על הגוזל ובלאו הכי כמדומה אשר דעת הגאון בעל עצמות יוסף אשר מצות השבה לא נאמר רק לענין ישראל לתיקוני' ללאו. אבל בעכו"ם אין מועיל מצות השבה לתיקוני' ללאו. וממילא אין מוטל מצות והשיב:

איך שיהיה הנה דין זה יש לומר דגם להיש"ש לדעת הרמב"ם דגם הפקעת הלואה אסור מה"ת. אבל המכירה יש לומר דגם הרמב"ם מודה דהוי מכירה גמורה. ואם כן דברי הא"מ במה שהשיג על מהרי"ו תמוהים הם בעניות דעתי. ומכ"ש מה שהשיג מהא דכתב המ"א לדעת הרא"מ דאף דגזל עכו"ם מותר מן התורה מכל מקום מיקרי אינו שלו ואם כן גם כשמכרו אינו של הקונה. ומותר לתפוס הדבר מהקונה עיין שם בזה לפלא גדול בעיני דהא ביאוש ושינוי רשות לכולא עלמא קני מן התורה. ואם כן כיון שמן התורה אין מחויב הגוזל להחזיר לעכו"ם מי גרע זה מיאוש שאומר וי לחסרון כיס. דהא כאן הוי חסרון כיס מן התורה לעכו"ם. ואם נאמר דיאוש קונה מדין הפקר הלא גם כאן הפקירה התורה ממונו ופשיטא דהקונה אחר כך מהגזלן קני מן התורה. ולא חידש הספר יראים אלא דמה שהתירה התורה גזל עכו"ם היינו שאין מחויב להחזירו. ואין עובר עליו בלאו ודמי ליאוש שאין קונה בזה להיות מיקרי שלו אבל לענין הקונה ממנו ודאי דמי' זה ליאוש ושינוי רשות דלכולא עלמא קונה וזה נראה פשוט:

באופן שדברי הא"מ פליאה נשגבה לי לא אוכל לה. וגם לענין שמקדש בגזל עצמו ל"ק מה שהקשה מה נותן לה כיון דהוי אינו שלו. דאם נאמר דאין צריכה להחזיר. הוי כמו מקדש אחר יאוש דהוי שינוי רשות בידה ודו"ק ועי' בסמ"ע סי' שס"ח. ומעתה יהי' יוצא לנו הדין דבכה"ג המכירה קיימת. ואף שזה עשה גזל ממש במה שמכר הפרה מ"מ המכירה קיימת. וכמ"ש בקו"א של מרן. ואף לדעת הרמב"ם ז"ל כן. וגם בדיניהם נודע כיון שלא קנה העכו"ם מן הישראל רק באדרון. המכירה של השני קיימת. וא"צ לשלם להעכו"ם רק כפל כפי האדרון שנתן העכו"ם. ומטעם זה י"ל דאין הישראל עובר בגזל כיון דאפשר לזכותו בדיניהם. ונפל גם מה שכתב כבידו מרמ"א סי' שס"א. ועי' בש"ך שם. והסברא שכתב כבודו דלא מכר הישראל אלא הזכות שיש לו מן העכו"ם. והביא כן בשם ספר בית שלמה. אין הספר אתי. גם ס' שדי חמד מערכת חמץ אינו אתי. אך לפי הסברא נלע"ד דברי הש"ח במסקנתו לעיקר:

ובמ"ש ק' לי בדברי הב"ש בסי' כ"ח סעי' י"ב שכתב שמשכן של כותי גרע מגזל כותי בהודיע לה שהוא משכון. והא כיון שמותר ומועיל בזה מכר. למה לא תתקדש בזה וצ"ע כי כתבתי בראשית השקפה מחמת הטרדא:

ואגב אעורר לכ"ת דלא זכיתי להבין בד' מרן בקו"א שם בטעם הא' דכתב דגבי לא תחמוד רעיך כתוב. דמה שייך לאו זה לכאן דאינו חומד הדבר כלל. ורק שעושה להציל עצמו מאיסור בממון חברו ע"מ לשלם (ואפשר דא"צ לשלם) וזה דמי' להא דכסא דכספא שאפקדי גבי' אם באו בשביל זה הכסף ומה לי עונש הגוף או עונש הנפש וצ"ע. וא"ל משום דביעור ומכירה הוא קודם זמן האיסור. דהא הזמן ממילא בא וידוע זה דיבוא:

ומה שתמה כ"ת בד' מרן סי' תרכ"ו הוא פליאה נשגבה. ואיך שנדחוק לתרץ אין דרך רבינו שלא להזכיר דבר המבואר בטוש"ע. אבל ישוב דעת רבינו נ' דסובר כדעת אחיו של מהרש"א דלרש"י באילן הוי הפסול רק משום מחובר. ולא משום ב' סככים. ולזה כל שהסוכה צממ"ח לא אכפת לן. אף שהאילן ג"כ צממ"ח. אבל הטור וש"ע סברי דגם באילן הוי הפסול משום שני סככים ולהכי אם האילן צילתו מרובה מחמתו אין מועיל מה שגם הסוכה צילתה מרובה מחמתה ודו"ק. סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה