עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד · סימן פא
שאלה. אשה שהפילה וא"י אם הי' ולד מרוקם ואח"כ ילדה זכר אם חייבין לפדותו:
תשובה. דין זה הביא הרמ"א סי' ש"ה סעיף כ"ג בשם תשובת מהרי"ק שורש קמ"ז דחייבין לפדותו. וכתב המהרי"ק שם הטעם משום דאוקמינן האשה בחזקת שלא נפטר רחמה ואוקמינן הולד בחזקת שלא נתרקמו אבריו. ובתשובת ח"צ סי' ק"ד הק' על המהרי"ק מהא דנדה (ד' כ"ט) דאמר ריב"ל עברה בנהר והפילה מביאה קרבן ונאכל הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן. ובנו"ב ת' סי' קפ"ז השיג על הח"צ דהא התם בגמרא אוקמינן הא דריב"ל דוקא בהוחזקה עוברה. והוחזקה עוברה היינו ג' חדשים דהוכר העובר. ובזה אין לספק כלל שמא ילדה רוח או שמא לא נתרקמו אבריו דאחר זמן זה ודאי נתרקמו אבריו. ולא בא ריב"ל לומר רוב זה אלא להוציא מספק שמא ילדה בצורת חיה ועוף דאינה טמאה לידה בזה ע"ז אמר רוב נשים ולד מעליא ילדן. ורש"י שפי' הספק בריב"ל שמא הפילה רוח הוא רק לס"ד. אבל למסקנא דמיירי בהוחזקה עוברה אין לספק כלל בזה. וא"כ נכונים דברי מהרי"ק. שבשאלתו מיירי שילדה לח' שבועות. דקודם ג' חדשים לא מיקרי הוחזקה עוברה. ע"כ תוכן דברי הנו"ב. והנה מה שדחק עצמו בדברי רש"י דלמסקנא דמיירי בהוכר עוברה אין לספק כלל לשמא ילדה רוח. משמע משום דאין זה במציאות כלל דיוכר העובר ותלד רוח קשה ע"ז מהא דנדה (דף ח' ע"ב) דאמרו שם הרי שהיתה בחזקת מעוברת וראתה דם ואח"כ הפילה רוח או כל דבר שאינו של קיימא וכו'. הרי גם בהוחזקה למעוברת אפשר זה שיהי' רוח או אינו של קיימא. והתם ודאי מיירי בעברו ג' חדשים שאז דיה שעתה. וא"כ ודאי דברי רש"י שפי' בדברי ריב"ל הספק שמא הפילה רוח הוא גם למסקנא וע"ז בא הרוב לשלול שלא ניחוש לרוח או לשאינו בן קיימא:
גם מה שכתב הנו"ב דאחר מ' עד ג' חדשים אינו אלא ספק ולד ויוכל להיות שלא נתרקמו אבריו עדיין קשה מהא דאמרו בברכות דאחר מ' אין מועיל תפלה שיהי' זכר. וע"כ דכבר נתרקמו אבריו. וכן מוכח מנדה (דף ל' ע"ב) דהוצרכו רבנן להשיב לר"י אין אפוטרופוס לעריות. ולא אמרו דלמא נתאחר הריקום עד פ'. א"ו לרבנן אחר מ' ודאי נתרקמו האברים. גם חכתי לא הועיל לקושי' הח"צ שמבואר שם עוד דהא בגמרא אוקמינן המשנה אינו ידוע אם הי' ולד בלא הוחזקה עוברה והוי ספק. וכל ספק פטור מפדיון. ואם נאמר דחזקה שלא נתרקמו אבריו א"כ אמאי מספקינן בהמשנה לענין טומאת לידה הא איכא חזקה שאינה טמאה לידה משום דודאי לא נתרקמו אבריו:
ובתשו' שיבת ציון סימן מ"ו האריך ג"כ בזה ומביא שם שאחד השיב על דבריו דחזקה שלא נתרקמו אבריו הוי חזקה העשוי' להשתנות אחר מ' יום כמו חזקת נערות ביומא דמישלם שית. והמחבר שם דחה דבריו ומחלק דהתם דוקא משום דכבר נשתנה החזקה ואזלינן בתר השתא. אבל כל שלא נשתנה החזקה בודאי אין לנו לומר שנשתנית מכמות שהי'. במחכ"ת אישתמיט לי' דברי הר"ן בתשובה סי' ס"ו שהוכיח מסוגיא דקידושין דחזקה העשויה להשתנות אף שלא ידעינן שנשתנה אין מבטלת חזקת ממון. וכאן הרי לאב איכא חזקת ממון ומה"ט כל ספק בבכור פטור מפדיון וכמו שכתב החכם צבי:
והנה לכאורה הא דאמרו בגמרא דדוקא בהוחזקה עוברה הוא משום דבלא זה איכא ב' מיעוטי מיעוט שאין מתעברות. וזו לא הפילה רק רוח ואין זה עיבור כלל. וכמו דמוכח מנדה (דף ח') דהוצרכו ללמוד דהריון רוח שמי' הריון ומיעוט שלא נתרקמו אבריו ולא הוי ולד מעלי'. ותרי מיעוטי הוי פלגא. וכמו שכתב הרשב"א ביבמות. והגם דביבמות לא חשבינן מיעוט שאין מתעברות היינו דשם הוי רוב גמור ונגד רוב זה נחשב למיעוטא דמיעוטא. אבל כאן איתרע רובא דרוב נשים מתעברות ויולדות ולד מעליא דכיון שהפילה איתרע לה רובא ואם כן יש לחשוב גם אם היא מהמיעוט שאין מתעברות. ולכך בעינן שהוחזקה עוברה ואז יצאה מהמיעוט שאין מתעברות ונגד מיעוט שלא נתרקמו אבריו אמרינן רוב נשים יולדות ולד מעליא:
אך ז"א דהא מנדה (דף ח') מבואר דגם אחר שהוחזקה מעוברת יכול להיות דאין זה רק רוח וא"כ אכתי נחשוב לתרי מיעוטי שמא היא מהמיעוט שאין מתעברות ואין זה אלא רוח בבטנה:
אולם מ"מ אפשר לומר דכיון שהוחזקה עיברה אותן שמפילות רוח ואין זה עיבור לא חשוב רק מיעוטא דמיעוטא. ושוב לא נוכל לצרף זה לתרי מיעוטי שיהי' נחשב לפלגא. ולפי"ז י"ל דדוקא שם בעינן שהוחזקה עוברה להוציא מהמיעוט שאין מתעברות. אבל בנידון דמהרי"ק דודאי ילדה נפל. אלא שהספק אם נתרקמו אבריו י"ל דבזה ודאי אמרינן רוב נשים ולד מעליא ילדן:
והנה ביבמות פ' החולץ פליגי ר"י ור"ל בהחולץ ליבמתו והפילה דר"י סובר אגלאי מלתא למפרע ור"ל סובר לא אגלאי מ"ל. ומפרש הריטב"א דר"י סובר דכל שהפילה מוכח דמתחלת העיבור לא הי' ראוי להיות ולד גמור ובן קיימא ור"ל סובר חיישינן שמא מתחלה הי' ראוי להיות ולד גמור ואח"כ מחמת איזה סיבה הפילה. ולפי זה הנה לכאורה כאן דברי ריב"ל אתיין רק אליביה דר"ל ולכך אמרינן בזה רוב נשים יולדות ולד מעליא ומתחלה הי' ראוי להיות ולד גמור ומה שהפילה הוא מחמת איזה סיבה. אבל לר"י לא יתכן דינו של ריב"ל דהא כיון שהפילה ועל כרחך שמתחלה לא הי' ראוי להיות ולד גמור. א"כ איך נאמר בזה רוב נשים יולדות ולד מעליא דהא ע"כ מתחלת העיבור אינו ולד מעליא וא"כ אפשר דלא נתרקמו אבריו כלל. אך קשה דא"כ איך מקשו בגמרא נדה (דף י"ח) על ר"י מהא דריב"ל והוצרך לתרץ שמעתתא לא אמר. הא לשיטת ר"י לא אתי שפיר דינו של ריב"ל. וע"כ צ"ל דלר"י אינו ראוי להיות בן קיימא. אבל מ"מ הוא ולד מעליא ביצירת אבריו דאמו טמאה לידה וזה כונת ריב"ל. אבל לר"ל אין אנו צריכין לזה אלא שכונת ריב"ל רוב נשים ולד מעליא ילדן שהוא בן קיימא וגם זה העיבור הוא מהרוב אלא שהפילה מחמת איזה סיבה שגרם. ולפי זה יש לומר דאתי שפיר דינו של מהרי"ק דכיון דמחמת רוב שים יולדות ולד מעליא נאמר שמתחלת העיבור הי' יצירתו להיות ולד מעליא רק שהפילה מחמת איזה סיבה. א"כ אפשר דהסיבה גרמה שיצא הולד קודם שנתרקמו אבריו דאין לסיבה זמן. והא דריב"ל הוא משום דהוחזקה עוברה. וכיון דמחמת הריב אמרינן דהי' מתחלת העיבור ולד מעליא ע"כ דכבר נתרקמו אבריו אבל בלא הוחזקה עוברה כיון שהסיבה גרמה שתפיל אוקמינן על החזקה דלא נתרקמו אבריו ואין סותר לזה הרוב דאדרבה מחמת רוב זה ע"כ לומר דאיזה סיבה גרמה שתפיל ולא משום שהי' נפל מתחלת יצירה ואם כן אפשר שהסיבה גרמה לזמן שיצא הולד קודם שנתרקמו אבריו. והגם שבעובדא דמהרי"ק כבר עברו ח' שבועות ואחר מ' מסתמא כבר נתרקמו אבריו. מ"מ הא אין ראי' דנתעברה מזה הזמן דמה שפסק וסתה אין זה ראיה וכמ"ש הפוסקים ובגמרא דהוחזקה עוברה היינו שהוכר העובר וכמ"ש הנוב"ת דאז ודאי כבר עברו ג' חדשים מתחלת העיבור וכבר נתרקמו אבריו אחר מ' יום. והא דבמשנה דאוקמינן בלא הוחזקה עוברה אמרינן תשב לזכר ולנקבה ולא אוקמינן על החזקה שלא נתרקמו אבריו. י"ל דשם הוא ודאי אחר מ' כגון שנפרד בעלה ממנה. והספק הוא רק שמא ילדה רוח וכמ"ש רש"י:
והנה לכאורה י"ל בדרך פשוט דמהרי"ק סובר כמ"ש הטור בשם הרמב"ן דהלכה כר"י דנקבה אינה נגמרת אלא לפ"א יום. וכיון שכן בשאלתו שהוא ח' שבועות דעדיין לא נשלמה יצירת נקבה ולא נתרקמו אבריה שוב שפיר שייך החזקה דאוקמינן הילד בחזקת שלא נתרקמו אבריו ול"ק כלל קושיית הח"צ מהא דרוב נשים יולדות ולד מעליא דהא אמרינן בכ"מ מחצה זכריה ומחצה נקבות ולא שייך בזה רוב. ואם היא נקבה הרי כפי מה שהוא דרך רוב נשים לא נגמרה יצירתה. ושפיר אוקמינן זה הנפל בחזקת שלא נתרקמו אבריו משום שהי' נקבה. ובמשנה דאמרינן תשב לזכר ולנקבה. או מיירי לאחר פ' וככ"ע או לאחר מ' וכרבנן. אלא שלפי"ז אכתי לא יהי' דינו של מהרי"ק להלכה לדידן דפסקינן כרבנן:
אמנם באמת למ"ש לעיל י"ל בדרך פשוט מאוד דבמשנה מיירי בדוקא שנדע עכ"פ שהי' ודאי אחר מ' יום דאז ודאי אם הי' ולד נתרקמו אבריו רק הספק שמא אין זה אלא רוח וכמ"ש רש"י. אבל בעובדא דמהרי"ק דמיירי שלא פירש בעלה ממנה ויוכל להיות שזה עדיין בתוך מ' דאז ודאי לא נתרקמו אבריו ולא שייך בזה רוב. דכל ולדות קודם מ' לא נתרקמו אבריהם וכמ"ש כעין זה הח"צ. א"כ מחמת החזקה אמרינן דבאמת לא נתרקמו אבריו והוא בתוך מ':
אך עדיין קשה על המהרי"ק מתשובת הר"ן סימן ס"ו שהבאתי לעיל דכל חזקה העשויה להשתנות כמו חזקת בריא שהחולי מצוי. אף שעתה הוא בריא אין מבטלת חזקת ממון. וא"כ כאן החזקה שלא נתרקמו אבריו ודאי עשוי' להשתנות אחר מ' יום. וזה דומה ממש להא דספק בן ט' דלאוקמי אותו בחזקתו הראשונה הוי חזקה העשוי' להשתנות. וכמו שהאריך בתשובת מהרי"ט סי' מ"א ועי' בש"ש בענין זה. וכן החזקה הב' שכתב המהרי"ק חזקה שלא נפטר רחמה ג"כ עשויה להשתנות. ואיך נוציא בזה מחזקת ממון של האב:
ונראה דסברתו תלוי' לכאורה בפלוגתא דבכתובות רפ"ב דעת בעה"מ שם שהקושי' דרוב בתולות נשאות היא ג"כ אליבא דשמואל משום דאיכא ג"כ חזקת הגוף. והרמב"ן חולק דלענין אם בתולה נשאת או אלמנה לא שייך חזקת הגוף דסתם בתולה לנשואין עומדת עי' בפנ"י שם. הרי דמחמת שעשוי' להשתנות אין חשוב לחזקה אפילו לסייע להרוב להוציא מחזקת ממון. והוא כדעת הר"ן. אבל להמאור שם שפיר מיחשב זה לחזקה כ"ז דלא ידעינן שנשתנה. וע"כ דטעמא דר"י דלא אזלינן בתר השתא דהוא בריא לא משום דהחזקה עשויה להשתנות היא אלא משום דאיכא שם טענת בריא וכמ"ש הפנ"י. ועיין בתוס' פ' המדיר (דף ע"ה ע"ב) ד"ה לא תימא דכתבו ונראה לרשב"א דחזקת פנוי' לא חשיב כלל נגד חזקת הגוף. וכתב השיטה מקובצת הטעם משום דעומדת לינשא והוא כסברת הר"ן והרמב"ן. מיהו בקדושין (דף ע"ט) מתוס' שם משמע דחשובה חזקה נגד חזקת הגוף. ועי' באה"ע סי' ל"ז בב"ש ס"ק ה' ועי' במהרי"ט בחי' לכתובות. ובמרדכי פ' מי שמת כתב וז"ל י"ל שהדין עם שמעון והבאתי ראיה מכאן דכי היכי דאמר הכא אם בריא עכשיו עליו להביא ראי' ששכ"מ הי' דכי היכי דהוי עכשיו אמרינן מעיקרא נמי הכי הוי אפילו לאפוקי ממונא ה"נ בנ"ד כיון דהשתא ידע י"ל דמעיקרא נמי ידע דהלכתא כר"נ וכו' ואפילו למה דדחי תלמידא דכ"ע בחזקת ברואים וכו' עכ"ל. נראה דמתחלה אתי עלה מטעמא דאזלינן בתר השתא לחוד. ומה דדחי בגמרא דזה דוקא משום דכ"ע בחזקת ברואים הוא רק לשמואל אבל לדידן דהלכה כרב א"צ לדחוי' זו אלא משום דאזלינן בתר השתא ורב כר"נ דהלכתא כותיה. עכ"פ יהי' מוכח ג"כ דאף דחזקה דהשתא שהוא בריא מצוי להשתנות מבטלין בה חזקת ממון לר"נ איך שיהיה יש לומר דמהרי"ק סובר דחזקה העשויה להשתנות שפיר הוי חזקה גם נגד חזקה אחרת וכדעת בעה"מ או כמרדכי. אך אכתי לדידן קשה הא בסימן ר"א הובא בש"ע דברי הר"ן להלכה ואיך העתיק כאן הרמ"א דינו של מהרי"ק:
אפשר לומר דמהרי"ק אתי עלה מטעם חדא במקום תרתי. דחזקת ממון הוי חדא נגד ב' חזקות שכתב מהרי"ק וכמו שכתבו התוס' בקידושין שם דבקידשה אבי' לחוד גם שמואל מודה משום העמד אשה בחזקת פנויה והרי היא בוגרת לפנינו. והיינו משום דהוי חדא במקום תרתי. וכמו שכתבו האחרונים. וסובר מהרי"ק דאף דב' החזקות אינם טובים. חזקת פנויה עשויה להשתנות. והחזקה דהשתא דהרי היא בוגרת לפנינו לא עדיפא כ"כ. מכל מקום בצירוף שניהם כ"ע מודו ומבטלין חזקת הגוף וה"נ לענין חזקת ממון. אלא שמה שחשב כאן מהרי"ק ב' חזקות נראה דגם זה תלוי בפלוגתא למ"ש הרמב"ן והריטב"א גבי שליא בבית לחלוק על רש"י ותוס' וסברי דכיון שהשליא הי' ודאי בבית אין לחשוב עוד חזקת הבית. וה"נ כאן כיון דהאשה ודאי הפילה נפל ואם הי' בריקום אברים כבר נפטר רחמה שוב אין לחשוב עוד לאשה חזקה שלא נפטר רחמה שחזקה זו תלי' בחזקת נפל אם נתרקמו אבריו אם לא וצ"ע לענ"ד בכ"ז. ולענ"ד דעדיף לפדות בלא ברכה. סליק: