עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד · סימן עט
שאלה מי שילדה אשתו בכור ובתוך ל' ללידתו נסע מביתו ועברו ל' יום ואין לו ידיעה אם הולד חי עדיין אם יכול לסמוך אחזקת חי ולפדותו במקום שהוא. אם לא:
תשובה ראיתי דברי כת"ר אשר הביא פלוגתת הדגול מרבבה שנסתפק בזה אם נוכל לסמוך אחזקה מכח רובא ודברי החת"ס סי' רצ"ד שהשיג עליו דודאי סמכינן אחזקה זו וכמ"ש התוס' חולין דמן הדין הי' מותר לאכול בהמה בתוך ח' ימים וכן גבי יבמה רק דגזרינן אטו פיהק. ואמנם פשיטא דהוי חזקה מכח רובא. וכת"ר חולק על החת"ס מתרי טעמי. חדא דהא כתבו התוס' ביבמות ובנדה טעם אחר דהוי מיעוט המצוי ושכיח. ולכן החמירו חכמים. וא"כ גם בבכור למה לא ניחוש למיעוט דשכיח. ומכ"ש לדברי הרמב"ם דמשמע דספיקא דאורייתא הוי. וטעם הב' כיון שכתב המל"מ בפ"ג מאיסורי מזבח דזה טעמא דקרא דבעינן בפדיון בן חודש לצאת מחשש נפל וכיון דהתורה חששה הכא למיעוט למה לא ניחוש אנן. ומאלו הטעמים מפשט פשיטא לי' לכת"ר מאי דהדגול מרבבה הניח בצ"ע. ולדעת כת"ר אפי' אם פדה האב צריך לחזור ולפדותו כשיבוא לביתו. והאריך כת"ר בנועם פלפולו הזך. ולענ"ד הדבר מבואר שלא כדברי כת"ר מדברי חי' הרשב"א יבמות (ד' קי"ט) שהביא מדברי הרמב"ן דהא דיצאת מלאה חוששת ולמה לא אמרינן דלמא תפיל דכיון שעוברה א"א שמא תפיל דהוי לה כמיתה ולמיתה לא חיישינן וכתב ע"ז הרשב"א וז"ל ואכתי קשיא לי מדאקשינן בפ' המוכר פירות עלי' דרב דסובר הולכים בממון אחר הרוב ת"ש שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה וכו' ואמאי לימא הלך אחר הרוב ורוב פרות מתעברות ויולדות והא ודאי מחמת נגיחה הפילה. ואם איתא אפי' לשמואל קשי' דכיון דהוחזקה עיברה לפנינו ואין חוששין למפלת, הוי לי' כודאי דמחמת נגיחה הפילה. ומסתבר לי דלשמא תפיל חיישינן ושמא הפילה לא חיישינן. וכדאסקינן בפ' כה"ג שמא מת לא חיישינן. שמא ימות תנאי הוא. וגבי תמות לשמא מת הוא כיון שהיחזקה עוברה לפנינו ועבר עלי' זמן לידתה לא חיישינן והוי לי' כפלגא וכו'. וההוא דשור שנגח את הפרה שאני. שהרי נפל לפניך והורע חזקתו של ולד והלכך לא משוי לי' כודאי עכ"ל חי' הרשב"א ולכאורה קשי' על הרשב"א הא גבי עגל שנשחט אסרינן אפי' בדיעבד וכן גבי אשת ישראל אמרי' דחולצת אף שהוחזקה עוברה בפנינו וכבר ילדה חיישינן שמא הפילה. ואיך כתב דלשמא הפילה לא חיישינן. ואין לומר דהא דחולצת הוא אליבא דר"ש ב"ג. ובכאן המשנה היא אליבא דרבנן דלא חיישו למיעוט המצוי. ולדידהו לא חיישינן לשמא הפילה. דא"כ איך כתב הרשב"א להקשות משור שנגח את הפרה אליבא דשמואל הא בשבת אמרינן אמר שמואל הלכה כרשב"ג. וא"כ הוא ודאי חייש גם לשמא הפילה. ועוד דגם רבנן דחולקין על רשב"ג הוא משום דאזלי בתר רובא. ולשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ניחא. וע"כ לומר דהא דבלא שהה חיישינן שמא הוא נפל היינו ג"כ כיון דלשמא ימות חיישינן. ה"נ חיישינן דלשמא פיהק ומת דהוי ודאי נפל ומכ"ש לשיטת הפוסקים דסברי דגם חלה ומת הוי כמו פיהק ומת. ולכך כיון דמיעוט נפלים הוי מיעוט המצוי חיישינן שמא יהי' פיהק ומת דזה הוי כמו חששא דשמא ימות. ואף דלפי"ז החששא הוא על האשה שכבר הפילה ז"א כיון דעתה הולד לפנינו ואנו דנין על הולד אם הוא בן קיימא או נפל. בזה ודאי החששא דשמא יהי' פיהק ומת הוי כמו שמא ימות דשפיר חיישינן. ועי' בס"ט סוס"י קצ"ט דכל דבר צריכין אנו לדון בגוף הדבר שבו נולד הספק משא"כ בהא דפרה שם עיקר הספק נולד בהפרה אם הפילה וכן בהא דתמות. אבל בנ"ד דכבר עברו ל' יום וצריכים אנו לחוש לשמא כבר פיהק. בזה הרי כתב הרשב"א להדיא דלשמא מת לא חיישינן ואפי' לשמואל דאין הולכים בממון אחר הרוב. לשמא הפילה לא חיישינן כיון דהוחזקה עוברה לפנינו. וא"כ בנ"ד דכבר עברו ל' יום וצריכין אנו לומר שמא הפילה ומת כבר הולד בזה לא אמרינן אפי' לשמואל וחייב האב בפדיון:
אלא דקשה על דברי הרשב"א דהא הא דלשמא מת לא חיישינן היינו משום דאוקמינן לי' בחזקת חי אבל עיבור הא אמרינן בערכין (ד' ז') דאין לו חזקת חיותא. וא"כ ניחוש גם לשמא הפילה. וא"ל דאכתי איכא להעיבור חזקה מכח רובא וכמו שכתב הדמ"ר. דא"כ אכתי מאי מקשה הרשב"א אליבא דשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב. ולכאורה הי' נראה לומר עפ"י מ"ש המג"א סי' ש"ל ס"ק ט"ו דההיא דערכין תליא בפלוגתא ולדעת רא"ש ור"ן מיירי בלא כלו חדשיו. וא"כ י"ל דבזה דוקא אין לעיבור חזקת חיותא. אך ז"א דהא המ"א כתב דלרמב"ן מיירי בכלו חדשיו. וא"כ לרמב"ן גם בזה אין לעיבור חזקת חיותא ויהיו דברי הרמב"ן קשי' מדילי'. דלשיטתו איך נאמר דלא חיישינן לשמא הפילה דהוי' כמיתה. הא במיתה דלא חיישינן הוא משום חזקת חי:
אמנם נראה כיון דקי"ל עיבור ירך אמו הוא. אם כן כיון דאמו חי' גם על הולד איכא חזקת חיותא דאין לנו לספק באחד מאבריה שמא מת הוא ורק כשמתה אז אין על הולד חזקת חיותא כיון דכל חזקת חיותא שלו הוא מזה שאמו חי' ועתה הרי היא מתה. ול"ד לנפלה עליה מפולת שהקשו בגמ' שם. דשם איכא על כ"פ ספק אם נשתנה חזקה דמעיקרא. אבל כאן החזקה של אמו ודאי נשתנה. ואף שאפשר שהולד עדיין חי. מ"מ חזקת חיותא לית לי' כיון דחזקת חיותא שלו הוא רק ממה שהוא כאבר אחד מאמו וחזקת חיותא דאמו ודאי נשתנית. ולפ"ז הא דאמרינן שם דאין להולד חזקת חיותא הוא רק כשמתה אמו. וכמו דאיתא בלשון הרמב"ן שם דכתב וז"ל וההיא דיושבת על המשבר וכו' לאו ירך אמו הוא כיון שמתה אמו עכ"ל. אבל כשאמו חי' כיון דעיבור ירך אמו הוא ממילא גם על הולד איכא חזקת חיותא ושפיר קאמר הרמב"ן דלשמא הפילה לא חיישינן כמו דלא חיישינן לשמא מת. ולפי"ז מוכח מדברי הרשב"א דעיבור יש לו חזקת חיים. ומה"ט לא חיישינן לשמא הפילה אף לשמואל. ודוקא בהא דשור שנגח את הפרה דהרי נפל לפניך ואיתרע חזקתו של ולד כמ"ש הרשב"א. אבל היכא דלא איתרע חזקתו אמרינן חזקת חיים גם לולד אף בלא חזקה מכח רובא. והיינו כמו שהסברנו משום דעיבור ירך אמו הוי גם על הולד חזקת חיים של אמו:
והנה הריטב"א כתב לפרש הפלוגתא דר"י ור"ל בההוא דהחולץ למעוברת והפילה דר"י סובר אגמ"ל דמתחלת יצירתו הוי נפל ואינו בן קיימא. ור"ל סובר דלא אמרינן אמ"ל דאפשר דמתחלה היה הולד בן קיימא אלא דאח"כ מחמת איזה סיבה גרם לה שהפילה. והשתא מאי דמחלק הרמב"ן בין שמא הפילה לשמא תפיל אתי' שפיר רק אליבא דר"ל דקי"ל כותי' בהא דאילו לר"י הא החשש דשמא תפיל היא היינו דשמא מתחלת יצירתה לא הי' בן קיימא א"כ היינו הך דשמא הפילה. אבל לר"ל שמא היה נפל לא חיישינן משום חזקת אמו דעיבור ירך אמו הוא ואין אומרים על אחד מאבריה שמא מת הוא. ולשמא איזה סיבה גרם שתפיל היינו שמא מת דלא חיישינן. אלא דלפ"ז יוקשה איך כתבו התוס' הטעם דחיישינן לנפלים משום דהוי מיעוט המצוי הא כאן דאיכא חזקת חיים לולד. וגם רוב דהוי הולד של קיימא ושוב לא הוי רק מיעוטא דמיעוטא. דכל היכא דאיכא חזקה ורובא לא חשבינן המיעוט רק כמיעוטא דמיעוטא וכמ"ש ביבמות. ולכאורה אפשר לומר דמדברי התוס' נדה (דף מד) נראה דכתבו זה הטעם דהוי מיעוט המצוי אליבא דרשב"ג דלכך חולק ומצריך שהה. ולדידי' י"ל דהוא סובר דלא אמרינן עיבור ירך אמו ולא שייך על העיבור חזקת חיים רק רוב. ולגבי רוב לחוד הוי מיעוט המצוי. אבל רבנן החולקים על רשב"ג י"ל דבאמת לא חששו מטעם זה למיעוט נפלים משום דהוי רובא וחזקה נגד המיעוט. והלכה כרבנן וכמו דאמרי' באשת כהן דאינה חולצת [אך יוקשה לכאורה לפ"ז מה שאמרו בהא דאשת כהן אינה חולצת דעבדינן כרבנן. הא אפשר גם לרשב"ג הדין כן כיון דאינו אלא חומרא דרבנן מטעם מיעוט המצוי. שוב מצאתי שהקשה זה בתשו' ביא"פ על יו"ד סי' ב'] ואפשר לומר דבאמת יהי' בזה תלוי ב' טעמים שכתבו התוס'. דאם נאמר עיבור ירך אמו ע"כ הא דמחמירין הוא רק משום גזרה. דודאי מאי דחששו היכא דאכלו ארי או בעגל שכבר נשחט ע"כ לומר דאין זה אלא משום גזרה דהא גבי שור שנגח את הפרה אי לאו דהרי נפל לפנינו ואיתרע חזקת הולד הוי אמרינן דהוי כודאי גם לשמואל וכמ"ש הרשב"א והיינו משום דאין חוששין לשמא הפילה. והרי בזה שנשחט או אכלו ארי לא איתרע חזקת הולד. א"ו דאין זה רק מטעם גזרה וכמ"ש התוס' חולין הטעם. ולפ"ז ממילא מיושב מה שהקשתי להרשב"א דכיון דלשמא הפילה לא חיישינן למה חששו בלא שהה כרשב"ג. דבאמת אין זה מן הדין רק משום גזרה:
והנה גם בדברי הרמב"ם דמשמע מדבריו בפ"ד מהל' מ"א דקודם ח' ימים הוי ספקא דאורייתא. מדהוצרך לומר דאין לוקין עליו וכמו שכתב כת"ר. הגם דהוא פוסק עיבור ירך אמו יש לומר דמיירי בגונא דלא הוחזקה עוברה לפנינו וכדמשמע מדברי הרשב"א דדוקא בהוחזקה עוברה לפנינו ויש להסביר החילוק בזה ע"פ מ"ש הנו"ב אה"ע סי' ל"א דחזקת חי לאדם שלא ראינו אותו אינה חזקה משום דלא הוי' מבוררת לשעתה והגם דמסיק אח"כ לדחות זה היינו משום דשם ידעינן דודאי הי' חי בשום פעם וכמו בחזקת פנוי' דנולדה פנוי' ע"ש. אבל בנ"ד שפיר י"ל הסברא דכיון דעיקר חזקת חיים של ולד הוא ממה שאמו חי' והוא כאחד מאברי' אם כן היכא דאין האם לפנינו י"ל דגם אמו תיכף כשנתעברה נטרפה ואין לה חזקת חיים וכיון דאמו לית לה חזקת חיים גם להולד אין לו עוד חזקת חיים. וכמו דאמרי' בערכין. וא"כ לא נשאר רק רוב לחוד. ולגבי רוב י"ל כמ"ש הפלתי הטעם דכיון דאיכא גם מיעוטא דטרפות ושמא במקום נקב קשחיט ותרי מיעוטי הוי כפלגא ולכך הוי כספק. אבל היכא דאמו חי' ובריאה לפנינו והוחזקה עוברה בפנינו. בזה גם על הולד איכא חזקת חיים ואין צריכין לטעמא דרוב:
ולכאורה אפשר לומר למ"ש הכו"פ דמשום מיעוטא דטרפות הוי פלגא. א"כ גם בנ"ד היכא דעברו ל' יום ואין יודעים אם הולד חי איכא תרי מיעוטי לפי דעת הפוסקים דסברי דנטרף בתוך ל' פטור מפדיון. א"כ י"ל דלמא מן המיעוט הוא שאינו בן קיימא. ואף אם מהרוב הוא דלמא נעשה טרפה. אך באמת למ"ש דאיכא חזקת חי להולד עצמו אף אם נחשב לפלגא לא אכפת לן דאוקמי על חזקת חיים דחי הוא ובן קיימא הוא. הן אמת דסברת הפלתי תלוי בשני טעמים שכתב הרשב"א ביבמות לתרץ על מה שהקשה למה לא נחשוב מיעוטא דאין מתעברות למיעוטא דמפילות והוי פלגא. ובתי' הא' תירץ דמיעוט עומד נגד הרוב אבל מיעוט דמפילות אתה מסלק אותו מן הרוב שמתעברות ע"ש. ולפ"ז ה"נ בזה מן הרוב שהם בני קיימא יש מיעוט דהן טרפות. אבל לטעם הב' שכתב משום דמיעוטא דאין מתעברות הוי מיעוטא דלא שכיחא ולכך אין ראוי להחשיבו. וכ"כ טעם זה הריטב"א. וא"כ ה"נ בטרפות הוי מיעוטא דלא שכיחא וכמ"ש המהרש"א בחולין (ד' י"א) ויש להאריך בזה:
ועוד נלע"ד לחדש ולתרץ הא דהקשו האחרונים למה בעגל שנשחט אסרינן בדיעבד וגבי יבמה סמכינן בדיעבד כרבנן. ע"פ מ"ש לעיל בשם הריטב"א דיש נפל מתחלת יצירתו ויש שהוא בן קיימא בבטן אמו אלא שמחמת איזה סיבה גורם שמפלת אותו קודם זמנו ואין יוצאין לו ט' חדשים. ובזה ג"כ אין חי לעולם. ומעתה נראה דכל היכא שנגמרו סימני שערו וצפורניו בזה יצא לכ"ע מכלל נפל מתחלת יצירתו. דכיון דאנו רואים דנגמר בכל סימניו הרי הוא בבטן אמו ולד מעליא ואינו נפל מתחלת יצירתו. אלא שאכתי אפשר דמחמת איזה סיבה גרם שיצא קודם זמנו. ובזה פליגי רבנן ורבי ורשב"ג דבנולד לח' לרבנן דלא סברי אישתהי ע"כ הרי הוא נפל שיצא קודם זמנו ואף שמתחלתו הי' בן קיימא מ"מ הרי אנו רואים שאיזה סיבה גרם לו שיצא קודם זמנו ורבי סובר דיכול להיות אשתהי ולכך לא אמרינן דאיזה סיבה גרם לו שיצא קודם זמנו אלא תלינן דהסיבה גרם לו שנתאחר זמנו [ואפשר דזה עצמו דתלינן בהכי הוא מטעם דרוב נשים יולדין בני קיימא וכמ"ש בחי' הרשב"א] ורשב"ג משוי לי' ספקא עד שישהה ל' יום. ולמ"ש הפוסקים לפרש דרשב"ג ורבנן פליגי גם בסתם ולדות שהם ספק בני ט' אף דנגמרו סמנייהו הוא ג"כ מטעם זה דלרבנן סמכינן על הרוב שיולדות בני קיימא וגם כאן לא יצא קודם זמנו. ורשב"ג חייש שמא נפל הוא. הגם דמתחלת יצירתו הוי בן קיימא מדנגמרו סמניו. אבל אכתי שמא יצא קודם זמנו ולא כלו לו ט' חדשים. והנה בבכורות (דף כ') אמרינן דרובא התלוי במעשה לא הוי רובא. וא"כ אף דהוי רובא ושכיח כמו רוב בהמות מתעברות מ"מ כיון דתלוי במעשה לא הוי רובא. וא"כ לפ"ז היכא דנגמרו סמניו ורק שנאמר שמחמת איזה סיבה שגרם שהפילה אותו קודם זמנו. אף שנאמר שזה הוי מיעוט המצוי. מ"מ הוי מיעוט התלוי במעשה שיגרום איזה סיבה שיפול הולד. ורוב שיולדות לזמן בני קיימא אינו תלוי במעשה. א"כ אף דהוי מיעוט המצוי. כיון דתלוי במעשה אינו חשוב נגד רוב שאין תלוי במעשה. מה שא"כ בעגל דאם נאמר משום רוב דכלו לו חדשיו ע"כ דנתעברה מקודם עד שעתה כלי לו חדשיו והרי גבי בהמה אמרו דמה שמקבלת עליה זכר מקרי תלוי במעשה. וא"כ מה שנתלה בהרוב צריך להיות מעשה בדבר דלפעמים צריך להרביע וכמ"ש רש"י. ולכך גם המיעוט חשוב ותלינן שמא איזה סיבה גרם שלא נולד לט' ולא נאמר שהוא מן הרוב. כיון דגם הרוב תלוי במעשה חיישינן שמא באותו זמן לא הי' מי שיעלה עליה זכר. וכיון שהוא מיעוט המצוי חוששין גם בדיעבד. אבל גבי אדם דכתבו התוס' דלא חשוב תלוי במעשה א"כ אף דאיכא מיעוט המצוי. כיון דהוא תלוי במעשה שאיזה סיבה שיגרום שתפיל הולד קודם זמנו לא חשבינן אותו נגד רובא שאין תלוי במעשה. ואמרינן דהוא מן הרוב נשים שיולדות לתשעה והוא בן קיימא ולא יצא קודם זמנו. ולכך לא מחמרינן בדיעבד. וא"כ לפ"ז בנ"ד שנגמרו סמניו א"כ אף שנחשוב זה שמפילות למיעוט המצוי אין חשוב כאן המיעוט כיון דודאי אינו נפל מתחלת יצירתו. ורק שנתלה מחמת איזה סיבה גרם שיצא קודם זמני. הוי המיעוט תלוי במעשה וסיבה הגורם לזה. ואין זה מיעוט חשוב:
אך כ"ז אני אומר לסברא בעלמא וח"ו לסמוך על זה שאין לנו ראי' מפורשת שהוא כן. אך כבר כתבתי דמדברי הרשב"א מבואר דלשמא הפילה הוי כלשמא מת דלא חיישינן ובלא"ה דעת הריטב"א דבס' לא כלו חדשיו ונגמרו סמניו תנשא לכתחלה ולא חיישינן לנפל וכ"ש שחייב בפדיון:
ועוד אפילו לדברי כת"ר דכיון דהוי מיעוטא דשכיחא חיישינן לי'. לא ידעתי מקום מה לנו לחשוש אם אין האב רוצה לחשוש ולפזר מעותיו. ואי משום דצריך לברך הא אמרו בברכות (דף נ"ג) דאפילו מחצה על מחצה מברך א"כ המיעוט דמצוי לא עדיף יותר ממחצה. ועי' שבת(דף כ"ז) דרבא מתרץ דדמאי שאני משום דרוב ע"ה מעשרין הן. משמע ג"כ דאם משום דמחצה ע"מ הי' צריך. מיהו מדברי הרשב"א והר"ן מבואר שה דפליגו הראשונים בזה אי במצוה מה"ת שצריך לעשות מס' אי צריך ג"כ לברך ע"ש ולפ"ז א"כ י"ל דכאן ודאי צריך לברך דאיכא ס"ס שמא הלכה כרבנן דרשב"ג דלא משוי להו ספקא דנפל ואי כרשב"ג מ"מ לא הוי אלא ספק מה"ת. אם כן שמא הלכה כהפוסקים דבס' מה"ת צריך לברך. וכל היכא דאיכא ס"ס לחייבו לברך איכא הרבה אחרונים דסברי דלא אמרינן בזה סד"ר להקל ולא מברך אלא דצריך לברך. ועי' בתשובת שמש צדקה סי' ב' ואולי דהכהן צריך לחוש לספק גזל. אבל גם בזה יש תקנה שיפדה במתנה עמ"ל:
ומ"ש כת"ר משום דהתורה חששה כאן שלא לפדות קודם ג' כדי שיצא מס' נפל א"כ כאן אף שעבר ל' עדיין לא ידענו אם יצא מחשש נפל. ז"א חדא דהתשב"ץ ח"ג סי' ר"ג כתב להדיא דזה אינו אלא לרשב"ג אבל לרבנן אינו אלא גזה"כ ולא מטעם חשש נפל. ועוד אפילו לדברי כת"ר הרי הביא בעצמו דאנן פסקינן כר"מ דלא דרשינן טעמא דקרא. ולכך לקולא לא אזלינן בתר טעמא דקרא. דאולי הוא מטעם אחר. וא"כ בכאן איך ניזיל בתר אפכא דמה שמחויב האב לפדות אחר ל' נאמר שכיון שלא ידענו אם יצא מחשש נפל פטרה אותו התורה מהחיוב הרי לקולא לא דרשינן טעמא דקרא. ואולי לא מטעם חשש נפל הצריכה התורה ל'. וזה פשוט:
ועוד אפשר לומר דגם רבנן דרשו טעמא דקרא דאצרוך חודש הוא משום חשש נפל. דודאי הרי אנו יודעים שיש מיעוט נפלים בעולם והוי הוה ושכיח. וא"כ כשצותה התורה הקדושה לנו לפדות בן בכור. והחיוב מוטל על כל האדם בזה שפיר גזרה התורה לצאת מידי חשש נפל ולפדות מבן חודש דוקא. ואם לא הודיענו התוה"ק מזה. ודאי הי' גם נפלים בכלל החיוב לפדות ולכך באה התוה"ק להוציא מחשש נפל שודאי איכא בעולם שהם לא יהיו בכלל החיוב. ומחמת זה צותה לנו מבן חודש דוקא. אבל באיש וילד פרטי כשאנו דנין עליו הדרינן לכללא דאזלינן בתר רוב דהוא בן קיימא ולא חיישינן עליו שהוא נפל. וכיון דבדיעבד מקילינן באיסור יבמה וסמכינן על רוב כרבנן. כ"ש גבי פדיון שהאב רוצה לפדות וליזול בתר רוב ולא לחוש למיעוט. שודאי יכול לסמוך. וגם י"ל דהחיוב עליו לפדות כמו בודאי וכמש"ל:
ויעיין נא בספרא דבי רב זקני הגאון הקדוש זי"ע בחלק התשובות שבסוף השלחן ערוך בסימן ו' שם מה שכתב שם כעין זה בדעת הרא"ש. והנה מה שכתב שם בדעת הרשב"א דאוקמינן על חזקת הולד שבעודו במעי אמו לא כלו חדשיו. והנה לכאורה יהי' סותר למ"ש. דאדרבה איכא לילד חזקה שבבטן אמו היה בן קיימא. ולמ"ש לעיל הנה החזקה שהוא בן קיימא ואינו נפל מתחלת יצירתו אבל אכתי אפשר שיצא קודם זמנו מחמת איזה סיבה. אך י"ל דהחזקה זו שלא כלו לו חדשיו לא שייך באדם בספק בן ט' דאיך נאמר חזקה שלא כלו לו חדשיו דהא באם הוא בן ז' כבר כלו חדשיו. וכל שהוא ספק בן ט' עכ"פ יכול להיות דהוא ודאי בן ז'. וא"ל חזקה זו שבבטן אמו מקודם שהי' אפי' בן ז' דאז ודאי לא כלו חדשיו. דההיא חזקה ודאי נשתנה עתה בהמשך הזמן. ואם הוא בן ז' ודאי כלו לו חדשיו. ואם נדון משום דרוב אינן יולדות רק לתשעה וקודם שהוא בן ט' מיקרי לא כלו חדשיו. א"כ ממילא אזלינן בתר רוב דהם בני קיימא ודאי כלו חדשיו. אבל בבהמה דהוי איבעי' דלא איפשטה אם יולדות לז' אם כן בזה שפיר איכא חזקה זו דאם אין יולדות לז' לא נוכל לאמר דמכבר כלו חדשיו רק כשהוא בן ט' אבל כל שהוא ספק בן ט' אוקמינן על חזקתו שבעודו במעי אמו לא כלו לו חדשיו. ולפ"ז יהי' מיושב היטב דברי הש"ע הא דפסקו בבהמה להחמיר. ובסי' קנ"ו פסקו להקל. וגם דברי הרמב"ם נוכל ליישב בזה דהוי ספק איסור מן התורה. ומכל שכן מה שכתב כת"ר מדברי הריב"ש משום דב' חזקות עדיפי מרוב. ואם כן איכא כאן ב' חזקות חזקת איסור אינו זבוח וחזקה שלא כלו חדשיו דעדיפי מרוב. אלא דבתשו' הארכתי שמדברי הרמב"ם מוכח שאינו סובר כהריב"ש. סליק: