עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד · סימן עז
מכתב שאלתו עם פלפולו הנעים הגיעני והי' בעת אשר עמדתי על הנסיעה על איזו ימים ומחמת זה לא יכולתי להשיבו:
והנה שאלתו בסופר שהי' צריך לכתוב ויאמר ה' אלקים אל האדם וקידש בפה מתחלה הב' שמות ביחד ואח"כ בבואו לכתוב שם אלקים נשכח מדעתו וחשב שצריך לכתוב תיבת אל שאחר זה. וקודם שגמר את הל' נזכר וגמרו לשם קדושה והעביר הקולמוס על א' ל' לשם קדושה וסמך להם אותיות הי"ם להשלים השה"ק. והשתא מה משפט היריעה. והנה כת"ר האריך בפלפול ובקיאות ועשה מטעמים בסברות ישרות והכשיר הס"ת וממש לא הניח מקום אשר לא שם בהם עין שכלו לפלפל בפלפול נחמד ואמרו יושר:
אך עכ"ז מה שהאריך בזה להתיר משום דאין מחשבה מוציא מידי דיבור וכמו שכתב הפנ"י בגיטין (דל"ב) והנוב"ת סי' קס"ח. וכאן מיקרי רק מחשבה. משום דממעשה הכתיבה אין שום הוכחה על [שם] מה נכתב ולא מיקרי מעשה אלא בדאיכא הוכחה מגוף המעשה על [שם] מה נכתב. וכ"כ הנו"ב שם והאריך מע"ל להביא ראיות ע"ז מש"ס. ומסיק דזהו פלוגתא בשבת (ד"נ) בין ת"ק ורשב"ג גבי חריות של דקל שגררן לעצים וחשב עליהן לישיבה ולדידן הלכה כרשב"ג. ולענ"ד אין טעם זה מועיל דמוכח בש"ס קידושין (ד' נ"ט) דמה שנגמר מיד ע"י מחשבתו זהו מיקרי מעשה. וכמ"ש שם בחי' הרשב"א וריטב"א לפרש שם מה שאמרו מחשבה מידי מחשבה מיהו תפיק, והיינו דלר"ל ניחא אף דהוא סובר ג"כ קאתי דיבור ומבטל דיבור גרידא. אלא ע"כ דכאן חשוב מעשה משום דע"י מחשבתו נגמר הדבר. אלא דסובר דזה לא מיקרי רק מעשה זוטא כמו נתינת מעות ליד אשה. ולכך הקשה מזה לר"י. וע"ז תירץ לו דשאני מחשבת טומאה דכי מעשה דמי. היינו כמעשה גמור ולמה שכ' התוס' שם יש לומר דמחשבת טימאה דהוצרך לקרא. הוא משום דעדיין לא קיבל טומאה. ולכך אי לאו קרא לא מיקרי זה מעשה. אבל בשאר מקום שע"י מחשבתו נגמר הדבר י"ל דהוי מעשה גמור ומחשבה כזו מיקרי מעשה. ועי' במהרש"א ובפנ"י ובמקנה שם. עכ"פ זה ודאי מוכח מש"ס שם דמחשבה שגומרת הדבר מיקרי עכ"פ מעשה זוטא. וא"כ י"ל דעכ"פ ודאי לא גרע מחשבה כזו מדיבור ואפשר עדיף די"ל דזה מיקרי מעשה גמור. ומחשבת טומאה דנצרך לימוד הוא משום דלא קיבל עדיין טומאה. וא"כ בנ"ד דמה שאמר קודם כתיבת השמות זה ודאי לא הוי רק דיבור לחוד. ומה שכתב במחשבה אותיות א' ל' לתיבה של אל שהי' צריך לכתוב אח"כ. כיון שמחשבה זו גומרת הדבר ותיבת אל ודאי נגמר לשם קדושת ס"ת לחוד כמו בכל מקום דסגי במחשבתו שכותב לשם קדושת ס"ת. והא ודאי אם לא הי' נזכר אחר זה ולסמוך להם אותיות הי"ם ודאי לא היינו אומרים שתיבת אל הוא שם א' ל' מאלקים שאמר מתחלה בדיבור שצריך לכותבו ויהי' הדין שאסור למוחקו. אלא היינו אומרים שזה תיבת אל שאין בו רק קדושת ס"ת וא"כ במחשבתו נגמר הדבר שהוא תיבת אל והוא קודש רק לקדושת ס"ת. לא לקדושת השם. ובכה"ג הא מוכח מש"ס דמחשבה כזו ודאי לא גרע מדיבור דעכ"פ מיקרי מעשה זוטרא ואתי דיבור ומבטל דיבור לדידן. ואדרבה גם ר"ל מודה בזה וכמו שהקשה לר"י דמחשבה תפיק מיהו מידי מחשבה. ולדידי' ניחא אע"ג דגם הוא מודה דאתי דיבור ומבטל דיבור. והיינו משום דבמחשבתו נגמר הדבר ונחשב כמעשה ועדיף מדיבור גרידא. וכאן המחשבה שאחר הדיבור גרידא הוי מחשבה הגומרת דנחשב כמעשה דפשיטא דמבטל דיבור גרידא. ומדברי הפנ"י אין ראי' כלל לנ"ד. ובדברי הנו"ב שכתב מתחלה דאם חשב לחוד שיכתוב עליו ספר פסול לעכו"ם. מחשבה לאו כלום הוא. היינו מטעם שכתב לעיל דמחשבה אינה פוסלת בעכו"ם כ"א דיבור. אבל במקום שמחשבה פוסלת וגומרת הדבר. בזה ודאי מחשבה כזו חשובה כדיבור ואפשר עדיף. ובכה"ג לכ"ע מחשבה כזו מוציא מידי דיבור גרידא:
אמנם מע"ל הביא דברי התוס' יו"ט בפ"ט דכתובות דמחשבה דמביא טומאה לכלים היינו בדיבור דוקא וכ"כ בפכ"ה מכלים. ולמד זה מהא דקידושין דאמרו בזה דאתי דיבור ומבטל דיבור ומוכח דדיבור דוקא בעינן. ולפ"ז י"ל דדוקא דיבור הגומר המעשה הוא חשוב ועדיף מדיבור גרידא אבל מחשבה לחוד אפי' היכא דגומר המעשה לא חשובה אף כדיבור גרידא אך בפ"ג דעוקצין מי"א כ' התוי"ט דמשמע מדברי הרע"ב דמחשבה לחוד מועלת ע"ש. ובענ"ד לא זכיתי להבין דברי קדשו של התוי"ט בהא דהוכיח מקידושין. דהא זה דבטומאה מחשבה כמעשה דמי ילפינן מכי יתן וקרינן יותן. והא גבי הכשר אמרינן דכל שהוא לרצון סגי. ורצון ודאי מיקרי אפי' לא הוציא בשפתיו וכדמוכח כמה משניות במכשירין. וא"כ בכה"ג ילפינן גם בטומאה דכמעשה דמי. ומה שאמרו אתי דיבור ומבטל דיבור הרי לשון זה אמר ר"י גם לענין חזרה היא. והרי אצלה לא בעינן דיבור רק מה שמגלה דעתה במה שמקבלת הקידושין ומ"מ אמרינן ע"ז הלשון אתי דיבור ומבטל דיבור. א"ו משום דמחשבה שיש בה מעשה קצת נחשבת כדיבור ועדיף מדיבור גרידא. ומ"מ גם לדברי התי"ט אין ראי' דבמקום דמועיל מחשבה לחוד וגומר המעשה דלא יהי' נחשב כדיבור. וכמו שכתב התוי"ט לענין תרומה משום דכתיב ונחשב.וה"נ כאן במחשבתו נגמר הדבר שהיא תיבה משאר תיבות שבתורה:
ועוד לא אדע מאי דפסיקא לי' למע"ל דכאן הוי דיבור מתחלה. הא סגי במה שאומר מתחלה הריני כותב אזכרות אלו לקדושת השם אפי' לא הוציא השמות בפיו ואם עשה כן הרי אין כאן דיבור רק מה שחושב שיכתוב ה' אלקים ועוד אפי' אם נימא גם כאן דאין מחשבה מבטל דיבור. הנה זה דוקא במה דהמחשבה סותרת להדיא להדיבור הקודם וכדמיון הא דהנו"ב שאמר מתחלה על גויל זה לכתוב בו ס"ת ואח"כ חשב עליו לכתוב בו ספר פסול. אבל בנ"ד הרי הדיבור שאמר מקודם הוא שיכתוב שם אלקים לקדושת השם. ומה שכתב הי' במחשבה שכותב תיבת אל ואין זה סותר לדיבור הקודם שיכתוב שם אלקים לשם קדושה. דכאן הוא כותב תיבה אחרת. ושפיר חלה מחשבתו. ואף שצירף אח"כ אותיות הי"ם ונעשה שם אלקים הרי זה אינו מועיל לדעת הב"י שהביא כת"ר דמכל מקום במה שכתב תיבת אל הרי שפיר חלה המחשבה כי לא סתרה להדיבור. ופלפול מע"ל שייך היכא דאמר מתחלה לכתוב שם אלקים לקדושה ואח"כ חשב שהוא כותב שם אלקים שהוא חול בזה שייך פלפול של מע"ל דאין המחשבה מבטלת הדיבור. אבל כאן המחשבה לא באה לבטל הדיבור רק אח"כ שצירף אותיות הי"ם בא לבטל מחשבתו שהי' לתיבה של חול. וזה אינו מועיל כאן שכבר אנתיק לשם חול אינו יכול לצרף לקדושה לדעת הב"י:
והנה בזה יש לדחות גם מה שרצה כת"ר לומר דכיון דבנ"ד דכבר הוציא בפיו שיכתוב ה' אלקים לקדושת השם. ובזה ודאי לכ"ע סגי אפי' כותב אח"כ בסתם. וכל היכא דסתמא לשמו קאי בעינן דוקא עקירת פיו ולא סגי במחשבה לחוד והאריך בזה בנועם דבריו. אמנם יש לדחות דעקירה לא שייך אלא בגוף זה כמו קרבן שהוא פסח וחשב עליו שהוא שלמים וכן באזכרות שסתמן לאו לשמן אינו מועיל עקירה ממה שהוא אלא במוציא בפיו. אבל כאן בעת שחושב במחשבתו שכותב תיבת אל הרי אין זה עקירה כלל משם אלקים דהרי הוא כותב תיבה אחרת. וכל שחלה מחשבתו על מה שהוא כותב שהוא חול שוב אין יכול לצרף תיבת הי"ם שיהי' נעשה גם מה שכבר כתב לשם חול שיתהוה קודש לדעת הב"י:
ובזה הרווחנו דא"צ לדוחק שכתב כת"ר לדעת הסוברים דאזכרות סתמא לשמן אמאי פוסל בנתכוין לכתוב יהודה הא מחשבה לא מהני להוציא מהסתם לשמו כמו בפיגול. ונדחק מע"ל דנתכוין היינו במוציא בפה דוקא. ולמ"ש שפיר י"ל דאף דאזכרות סתמא לשמן מ"מ אותיות יה"ו שנתכוין לכתוב לשם יהודה. וכן צריכין לכתוב ביהודה הרי כתבן לשם חול וחל עליהן המחשבה שהן ליהודה. וא"כ אף דאח"כ לא הטיל ד' ונעשה אזכרה. מ"מ אין זה מועיל לעשות גם אותיות יה"ו לשם ושלא יהי' מועיל בהן מחשבה משום דאזכרה סתמא לשמה. ואפי' הוציא בפיו בשעת כתיבת ה' אחרונה שכותב לשם קדושה אין מועיל. משום דמתחלה לא הי' עליהן שם אזכרה. דאותיות אלו הם גם ביהודה. ושפיר חלה המחשבה בהן שהן חול. וה"נ בנ"ד שפיר חלה המחשבה על אותיות אל שהוא תיבה של אל שגם בזה יש אותיות אלו ואין זה עקירה כלל משם אלקים שאם הי' כותבו אפילו בסתם הי' לשם קדושה שהזכיר ראשונה. דהרי כאן אינו כותב שם אלקים כלל רק תיבה אחרת. וכל שחלה המחשבה עליהן שהן חול שוב א"א עוד לצרפן לקודש:
ועוד מאי דפסיקא לי' למע"ל דכאן ודאי כשכותב שם אלקים בסתם הוי סתמא לשמה לכ"ע משים דעד"ר הוא עושה זה. אין ברור לי. דאף דהט"ז כתב לסמוך גם על מה שאמר מתחלה בתחלת הכתיבה מ"מ לדידן דאין הלכה כן. ה"נ גם מה שאמר סמוך לזה כיין דבשעת הכתיבה לא כיון לקדשו, דהא פסקינן בש"ע סי' רע"ו בכתיבת השם דאפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. ובכ"מ כתב להוכיח מהרמב"ם הטעם משום שמא יסיח דעתו מהכונה. ומה לן אם לא יכוין. הא מסתמא אמר קודם שהתחיל לכתוב שיכתוב לשם קדושת השם. וא"כ ודאי עושה עד"ר. וא"ל דשאני התם דהפסיק בדיבור. דהא אין הטעם משום דהוי הפסק כמו במקום דאסור להפסיק. בין ברכת המוציא לאכילה וכדומה. דהטעם דההפסק מבטל צירוף הברכה למעשה. אלא הטעם שמא לא יכוין אח"כ. ואי נימא דכל שאמר מתחלה שוב סגי אפי' לא יכוין. א"כ ע"כ הטעם דכאן אין מועיל צירוף הדיבור שאמר מתחלה למה שלא כיון אח"כ משום דהפסיק בדיבור וההפסק מבטל. וזה לא שמענו בפי' דברי הרמב"ם עכ"ח ועוד דא"כ הי' צ"ל כמה שיעור הפסק הדיבור שמבטל הצירוף אם כדי שאילת שלום לרב או פחות מזה. א"ו דאין הטעם משום דההפסק מבטל הצירוף אלא החשש שההפסק יבטל הכונה שלא יכוין עוד. וכל שלא כיון במחשבתו בשעת כתיבה אין מועיל זה שאמר מתחלה אפי' יהי' סמוך לזה. ושוב מצאתי בשו"ת זרע אמת או"ח סי' ו' האריך גם כן להוכיח דאף שאמר מתחלה שכותב לשם קדושת ספר תורה ואזכרות לשם קדושת השם. מ"מ כל שלא כיון בשעת כתיבה. לכ"ע אן זה מועיל דאין מועיל מה שהוציא תחלה בפה אם לא כיון בשעת מעשה ע"ש:
והנה בגוף דברי הב"י שהביא הפ"ת במה שמחלק דאם כותב בסתם מועיל מה שמקדש באחרונה משום דקידושו וגמרו באין כאחד. אבל בנתכוין ליהודה אין מועיל. לכאורה קשה למה לא נימא גם בזה קידושו וגמרו באין כאחד. ולכאורה עלה בדעתי לומר. משום דהבנ"י סובר דשם שנכתב בסתם אסור למוחקו. והנכתב לכונה אחרת מותר למוחקו וכמ"ש הרדב"ז סי' ע"ח וכ"כ הפר"ח ועי' בבר"י. וא"כ לפי"ז י"ל דהבני יונה סובר כדעת הקריית ספר שהביא הדב"ש סי' ע"ו דפסול שלא לשמה אינו אלא מדרבנן משום זה אלי ואנוהו. אך ודאי זה דוקא מה שנכתב בסתם לקדושת ס"ת. אבל אם נכתב בכונת יהודה כיון דמותר למוחקו ע"כ מה"ת פסול וא"כ מה"ט יש לחלק ביניהם. אחר זה מצאתי סברא זו בשו"ת זרע אמת. והביא כן בשם שו"ת מים רבים. שכתב מקצת השם שלא לשמו כשר. משום דאינו אלא דרבנן והוי כמו הא דסי' קל"א באה"ע גבי מקצת חתימת עדים שלא אמרו מתחלה לשמו והטעם משום דחתימת עדים אינו אלא דרבנן. והזרע אמת חילק ע"ז ומדחה ד' הק"ס דפסול שלא נכתב לשמו הוי פסול מה"ת. ולכך מסיק דאפי' נכתב מקצת השם בסתם אין מועיל מה שכיון אח"כ בסופו דלא אמרינן בזה קדושה חלה למפרע ע"ש:
אמנם לענ"ד נראה דדברי הבני יונה יש להם סמך מש"ס קידושין (ד"ז) דאיתא התם חציך מקודשת לי אינה מקודשת. ומקשו ומ"ש מאומר רגלה של זו עולה דכולה עולה ובאבר שהנשמה תלוי' בו כ"ע מודו. ומשני מי דמי. התם בבהמה ליכא דעת אחרת מקנה. הכא איכא דעת אחרת. הא לא דמיא אלא להא דאמר ר"י בבהמה של שני שותפים שהקדיש חצי' וחזר ולקחה והקדישה. קדושה ואינה קרבה וכו' ובתוס' שם בד"ה ונפשוט קדושי בכולה הקשו מאי ראי' מהא דרגלה של זו עולה. הא שם איכא לימוד מקרא ע"ז. ותי' דכיון שאמר לשון מקודשת דהוא לשון הקדש דמיא להתם. והשתא מבואר חילוק של הב"י דכאן הרי הוא אומר ג"כ לשם קדושת השם דהוא לשון הקדש קודש לשם. וא"כ כשכותב מתחלה בסתם. אז מה שמקדש לבסוף אמרינן פשטה קדושה בכולה כיון דליכא דעת אחרת באותיות הקודמין שהרי כתבן בסתם אבל היכא דכתבן מתחלה לשם חולין או לשם תיבה אחרת שוב א"א לומר פשטה קדושה בכולה משום זה שקידש בסוף. דהא באותיות הקודמין איכא דעת אחרת היינו זה שחשב הוא עצמו מתחלה שהם לתיבה אחרת ואינן שייכין לשם קודש. ואף שיש לחלק דגבי בהמה דהוי גוף אחד בזה אמרינן דפשטה קדושה בכולה אבל לא באותיות שהם נפרדים. מ"מ לדעת הב"י נראה דתיבה אחת הוי כגוף אחד וכמו דמוכח מהא דסי' קל"א דדוקא בחתם מקצת השם אבל לא בחותם כל השם כמו שכתב הב"ש. מוכח דתיבת השם נחשבה כגוף אחד ומכ"ש בשם הקודש דהאותיות מיוחדים בתכלית היחוד וינקי מהדדי כידוע:
עכ"פ כיון דדעת הב"י דאין מועיל לצרף בכה"ג והז"א סובר דאף אם כתב בסתם אין מועיל ולמחוק האותיות שלא נתקדשו וכדעת הז"א שם והפני יהושע בגיטין מסתפק בזה היכא דהעביר עליו קולמוס עיין שם. על כן יותר טוב כאן לגנוז היריעה כיון דעדיין לא גמר הס"ת שנצטרך להורידה מקדושתה שבאה לכלל ס"ת. וכל היכא שתהי' היריעה תהי' בקדושתה כאשר היא עתה כנלע"ד. אך מפני חומר השם אין אני אומר להלכה בזה. סליק:
(וע' בתשובה שבהשמטות סי' ז').