עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד · סימן עו
שאלה. סופר אחד הורה לתלמודו על השם ואדוני האדונים שגם הראשון חול. ובמ"ס מבואר דהראשון קודש. וכאשר חקרו אותו ע"ז אמר שמעולם בדעתו כן ששם זה חול וא"צ לקדשו. וכבר כ' הרבה ספרי תורה:
תשובה, הנה במס' גיטין (ד' נ"ד ע"ב) איתא ההוא דאתא לקמי' דרבי אמי וכו' עד סוף הסוגיא ולפי' רש"י הא דר' אמי דאינו נאמן לפסול הס"ת. משום דאיכא למימר דמשקר ונתכוון להקניט. וסבר שלא יפסיד אלא שכר אזכרות כר"י אבל הכא גבי קלפים דיודע שיפסיד כל שכרו. ואתא ואמר אימר קושטא קאמר וכ"כ זה הטעם הרמב"ם והש"ע. ולפי"ז היכא דאינו מפסיד רק שכר מיעוט י"ל דאינו נאמן דבזה מתכוין להקניט. וכן הוא בש"ע סי' קכ"ז סעי' ב'. וכן נראה מחי' הרשב"א. אמנם מלשון המרדכי שהביא הב"י סי' קכ"ז משמע דאינו נאמן דלמא משום איבה אמר להפסיד שכר מיעוט כדי שחברו יפסיד הרבה. משמע דהיכא דגם חברו אינו מפסיד רק המיעוט נאמן. וכ"כ בחי' הרשב"א כאן שיש מקשים על רש"י דא"כ בדף אחד או ביריעה א' דהוי הפסד מיעוט אינו נאמן ולא מצינו כאן חילוק בזה. והוא כ' ליישב דודאי גם לרש"י הדין כן ביריעה דנאמן דלגבי אותה יריעה מפסיד הוא כולא אגריה ולוקח לא יפסיד אלא אותה יריעה. ושוב חזר הדין להיות ביריעה אחת כמו בכל הספר. וא"ת א"כ בהאזכרות נהמנהו לגבייהו ולפסיד שכר אזכרות. הא ליתא דבהאזכרות אי מהמנית לי' כולו ספר אינו שוה כלום עכ"ל. היוצא מזה דלא מהמנינן לי' להפסיד ללוקח לגמרי אם לפי דבריו לא יפסיד רק מיעוט ואמרינן יותר דמשקר ומתכוין להקניט. אבל אם לפי דבריו גם הלוקח לא יפסיד רק המיעוט. שפיר נאמן על אותו המקצת. ולפ"ז אם בא ואמר אזכרה לא כתבתי לשמה דאינו מפסיד ללוקח רק אותה אזכרה דיכול למוחקה ולתקנה וכמ"ש הש"ך סי' רע"ו ס"ק י"ב דדוקא באזכרות הרבה אינו מועיל תיקון משום דמחזי כמנומר. אבל באזכרה א' שמועיל תיקון אינו מפסיד גם ללוקח רק ז"ת האזכרה ושפיר נאמן. מיהו לדעת המפרשים דטעה בדר"י שמותר להעביר קולמוס ולקדש אף דלא הפסיד ללוקח כלום מ"מ אינו נאמן כיון שיצא מת"י. י"ל גם באומר על אזכרה א'. דכ"ש דאינו נאמן דלזה ודאי מועיל תיקון. וכיון שיצא מת"י אינו נאמן. אך כ"ז היכא דשייך לומר מתוך שנאמן להפסיד שכרו. אבל אם אינו מפסיד שכר. אינו נאמן לכ"ע. כיון דכבר יצא מת"י וכמ"ש הש"ך סי' רפ"א. ובד"מ שם כתב דאם כבר נתן לו שכרו אינו נאמן. אך צ"ע דמ"מ לפי דבריו מחויב הוא להחזיר לו שכרו וא"כ שייך מתוך. מיהו בכה"ג דמעיד רק על אזכרה א' אם כבר נתן לו שכרו לכ"ע אינו נאמן דאינו יכול לתבוע שכרו דהרי הסופר בעצמו יכול לתקנו. ודוקא אם לא קיבל השכר עדיין יכול לומר איני רוצה שתתקן אותה אלא אני בעצמי אתקן. וכמ"ש בחי' הר"ן לפרש הא דר"נ יעו"ש. אמנם למ"ש הרמ"א סי' קכ"ז דהיכא דנותן אמתלא למה לא אמר בפעם הראשון כשמצאו יש לחוש לדבריו. א"כ בנ"ד שאומר שלא ידע שהשם הזה צריך לקדשו. שפיר הוי אמתלא על מה שלא הגיד לו. ויש לחוש לדבריו אף אם כבר יצא מת"י. אך כאן אם נאמר לחוש לדבריו מצד החומרא. א"כ יהי' בלתי אפשר בתיקון. דלמחוק או לגוז את השם הקדוש. וא"צ לתקנו. הרי זה אסור מה"ת. ואם כן כאן שלא נסמוך על דבריו להאמינו בבירור. ודאי אסור למחוק או לגוז. וגם לקרות כן א"א משום זה דיש לחוש לדבריו:
אמנם בנ"ד שנמצא בבירור שאינו יודע עתה אם השם קדוש. א"כ בלא דבריו יש לנו לומר שמעולם לא ידע וסבר במו עתה. וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' א' לענין שוחט דבלא נטל קבלה לא אמרינן למד ושכח. ועוד כיון שצריך להיות רגיל בדינין אמרינן דמדהשתא אינו יודע מעולם לא ידע. וכ"ש כאן שהוא עצמו אומר כן:
אמנם יש לדון בדבר עפ"י מ"ש הר"ן בתשובה סי' ס"ו לענין מקוה שהוחזק להיות מימיו מתמעטין פחות ממ"ס שהביא ראי' מהא דקדושין (ד' ע"ט) דאמרינן שם ע"כ לא קאמר ר"י התם דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו וכו' וז"ל הר"ן וטעמא דמלתא משום דכיון דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו. לא אמרינן העמד אדם בחזקת בריא כמו שהי' מתחלה. ואע"פ שעכשיו הוא ג"כ בריא. לפי שאותה חזקה עשויה להשתנות שהרי החולי מצוי. ולפיכך אעפ"י שעכשיו הוא נמצא גם כן בריא. אין אותה חזקה מבטלת חזקת ממון. וה"נ גבי מקוה וכו' עכ"ל. ולפי"ז בנ"ד הוא ג"כ אותה חזקה דמעיקרא שלא ידע עשויה להשתנות כיון דידעינן דהתחיל ללמוד ויודע גם עתה שארי דינין. וכיון דהתחיל ללמוד ודאי הרי עשויה להשתנות לגמרי ומצוי הרבה כמו חולי. ואדרבה עדיף יותר. דהתם אע"פ שהחולי מצוי. מ"מ הרי לא ידעינן שאותו האיש נשתנה כלל מחזקת בריא שהי' מתחלה. אבל כאן הרי ידעינן בודאי שנשתנה מדעתו הקודמת. וא"כ כמו דאמרינן שם דאותה חזקה אינה מבטלת חזקת ממון. ה"נ אותה חזקה לא תוכל לבטל החזקת היתר של הס"ת ביד הלוקח דע"כ יש להספר חזקת היתר. דמה"ט אינו נאמן כשאינה בידו. וא"ל דדוקא התם דחזקת ממון הוה חזקה ברורה קודם שנולד הספק אבל בס"ת אין כאן חזקה ברורה רק מה שהחזקנו אותה בחזקת היתר כשלא ידענו רעותא. דכבר הביא הת"ש סי' י"ח ס"ק כ"ט ראיות לזה וסיים וז"ל אלמא דדבר שהוא ביד האדם בחזקת היתר אע"ג דלית לי' חזקה ברורה מתחלתו אין מפקיעין ומוציאין היתרו כ"א בראי' ברורה. כמו דאין מוציאין ממון מיד המוחזק בו עכ"ל. הרי דמה דהוחזק בחזקת היתר הוי כמו חזקת ממון. וכיון שכן גם בזה נאמר דאותה חזקה העשויה להשתנות אינה מבטלה. אף שגם עתה נמצא שאינו יודע וגבי שוחט שאני דאיכא ג"כ חזקת בהמה שאינה זבוחה דהיא ג"כ חזקה ברורה ומסייע לחזקה דהשתא ודמעיקרא. אבל בנ"ד מטעם אותה חזקה העשויה להשתנות לא בטל החזקת היתר שהי' להס"ת כבר שהוא ביד הלוקח:
ועוד דבשוחט אפשר איירי בנמצא שאינו יודע כלל ואז אמרינן דלא למד כלל. אבל בידעינן דלמד. ודאי עשוי' להשתנות לגמרי. ועי' בשמ"ח סי' א' דבשכח דין א' אמרינן דהוי בכלל מצוין אף שלא נטל קבלה. וגם זה הדין ידע ושכח ועי' במרדכי פ' מש"מ במלמד שהתנה מתחלה שהי' יכול ללמוד עם בנו. שפסק שם דאזלינן בתר השתא וכר"נ. והגם דאוקמי הא דר"נ משום דכ"ע בחזקת ברואים. ה"נ כ"ע המשכירין עצמן יודעין ללמוד. וא"כ גם בזה ודאי כן דכ"ע המשכירין עצמן לכתוב ספר תורה יודעין הדינין השייכים להם. וכ"כ בתשב"ץ ח"א סי' קכ"ז דגם בס"ת שייך רוב מצוין. וכיון שכבר יש להס"ת חזקת היתר וקורין בהן זה כמה. בשביל חזקה דהשתא בלחוד פשיטא דלא נוכל להוציא מחזקה זו כמו שלא נוכל להוציא ממון מיד המוחזק כ"א בראי' ברורה וכמ"ש הת"ש:
והנה הט"ז סי' קכ"ז סק"ד הקשה על הא דאמרינן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסול הס"ת. ולמה לא אמרינן כן באומרת קודם קידשתני והוא מכחישה דמותר בקרובותיה ולא אמרינן מתוך שאוסרת נפשה תהא נאמנת לאסור גם קרובותיה. ותי' דהתם יש לה חזקת פנוי' דמעיקרא ובס"ת אין לה חזקה ברורה להיתר ע"ש. ומאוד נפלאו דבריו הקדושים לענ"ד דאם נאמר דהיכא דיש חזקה דמעיקרא לא אמרינן מתוך. א"כ איך למדו הפוסקים מהא דס"ת באומר נתנסך יינך או נטמאו טהרתיך דאם מפסיד שכרו נאמן. וכמבואר במחבר בסעיף זה שם הא בטהרות איכא חזקה דמעיקרא שטהורין הן וכן ביין. ובעיקר הקושי' מהא דמותר בקרובותיה לא זכיתי להבין דהא על הא דס"ת כתבו בחי' הר"ן וריטב"א דכ"ז דוקא מטעם דע"א נאמן באיסורין. אבל באומר אני וחברי לוינו מפלוני. נאמן לגבי עצמו. ואינו נאמן לגבי חברו וכן הדין בח"מ בב' שותפין שהודה אחד דלגבי חברו לא הוי רק כע"א. וא"כ לגבי קרובותי' הרי היא כע"א. ואין דבר שבערוה פחות משנים. ושפיר קי"ל דקרובות מותרות. ואם יש להקשות לענ"ד לכאורה קשה מהא דכתבו התוס' ביבמות (ד' כ"ה ע"ב) ד"ה לימא דהא דאמרינן נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך. דההיא לאו מטעם עדות נאמן על עצמו דבה"ג לא הי' פלגינן דיבורי'. אלא על עצמו לאוסרו בב"י הוא מטעם שויא אנפשיה חד"א. וכן לענין שור ישראל שהזיק שורו מטעם הודאת בע"ד. הרי דאף שנאמן על עצמו מטעם הודאת בע"ד אינו נאמן לגבי בניו מתורת עדות. וא"כ גם כאן אף שנאמן להפסיד שכרו מטעם הודאת בע"ד. אבל לגבי ס"ת לא נאמין לו מתורת עדות. דהא על שכרו לא מטעם עדות נאמן וכמ"ש התוס' בהא דיבמות. ולכאורה אפ"ל דבזה מכוון דקדוק לשון הש"ס דאמרו דכיון דמפסיד כולא אגריה ואתא ואמר אימר קושטא קאמר. דלשון אימר משמע דהוא ספק. לא מדין נאמנות ע"א הוא. דע"א באיסורין האמינה התורה כשנים להיות הדבר ודאי. אלא דבאמת אין כאן נאמנות מתורת עדות. רק משום דמפסיד כל שכרו חיישינן שמא באמת כדבריו כן הוא. וכמו בס"ד דאסור בקרובותיה. דהיא ודאי אומרת אמת. דלא הי' אוסרת נפשה אכ"ע. ואם כנים דברינו שוב הי' ניחא קו' הט"ז:
אך הא הריטב"א והר"ן כתבו להדיא דכאן הנאמנות מתורת ע"א נאמן באיסורין. נחזור לדברינו דודאי גם חזקה זו שהחזקנו הס"ת בחזקת היתר הוי חזקה טובה ואלימתה כמו חזקת ממון וכמ"ש. וא"כ חזקה העשויה להשתנות לא תוכל לבטלה ולהוציא מחזקת היתר כמו בחזקת ממון:
אולם בנ"ד שהוא אומר להדיא שמעולם לא ידע מזה. יש להסתפק. דהדין דאין ע"א נאמן נגד החזקה באינו בידו. אך בנ"ד דמסייע לו חזקה דהשתא י"ל דנאמן. ולכאורה יש לדמותו להא דאמרינן בקדושין (ד' ע"ט ע"ב) דבמכחישתו לכ"ע אמרינן הרי היא בוגרת לפנינו. ופירש רש"י דמכחשת ואומרת כבר בגרתי מאתמול. והגם דמאתמול היא בתוך ו' חדשים דודאי יש לה חזקת נערות א"כ דבריה נגד החזקה. אעפ"כ נאמנת משום דיש לה חזקה דהשתא. ונאמנת להפסיד לאביה הכסף קידושין:
אמנם יש לדחות דאין ראי' משם. ע"פ מ"ש התוס' פרק האומר (ד' ס"ד) ד"ה נאמן דכיון דסופו ליגדל עשאוהו כאלו הוא בידו. ולענין סימנים ודאי היא בקיאה טפי ודייקא יותר מאביה שהיא יודעת בבירור. א"כ שפיר נאמנת אף נגד חזקה. ומכ"ש למ"ש מהרי"ט דחזקת קטן לא הוי חזקה משום דעשויה להשתנות. וכ"כ הפנ"י בקו"א בקדושין. אבל בנ"ד החזקת היתר של הספר הוא חזקה טובה. ולכאורה למ"ש הש"ש שמעתא ג' פט"ז דאפי' היכא דאין חזקה קמייתא לא אזלינן בתר חזקה דהשתא. א"כ הסברא דכמו דאמרינן דאין ע"א נאמן נגד כל חזקה היכא דאין בידו. ה"נ גם באיכא חזקה דהשתא אין מכרעת כלל. אך למ"ש הפנ"י קדושין (ד' ס"ג) דהיכא דאיתרע החזקה בלא דברי העד שפיר נאמן העד נגד החזקה אף באינו בידו. א"כ ע"י החזקה דהשתא איתרע החזקה קמייתא. וכמ"ש בנדה בהא דחסר לפניך הוי רעותא. א"כ שוב מועיל ע"א נגד החזקה אף שאינה בידו. מיהו למ"ש התוס' בב"ב (דל"ג) ובהג"א שם דכל שהוא ביד הלוקח הוי כאלו יש עדים שנכתב לשמה. א"כ י"ל דאין להאמינו כלל נגד דבר שהוא כעדים (ודברי פסקי התוס' שבסי' קכ"ז תמוהין מאוד להמדקדק יעו"ש) ועי' בתשובת זרע אמת ח"ב סי' קל"ב מסיק בפשיטות בכה"ג דנאמן וצ"ע:
אמנם כן אף אם נאמין דאמת כדבריו כן הוא שלא ידע מעולם שצריך לקדש שם זה. מ"מ הא ודאי הבין פירוש המלות דזה השבח הוא על השי"ת שהוא אלקי האלקים ואדוני האדונים. וכבר נסתפק המח"א אם הא דבעינן שיכתוב לשם קדושת השם. הוא שבעת שהוא כותב יכוון שהוא כותב שמו של הקב"ה. או שמא צריך שיכוון כשכתבו שמקדש אותו בכתיבתו יע"ש. וא"כ אם נאמר דסגי שידע שכותב שמו של השי"ת. א"כ הרי ידע בכאן שכותב שבח זה על השי"ת שהוא אדוני האדונים. רק דסבר שא"צ לקדש. דהוי כמו כינוי רחום וחנון. עכ"פ זה מיקרי שפיר נכתב לשם קדושת השם:
אך למ"ש שם המח"א מוכח דזו הסברא דסגי שיודע שכותב שמו ית'. הוא רק כהשיטה דאזכרות סתמן לשמן קאי. והא דאמרינן לא כתבתיהו לשמן. היינו כתבתי שלא לשמן יעי' תוס' מנחות ובמרדכי הובאו בב"י סי' רע"ד. והנה באמת לדידן ההלכה דאזכרות סתמן לא לשמן. אלא דפליגי אי סגי במחשבה או בדיבור. אבל עכ"פ מוכח דבעינן דיכתוב לשם קדושה וכן מורה לשון הפוסקים וכן כתב הבר"י. אך לכאורה י"ל דיהי' סגי במה שאמר קודם כתיבת הס"ת דכותב אזכרות שבו לשם קדושה וכמ"ש הט"ז סי' רע"ד ס"ק א'. אך הא במעי"ט כתב ג"כ כדברי הט"ז ובד"ח חזר בו. וכן האריך בתשובת דבר שמואל שאין מועיל אלא דבכל שם צריך שיחשוב או יאמר שהוא לשם קדושה:
אך ראה זה כבר הי' לעולמים שהרדב"ז בתשובה סי' ק"ב כתב שאין לקדש רק שם הוי"ה והביא שבזמנינו אין נוהגים הסופרים לקדש אפי' שם אדון יעו"ש. והנה כבר דחו ראיותיו בס' יד מלאכי ובבר"י. וגם להרדב"ז י"ל דשם אד' צריך לקדשו למ"ש התוס' שבועות (ד' ל"ה) דזה הוי שם המיוחד אמנם עכ"פ הנה מוכח מדברי הרדב"ז דזה שצריך לכתוב לשמן היינו שיכוון לקדש אותו בכתיבה דהא בגמ' תני הרבה שמות שאינם נמחקים. והיכא דכתב השם שלא הי' מתכוון לכתוב פסק הרדב"ז לעיל הי' ע"ז דגם בשם הוי' מותר למוחקו. וע"כ הא דאלו הז' שמות נמנו שהן אסורין למוחקן. היינו בכתבן סתמא דבזה סובר הרדב"ז בסי' ע"ז דהאותות מושכן לקדושתן. ולפי זה ע"כ בשם הוי' דבעינן שיכתוב לשמו היינו לקדשו וכאופן הב' שכתב המח"א:
והנה בסי' ע"ז כתב וז"ל ומ"מ מודה אני שאם כתב, השם סתם בלא כונה שאסור למוחקו מפני שכתיבת האותיות מוליך אותן לקדושתן דומיא דשוחט הזבחים סתם דאמרינן הסכין מוליך אותן למה שהן. הלכך בנ"ד אם בשעה שכתב שם הוי' נתכווין למה שהי' צריך לכתוב דהיינו יהודה. הדבר ברור שלא נתקדש וכו'. אבל אם הי' צריך לכתוב השם. וכתבו סתם בלא כונה נתקדש ממילא ומעביר עליו קולמוס. ואפי' לדברי חכמים והיינו דלא פליגו אלא בזמן שנתכוון לכתוב יהודה. דאלת"ה לפלגו בכותב השם בלא כונה ולאשמועינן דאפי' בכה"ג לא הוי מן המובחר. ואע"ג דאיכא לתרוצי דניחא לי' לאשמעינן דאפי' בכה"ג מיקל ר"י. וכחא דהיתרא עדיף לי' לאשמועינן. מ"מ פשטא דמלתא משמע דאם היה צריך לכתוב את השם וכתבו סתם נתקדש עכ"ל. והיוצא מדבריו הקדושים, דבסתם נתקדש השם שאסור למוחקו (דלענין קדושת ס"ת ודאי צריך לקדשו. ובזה חלוק הוא משאר שמות שאינם נמחקים וכמ"ש לעיל). וכיון שאסור למוחקו מועיל העברת קולמוס גם לדברי חכמים. וכל שלא נתקדש היינו בנתכוין לכתוב יהודה. לדברי חכמים מותר למוחקו וכמ"ש לעיל שם. וע"כ הא דבסתם נתקדש ובעינן העברת קולמוס היינו לענין קדושת ס"ת. דזה בעינן שיתכוון לקדשו וכמ"ש. והנה קשה ע"ז הא בגיטין (ד' כ') פליגו ר"ח וראב"י. ולר"ח לרבנן כתב על גבי כתב לא הוי כתב כלל. והא דאמרו רבנן אין השם מן המובחר הוא לשיטת ר"י וכמ"ש בחי' הרשב"א שם וכן פסק הרמב"ם לענין גט. וא"כ מה מועיל כשיחזור ויעביר עליו קולמוס. ובשלמא לראב"י י"ל דדוקא בנתכוון לכתוב יהודה דאין בו קדושה כלל. הפסול משום זה וגו' אבל בכותב סתמא דכתיבת האותיות מוליך אותן לקדושתן ואסור למוחקו משום שנקרא עליו שמו של הקב"ה. בזה לא אכפת לן אם יעביר עליו קולמוס ויכוין עליו להוסיף עליו קדושה אבל לר"ח דלרבנן כתב על גבי כתב לא הוי כתב כלל ואפי' היכא שמוסיף בכתב הב' הכונה. א"כ מה מועיל זה שיעביר עליו קולמוס לדברי חכמים. ואי דנאמר דבסתמא נתקדש השם אף לקדושת ס"ת וכחד תי' של התוס' מנחות. א"כ לענין מה צריך העברת קולמוס. וליישב דבריו הקדושים נראה לענ"ד לומר דהנה ראיתי בשם ס' בני יונה סי' ס"ו דל"ה שהביא בשם תשובת ר"י מינץ ע"ד הס"ת שלהם שנכתבים על הגויל והגויל אינו נמחק וכו' וכתב ע"ז הב"י ואנחנו לא נדע למי נדמה אותו אם למאי דאמרינן דדיו ע"ג דיו לא הוי כתב. שאני התם שהי' כבר כתוב האותיות ולא הוסיף בכתיבה מידי. ואי למאי דפליגו רבנן ור"י בנתכוין לכתוב יהודה וכתב השם והוא צריך לשם. דר"י ס"ל מעביר עליו קולמוס ומקדשו. ואפי' רבנן לא פליגי אלא משום שלא הוסיף מידי שכבר כתובין אותיות השם. אבל משום הפסק הדיו שבין הקלף ובין הדיו שנכתב לשמו. לא אכפת לן. י"ל דשאני התם דמין במינו אינו חוצץ עכ"ל. וגוף הספר אינו ת"י. ועפ"י הדברים האלה יש ליישב דברי הרדב"ז דסובר הא דנחשוב כתב השני לכתב. תלוי ג"כ בזה אם נאמר דמין במינו לא חייץ. א"כ הכתב השני כאלו נכתב על הקלף ממש דלא הוי כמתקן כתב הראשון. אלא כאלו נכתב כתב חדש. וכמו דמוכח מדברי ספר הנ"ל. והרי הכתב הב' הוא בכונה. א"כ חשבינן מה"ט לכתב זה כאלו הוא כתב חדש שנכתב בכונה על הקלף ממש. ומה שיש מקודם כתב על קלף הזה לא חייץ אך אם נאמר דכתב הא' חייץ. א"כ לא נוכל להחשיב לכתב הב' שהוא כאלו נכתב על הקלף. רק שהוא הוספה על הדיו הראשון. וזה לא נחשב לכתב. שלא הוסיף מידי כיון שכבר כתובין אותיות השם. ואין מועיל כלום מה שהוסיף בכונה. כיון דמ"מ הרי לא נכתב רק על אותיות הקודמין שכבר נכתב השם:
והנה ביומא (ד' נ"ח) משמע דר"ח סובר דמין במינו חוצץ. ולכן משום זה סובר דלרבנן לא הוי כתב כלל. והא דלר"י הוי כתב י"ל כמ"ש התו"ג סי' קל"א דלר"י הכתב הב' אינו אלא מתקן כתב הראשון כאלו נכתב לשמה יע"ש. אך לפי"ז יוקשה הא לדידן ההלכה דמין במינו אינו חוצץ. וא"כ נצטרך להחשיב זה לכתב:
אמנם הנה בבר"י או"ח סי' ע"ה האריך ומסיק דהא דאמרינן דמין במינו אינו חוצץ היינו בחד גופא אבל בתרי גופי אף מין במינו חוצץ ומשום זה אמרינן בשותפים דאחד מגוף בשביל כולם דבחיבורין א"א. דהוי חציצה אף שהוא מין במינו מ"מ הוא תרי גופי יעו"ש. ולפי"ז יש ליישב לכאורה דברי הרדב"ז דודאי היכא דנתכוין לכתוב יהודה וכתב השם דבזה לא חל עליו קדושה כלל ואין עליו קדושת שמו ית'. א"כ אח"כ כשמעבירין עליו קולמוס ומקדשו ויש על הכתב הב' קדושת שמו ית'. א"כ אף שכתב הא' הוי חד מינו. מ"מ הוי כב' גופי. דהכתב הא' מותר למוחקו ולא חשבינן אותו לשמו ית' שאסור למוחקו והוי כתרי גופי עם הכתב הב' שיש עליו קדושת שמו ית' וכיון שכן חוצץ. ומשום זה לא נוכל להחשיב כתב הב' לכתב כלל. וכן בגט דמסתמא שלא לשמה ולא נכתב הגט לשם האשה כלל. א"כ כשמעביר עליו קולמוס לשמה. הוי כתרי גופי. ומה"ט לא נחשב כלל לכתב אבל בכותב השם בסתמא דהאותיות עצמן מוליכין אותן לקדושתן. הגם דלקדושת ס"ת צריך עוד לקדשן. מ"מ שפיר מועיל העברת קולמוס דהוי מינו בחד גופא. דהא גם השם שנכתב מקודם קדושת השם עליו. וא"כ כתב הב' נחשב לכתב. דבזה אמרינן דאינו חוצץ:
האומנם דדברי הבר"י תמוהין בעיני דעכ"פ הרי הרמב"ם פסק בפ"א מהל' פה"מ דמזרק בתוך מזרק כשר משום דמין במינו אינו חוצץ אף דהוי ב' גופין. ועוד דעיקר קושייתו מהא דשותפין כבר מתורצת היא בדברי התוס' סוכה (דל"ז). יעו"ש בס' כפות תמרים. אך נראה דעיקר האיבעי' בהא דמזרק בתוך מזרק הוא דוקא בב' כלי שרת דהוי מב"מ וכמו דרצה לפשוט מהא דנתן המלא בתוך הריקן. אבל בנתן מזרק קודש לתוך מזרק חולין נלע"ד דזה מקרי מין בא"מ. וע"ז לא איבעי' לי' וכמ"ש התוס'. ויש ראי' לזה מא"ד דמיבעי לי' אי הוי דרך שירות בכך ופשוט לי' מתדר"י דילפינן מקרא ב' כלים וחד שירות. והקשו בתוספות ישינים דכ"ש שיש לפשוט מזה האיבעי' ראשונה דמב"מ אינו חוצץ. והשתא הא התם לא ילפינן רק דב' כלי שרת הוי דרך שירות. ומה"ט שפיר אינו חוצץ דבכה"ג ודאי דלא אכפת לן אם חוצץ או לא. כיון דהתורה אמרה דמותר לשרת בכה"ג. שפיר סגי במה שאוחז רק בכלי החוצץ. אבל בכלי אחד חול בזה נשאר שפיר האיבעי' אם מב"מ חוצץ כיון דאחד אינו ראוי לשירות שפיר י"ל דחוצץ, א"ו דגם איבעי' ראשונה לא הוי רק על ב' כלי שרת. אבל בא' חולין פשיטא לי' דחוצץ משום דהוי אינו מינו משום דזה קודש וזה חול. והא דאיבעי' לן בסיב אח"כ היינו כדמפרש טעמא משום דמיחלחל לא חשיב לי' חציצה. אבל אם גם שניהם מין אחד מ"מ כיון שזה קודש וזה חול הוי מבא"מ. ולפי זה אפשר לומר דגם בכאן בנתכוין לכתוב יהודה וכ' השם דהוי חול ומותר למוחקו. בזה חשוב מבא"מ עם הכתב השני דמתכוין לקדשו. לכן לא נוכל להחשיב כתב הב' לכתב. משום דהכתב הראשון חוצץ. אבל בכותב סתמא דאז נתקדש השם אף שאין ראוי לס"ת מ"מ נתקדש השם. הוי מב"מ ושפיר חשבינן כתב הב' לכתב כאלו נכתב על הקלף. וגבי גט דמסתמא ג"כ פסול משום דסתם אשה אינה עומדת לגירושין. א"כ בסתמא הוי כאלו לא נכתב לשם גירושין. וכתב הב' שכותב בכונה לשם גירושין בזה י"ל ג"כ דלא חשבינן הכתב הב' כאלו נכתב על הנייר שיהי' מיקרי כתב. משום דהכתב הראשון חוצץ דהוי מין בא"מ. אלא שע"כ שכתב זה אינו אלא הוספה על כתב הראשון. וזה אינו כלום דלא הוסיף מידי בזה. כ"ז כתבתי ליישב קצת דברי הרדב"ז שיהי' גם לר"ח. אבל אם נאמר דהרדב"ז פוסק כראב"י ניחא היטב וכמ"ש לעיל:
אך קשה הא אפי' לדעת הר"ח והרשב"א אינו רק דהוי ספק גט משום דלא אתמר הלכה כמי. ואיך סמך הרדב"ז ע"ז לכתחלה. ואפשר לומר דהרדב"ז סובר כשיטת הר"ח והרשב"א דלחומרא עבדינן כראב"י ותופס בכאן החומר שאם נאמר דאין זה חשוב כתב ואין מועיל תיקון. א"כ יפסל הס"ת או היריעה דיש בה הרבה שמות. ולכך בכאן תפס העיקר כראב"י דמועיל תיקון ואף משום אנוהו לא נפסל בכאן כיון שכבר גם מקודם נתקדש השם. והראי' שמביא ע"ז הוא רק לשיטת ראב"י. ומעתה לפי זה הנה י"ל בנ"ד דשפיר מועיל העברת קולמוס ויקדשו עתה. ויהי' זה מועיל ממ"נ דאם נאמר כמ"ש הרדב"ז וכמ"ש לפרש דבריו גם אליבא דר"ח פשיטא דנוכל להורות כדבריו. וגם אם נאמר דהרדב"ז סובר כשיטת הר"ח והרשב"א דהוי ספק גט. אי הלכה כר"ח או כראב"י. מ"מ הא להרמב"ם דפוסק כר"ח וסובר בגט דהוא בטל. הרי כבר כתבתי דלמ"ש המח"א בדעתו דסגי שידע בעת כתיבה שהוא כותב שמו של הקב"ה. ובנ"ד הנה זה ודאי ידע דקאי על השי"ת שהוא אדוני האדונים. א"כ ליכא פסול כאן ולדעת שאר פוסקים דסוברים שצריך לכוין בעת כתיבתו לקדשו, י"ל דסברי כהרדב"ז דתפסינן כאן הלכה כראב"י כדי שלא יפסל הס"ת. וגם כיון שכבר כתב הרדב"ז דבימיו נהגו הסופרים שלא לקדש השם א"ד כ"ש שאנן לא נוכל להחמיר ולפסול אף בתיקון כה"ג. (הג"ה. מה שכתבתי להוכיח מדברי התוס' ישנים דכלי קודש עם כלי חול הוי מין בא"מ. עתה מצאתי הדבר מבואר בירושלמי יומא על משנה זו דגרס המפרש שם נתן כלי קודש בתוך כלי חול פסול. ופי' המפרש דהוי משום חציצה דהוא אינו מינו. וא"כ י"ל גבי כותב שם שלא לשמו דלא נתקדש כלל דהוא אינו מינו עם השם שכותב עליו אחר כך בכונה. וה"נ גבי גט י"ל דזה מיקרי אינו מינו. דכמו גבי קודש וחול דהגם דהם דברים הדומין ואינן נפרדין בעצמם כלל מ"מ משום שיש על אחד כונה לשם קדושה. הנה דבר זה מפרידו להיות אינו מינו. ה"נ גבי גט דסתמא לאו לגירושין כלל והוי כאלו הוא אגרת. והכתב הב' שבא עליו הוא בכונה לגירושין. הנה הכונה עצמה מפרידן להיות נחשבין כאינו מינו עכ"ה):
והנה אחר כותבי זאת מצאתי בנו"ב סי' בסוף התשובה הביא דעת השואל דגם הוא רצה לומר הטעם גבי השם דהוא משום חציצה. וגבי גט כתב הטעם משום דבעינן שיכתוב על דבר המתקיים. והנה בדעתי עלה ג"כ בתחלה לומר טעם זה על גט אבל באמת אינו נכון דאם נאמר דאינו חוצץ משום דהוי מב"מ. א"כ הרי הוא כאלו נכתב על הנייר והוי דבר המתקיים. ואם נאמר דחוצץ והוי כאלו נכתב רק על דיו הראשון. א"כ גם אם יהי' זה נקרא דבר המתקיים. מ"מ הרי אין כאן כתב כלל כיון דכבר היו כתובין אלו האותיות. ואין כאן רק הוספה על הדיו הא'. זה ודאי לא נחשב כתב כלל לרבנן. אבל גבי קדושת השם שפיר נוכל לומר הטעם משום חציצה דהוי אינו מינו. וכן גבי גט נראה דהטעם משום חציצה. ומה שהקשה עליו הנו"ב מהא דמעבירין קולמוס ע"ג כתב ישן. למ"ש ל"ק כלל דדוקא בכאן מיקרי א"מ משום דמקודם לא הוי ראוי' כלל לקדושה. אבל בכ"מ דהוי מב"מ ודאי דהכתב אינו חוצץ. ומ"ש הנו"ב דכל דהוי לנאותו הוא בטל הנה ודאי זה אמת וגם כאן אם היינו אומרים דהכתב העליון אינו אלא מתקן כתב התחתון. א"כ ודאי אמרינן דבטל לגבי כתב התחתון. אבל כבר כתבתי מדברי הספר בנ"י דמוכח מדבריו דסובר דכאן שנתוסף כוונה הוי כאלו כתב העליון כתב חדש. וכן משמעות פשטות הסוגיא הוא לענין אם כתב העליון הוי כתב. וא"כ לא שייך כאן כלל הא דלנאותו דהכתב התחתון לא בא לנאותו וחוצץ משום דהוי א"מ. ואין להקשות על מה שכתבתי דבכותב השם בסתמא דכבר נתקדש השם שאסור למוחקו מועיל העברת קולמוס משום דהוי מב"מ וחשוב כאלו כתב הב' נכתב על הקלף. דא"כ לפי"ז הרי הוא כמוחק את השם הא' שכבר יש עליו קדושה לענין שאסור למוחקו. ל"ק כלל דגם אי יהיבנא דזה נחשב למוחק. דעת הרדב"ז בסי' תמ"ו דכל שאינו מתכוין אלא לתקנו מותר למוחקו. וכי שנפסל הס"ת בשבילו לאו תיקון קטן הוא. וכמו שכתב הרדב"ז שם. ואם כן הכא נמי מאי דמעביר עליו קולמוס ומקדשו להיות ראוי גם לספר תורה לא חשוב כמוחק השם אלא כמתקנו. אבל בעיקר הדבר שיהי' נחשב זה למחיקה לעניית דעתי אין הדבר ברור ועיין בתשב"ץ חלק ראשין סימן קכ"ז. ויש להאריך בדבריו הקדושים ואין היריעה מספקת. סליק: