עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד · סימן עג
שאלה באיש אחד שילדה אשתו תאומים ב' זכרים ומלו את אחד בזמנו מפני שהי' נראה בריא כשאר ילדים. והשני היה נראה כחוש. ודחו מילתו על חודש עד שיבריא. והנה הראשון שמלו בזמנו מת ר"ל ביום מילתו. וגם הב' שדחו מילתו מת ר"ל ביום מילתו. אח"כ נתעברה אשתו וילדה תאומים זכר ונקבה. ודחו מילתו עד שיהי' בן שנה. ואז הסכימו גדולים למולו. ומחמת שהי' קצת בר הבנה ונבעת מהכנת הברית מילה נתן לו רופא אחד איזה רפואה שישן מחמת זה שלא ירגיש מה שעושין לו. ואחר כך כשנתעורר משנתו התחיל להקיא הרבה. והי' לו הרבה הקאה בכל היום ומת ג"כ ר"ל ביום מילתו. ודאקטיר אחד אמר שזה שנתן לו הרופא לשתות הוא דבר חמור לילד כמוהו. ומחמת זה נולד לו מחלת הקאה ויכול להיות שמחמת זה מת. עתה נולד לו בן זכר לחוד והוא עתה כבן ד' חדשים ובריא כשאר ילדים מה הוא הדין אם למולו. ודעת רב אחד דמחויב למולו תיכף:
תשובה. הנה בדברי התוס' חולין (דף ד' ע"ב) י"ל דלא באו אלא למעט היכא דמן הדין למולו אף שכבר מתו אחיו. וכמו בהא דר"נ דאמר המתינו וכו' אם אינו מל מיקרי מומר לערלות. ולא באו כאן רק להוציא מדעת ר"ת שהביאו הפוס' ביבמות (דף ובפ' דזבחים דערל דמיירי שם שאינו אוכל בתרומה היינו שמת אחד מחמת מילה אף שמן הדין צריך למול מ"מ כיון שמחמת יראה אינו מל מיקרי אונס ע"ש. ועי' בחי' רשב"א ורמב"ן ר"פ הערל. וע"ז כתבו התוס' כאן דמיירי שמלו בגודלן. היינו שכבר המתינו משום שהיו אדומים. או שמתחלה לא היו אדומים. אבל אי מלו אותן בקוטנן כשהם אדומים אף שמצינו בתוס' גבי עשיו שהי' אדום מ"מ יש לספק שמא משום שלא נקלט הדם. וכל שמן הדין למולו הוי מומר לערלות וכן דעת רש"י ר"פ הערל. והוכיחו זה ממה שאמר שמתו אחיו מ"מ משמע דשנים דוקא שמן הדין אין למולו ובכה"ג דוקא ישראל כשר הוי. אבל לדעת ר"ת הי' לש"ס לומר אי מחמת יראה ישראל כשר הוא. או שמת אחיו. דמשמע גם אחד. אבל מפסקי התוס' נראה דמפרש בתוס' דבאו להודיענו דין חדש דכל שמתו מחמת מילה בקוטנן ויש לספק שמא לא נבלע בהן דמן מחויבים למולן בגודלן וכל שלא מל לא מקרי ישראל כשר וע"כ מיירי שלא ראו אותן אדומים. דאל"כ איך מלו אותן מתחלה וכמבואר בשבת שם. אלא שמ"מ יש לספק שמא עדיין לא נקלט הדם. וי"ל דזה כדעת הרמב"ם דאין למולן עד שיתגדל ויתחזק כחו. דמוכח דבגודלן מחויבין למול. והוא משום דבגודלן ודאי כבר נבלע בו דמו. וכל שלא מל לא מיקרי ישראל כשר הוא ומיקרי מומר לערלות. ובגמרא ע"כ מיירי שם דכבר נתגדל שהלא ראוי לשחוטה. דקטן בלא"ה אינו ראוי לשחוטה. ובחי' ריטב"א שם כתב על דברי התוס' דליתא. מדנקט לה תלמודא סתמא. והטעם דכל שמתו אחיו מ"מ מקום יראה הוא לכל אדם ואפילו מקטנים לגדולים שאין להם שיעור. וכל שיש צד יראה ופחד אינו נידון כמומר עכ"ל. נראה ג"כ דמפרש דברי התוספות דמיירי במלו בסתמא ולא היו אדומין. ומ"מ ס"ל דמחויבין למול בגודלן. דאל"כ מה השיג על התוס' הא זה גמרא מפורש בחולין (דף מ"ז) דמחויב למול אע"פ שהוחזקו. אך נראה דהריטב"א חולק בשתים על התוס'. א' דאם מתו בקוטנן אין למולן בגודלן שאין לזה שיעור. והב' דאפילו היכא דמן הדין למולן כגון דלא אתחזק. מ"מ כל שמצד יראה ופחד אינו מל. אינו נידון כמומר לערלות והוא כדעת ר"ת. ועי' בכו"פ סי' ב' ובפ"ת:
והנה הנו"ב סי' קס"ה הקשה על הרמב"ם שכתב עד שיתגדל ויתחזק כחו. דהוא נגד סתמא דש"ס. ומה שתי מהא דר"נ עי' בהג"ה שם מה שהביא מתוס' ומהרש"א. וגם דבריו דחוקים שם. דאדרבה למה אמר עד שיובלע בו דמו היל"ל סתמא עד שיתחזק כחו. ומה ראי' מייתי הש"ס מר"נ הא בכל תינוק כשמתחזק כחו מותר למול אפילו בהוחזק. ולכאורה נראה פשוט דדעת הרמב"ם הוא כדעת התוס' כאן בחולין דאף אם אינו אדום יכול להיות שלא נבלע דמו בו. וכמו דאמרו ביבמות הטעם דאיכא משפחה דרפו דמייהו. וכל דרפו דמיו אין הדם נעצר והיינו משום דאין מובלע בו דמיו בבשרו. ובזה ודאי כל היכי דמתגדל מובלע בו דמו ומתחזק בבשר. וכמו דלר"נ דאף דהוי חזקה כיון שראה הסבה התיר למולו כשיעבור הסבה. כמו כן בכולן כיון דהטעם משום דרפו דמייהו. אם כן כשמתגדל ומתחזק כחי ממילא עברה הסבה ומחויב למולו. אך זה הוא רק להדעה שהביא בסי' רס"ג שהחזקה אינה תלוי רק באשה משום דהדם בא ממנה. וכל עיקר הטעם תלוי ברפו דמייהו. אבל להש"ע שכתב דה"ה באיש יש חזקה אפי' מב' נשים. א"כ אין הטעם משום הדם. ולשיטה זו י"ל דאפי היכא דנתגדל אף דכבר מיבלע בו דמו מ"מ אין למולו בגודלו. כיון דיכול להיות דלא מתו בקוטנן מחמת הדם כלל שהוא מחמת האשה אלא מצד האיש ומטעם זה אין לזה שיעור וכמ"ש הריטב"א. והרמב"ם דסובר דעד שיתגדל ויתחזק כחו. סובר באמת כדעת הג"א דאין תלוי זה רק באשה. ועי' בב"ח שכתב ג"כ דמהרמב"ם מוכח כהג"ה ע"ש. ולפי"ז ממילא לא יוקשה על הרמב"ם מאין לו זה. כיון דאין החזקה רק מצד הדם דרפו דמייהו. א"כ ממילא נודע כשמתחזק כחו לא הוי עוד רפו דמייהו והוי כמו לר"נ ברואה הסיבה שמחויב למולו כשיעבור הסיבה אף באתחזק. אלא שעל המחבר בעצמו קשה דהוא הביא ג"כ לשון הרמב"ם דעד שיתגדל ופסק דה"ה באיש א"כ ע"כ דאין הטעם משוה הדם דייקא וא"כ קשה הא סתמא דהש"ס לא תמול משמע לעולם:
אולם לכאורה לדעת הג"א דבאיש ליכא חזקה והיינו משום דלא שייך טעמא דרפו דמיו. א"כ כמו כן אם אתו בגודלן שמחמת איזה סיבה לא נמולו בקוטנן דגם כן כבר נבלע בהן דמן ולא מתו משום דרפו דמייהו ה"נ לא יהי' שייך חזקה. ומדברי התוס' מוכח להיפך. ולכאורה י"ל דהרמב"ם ותוספות סברי כהמחבר דגם באיש שייך זה הדין אלא הא דפסקו דבגודלו מחויב למולו הוא משום דאזלו אליבא דידן דפוסקים דשנים הוי חזקה היינו משום דמספקינן שמא הלכה כרבי. ומחמרינן במילה ובנשואין כרבי. וא"כ יש לומר דאף דבפ"נ לא אזלינן בתר רובא אבל מ"מ אם איכא עוד ס"ס דמסייע לרובא י"ל דסמכינן ארובא בזה. וכמו שמסתפק בזה המה"ש סי' שכ"ט. ואם כן היכא דמתו שנים דמחמרינן כרבי דאין למולו מ"מ כשמתגדל אח"כ שאז י"ל דלמא מתו בקוטנן מחמת דרפו דמייהו. וכשמתגדל ודאי לא רפו דמו עוד והוי ס"ס שמא אין הלכה כרבי. ואפי' אם הלכה כרבי שמא לא נתחזקו רק ברפו דמייהו בקוטנן אבל לא בגודלן, וא"כ הס"ס מסייע לרובא שאין מתים מ"מ. וסמכינן בזה אפי' במקום הכנה. יבזה ממילא ל"ק קושיית הנו"ב על הרמב"ם מסתמא דגמ'. דהרי לרבי בב' הוי חזקה ודאית ולכך אפי' בנתגדל אין שם רק ספק אחד שמא הוא מסיבת האשה ומשום דרפו דמייהו. ובכה"ג אין לסמוך על רובא לחוד במקום סכנתא. אבל לדידן דמחמרינן כרבי משום ספק א"כ בנתגדל ונתחזק כחו איכא ס"ס דמסייע לרובא. ובזה יהיו נכונים גם ד' המחבר שפסק כהרמב"ם ופסק דה"ה באיש. אלא שזה קשה לומר בדברי הרמב"ם דא"כ הי"ל לומר בלשון נראה לי דבנתגדל מלין אותו. אלא מדכתב בלשון סתמא משמע דזה פשוט לי' מלשון הש"ס. וא"כ נאמר כדעת הג"א דכ"ז תלוי באשה ומשום דרפו דמייהו. ממילא זה פשוט מש"ס דבעברה הסבה מחויב למולו ובנתגדל ונתחזק כחו שוב לא הוי רפו דמיו וכדמשמע מדברי התוס' חולין. ומדברי רמ"א סי' רס"ג מוכח דאין הולכין בפ"נ אפי' בדאיכא ס"ס המסייע לרובא. דהא על האי דינא דהג"א. סיים וס"ל להקל אף דאיכא ס"ס דפלוגתא מלבד רוב ולדות שאינם ממ"מ. דהא סתם. דמשמע אפי' רק במתו שנים וכדינא דש"ע דמיירי בזה. וכן כתב הפרמ"ג באו"ח סי' שכ"ט שם בפשיטות. אך בדברי התוס' חולין (ד"ד) לכאורה מוכרח כהמה"ש. דאל"כ איך כתבו דכל שיש לספק מחויב למול. הא ס"ל להקל וכמ"ש רמ"א. אלא משום דמסתמא מיירי בגמ' במתו ב' וכדאמרינן ביבמות דבמילה מחמירין כרבי וא"כ כל שיש לספק הוי ס"ס מסייע לרובא דבזה סמכינן גם בפ"נ. וצ"ע. ואפשר לומר דדעת התוס' כדעת השואל בתשובת ח"ס סי' רמ"ה דכיון שיש מיעוט ממ"מ ובפ"נ אין הולכים בתר רובא. וע"כ דגבי מילה גלתה התורה לילך בתר רוב. ולפי"ז י"ל דהיכא דאתחזקה. אף דרובא עדיף מחזקה מ"מ מצרפין החזקה להמיעוט. והוי להבנים שיולד לה כמו פלגא. וא"כ דוקא היכא דהחזקה הוי ודאי שמ"מ מתו. אבל אם יש לספק אם בכה"ג לא נתחזקה. כשנתגדל ונבלע דמו בבשרו שוב אזלינן בתר רובא כמו שגלתה התורה גבי מילה. ולא שייך לצרף החזקה להמיעוט דאפשר דאין כאן חזקה:
והנה בחת"ס שם הוכיח מדברי חי' הרשב"א ביבמות דאפי' ממ"מ בגודלן מ"מ בר מימהל הוא דאולי יתראה בו סימני בריאות אחר זמן יותר ע"ש. וע"כ דחולק הוא על התוס' חולין דבגודלן ודאי לאו בר מילה הוא. ובאמת כן נראה מסתימת הרמב"ם וש"ע. ולכאורה אפשר לומר שגם זה תלוי בב' הדעות שהובא בש"ע ורמ"א בסי' רס"ג לענין חזקת האיש. דאם נאמר דזה תלוי רק באשה וכמו דאמרו דרפו דמייהו. א"כ ודאי בריאת הילד וגידולו הרי הוא בבטן אמו. וא"כ כל היכי שיש לו אח"כ אויר העולם הרי הוא הולך ומתחזק וקא רבי מאוירא דעלמא. וא"כ לפי רוב השנים מתחזק כחו. ולכך אפי' מתו בגודלן אין ראי' לזמן יותר ארוך שחי הרבה יותר מאחיו וניזון מאויר העולם ומתחזק כחו. אבל אם נאמר דתלוי גם בחזקת האיש א"כ מחמת האיש אין הילד מתגדל כלל רק בתחלת יצירתו הוא מכח האב. וזה הטבע נשאר לו קיים כל ימי חיותו. א"כ כמו כן אפי' אם יזקין הרבה אין למולו. והוא דעת התוס' דכל שמתו בגודלן שוב איכא ראי' דהוא מסבת האיש דאילו מחמת שאינו רק רפיון דם שזה בא רק מסבת האשה אין זה שייך בגודלן. ובקוטנן ביש לספק דהוא רק מחמת שאין הדם מיבלע. מחויב למול לדעת התוס'. או כטעם השואל שבחת"ס. אי אפשר משום ס"ס עם רובא. אבל עכ"פ דעת הרמב"ם וחי' הרשב"א נראה דסברי כדעת הג"א דזה תלוי רק בסיבת האשה ולכך כל שמתגדל ומתחזק כחו כבר יצא מסיבת חלישות גדלו בבטן אמו. ומה"ט י"ל אפילו במתו בגודלן אין ראי' מזה לזה בזמן יותר ארוך שנתחזק כחי:
ובזה נראה דנפשט גם מה דנסתפקתי לענין תאומים אם נאמר דזה כב' והוי חזקה בזה לחוד. דנראה דזה תלוי ג"כ בזה דאם תלינן רק בסבת האשה. שזה נמשך החולשה מחמת גודלן בבטן אמם. א"כ הרי לשניהם הי' העיבור וזמן אחד להם. אבל אם נאמר דזה תלוי גם בחזקת האיש. א"כ ודאי כשנים יחשבו דכל אחד בא מטפה אחרת וכמו דאמרינן בגמרא לענין יעקב ועשיו:
ומעתה נבוא לנ"ד הנה לכאורה לדעת התוס' חולין (ד"ד) יש מקום להחמיר דאין למולו כלל. דהא הילד הב' מהתאומים שדחו אותו מלמול משום שהי' חלוש. הרי מסתמא כשמלו אותו ראו שנתחזק כחו. וגם הביטו בו היטב והילד הג' מהתאומים הב' הרי מלו אותו כשהי' בן שנה. וגם בו הביטו מסתמא היטב. וא"כ י"ל דהוי כמלו בגודלן שאין למול אחר כך כלל. דהא לא נתנו התוס' שיעור לגודלן אלא כל שנתגדלו יותר ונתחזק כחן. ואעפ"כ ממ"מ שוב אסור למול לעולם. והרי כאן ג"כ כמו כן. ועוד דעכ"פ ודאי הביטו בכונה בהם ששוב אין מועיל אפי' אם מתו בקוטנן. ומה שיש לתלות הג' שמת מחמת חולי הקאה שנתהוה לו מן זה שנתנו לו להריח. כבר אמרתי לכת"ר דאין זה סבה גלוי' בו שזה יהי' גורם למיתת התינוק ואין זה דומה לאדום וירוק שזה מבואר בש"ס. אבל כאן דאין זה אלא אומדנא. איך נקל משום זה בס"נ. ועוד די"ל דגם לדעת התוס' דכל שאין אנו יודעין ויש לספק הקודמין באיזה סבה חייבין למול אח"כ. י"ל דזה דוקא אם על שניהם הוי ספק על איזה סבה. אבל אם באחד ודאי לא הי' סבה וממ"מ. אף שבב' יש לספק שמא איזה סבה גרם לו ולא מ"מ. י"ל דגם התוס' מודו דלא תלינן באיזה סבה וחיישינן גם להב' שמא ממ"מ. ועי' בלח"מ פ"ו מהל' שגגות ובהפלאה בק"א סי' קט"ז שכתבו סברא כזו לענין רמ"ת דאף דלדידן בהשיעור שנעשית רמ"ת יש לספק שמא ראתה אחר תשמיש מכל מקום כיון שראתה ג"פ כן תלינן שהיא רואה מחמת תשמיש. ונתחזקה בזה. וכמו כן י"ל במילה דכיון דא' ודאי לאו מאיזה סבה מת רק ממ"מ א"כ עכ"פ הוי ראי' גם על הב' שאין לספק בו שמת מחמת איזה סבה והארכתי בזה בדעת התוס' בתשובה אחת שקודם זו. וא"כ בנ"ד כיון דעל הילד הב' מהתאומים הא' ודאי הביטו בו וראו שנתחזק כחו ונפל בו דמו. א"כ גם על הילד הג' מתאומים הב'. אף אם נאמר שיש לספק בו שמא מחמת איזה סבה אחרת מת. אכתי אין ראי' שבכה"ג גם לדעת התוס' אין לחוש. וכל שיש לחוש לדעת התוס' שלא למולו. הוא אף בגודלן. וכן לדעת הריטב"א יש לומר כן שאין למול אפי' בגודלן משום שאין לזה שיעור:
אמנם בתשו' מהרי"מ מוארשא כתב להעמיס בדברי התוס' דכל שלא הביטו בכונה על הראשון אף שבהשני הביטו בכונה ומת מחמת מילה מ"מ חייבין למול את הג' לדעת התוס'. ולפ"ז על הא' ודאי לא הביטו בכונה. ועל הילד הג' הרי ג"כ יש לספק שמת מחמת הסבה שנתנו לו להריח. ואין כאן רק הילד הב' מהתאומים הראשון שמסתמא הביטו עליו בכונה ובזה חייבין למולו לדעתם. ועוד הא בחידושי הרשב"א ביבמות מבואר דחולק על התוס' בזה דאפי' אם מתו בגודלן בר מילה הוא כשיתחזק כחו. וכן נראה מסתימת הרמב"ם וש"ע וכמ"ש החת"ס. ולדעתם י"ל עוד דאפשר דכאן לא מיקרי נתחזקה כלל למ"ש לדעתם דהם אפשר יסברו כהג"א דהחזקה תלוי רק באשה. ולפי"ז יהיו התאומים נחשבים רק כאחד. ובילד הג' הרי יש לספק בסבה הגלוי' שלא מת מחמת מילה. ועדיף זה מסתם תינוק אף שלא הביטו בו אם הי' אדום או לא די"ל לדעתם שגם בזה חיישינן שמא ממ"מ ודלא כדעת התוס' היינו משום ס"נ נחמיר שלא הי' שום סבה אחרת כיון שכמו כן לא ראו בהם איזה סבה. אבל כאן שראו הסבה שנתנו לו להריח ורופא אחד אמר שזה הי' סכנה לתינוק כזה. ותיכף אח"ז התחיל בו חולי הקאה י"ל דלא מיקרי כאן נתחזקה כלל. ועכ"פ י"ל דהוי ס"ס מסייע לרוב דלדעת המחה"ש מועיל זה גם לגבי ס"נ. ואפי' למ"ש הרמ"א בסי' רס"ג להחמיר גבי איש משום ס"נ יש לחלק דהתם החזקה ודאית לגבי האיש. אלא שיש סוברים דלגבי האיש אין מגרע החזקה ע"כ יש להחמיר. אבל כאן הרי הוי ס"ס אם יש כאן חזקה כלל. וכיון שכן הרי י"ל בין לדעת התוס' ובין לדעת הרמב"ם ורשב"א דכאן חייבין למולו האומנם דלמולו תיכף ודאי לענ"ד אין מקום להקל דהא יש לספק בדעת התוס' להיפך דבנ"ד אין למולו אף בגדלו. וגם לדעת הרמב"ם ורשב"א אפי' אם נאמר דכאן הוי ס"ס מסייע לרוב. הרי דעת הפרמ"ג דאין מועיל זה לגבי ס"נ וכן נראה פשטות לשון הרמ"א סי' רס"ג. אך כשיתגדל ויתחזק כחו ודאי נראה דימולו אותו וכדעת הרשב"א וסתימת לשון הרמב"ם וש"ע וכמ"ש הח"ס. ובפרט שיש מקום לומר גם לדעת התוס' בנ"ד דחייבין למולו. אמנם השיעור עד כמה הוא להמתין שיתגדל ויתחזק כחו לא מצאתי בזה מקור. רק מה שכ' הנו"ב שיעור ג' שנים. ומי כמוהו מורה. אמנם לכאורה הי' מקום ללמוד בזה השיעור מהא דכתובות (ד' צ"ו) לענין הלומד לבנו פחות מבן ו' משום דמתשת כחו. כ"ש גבי מילה. וראיתי בעיני מעשה בב' ילדים שמתו אחיהם מ"מ והיו עמם אצל פריפעסיר בקיוב. ועל א' אמר דלפי הדם שבו יהיו יכולין למולו כשיהי' בן ח' ועל הב' אמר שיהי' דייקא בן י"ג. ע"כ לדעתי גם בזה יתיישב כת"ר עם גדולים אם יסכימו למולו ומ"מ לא יעשו עוד מעשה בזה אלא ע"פ שאלת רופאים גדולים. סליק: