עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד · סימן סז
נסתפקתי אם מותר לכתוב לאביו או לרבו בשמו. דהדין מבואר בהרמב"ם וטוש"ע סי' ר"מ ורמ"ב דאסור לקרות לאביו ולרבו בשמו. א"כ יש לעיין אם נאמר דכתיבה כדיבור דמי. ואנכי הרואה אשר כזה דברו בו האחרונים אם מיחשב כתיבה כדיבור לענין ספיה"ע אם כותב כו"כ ימים לעומר. ובתשובת קול אלי' כתב להחליט לאסור דנחשב כדיבור ואחר אחרון אני בא. מקרוב הגיע לידי תשובת רע"א וראיתי בסי' כ"ט ל' ל"א עבר בזה הדין של ספיה"ע פלפול בינו ובין דודו הגאון. ויסודו של דודו הגאון להקל הוא על תשובת שב יעקב סי' מ"ט דשבועה לא הוי בכתב ומפורש כן בתשובת רא"ם ותשובת מבי"ט סי' ר"מ ודלא כחו"י. ורצה לדמות ספה"ע דג"כ צריך להוציא בשפתיו דוקא ולזה אכתי אין זה סייעתא לנ"ד להקל אולם מה שרצה הגרע"א להוכיח דכתיבה לאו כד"ד דאל"כ איך כותבין השם בס"ת. הא אסור להגות השם באותיותיו ויצא לחלק דשאני היכא דמתכון להיפך דכתיבתו לא יחשב כקריאה לכן לא מיקרי קורא השם יעו"ש. וחילוק זה לא שמענו דיהא צריך לחשוב בעת כתיבת השם שלא יהי' נחשב לקריאה. אבל תמה אקרא הלא זה דאסור להגות השם הוא ממה דדרשו בפסחים (דף נ' ע"א) זה שמי לעולם וזה זכרי לדר דר. לא כשאני נכתב אני נקרא. הרי להדיא דמותר הכתובה. וכך היתה הקבלה מקודם לאסור רק דיבור אבל לא כתיבה. וברש"י שם כתב שני שמות למדו שם הכתיבה ושם הקריאה. והיינו אף אם נחשב כתיבה לדיבור ממש. לא נאסר מקודם דיבור כזה. דאכתי לעלם קרינן וכמו שהתירו לכה"ג בדיבור ממש להבליעו בנעימות. כן דיבור כזה מותר לכל אדם דקרינן בי' לעלם דהוא בהעלמה. וא"כ ליכא מכאן שום ראיה דכתיבה לאו כדיבור. ודודו הגאון הביא ראיה ממתני' דתרומות דאלם לא יתרום מפני שאינו יכול לברך. ואי אמרת דכתיבה כדיבור. הא יכול לברך ע"י כתיבה. והגרע"א דחה זאת דע"י כתיבה הוי כלא השמיע לאזניו דלכתחלה לא יצא. ולכאורה אין זה דחוי' גמורה דכיון דהיא סתם משנה. ובמגילה (דף כ') מסיק דלר"מ א"צ להשמיע לאזניו וא"כ משנה זו דבסתם נשנית נראה דלאו משום זה אלם אין מברך בכתיבה רק משום דאינו כדיבור:
ובזה י"ל קושי' התיו"ט דלמה לא תני ששה חרש המדבר ואינו שומע משום דמשנה זו לכ"ע. ובלא"ה נראה דל"ק קושייתו דהני ה' דמו להדדי שאינן יכולין לברך כלל. משא"כ בחרש המדבר ואינו שומע דהטעם אצלו דאין ברכתו ראוי' שאינו שומע לאזניו. ולפי"ז נראה דאלם אינו יכול לברך כלל אף ע"י כתיבה. אך הנה לכאורה מבואר מתוס' גיטין (דף ע"א) ד"ה והא דשפיר יכול לברך בכתב לפי תי' הב' שכתבו לחלק הא דחרש וחרשת פטורין מחליצה דאינו באומר ואמרה דכיון דילפינן חליצה מוענו הלוים דצריך להיות בלשון הקודש צריך להיות בפה דוקא כמו בלוים. וא"כ תפלה ושאר ברכות דנאמרין בכל לשון שפיר יוצאין ע"י כתיבה. דודאי חשובה הגדה ע"י כתב וכדיבור דמי. ולכאורה מתוס' זה נסתר מ"ש בש"י הנ"ל לדחות ראי' החו"י מעדות דהוצרך רחמנא למעט עפ"י כתב. וכתב הוא ז"ל דשאני עדות דאי לאו קרא הייתי אומר דסגי בגילוי מלתא ומה לי ע"י הגדה או ע"י כתיבה. ובתוס' מבואר דאי לאו הקרא הי' מועיל כתב מטעם הגדה משום דכתב הוי בכלל הגדה. ואפשר לדחוק ולומר דגם מ"ש בתורה אם לא יגיד הייתי מפרש אם לא יגלה הדבר באיזה אופן שיהיה אף שלא ע"י דיבור. וכמו שהביא הרשב"א שם מהא דבעל כנפים יגיד דבר ומ"מ הנה לפי תירוץ הב' של התוס' מוכח דבהא דנאמרין בכל לשון שפיר יוצאין על ידי כתיבה. ודוקא בחליצה דילפינן מלוים צריך בפה דוקא:
אולם באמת תי' שני של התוס' הוא נסתר מש"ס סוטה (דף כ"ז) דאמרינן שם דאלם ואלמת אינה שותת משום דכתיב ואמרה. והרי פ' סוטה לא ילפינן מלוים. וא"כ גם אלמת תכתוב בכתב דהוא כאמירה. א"ו דעיקר הוא כטעם הראשון של התוס' דואמרה משמע דוקא בפה. א"כ י"ל דמה"ט משמע אמירה בפה משום דכתיבה לאו אמירה ודיבור הוא. ועי' בילקוט פ' יתרו ויאמר אל משה אני חותנך וגו' ר"י אומר כתב לו באגרת ר"א המודעי אומר שלח לו ע"י שליח. נראה דהוא פלוגתא דתנאי אם ע"י כתב הוי בכלל אמירה. וזה הראה לי ש"ב המאוה"ג המניח ז"ל אב"ד דק' זיטאמיר. ולכאורה הנה מוכח דכתיבה לאו כדיבור דמי מלשון חי' הרשב"א שכתב על מאי דהקשה תנינא וז"ל קשה לי דטובא קמ"ל דטפי עדיף הרכנת הראש מכתיבת חרש. דהרכנה כדיבור כדאמרינן בירושלמי הוא שמיעת קולו. ולקמן אמרינן קולו להוציא הא דר"כ עכ"ל. וכן פסק לקמן דהרכנת הראש מועיל בגט וכתיבה אין מועיל. א"כ מוכח דהרכנה כד"ד ולכך מועיל בגט. אבל כתב דאין מועיל הוא משום דלאו כד"ד. ולפי"ז יהי' הדבר תלוי בפלוגתא דלהרמב"ם דמועיל כתב א"כ הוא נחשב לדיבור וצ"ע:
ותשו' קול אלי' הביא ראי' מש"ס קידושין (דף מ"ג) דתניא האומר לשליח צא והרוג את הנפש פטור. שמאי אומר שולחין חייבין דכתיב ואותו הרגת בחרב בני עמון. והרי דוד שלח לו בכתב. ואעפ"כ נתחייב. ולכאורה אפשר לומר דבאמת הוא זה מאי דמקשה הגמ' בתר הכי מ"ט דשמאי. אף דטעמא מבואר מקרא. והיינו משום דמקרא זה ודאי ליכא לחייב דהרי שם בכתב הי'. ועי' בחי' הרשב"א כתב טעם אחר. ומ"מ אפשר לומר דאף אם כתיבה לאו כד"ד מ"מ מעשה מיקרי. דעל ידו נסבב המיתה. ולכך חייב. ואין לנו ראיה מכרעת דכתיבה כדיבור דמי ועי' עוד בתשובת שבו"י סי' קנ"ו. אמנם בשאלתינו הנה י"ל דאף אם כתיבה לאו כד"ד מ"מ הנה לכאורה נראה למ"ש בסי' רמ"א סעי"ו דאסור לבזות אף ברמיזה א"כ ה"ה כתיבה (למ"ש הרשב"א לענין גיטין רמיזה גרע). אך משום הא לא אורי' דשאני בזיון. אבל כיבוד י"ל דאינו חייב רק בדיבור. וזה הדין דאסור לקרותן בשמם הוא מכלל כיבוד אב כמבואר בש"ע סי' ר"מ סע"א. אך בסעי' י"ז כ' דמכלל הכיבוד הוא כשמזכיר אותן אחרי מותן יאמר הכ"מ או ז"ל. וברמ"א הביא דאף בכתיבה צריך לכתוב כן. ואף לדעה ראשונה דוקא הכ"מ אין לכתוב משום דמתקיים לאחר י"ב חודש. אבל עכ"פ צריך לכתוב זלה"ה. א"כ מוכח דגם בכתיבה חייב בכיבוד אב. א"כ ה"ה לדין הראשון דאסור לקרותו בשמו במכתב. הגם שהב"י בסי' רמ"ב הביא דצריך לכתוב כן מדברי רשב"ץ ושם כתב שראה לחכמים כותבים דבר בשם מורי ר"פ הכ"מ א"כ הרי מזכירים שמו י"ל דשאני דהא כתב הש"ך סי' רמ"ב ס"ק כ"ד דאם אומר מורי ורבי מותר לומר גם שמו שלא בפניו דוקא אבל בפניו אסור והביא ראי' מהא דאלישע דהי' שלא בפניו. אך אשתמיטתי' מ"ש הכ"מ פ"ה הל"ה דמקרא מסייע לרש"י מהא דיהושע אמר אדוני משה כלאם ושם הי' בפניו. ובאמת לא משמע כן מהרמב"ם פ"ד הל"ג שכתב וז"ל כשאומר המתורגמן לעם אומר בשם החכם ומזכיר שמו של אבי הרב או של רבו ואומר כך אומר רבנא פלוני. אף על פי שלא הזכיר הרב שמו של החכם שאסור לקרות לרבו או לאביו בשמו עכ"ל. והשתא אם נאמר דהיכא דאומר רבי מותר להזכיר שמו של רבו הרי הוא עצמו יכול לומר כמו שאומר המתורגמן. ועי' בפר"ד דרוש ט"ו שרצה לחלק מהא דאדוני משה כלאם. וגם זה נסתר מלשון הרמב"ם שכתבתי. ובאמת אפשר לחלק דשאני משה כיון דענוה יתרה בו ודאי מחל על כבודו ליהושע. ועי' ברמ"א סי' רמ"ב סע"א דבאביו ורבו מובהק צריך לקרותו רבי ולא אביו. ומצינו בקרא דקרא יצחק לאברהם אבי. אף דכתיב אשר יצוה את בניו. ואם כן הי' גם רבו מובהק. אע"כ דמסתמא מחל לו אביו (ועי' בעירובין ל"ב דאמר רבי נראין דברי מדברי אביו. וי"ל דרשב"ג לאו רבו מובהק הי' דלמד גם אצל ר"י וראב"ש וריב"ק. אלא דקשה איך אמר נראין דברי הא אסור לסתור דברי אביו אפילו שלא בפניו. כמבואר בש"ך סי' ר"מ ס"ק ב'. ואפשר לתרץ דזהו להפריש מאיסורא שלא יאכילו לע"ה טבלים). ואף דמצינו ביעקב שאמר בתפלתו אלקי אבי יצחק אף דשם לא הי' בפניו שימחול על כבודו אפשר דתפלה שאני. ובמטות פ' ל"ב קראו ב"ג וב"ר למשה אדוני סתם וביהושע פסוק י"ז אמרו כאשר שמענו אל משה. ואפשר דכיון דמתחלה למדם משה פרקו ואח"כ למדם אהרן וכו' לא מיקרי משה רבם מובהק. ומה שבפניו קראוהו אדוני משום שהי' מלך. ועי' בסוטה (דף כ"ז) דאמר ר"י מי יגלה עפר מעיניך ריב"ז. אף דהי' רבו מובהק. מוכח להדיא כדעת רמ"א. ואם נאמר כמשמעות הרמב"ם דבשם הרגיל מותר לקרות רבו עצמו ניחא טפי. אך לא פסקו כן. ועי' בט"ז ס"ק ד'. ובמלכים א' אמר שלמה וישיבני על כסא דוד אבי. ואיך הזכיר שמו. ובזה ליכא למימר דמסתמא מחל לי' אביו כיון דהי' אחרי מותו וחייב בכבודו ואז מי מחל לו. ולכאורה יש להביא ראי' דבכתיבה עכ"פ מותר להזכיר שם רבו דהרי בב"ב (דף ט"ו) סובר ר"י דהשמנה פסוקים כתבם יהושע. והרי נזכר שם ומשה בן וגו' א"כ הזכיר שם רבו לבד ולא קראו אדוני או לשון אחר. א"ו דבכתיבה מותר להזכיר גם שם רבו לבד (ומזה והי' ראי' דכתיבה לאו כדיבור דמי). אלא דלפי זה קשה לי למה הצריכו הפוסקים אף בכתיבה לכתוב הריני כפרת משכבו או זכרונו לברכה. דהרי מוכח דבכתיבה אינו חייב בכיבוד. ועיין ברמב"ם פרק ששי מהלכות שחיטה כתב ואבי מורי הוא מן האוסרין. משמע דחייב בכתיבה לומר כמו בדיבור והטור רגיל בלשונו לומר ואדוני אבי הרב רא"ש ז"ל. ובאבן העזר סימן קי"ח הביא שאלה בהיתר אשת תלמיד רבינו אשר והזכיר שם בלשונו בחתימתו מורינו הרב רבינו אשר זכרונו לברכה. וכן שם שלמד לפני מורינו הרב רבינו אשר זכרונו לברכה. ואף שהשאלה היתה לפני הרב רבינו אשר זכרונו לברכה עצמו ואם כן לא הזכירו בהגביית עדות זכרונו לברכה נזהר הטור לאומרו. אם כן יש חילוק בין הנושאים. ואף דבפעם א' לא נזכר זכרונו לברכה אפשר טעות סופר הוא וצריך עיון. סליק: