עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד · סימן סו
ע"ד שאלתו בענין ת"כ שנתן הר' יודל אם יש היתר לזה. הנה בתשובת משאת בנימן סי' כ"ז כתב שם בענין היורד לאומנת חברו. בזה האופן דקא פסיק לחיותו לגמרי מוציאין בדיינים. והיינו היכא דבא לדחות את הראשון לגמרי ולבטל ממחייתו. ומוכח מדבריו דאפי' אם הראשון לא פסיק המקח לגמרי מיקרי יורד לאומנת חברו. דאל"כ כשבא לדון מדין זה על שאלתי למה לא אמר דלא שייך דין זה על שאלתו דשם לא פסיק המקח עדיין כמבואר שם. ומזה צ"ע על החת"ס סי' ע"ט ע"ש מה שמסיק לבסוף מדין זה. וצ"ע על המ"ב אמאי לא העיר לענין זה מהא דאביאסף במבוי סתום. ואפשר דלהא דהמ"ב גם החולקין על האביאסף מודו בזה דשם איכא הטעם דבשלו הוא עושה. אבל כאן ששוכר מה שמחזיק חברו ודוחה אותו לגמרי ממחייתו אין שייך בזה שעושה בשלו. ומ"מ גם בנידון דהאביאסף עי' בתשובת רמ"א שפוסק כותי' אף שלא הביאו בהגהותיו לש"ע. והרבה דברו האחרונים מזה. ועי' בתשובת חת"ס שם דכיון דיוצא בדיינים הוי גזל גמור מה"ת. והנה מדין מהפך בחררה כבר כתב הרמ"א בסי' רל"ז דבלא פסק המקח לא שייך דין זה. אמנם בתשובת חת"ס סי' קי"ח כתב שם דלמ"ד דמהפך שייך בהפקר גם בלא נגמר הפיסוק שייך עליו דין זה ע"ש שהוכיח כן מלשון הרמב"ם. ומעתה י"ל דאם בנ"ד קא פסיק הב' בזה ששכר מר' יודל מחיותן של הראשונים לגמרי דבזה י"ל דהוי גזל גמור ויוצא בדיינים. א"כ גם לענין הת"כ הנה מבואר בתשובת מהרי"ט סי' א' לענין המלוה שאסר את הלוה בבשר ויין אם לא יפרע לזמנו דאם אין לו לפרוע כיון שעובר המלוה בבל יגוש יכולים להתיר לכתחלה השבועה. אף שהשבועה היתה לדעת חברו וגם קיבל טובה ממנו במה שהלוהו בשעת דחקו. כיון דמן הדין לכוף את המלוה שלא יעבור על לא יגוש. וא"כ כמו כן בנ"ד כיון שמן הדין יוצא בדיינים והוי גזל יכולין להתיר השבועה לכתחלה כמו בשם דמשום דיכולים מן הדין לכוף את המלוה מה"ט יכולים להתיר את השבועה לכתחלה:
איברא דמהרי"ט לא כתב זה אלא לדעת ר"ת כיון דבדיעבד מותר מה"ט יכולים להתיר לכתחלה ע"ש. אלא דלמה שכתב הב"י לענין נדר עד"ר הסברא שאע"פ שצווחים שאין רוצים להתיר לדבר מצוה דאפ"ה מתירין לו דחזקה על כל איש מישראל דניחא לי' בעשיית מצוה אלא שיצרם תקפם. וכמו בגט מעושה. ואע"פ שסיים שם שהריב"ש לא כתב כן. י"ל דשאני התם דבלא"ה איכא דעת ר"ת דלא לכל דבר מצוה מתירין בזה. וא"כ י"ל דאותן הרבים סברי דלאו מצוה גדולה הוא. או דסברי שאין ראוי להתיר הנדר בשביל מצוה. וא"כ לא שייך בזה יצרם תקפם, אבל בענין איסור. ודאי כל איש מישראל אינו רוצה ח"ו לעשות איסור. וא"כ יכולים להתיר השבועה גם לדעת הראב"ד דבדיעבד אינו מותר שלא מדעתו. מ"מ כאן מיקרי מדעתו. ומה שאומר שאינו רוצה אינו אלא יצרו תקפו. ושוב מצאתי סברא כזו בתשובת תועפת ראם סי' כ"ט ע"ש. ולפ"ז י"ל גם מדין מהפך לחוד. י"ל שודאי כל איש מישראל אינו רוצה להיות נקרא בשם כזה. לכן מיקרי זה מדעתו אע"פ שאומר שאינו רוצה. וא"כ למה שכ' הח"ס סי' קי"ח לאותן הפוסקים דשייך כאן דין מהפך אע"פ שלא נגמר הפיסוק ה"נ יכולין להתיר משום זה לדעתם. אך לזה י"ל דאיסור דעביד עביד. ועי' בפ"ת סי' רל"ז מ"ש בשם החמדת שלמה אבל אם בנ"ד שייך דינו דיורד לאומנות חברו באופן דקא פסיק לחיותו דמוציאין בדיינים נ' ודאי דשייך כאן סברת המהרי"ט דיכולין להתיר לכתחלה. ובלא"ה איכא כאן דעות דסברי דלדבר מצוה מתירין. ואע"פ שהט"ז חולק. מ"מ לצרף לסברת המהרי"ט ודאי י"ל דיכולים להתיר. ולסברת הב"י ל"ק קושי' עט"ז דגבי ישראל מקרי דבר מצוה מדעתו אף על פי שאומר שאינו רוצה. לא כן גבי יתרו קודם שנתגייר. ומ"מ לפי"ז אין להתיר רק שגם הראשונים יקחו מחצה. ושוב לא שייך קא פסיק לחיותו לגמרי ודו"ק. וא"ל כאן נדר שהותר מקצתו. כיון שהי' לדעת חברו:
והנה אם מקרי כאן קב"ט. הנה בש"ך ס"ק מ' י"ל דכונתו פשוט דדוקא אם לא רצה ליתן ההטבה עד שישבע וכמו כן גבי יתרו. וכן הוא להדיא בריב"ש תס"א. משא"כ בפועל שמתחלה גמר עמו על מלאכה ואח"כ שנשבע אין זה מיקרי ההטבה מחמת השבועה. והא דמביא רמ"א אח"כ באיש ואשה שנשבעו זל"ז דמקרי קב"ט. היינו דמסתמא ההטבה שנתרצו זל"ז הוא מחמת השבועה. מחמת שזה נשבע לזו סמכא דעתה להמתין עליו. ועשה לה טובה לכן נשבעה גם היא. ומפני מה נשבע לה ועשה לה טובה זו. הוא מפני שנשבעה היא שתמתין עליו נמצא דההטבה היתה מחמת השבועה. וא"כ בפועל אם נתינת המלאכה הי' על אופן זה שישבע דייקא. י"ל דגם הש"ך מודה. ובאמת לפי"ז י"ל דגם המהר"ם אלשקר מודה לסברא זו למאן דדייק שם בלשון התשובה. ואין כאן מקומו להאריך בזה. ומה שהעיר מע"ל בנ"ד עפ"י חילוק החת"ס סימן רכ"ו. הנה ד' הח"ס לכאורה קשים מהא דאיש ואשה דהרי שם עוד לא התחיל הפעולה דעדיין לא נשאו זל"ז. וא"ת דהריצוי לחוד הוי ההטבה. ה"נ גבי פועל ושוכר נימא כן מה שנתרצה ליתן מלאכה הוי ההטבה. ואפשר לתרץ עפ"י דברי מהר"ם פדווא סי' ע' דדוקא כשקיבלו שתיהם חרם מיקרי הטבה. אבל ריצוי לחוד לא מיקרי הטבה. עיין בש"ך שהביא דבריו בקיצור. אם כן יש לומר דמה שקיבלו החרם מיקרי התחיל הפעולה. ויש להאריך בזה. ולפי זה אין כאן ראיה לנידון דידן אם הי' התקיעת כף על שניהם על קיום המקח וקיום המכירה. ובלאו הכי הרי כאן התחיל הפעולה במה שנתן מעות אוף גוב ודו"ק. הנה כתבתי להם מה שנראה לעניות דעתי לפום ריהטא בזה. ואתם מבפנים אם יבינו שיש בנ"ד מדברי להקל לפי המעשה כן אנכי מסכים עמהם. אך יתיישב מע"ל גם עם הרב המ"צ דעירם. סליק: