עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד · סימן סה
קונטרס כת"ר הנמסר לי ע"ד השו"ב דעיר פאהר קריתי בחפזי. והנה כת"ר הלך באריכות בפלפול ואנכי אין הפנאי עמדי לעיין בפלפול. ואפי' להשיב ענין להלכה אני מונע עצמי מחמת טרדתי. אך בקצרה אשיב מפני הכבוד. הנה היתר הא' שהאריך כת"ר דכאן לא חלה שבועה על מצוה שמחויב הוא לקבל פסק ב"ד. לא ידעתי איך שייך בנ"ד החקירה. דאף דודאי מחויב לקבל עליו דין תורה אבל אם יוכל לטעון ולברר שהם טעו בדינו. מי לא יוכל זה. ומה מצוה איכא בזה שלא יטעון נגד הפס"ד שלא יפה דנו אותו וישלח טענותיו לשאר רבנים וגדולים שיבררו שטעו בד"מ או בשאר ראיות מן הש"ס ופוסקים היפך פס"ד. והרי כללו בהשבועה שלא יטעון שום טענה לסתור פס"ד:
ומה שכתב מע"ל דזה הוי כמו פעולות חלוקות שאין זה שייך בכולל. זה אינו שבמה שטוען שטעו בדינו. הרי הוא נוטה מהפס"ד. ואם הי' מברר בראיות צודקות שטעו בדינו ורבנים אחרים היו מחזיקים בידו. גם הרבנים היו צריכים לחזור מדעתם לקבל דעת רוב החולקים. ועכ"פ הוא פטור מפס"ד. וא"כ ודאי לא שייך חקירה זו. אלא שבאם באמת הי' טעות בהדין בד"מ יש בזה פלוגתא אם השבועה חלה עי' בתשובת דברי ריבות סי' פ"א. ובמהרשד"ם סימן ל"א משמע דנקרא עובר על השבועה ועי' בתשובת בעי חיי מבעל כנה"ג סימן קע"א :
אך ההיתר הב' לכאורה יש לו מקום דמסתמא מה שנשבע לקבל פס"ד הוא על אופן שגם הקהל יקבלו פס"ד. אך גם בזה יש לעיין דזה הי' שייך אם היו אנשי הקהל מסרבין תיכף בהפסק ויאמרו שהם אינם רוצים לקבל הפסק אז שפיר הוי אומדנא. אבל אם קבלו תיכף הפסק לאשר ולקיים. רק מה שאח"כ אין רוצים לקיים שוב הוי זה כנולד שהדין שאין פותחין בנולד. והרי גם בהא דתשובת הרשב"א במשודך שהובא בסי' רכ"ח ס' מ"ג הקשה בד"מ דזה הוי נולד. וכבר דברו האחרונים בזה. וכאן לדעתי מיקרי נולד דלא שכיח כלל שאין שכיח זה שהקהל ישנו ממה שקבלו עליהם לקיים פסק ב"ד. ובפרט בסכום קטון כזה:
ומה שהביא מע"ל מהא דשנים שנשבעו זה לזה הרי כתבו הפוסקים דזה דוקא באם הי' השבועה בד"א אבל לא באם הי' השבועה בדברים חלוקים. והרי כאן אפי' אם היו הקהל מקבלים בשבועה לקיים היינו שיתנו מעות. ואצל הר"א הי' השבועה שלא ישחוט. וא"ל דכאן השבועה בד"א לקיים פס"ד של רבנים. דמ"מ הוי כאן פעולות חלוקות שהם צריכים ליתן ממון והלה אסר את שחיטתו. וא"כ אין שייך כאן כלל לזה הדין. רק שנדון מטעם אומדנא דעל אופן זה לא נשבע הר"א. וא"כ כאן שנולד זה אח"כ מה שאין רוצים הקהל לקיים כפי הפסק א"א להתיר באומדנא כזו משום דהוי כנולד דלא שכיח:
אך לדעתי א"צ לבוא כאן מדין אומדנא. דהרי בשבועה לא נאמר רק שצריך לקיים כל מה שיצוו הרבנים א"כ אם הרבנים יאמרו דעל אופן כזה באם שלא יתנו לו הקהל הפשר לא ציוו. ממילא אין כאן חילול שבועה כיון שאין זה בכלל ציווי הרבנים שנשבע לקיים. ואם הרבנים עצמם נאמנים בזה. נראה דנאמנים כאן אף שכבר כתבו הפשר וכמו שכתב המהריב"ל בתשוב' ח"ג סי' קנ"ט דשלשה נאמנים אף לאחר שיצא הפס"ד מידם. ולא אמרינן בזה דלא מדכר דכירי וכמו שהוכיח שם מד' רש"י וריטב"א ע"ש. ועוד דכאן לא נאמר בהפסק אם לא יקיימו הקהל איך יהי' הדין. וכבר כתב המהריב"ל שם והובא בש"ך סי' כ"ג סק"י דבדבר שאין מבואר בהפשר. גם פשרן אחד נאמן לומר שכך הי' כונתו. ומ"מ אם עתה יתנו הקהל לו החמשים רו"כ אף שאיחרו המועד. קשה לדעתי לסתור שבועת הר"א כיון שכתבו וחתמו זה שע"פ ד"ת אבד חזקתו בעיר פאהר. ואם כן ממילא אסור לו להשיג השו"ב הנעשים בעיר על מקומו. וכל זמן שיש לו טענה על הקהל ודאי לא נוכל לאסור מחמת השגת גבול. שאין זה מיקרי משיג גבול חברו אלא מציל את שלו. דעביד דינא לנפשי'. אבל אם הקהל מסלקים טענתו ומן הד"ת אבד חזקתו לפי הפסק דין ממילא חל הפס"ד שאסור לשחוט בעיר פאהר להשיג גבול חברו ושוב ממילא חל חומר השבועה על מה שלא יקיים כפי ציווי הרבנים. זה אשר נראה לענ"ד בראשית ההשקפה. ואין דברי נאמרים להלכה למעשה. סליק: