אור ברסלב
עמק שאלה חלק יו"ד › סימן סג

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

חלק יו"ד · סימן סג

סימן סב

תשובת כבודם על האי גברא שרוצה לפטור עצמו משבועה ונדר עד"ר. שכבוד בית דינם פסקו עליו שמחויב הוא לקיים שבועתו וכל טענות שלו נגד אשתו בטלים. הגיעני קודם החג אשר היינו טרודים בטרדת מצוה ולא נתנני הזמן לעיין בדברי תורתם. גם לא ידעתי הנחוצות עלי שאשוב בזה. הלא התורה דילהון היא ואתם הגבורים אנשי השם. ואם בעזרת השם הגיעו לימי זקנה הלא הוסיפו גם חכמה. ומה אוכל להכריע דעתי בזה. אך מחמת חביבותא דאה"ק וכבוד תורתם אשר ציוו עלי בשם הגאון רבם יחי' בשיבה דשן ורענן אמרתי לעיין בדבריהם ולהשיב מפני הכבוד:

הנה טענת הבעל הוא בב' אופנים. א' משום קידושי טעות שאביה רימה אותו בלי הגיד לו מחלתה הקודמת. הב' שטוען טענת מאוסה מחמת מחלתה. ועל נדר ושבועה טוען טענה שהיה באונס מחמת שהי' ירא יראת עונש הגוף. שהי' ביד חותנו לעשות לו. וגם אונס דמים. שהי' ביד חותנו כל אשר לו. והב"ד הגדול סתרו כל טענותיו. שקידושי טעות א"א לומר אחר שמודה הבעל שנודע לו מאיש אחד בעת בואו ירושלימה ממחלתה ודר שמה קרוב לט' חדשים. א"כ ידע ונתפייס. גם אביה לא רימה אותו. ועל טענת מאוסה אין מאמינים לו אחרי שכבר עבר השבועה. גם אין לו אמתלא מחודשת כיון שעל זה נתן הת"כ והשבועה לדור עמה אם תתרפא. ועל מה שרוצה לבטל השבועה בטענת אונם. האריכו כת"ר לאמר ששקר בימינו האונס דמים נתברר בעדות שהיו חפציו בידיו. וגם תכשיטי אשתו היו בידו. וטענת אונס עונש הגוף החליטו שחותנו אינו חשוד ע"ז ולא הפחידוהו בזה כלל. גם אם הי' עושה כן הי' יכול חתנו למסור לחותנו ג"כ. והאריכו על כ"ז ממקורות הפוסקים כערכם הרמה. זה תוכן המבואר בדבריהם:

ונדבר מקודם מענין השבועה והנדר. הנה דעת המרדכי בשבועות שם דגבי אונס ביסורי הגוף הוי אונס לבטל אפי' לא חשב כלום בלבו. אבל אונס ממון צריך לחשוב בלבו היום או שאר תנאי לבטל. כדאמרינן גבי נשבעין למוכסין. ואם לא חשב בלבו איזה תנאי. הנדר קיים. והביאו הט"ז בסי' רל"ב סעיף ט"ו. וא"כ ממילא כאן מה שטוען הבעל באונס ממון אינה טענה דהרי אינו אומר שחשב בלבו תנאי לבטל השבועה. אך מה שכתבו כת"ר לענין אונס עונש הגוף דכיון שלא הפחידוהו חותנו כלל מזה לא מיקרי אונס לכ"ע דגם בהפחידוהו וגיזם הוי פלוגתא אם מיקרי אונס ובלא הפחדה לא מיקרי אונס לכ"ע. הנה לכאורה י"ל דזה דוקא במקום דבעינן להכיר באונסו ואז האונס מבטל. בזה הוא הפלוגתא אם הא דגיזם והפחידו הוי אונס או לא. דעביד אינש דגזים ולא עביד ואין זה אונס ניכר. ובלא הפחידו בזה לכ"ע אין מועיל משום דלא הכרנו באונסו מיקרי. אבל לענין שבועה דלא בעינן כלל הכרנו באונסו וכמ"ש הב"י בסי' רכ"ח בשם תשובת הרשב"א וכ"כ בתשב"ץ ח' א' סי' צ"ג. א"כ מאין לנו חילוק דבלא הפחידוהו לכ"ע לא מיקרי אונס. הא עכ"פ כיון דבידו לומר כך שהי' ירא מזה ולבו אנסי' שזה נתמעט מהאדם בשבוע'. ודמי' להא דאשתבע כל אחד שכך אמר רב. אע"ג דלא הי' מי שהכריחו אותם לישבע אלא משום דלבם אנסם וגם כאן נאמר דלבו אנסי' שהי' ירא מעונש הגוף. ויש להביא ראיה לזה מהא דרמ"א סעיף י"ז גבי חולה דהוי אונס אם כיון כדי שלא תטרוף דעתו. ומשמע אפילו אם העומדים על החולה היו אומרים שמוחזקים הם שלא היה מטורף דעתו מזה אם לא הי' נשבע. מ"מ מיקרי זה אונס כיון שלבו אנסהו וחשש לזה. ואף דאין שם הפחדה כלל ורק הוא בעצמו פחד על החולה ובגוף תשובת הרשב"א שם מיירי שהחולה בעצמו הפחידהו שאם לא ישבע ע"ז וכו'. ומהרמ"א מוכח אפי' לא אמר לו החולה כלום. א"ו דאין חילוק בזה דמ"מ לבו אנסו ונאמן ע"ז שעשה כן משום שפחד לבו על החולה. ותשובת פמ"א שהביא הפ"ת אין בידי לעיין בו במה מיירי בשם. אלא שמ"מ הנה בתשובת מהרשד"ם סימן ק"א כתב דאף היכא שהפחידוהו וגזים ובידו לעשות שיהי' לו עונש הגוף מ"מ היכא דלא ביטל בלבו השבועה הוי נדר. דאפשר דע"כ לא אמר המהר"ם במרדכי שבעונש הגוף א"צ לבטל בלב רק היכא שכבר תפסוהו או הכוהו. אבל בהפחדה בלבד אף שזה מיקרי אונס מ"מ אין להתיר בלא ביטול בלב ע"ש. וא"כ ממילא אין כאן טענת אונס אם לא ביטל בלב באיזה תנאי. אך מהא דתשובת הרשב"א שהביא הרמ"א בסעיף י"ז לא נראה כדעת המהרשד"ם דהרי שם אין זה רק כהפחדה לחוד משום שלא יגרום ח"ו מיתה להחולה. והרי גם בהא דמהרשד"ם הוי הפחדה על עצמו מעונש גדול. מ"מ ודאי כיון דיצא מפי דמהרשד"ם יש להחמיר בשבועה. גם יש לחלק דגם שם כבר נתפס החולה בחליו:

ומ"ש כת"ר דכיון דהוחזק כפרן על אונס ממון אינו נאמן גם על שאר טענות בענין זה. והביאו לזה ראיה מח"מ דאם טוען פרעתיך בתוך זמנו. וטוען אח"כ פרעתיך לאח"ז אינו נאמן משום דהוחזק כפרן. תמוה לי. דל"ד לשם. דהתם טענתו עצמה סותרת זל"ז דאם פרע לו תוך זמנו למה הי' לו לפרוע אח"ז ועי' בתומים. אבל כאן אין טענתו סותרת זל"ז. ואמרינן במה דאתכחיש אתכחיש ובמה דלא אתכחיש לא אתכחיש כיון דב' טענות הם. ואפילו טענת אונס בגוף ודמים הם ב' טענות דכל אחד אין תלוי' בחברתה. ואם אתכחיש בזה לא אתכחיש בזה. ועי' בח"מ לענין עדות בסי' ל"א מ"ש הב"י בשם רי"ו. ומה גם דאין ברור כ"כ דנעשה כפרן באונס ממון מחמת עדים לסוגיא דאדם נאמן ע"ע יותר ממאה עדים. ועי' במהריב"ל ח"א סי' ל"ב. ולא זכיתי להבין שם דברי קדשו של מהריב"ל במה שמביא ראיה ממה שנאמנים אח"כ לפוסלו לשבועה. דפשיטא דאנחנו נאמין לב' יותר מא'. אבל נגד עצמו הוא נאמן יותר ממאה. עכ"פ אף שעיקר שאין נאמן נגד ב' שמכחישין אותו. ואין לו מיגו. וכמו שפסק המהריב"ל שם. אבל בב' טענות לא אתכחיש מזה לזה. ואונס גוף וממון ג"כ הם ב' טענות שאין תולין זב"ז ואין דינם שוה. ועי' במהרי"ט סימן קל"ח:

ולענין ההיתר אם ימצא הבעל ג' הדיוטים שיתירו לו כתבו כת"ר דכיון דהשבועה הוי' בקב"ט רוב הפוסקים סוברים דאין מועיל אפילו בדיעבד אם התירו לו. וגם דבר מצוה אין כאן שהרי עתה היא בבריאתה וב"ב. ובפרט דאיכא כאן נדר עד"ר והרבים מוחים מלהתיר שאין רצונם במצוה כזו. זה תוכן דברי כת"ר:

אמנם באמת הנדר עד"ר מלבד שגם הרבים יסכימו עליו להתיר גם יכולים להתיר אותו בלא דעתם:

שהרי אמר אם אעבור על זה קונם אשה נהנית לי. וכיון שכתבו כת"ר שהבעל כבר עבר על נדרו במה שתפש היתר קודם הזמן א"כ גם אשתו זאת נאסרה עליו בהקונם. דהרי סתם אשה נהנית לי אמר. ובפרט שאז היתה בשגעונה שאין משועבד לה דהרי כה"ג שאין אדם דר וכו' אין חל השיעבוד עליו. וא"כ גם היא באיסור עליו. וא"כ מה לו לאב והרבים שיעמוד בנדרו דבשביל זה גם בתו אסורה עליו וכל שאין הנאה ותועלת להמדיר עוד במה שיעמוד בנדרו מותר להתירו בלא דעתו כמו דאיתא בסימן רכ"ח סעי' נ'. וא"כ לפי"ז לא נשאר רק השבועה בקבלת טובה שבזה אין יכולין להתיר בלא דעת האב אפילו אם לדיעה הר"ג שבדיעבד הנדר מותר. אך לפי"ז תלוי באם נאמין להבעל בטענת מאוסה י"ל דשפיר איכא כאן משום מצוה. דנכוף לי' לעבור על בני שנואה משום השבועה. ובכה"ג הוי דבר מצוה דעכ"פ בדיעבד מותר. אבל אם כדברי כת"ר דאינו נאמן בטענת מאוסה שפיר כתבו כת"ר דאין כאן מצוה שיהי' מותר בדיעבד. אבל במה שאין מאמינים לו טענת מאוסה גם זה צריך תלמוד אצלי דודאי זה אמתלא טובה כיון שמשום זה נוכל להתיר חר"ג משום דמיקרי כה"ג אין אדם דר כו' אפילו בעתים שוטה וע"ח. איך לא יהי' אמתלא (טובה) משום זה על מאוסה:

ומה שכתבו כת"ר דהרי אחר שכבר ידע מן המחלה נתן ת"כ ושבועה לדור עמה באהבה. ואיך יטעון טענה זו טענת מאוסה. הרי ע"ז באמת טוען שמחמת אונס נתן הת"כ. ואפי' אם נחליט כחומרת הרשד"ם שכיון שלא ביטל בלבו בתנאי חל הנדר והשבועה. הוא רק שמן הדין כן כיון דיצאה שבועה מפיו מחויב לקיים בלא ביטל והפרה לדבריו. אבל מ"מ אין זה מוציא השנאה והמיאוס מן הלב ואם אין מתירין לו השבועה מחויב הוא לעבור על בני שנואה ולדור עמה להסוברים דשבועה חלה על ל"ת דרבנן. ובשלמא אם אין נאמן על טענת אונס. א"כ נחליט שברצון נשבע לדור עמה כדרך איש ואשה ושוב שפיר כתבו דאין עוד טענה מה שטוען טענת מאוסה דאין כאן אמתלא מבוררת. אבל אם נאמן בטענת אונס אלא שאין מועיל לו מחמת שלא הטיל תנאי בלבו א"כ טענת מאוסה הוה טענה באמתלא מבוררת.

ומה שכתבו כת"ר דכיון דכבר עבר החרם אינו נאמן עוד בטענת מאוסה וכמ"ש הרמ"א. והביאו על זה מהנו"ב קמא סימן ס"ח. גם זה לכאורה אין דבריהם מובנים דאדרבה מהנו"ב [ראי' להיפך] למ"ש דאם תיכף כשעברה הכלה על החרם הודיעה טענתה שהוא מאוס עליה נאמנת. וכמו כן מאין לנו דלא הודיע הבעל תיכף כשהתחיל לבקש היתר שמאוסה עליו ומה שנתן הת"כ והשבועה הוא מחמת אונס והודיע לחכמים שם טענותיו בשעה שהתחיל לעבור השבועה. ולהנב"י כה"ג נאמן. ושוב חזר הדין דכיון דהוי אמתלא טובה לטענת מאוסה ומחמת השבועה מוכרח לעבור על בני שנואה. אם התירו לו בדיעבד הוי היתר לרוב הפוסקים כיון דהוי ד"מ וכמ"ש הד"ח:

ועל טענת הבעל משום קידושי טעות. שפיר כתבו כת"ר דכיון דידע בבואו ירושלימה. שוב אין לו טענה. אלא שמ"ש בזה משום שבעל ושהה ט' חדשים אין זה שייך לכאן. דזה שייך לענין מומין שבסתר הנמצאים גם עתה. ובבעל או שהה אמרינן חזקה דאין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו. אבל כאן הרי כל זמן שלא בא לה המחלה הרי היא בבריאותה ואין בה שום מום ומה בדיקה שייך בה שיהי' מועיל על זה בעל ושהה ורק כיון דידע הוי מום שבגלוי דחייב גם הכתובה וכמ"ש הב"ש לענין נכפה ר"ל וא"צ לשיהוי כלל בזה. אך למה שאומר הבעל דידע רק מאיש אחד שוב י"ל דזה לא מיקרי כ"כ ידע משום דהוי ע"א כנגד ע"א חותנו שהודה שאמר לו שלא היה לה רק בעת הנקה ואם לא תניק לא יהי' לה המחלה. וע"ז סבר וקבל לפטור אותה מחיוב הנקה. והאמין לחותנו כיון דאין כאן רק אחד כנגד אחד. ואף אם יהיה ספק הרי הי' לה חזקת ברואים. ואם נחשוב זה ללא ידע שוב לא שייך כאן משום שבעל ושהה ידע ונתפייס:

אך מה שיש לצדד לטובת האשה כיון דכאן הוא נשבע לחברו שכתב הש"ך שאינו נאמן בטענת אונס רק ביש רגלים לדבר ואף שכאן יש רגלים לדבר שלא יתרצה אדם באשה כזו. אך כיון שקיבל טובה עבור השבועה ופיזר נגדו הרבה. יש לומר שזה מסלק הרגלים לדבר. שאפשר שהטובה גדולה אצלו יותר. ושוב אינו נאמן בטענת אונס נגד חבירו. וחזר הדין שאינו נאמן גם בטענת מאוסה. וזה תלוי בראות עיני הב"ד לשקול זה כנגד זה:

את כל זה ראיתי מה שיש להסתפק בדבריהם. אבל לא באתי להורות הלכה. האחת שהם בפנים ויודעים הנעשה בבירור השנית כי אתם הגאונים הגדולים ובראשם רבם הגאון מבריסק שיחי' נצח וכאשר יכריעו הם כן הוא הלכה. ולכך לא הארכתי בזה בפלפול וראיות. סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה