עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד · סימן סא
ע"ד שאלתו באיש לא טהור שירד לטבול במקוה טרם נקוה בה מ"ס. הנה נפלא בעיני על מעלתו שהניח המבואר בכ"מ שמא נפלו מידיו ורגליו ביציאתו ממקוה שיעור ג"ל ופסלו המקוה. ותפס לחקור בזה עפ"י דעת הרמב"ם שהמים שבקרקעות מקבלין טומאה. וקבע בזה מסמורות:
והנה במה שהאריך בדברי הרמב"ם וכתב לפרש דברי הרמב"ם פ"ה דמקואות דהרמב"ם בזה לשיטתו דמים שבקרקעות מקבלים טומאה ברצון ומיירי בכה"ג שנפלו לתוכו הפחות מג"ל ברצון. והא דפ"ג דמקואות מ"ב דתנן דמים טמאים אין פוסלין פחות מג' לוגין מיירי שנפלו שלא ברצון. לא עיין בדברי הרמב"ם במקומו דכתב שם בהא דרישא דנפלה פחות מג' לוגין מים טמאים דכשרים הם לתרומה ולחלה ולידים. ופסולים להקות עליהם. והרי לשיטת הרמב"ם אפילו כ"ש מים טמאים מטמאים המים שבקרקעות ברצון. ואיך אמר שהם כשרים לתרומה ולחלה. ובהא דנפלו ג"ל מים טמאים כתב שם דפסולים לתרומה ולחלה ולידים. ופסולים להקות עליהן. ובאמת קשה הדבר מה חילוק בין רישא לסיפא לענין תרומה וחלה. דאם ברצון בכל גונא טמאים המים שבקרקעות. ושלא ברצון אין המים שבקרקעות מקבלים טומאה אפי' בנפל בהן המת וע"כ לומר דהרמב"ם מיירי בכאן בנפל שלא לרצון. ולכך בפחות מג' לוגין כשרים לחלה ולתרומה. והא דבנפל ג' לוגין פסולים. י"ל למ"ש הרמב"ם בפ"ה שם הל"ד על מקוה שאין בו מ"ס ונפלו ג"ל ונחלק לב' דאין מועיל ריבה עליו כשרים. וסיים הטעם דכל מקוה כולו שנפסל כמים שאובים הוא חשוב וכאילו כל מימיו נשאבין בכלי ע"ש. הרי משום פסולא דג"ל חשבינן כאילו כל המים נשאבין בכלי. ושוב י"ל דהוי דינם כמו מים שבכלים שמקבלין טומאה אף שלא ברצון. ולכך פסולים גם לחלה ולתרומה. והא דפ"ג דמקואות ע"כ לומר משום דאין פחות מג"ל מים טמאים פוסלין המים מדין המקוה להחשיבן לשאובין וכל שרבו עליהן כשרים. כשרים אח"כ להקות עליהן עד מ"ס וכמו שסיים הכ"מ:
והנה בתוספתא ברישא. לפנינו הגי' פסולים לחלה ולתרומה ולידים. וכשרים להקות עליהם. וזה יתכן אפי' לדעת רש"י בפסחים דסובר כהרמב"ם דמים בקרקעות מקבלים טומאה. ומה"ט ניחא דפסולים לחלה ומיירי דנפלו ברצון. ומ"מ כשרים להקות עליהם. ולא קשי' מה מועיל מה שמקוה עליהם. הלא גם אלו המים מקבלים טומאה. דהא כיון שמקוה עליהם עד מ"ס דבשיעור זה אין מקבלים טומאה. א"כ מצטרפים הקודמין עם המים הנקוין עליהם לבטל המים טמאים שנפלו. והוי כדמיון הא דסי' קל"ד גבי יי"נ דאם נפל קיתון של מים דאמרינן דרואין יין ההיתר כאילו אינו והמים רבים על היי"נ ומבטלים אותו ואין חילוק בזה בין נפל הקיתון של מים מקודם או אח"כ כיון דהוא איסור דרבנן. ה"נ כאן דאינו אלא טומאה דרבנן אין חילוק בין אם נצטרף למ"ס קודם שנפלו המים טמאים או נצטרף אחר שנפלו הטמאים למים הקודמין וטמאו אותם. מ"מ בהוסיף עליהם אח"כ עד מ"ס אז ממילא מטהרין הטמאין שנפלו ואין כאן טומאה גם בקודמין. וכמו בהא דיין נסך דנפל הקיתון של מים אח"כ. ולפי"ז אף אם נימא בהא כשיטת הרמב"ם דמים בקרקעות מק"ט. מ"מ לענין זה שיהיו פסולין מלהקות עליהם כשקבלו טומאה. נראה דהרמב"ם יחיד הוא בזה. דאל"כ לדידן בזמנינו שכולנו טמאי מתים. נפל כל הדין דג"ל שאובין. דאפילו פחות מג"ל פוסלין המים מלהקות עליהם. ובש"ע סתם וביאר דאפילו הפיל בכונה אינו אלא דמצטרף לג"ל אפילו בהפסק אבל לא שיהיו גם פחות מג"ל פוסלין. וזה גם בזמנינו שהמים טמאים. ובפרט שדעת הר"ש והרא"ש כהראב"ד שמים בקרקעות אין מק"ט. ועיין ברא"ש סוף פ"ח דטהרות שם נסתפק לענין מים שהיו מקודם בכלים. ויש להאריך בזה. עכ"פ כיון שכל זה הוא רק איסור דרבנן. משום זה לחוד אין לפסול המקוה מלהקות עליה אם לא משום חשש ג"ל:
והנה ל"ק על מה שכתבתי ממה שאמרו ברישא דתוספתא כיצד רבו וכו' וירדו לתוכן כ"א סאה מ"ג. דמשמע דוקא משום דרבו אבל לא משום שעתה נשלמו למ"ס. דז"א דע"כ דהאי כ"א סאה הוא לאו דוקא. כיון דאיירי שהיו מקודם י"ט סאין במקוה. א"כ בכ' סאה מיקרי רבו כיון דלא בעינן רוב כפול. וי"ל דהאי כ"א סאה היינו שנשלם לכ"א סאה עם הפחות מג"ל טמאין שנפלו מקודם. דעכ"פ לא נשלם כאן למ"ס שיהיו כשרין לטבילה. דאין הפחות מג"ל מצטרפין דאין פוסלין ואין מעלין. ובזה איכא כאן מעלה דרבו לחוד. ואפשר משום דנגד הפחות מג"ל טמאין להדי' שנפלו בעינן רוב כפול להדי' ונגד הי"ט סאין בעינן רוב שיהיה סאה יותר. ולכך נקטו כ"א סאה. והיינו ג"כ שיהיה בצירוף הפחות מג"ל להשלים כ"א סאה. ולכך נקטו כ"א סאה. דבעינן באמת קרוב לכ"א סאה. ולחומרא לא דקדקו. אבל מ"מ מיירי רק משום מעלות הריבוי לחוד. אבל כל שנשלמו למ"ס כשרים י"ל אפילו בלי מעלת ריבוי כשרים לכל דבר. וי"ל דזה כונת התוספתא בסיפא דסיפא דכשם דכשרים לטבילה כשרים לכל דבר. היינו להורות דבזה א"צ לרבו כיון שנשלמו למ' סאה שכשרים לטבילה. ואין צריך למה שכתב הכסף משנה דזה רק משום דחסר קורטוב. ונראין כמ' סאה. דכל מקום חסר קורטוב הוא כחסר סאה. וכאן הטעם משום דנשלם למ' סאה כשרים. וזה גם כן טעמא דרישא דרישא דכשרים להקות עליהם לפי הגרסא שלפנינו. והיינו דכל שמקוה עליהם ונעשים מ' סאה כשרים לטבילה. ממילא פרחה מהם כל טומאה. וכמו שעתה אין מקבלין טומאה וכדמיון הא דיין נסך שכתבתי. כן יש לומר לשיטת רש"י בפסחים ולפי הגרסא שלפנינו ודו"ק. סליק: