עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד · סימן נח
ע"ד שאלתו במקוה שגובהה אינו עולה יותר מן כ"א ווערשקיס לפי שמקור המעיין או הנהר אין גבהו יותר. וצריכים להטיל מים הרבה לתוכה שיהי' שיעור לטבילת נשים. ועי"ז כששופכין המים לתוכה נמצאו מי המקוה גבוהין מן מקור המעין או הנהר. ובהכרח נזחלים המים בתחתית המקוה בחזרה דרך נקבי הנביעה ונתמעטים בחצי מעל"ע לערך ג' אצבעות וחקר מעלתו אם זה נקרא זחילה ניכרת. ואם פוסלת הזחילה מלמטה:
תשובה. הנה בהא דסעיף נ"א שכתב והמים נוטפין מעט מעט. יש להעיר מהא דמקואות פ"ה מ"ה גבי נוטפין שעשאן זוחלין הביא הרא"ש שם פירוש הר"מ דנוטפין היינו מעיין שעל ההר שנופלין ממנו טיפין טיפין אעפ"י שיורדין במרוצה זו אחר זו יש להן דין מקוה ע"ש. וכ"כ בתוס' נדה (דף מ"ט ע"א) מ"ש לחלק בין מקלחין או יורדין טיף אחר טיף לענין שיהי' נקרא ניצוק וחיבור לנהר. עכ"פ מדברי הרא"ש מוכח דשאינו קילוח להדיא לא מקרי זוחל אעפ"י שיורד במרוצה זא"ז. וא"כ יש לומר דמה שאמר המחבר נוטפין מעט מעט ג"כ כונתו שאינו בקילוח אעפ"י שיורדין במרוצה זא"ז טיפין טיפין שזה מיקרי נוטפין. וזה שאמר מעט מעט יש לומר דג"כ כונתו למעט קילוח ואינם רק טיפין טיפין. והאי מעט מעט הוא פי' של נוטפין:
אמנם יש לומר דהרא"ש לשיטתו דחולק על הר"ש דסובר דזוחלין אינן נקראין אלא כשזוחל כולו ביחד. לזה כל שיורד בהפסק אין זה זוחל. כיון שאינו זוחל כולו כאחד. אבל לדעת הר"ש דאפי' אם זוחל מקצתו מיקרי זוחל. יש לומר ג"כ דכל שיורדין במרוצה זה אחר זה מיקרי זחילה כיון דלא בעינן זוחל ביחד. והאי מעט מעט שכתב המחבר כונתו דוקא שיש הפסק בין טיף לטיף דומיא דנקב כמוציא משקה. אבל ביורד טיף אחר טיף מיקרי זחילה. ועי' בתוס' נדה שם דבהא דפ' כה"ב י"ל דמיירי בטיף אחר טיף. ואף דכתבו שם דזה משום קולא דנט"י. התם בלא"ה מוכרח לומר דהקילו בזה משום דהוי ניצוק וגם שיהי' בזה נחשב לניצוק. אבל מ"מ כיון שמצינו שזה מיקרי חיבור ביחד עכ"פ בנט"י כמו כן י"ל דזה מיקרי חיבור טיפות זל"ז שיהי' מיקרי זה זחילה. והנ"מ בזה לענין פי' של זחילה הניכרת אם נימר דאף ביורד טיפין במרוצה לא מיקרי זחילה אלא בהולך בקילוח. ע"כ הזחילה היינו בחוץ שיורד בקילוח דלענין חסרון במקוה אין נ"מ אם יורד קילוח דק או טיפין במריצה זא"ז. מה שיהי' ניכר חסרון במקוה ע"י קילוח יהי' ניכר ע"י טיפין שיורדין במריצה. אבל אם נימר דכל שיורד טיף אחר טיף זה ג"כ זחילה. ודוקא בהפסק בין טיף לטיף זה נקרא מעט מעט. י"ל דזחילה הניכרת הכונה על המקוה שניכר החסרון בהמקוה. אבל בהפסק בין טיף לטיף אין ניכר החסרון בהמקוה כיון שיש הפסק בין טיף לטיף ואינן נוטפין אלא מעט מעט:
והנה ממה שכתב המחבר או נבלעין בקרקע מעט מעט לכאורה יש לומר דמזה מוכח דמיירי בהפסק בין טיף לטיף. דאל"כ מאין לן לראות אם הולכין ונבלעין בקרקע דרך קילוח או טיפין זא"ז. וע"כ דזחילה הניכרת קאי על המקוה:
אך יש לדחות דכל דרך בליעה הוא כן לבלוע מעט מעט אף שאין הפסק לבליעה דבולע וחוזר ובולע:
ובש"ע או"ח סימן קנ"ט סעיף ט' כתב המחבר הלשון והי' מקלח ליאור. נראה דהכריע המחבר כתי' א' דתוס' נדה דבעינן דוקא מקלח שיהי' נקרא ניצוק. אבל טיף אחר טיף אין מועיל ולא מיקרי חיבור ובכה"ג לא הוי ניצוק וא"כ נראה דכמו כן לענין זחילה לא מיקרי זה זוחלין אלא נוטפין. כיון דמ"מ הם יורדין בהפסק וכמ"ש הרא"ש דבכה"ג אין דינן כזוחלין. וכיון שאין דין זוחלין עליהן ה"נ אין פוסלין המקוה בכה"ג מדין זחילה. וא"כ מה שאמרו הטעם שאין הזחילה ניכר' דהיינו משום שאין יורד בקילוח. והם יורדין בהפסק אף שהוא טיף אחר טיף מ"מ אין ניכר הזחילה כ"כ להדיא. דזחילה לא מיקרי אלא מה שיורד בקילוח וכאן אף שיורדין במריצה זא"ז מ"מ הוא בהפסק. וא"כ הפי' של אין הזחילה ניכרת היינו מבחוץ שאין יורדין בקילוח:
אמנם לכאורה מראיית הרשב"א ע"ז שאל"כ אין לך מקוה כשרה. דהא ארעא כולה מחלחלה. והא דארעא לחלה אמרו בחגיגה לענין מעין שבא דרך נקבי הארץ מנהר גדול וכמו שפרש"י שם (ד' כ"ב) וא"כ ע"כ מיירי אף שיורדין דרך קילוח מן המקוה וכדמיון המעין שבא מנקבי הארץ בקילוח. ואעפי"כ לא חישב זה הרשב"א לזחילה. ואין הטעם משום שיורדין בהפסק. אלא ע"כ הטעם משום שאין הזחילה ניכרת במקוה. שאף שיורד בקילוח מן המקוה. אבל כיון שאין הקילוח חזק. ואין ניכר החסרון להדיא במקוה מחשב זה הרשב"א לאין זחילה ניכרת:
אך לפי"ז יהי' באמת קשה איך התחיל הרשב"א בזה הדין דמימיו נוטפי' מעט מעט. הא זה שיורד בקילוח ודאי לא מקרי נוטפין והי' צ"ל מימיו זוחלין מעט מעט:
ובאמת ראיית הרשב"א מהא דארעא כולה מחלחלה אינה אלא לשיטת הסוברים דלא בעינן במעין לאדם מ"ס. והא דאמרו בגמ' ארעא כולה מחלחלה. מיירי במ"ג דגם הם מחלחלי ארעא אבל להסוברים להוכיח מזה דגם במעין בעינן מ"ס לאדם משום דמי גשמים אינן מחלחלין הארץ. א"כ ראיית הרשב"א לענין מקוה של מ"ג אינה ראי' מזה דאין לך מקוה כשרה משום דארעא מחלחלה. דמ"ג אינן בגדר זה ואינן מחלחלין בקרקע. ושפיר יכול להיות מקוה כשרה. וכיון שראיית הרשב"א מזה. ע"כ הוא אם נאמר גבי מ"ג ארעא מחלחלה (אינה ראי' לפירש"י שם) וא"כ נוכל לומר דע"י חילחול בקרקע אין המ"ג הולכין בדרך קילוח מזל"ז כמו מעין. אלא שנבלעין מעט מעט בקרקע במריצה זא"ז עד שמתחברין למעין אבל אין הולכין בדרך קילוח דרך החילחול:
ואין להקשות ע"ז דא"כ מה דאמרו בגמ' ראיה מזה לענין סל וגרגותני שאין הנקבים חיבור הא בסל וגרגותני שחלקו במקוה המה מחוברים תמיד ע"י הנקבים. ובארעא ע"י החלחול אין מ"ג מחוברין יחד. אלא שנבלעין מעט מעט והם נפסקין בכל פעם אף שנבלעין זא"ז. דמה"ט היכא דהם נפסקים אף שיורד טיף אחר טיף דעת התוס' נדה דאין זה חיבור אפי' לטב"י כ"ש לענין מ' סאה שבעינן מה"ת. וא"כ מה ראי' מזה שאין נקבים חיבור. יש לומר דהא תניא בתוס' והובא ברמב"ם דחופר בצד מעין אעפ"י שנפסקין אם חוזרין ונמשכין דינן כמעין. וא"כ כיון שע"י חלחול דכולה ארעא יכולה להיות המ"ס מחוברי' לאיזה מעין ובזה לא איכפת לן מה שנפסקין כיון דבכל פעם חוזרין ונובעין מזל"ז. וא"כ מזה ראי' דאין הנקבים חיבור:
ועוד יש לומר דהתם בגמרא מיירי כמו שכתב המרדכי שאנו רואין החלחול שמפעפעין מזה לזה ע"ש במרדכי הלכות מקואות. ואעפי"כ אין חיבור אבל מ"מ מה שאמרו דארעא כולה מחלחלה היינו אפי' במקום שאין רואין החלחול מזה לזה מכל מקום אמרו כולה ארעא מחלחלה והיינו לענין זה שבולעין המים מעט אף שבולע וחוזר ובולע. מ"מ אין זה בדרך קילוח אלא בבליעה מעט מעט בדרך הפסק. והוה שפיר דומיא דנוטפין מעט מעט שהתחיל הרשב"א. וא"כ שפיר יש לפרש הא דאין הזחילה ניכרת כמ"ש משום דהוי בדרך הפסק. אמנם אם נאמר דמראי' הרשב"א משמע אף ביורד דרך קילוח. כיון שהולך מעט מעט מיקרי אין הזחילה ניכרת במקוה הנה ממילא מוכח דמה שהולך דרך נקבי הנביעה מיקרי זחילה מועטת. דהא הא דארעא כולה מקלחלה היינו נקבי הנביעה. ומזה הוכיח הרשב"א דינו דזה מיקרי אין הזחילה ניכרת אך לענ"ד אין ראי' מהא דראיית הרשב"א ונוכל לומר דאין הזחילה ניכרת מיירי דומיא דנוטפין שאין יורדין בקילוח רק בהפסק. והנה הרא"ש בתשו' הביא דעת גדולים שסוברים אפילו בנקב קטן הרבה נפסלה המקוה מחמת זחילה עי' שם. ולשיטתם מוכרח לומר דאם הזחילה מלמטה לא איכפת לן. ואל"כ קמה וגם נצבה קושי' הרשב"א מהא דמקוה שנמדד ונמצא חסר. ומעתה לענין דין שאלת מעלתו בדין המקוה כיון דנשאר מ' סאה שאינן זוחלין כלל. דהרי א"צ להוסיף מים רק משום שיעור טבילת הנשים. ובזה דעת הרא"ש להכשיר דגם זוחלין הוי חיבור. ולדעת הר"ש והרשב"א הרי יש לומר דמה שנחסר במקוה הוא משום דהמים נבלעים מעט מעט ע"י נקבי הנביעה אבל בדרך הפסק. שזה לא מיקרי זחילה ומה שניכר חסרונם במקוה בחצי יום בערך ג' אצבעות. הרי כל שאין ניכר הזחילה ע"י קילוח זה מיקרי אין הזחילה ניכרת למ"ש. ולא איכפת לן מה שניכר במקוה. ודרך קרקע יש לומר דהדרך כן שאין נבלעין רק מעט מעט. ומכ"ש לגבי מי שאובין דדעת הרבה פוסקים דסוברים שבזה אין מחלחלין ארעא ואינן הולכין דרך נקבי הנביעה ואם נאמר לפרש הא דאין הזחילה נכרת הפירו' במקוה. ע"כ לומר לרשב"א דדרך נקבי הנביע' מיקרי זחילה שאין ניכרת מהא דארעא מחלחלה וגם איכא דעת הגדולים דלשיטתן ע"כ לומר דמלמטה לא מיקרי זחילה וגם בלא"ה דעת המ"צ דאפי' ע"י נקב כ"ש מיקרי אין הזחילה ניכרת. ובצ"צ החדש הסכים גם כן בתאו' לדעתו (אף שבסימן קע"ו הוא עצמו חולק ע"ז) עכ"פ נראה דאין להחמיר בזה אלא שמ"מ צריך לעיין היטב אולי נחסר זה ע"י איזה נקב אפי' בקרקע וכגון שניכר החלחול לשם. ובזה י"ל שיורד בקילוח דק מהמקוה. וזה לענ"ד יש להחמיר ואין לסמוך בזה על קולת המ"צ בזה:
ומה שהביא מעלתו מברכ"י בשם הכנה"ג ומזה הוכיח שלא כהמ"צ וגם שבשיעור ג' אצבעות ביום מיקרי זחילה ניכרת מדהוצרך לחדש טעם של חום המרחץ הנה אין סתירה מזה למ"ש דשם מיירי במקוה גשמים ודעת הרבה פוסקים דגבי מ"ג לא אמרינן ארעא מחלחלה. ואין לתלות כ"כ שנבלעין מעט מעט בקרקע ולכך מצא טעם נכון לכל השיטות. אבל אם נודע לן שזה מחמת בליעתן בקרקע ונוכל לומר שהם נבלעין מעט מעט כדרך בליעה לא בדרך זחילה לא איכפת לן מה שניכר החסרון במקוה אם נשארין מ"ס שאינן נחסרין. זה הנלע"ד להלכה לא למעשה:
ומה ששאל בענין קוצין השמאלי' בגיטין שאין נזהרין בזה. חס וחלילה להקל נגד הסדר מהר"ם. ואף שבביאור כתב המהר"ם שגם בזמנו לא היו נזהרים בזה. מכל מקום אחר שכבר יצא מפי מהר"ם והאחרונים הסכימו על ידו אפילו לכתוב גט אחר מחמת זה. אם לא במקום עיגון אין להקל. סליק: