אור ברסלב
עמק שאלה חלק יו"ד › סימן נד

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

חלק יו"ד · סימן נד

סימן נג

ע"ד שאלתו בענין המקוה מוטרד אנכי הרבה ואנקוט בקצרה:

הנה לכאורה דברי המערערים בחשש שזה מיקרי כח אדם בהמים. דזה הוי פסול שאובין משום תיד"א וכן החשש משום עכבת מים בהצינורות שמא יש בהם וכן החשש מה שתקנו הצינור בדהמק"ט. והוי הוי' ע"י טומאה. אין לכ"ז מקום. משום דנעשו אח"כ מושקים למעין. כמ"ש מעלתו ונטהרו. ואף שההשקה הוא ע"י קטפרס כיון שהצינורות מונחים בדרך מדרון. לא אכפת לן קטפרס במעין לדעת הריב"ש. דזוחלין וקטפרס חדא מלתא. וכן דעת כמה ראשונים דגם במקוה מועיל קטפרס. הן אמת דדעת התוס' בחגיגה (דף י"ט) ודעת הראבי"ה שבמרדכי דאפי' במעין אין מועיל קטפרס אבל נראה דחשש המערערים אינו רק בשביל זה. אלא דכיון שאח"כ נפסקה ההשקה. וא"כ איכא דעת הגה"פ שהביא הש"ך בס"ק ק"ד דהוי' עי"ט חוזר לפסולו. כשנפסקה ההשקה. וכן גם גבי שאובין איכא דעת המחמירין שהביא הש"ך בס"ק קי"ב ע"ש. שאם נפסקה ההשקה חוזרים לפסולן. לכן נעיין בכל חשש:

הנה החשש דמשום שנוטל הסתימה הוי בא מכח אדם. הנה בזה עי' באו"ח סי' קנ"ט סעיף ט' דלדעת המחבר רק קילוח ראשון חשוב כח אדם. ולדעת היש"ש כל המים היוצאין גם אח"כ נחשבין לכח אדם. ועי' בט"ז ומ"א. אבל המעיין ביש"ש גם הוא לא כתב זה אלא לענין אותו אדם עצמו שהסיר הברזא. דסובר דסגי במה שהתחיל לבוא על ידו אחת מכ"ג. עכ"פ לא נחשב כ"ג במה שמסיר המונע אלא בקילוח ראשון לכ"ע. וכמו שאיתא בחולין לענין סרנא דמיא. וא"כ אין מגרע כאן רק אם ע"י קילוח ראשון יכול לבוא ג"ל שזה לדעת ר"ת ג"ל בתחלה הוי מה"ת. ואפי' לדידן על כ"פ איכא פסולא דרבנן. ובעינן שיצא כדי מילואו ועוד. אך אכתי צריך לעיין אם כ"ג כזה פוסל במקוה. דהא דפוסל תיד"א היינו היכא שעושה פעולה בהמים עצמן כמו בזרק ג"ל בידיו. אבל אם אין עושה פעולה במים עצמן כמו הא דמסיר המונע דכתב המ"א ס"ק כ"א דבזה אין עושה פעולה במים עצמן. י"ל דלא מקרי רק מקצת תיד"א דכשר. ובתשו' ג"ו כתב דמאן דפוסל תיד"א פוסל נמי כ"ג. ומה"ט בעינן המשכה בג"ט. שבזה השיעור נפסק כחו ושוב אינו רק כח כחו. ודעת הראב"ד בבעה"נ פוסל תיד"א מה שהי' בהן בתחלתן לחוד. אף שבאו אח"כ בהמשכה למקוה. ולדעת ההג"ה בבעה"נ שם דכל שבאו בהמשכה לתוך המקוה נפסק מהן פסול זה. משום דכבר נתבטל כ"ג [ועי' בזה בתשו' ג"ו במעשה דרוגי' מה דנחלקו בזה הגדולים] מ"מ העיקר פסול תיד"א הי' בהן כבר בתחלתן שנשאבו המים ע"י אדם ועשה פעולה במים עצמן וכבר נפסלו מחמת שבאו ע"י תיד"א. רק בהמשכה נפסק כח האדם שהיה בהן מתחלתן. ולכך כשר לדעתם. אבל אם מתחלה לא הי' בהמים שום תיד"א רק כחו לחוד י"ל דאין זה פוסל. דאין זה רק מקצת תיד"א במה שהסיר המונע. אבל במים עצמן הרי לא היה שום תיד"א. וא"כ אין ראי' מה דבעינן המשכה ג"ט לבטל כחו. דהיינו מה שכבר הי' בהמים עצמן תיד"א. אבל אם במים עצמן לא הי' שום פעולת אדם רק שבאין ע"י כחו. אין זה רק גורם למים שיבואו. ודמי' למי שנותן צינור בנהר ומכריח ע"י הצינור שיבואו המים. או שחופר חפירה בקרקע ומסיר הסתימה של הקרקע. ול"ד להא דס"ק נ' בש"ך בהעביר ג"ל ע"ג קרקע ולא הגביהן מע"ג קרקע דנראה מדברי הש"ך דג"ז אינו כשר רק מטעם המשכה ע"ג קרקע. דמ"מ שם עשה פעולה וכח בהמים עצמן ואיכא בהן תיד"א. וגם בזה דעת הג"ו עצמו דכל שלא היו תלושין רגע מן הנהר ומן הקרקע כשר. אפי' נעשה כל המקוה בזה. ולא אכפת לן מה שהיה כח אדם בהן מה שהעביר אותן. וכמו כן כאן הרי לא היו תלושין רגע מחיבורן להמעין. ורק כח אדם שהעבירן למקוה ועדיף משם. דבמים עצמן לא עשה שום פעולה במה שהסיר המונע. משא"כ בהעביר ג"ל בידים דעכ"פ הי' כח ופעולת אדם בהמים עצמן. וא"כ גם לדעת הש"ך י"ל דאף דקילוח ראשון חשוב לכ"ג לכ"ע. מ"מ י"ל דאין נעשין בזה לשאובין. דכח אדם כזה שאינו עושה פעולה במים עצמן אינו פוסל. וכן הוא דעת הג"ו בעצמו דכ"ג לחוד אין פוסל. ועי' בשו"ת זכרון יוסף. וכ"ז אם יהיה ג"ל בקילוח הראשון לחוד. אבל רחוק הרבה שיהיו ג"ל בקילוח הראשון לחוד:

החשש הב' שמא נשאר עכבת מים בהצינורות של עץ במה שחקקו בעוביין להכניס בהן הצינורות של חרס. ושמא לא נכנסו עד סוף החקיקה ונשאר בהן עכבת מים:

הנה לכאורה יש לדמות להא דכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות כלים הל"ד בכף החקוק שתחת רגלי המטות אעפ"י שהוא מקבל טהור לפי שלא נעשה לקבלה. א"כ כמו כן בנ"ד הרי החקיקה לא נעשה בשביל קבלה. רק שיכנוס בהן הצינור ודמיא להחקיקה שנעשה בהכף להכניס בו רגל המטה, וא"כ אף שלא נכנס הצינור של חרס בתוכו למלאות כל חלל החקיקה מ"מ הרי החלל הנשאר לא נעשה לקבלה כלל. אלא בשביל כניסת הצינור. ואין בזה משום כלי קיבול. ועיין בשבו"י ח"א סי' ל"ג ובנובי"ק יו"ד סימן צ"ו מה שחקרו בענין בית קיבול העשוי' למלאות ע"ש. אך בלא זה הא איכא דעת הראב"ד שכתב לפרש התוספתא סילון הכפוף כ"ש פסול. ולגבי טומאה אמרו אעפ"י שהן כפופין. ומזה יצא לחלק דאעפ"י שלאו בני מק"ט הן. מ"מ כיון שבני קבלה ומקבלין הן. פסולין למקוה. אעפ"י שלא נעשו לקבלה. מידי דהוה אכלי גללים. וכן מוכרח דעת מהרי"ק ודעת המחמיר בהג"מ שהביא הב"י דאפי' לא נעשה בכונה פוסל בית קיבול. אך י"ל כיון דלדעת הראב"ד מועיל המשכה ע"ג דבר שלא נקרא כלי בתלוש. א"כ יש לומר דאף דמוכח במחבר בחוטט בצינור דהצינור נקרא כלי אף שלא במקום הגומא. וכן מבואר בש"ג פ' המוכר את הבית ע"ש. מ"מ בכלי שלא נעשה לקבלה אף דיש בו גומא מה שמקבל ופוסל משום הכלי קיבול. אבל שאר הכלי שלא במקום הגומא לא נחשב בשביל הגומא לכלי הפוסלת. דהרי באמת אין ע"ז שם כלי בתלוש. דגם מה שמקבל אינו בשביל כלי. דהרי לא נעשה כלל לקבלה. וא"כ מה שפוסל לדעת הראב"ד אפי' לא נעשה לקבלה. אינו רק מה שבא מתוך הגומא שמקבל. אבל אם עוברין המים חוץ לגומא דרך שפת הצינור למקוה. אם יש בזה שיעור המשכה גם להראב"ד אינן פוסלין המקוה. ובהא דסעיף ח' גבי העבירו ע"ג שפה כתב הלבוש דהאי על הוא ממש. וכתב וז"ל לפי שהמים שעוברים ע"ג שפת הכלי אינן נאסרים משום שאובים. לפי שאין שם בית קיבול עכ"ל. והב"ח והש"ך חולקין שם דהאי על הוא אצל. אבל על שפת הכלי י"ל דהוי כמו בתוך הכלי משום דחדא כלי הוא. אך כ"ז בכלי ממש שנעשה לקבלה אבל בכלי שלא נעשה לקבלה ולא נקרא כלי בתלוש. א"כ י"ל דגם הב"ח והש"ך יודו בזה דשפת הכלי לא מיקרי כלי בשביל הגומא. דהרי גם הגומא לא נעשית בשביל כלי. רק כיון דמ"מ מקבלת פוסלת. אבל בשפת הכלי אין שם בית קיבול. וא"כ אם יש שם שיעור המשכה יהי' כשר גם לדעת הראב"ד. אך מ"מ כיון שכל המים עוברים ע"ג החלל ונעשו שאובין. גם אם יהי' מיקרי זה המשכה מה שעוברים ע"ג הצינור שאחר הגומא שיעור ג"ט הוי שאובה שהומשכה כולה דמ"מ פסול מדרבנן:

ובזה י"ל מה דחשש המהרי"ק לשמא נעשה גומא בצינור שעוברין ע"ג המים. אף שגם אם נעשה גומא. מ"מ אם נשאר אח"כ שיעור המשכה בהצינור למה שכתבתי אין פוסל כאן דמ"מ מתחלה לא נעשה זה בכונה. אלא דאכתי יש לומר דשמא נעשה הגומא סמוך לסוף שאין אח"כ שיעור המשכה וגם אם נעשה הגומא בתחלת הצינור שיהי' נשאר עוד שיעור המשכה. שמא כל המים יהיו עוברים על הגומא ויהיה שאובה שהומשכה כולה (ובחידושי הארכתי בדברי מהרי"ק) אבל מ"מ בנ"ד אם ודאי נשאר בהצינור שיעור המשכה. אחרי החקק שעשו בשביל להכניס בו הצינור של חרם דאפילו אם נאמר שנשאר עכבת מים והוי שאובה שהמשיכה כולה. מ"מ כיון דאין זה אלא פסולא דרבנן אין להחמיר בזה חומרת הי"מ. וכאן ממילא הרי נטהרו אחר כך בהשקה למעין:

ובחי' אמרתי דהי"מ שהביא הש"ך בס"ק קי"ב הוא דעת הראב"ד שסובר דאם יש מ"ס כשרים ונפלו בהן מ"ס פסולין. דאם חסרו המ"ס כשרים נפסלו מחמת השאובין. וכ"ש אם לא יוכשרו השאובין רק מן השקה דאם נפסקה ההשקה חוזרין לפסולן:

אולם ביארתי שם דבשאובה דאינה אלא פסולה דרבנן יש לומר דגם הראב"ד מודה. כ"ש שאין זה אלא ספק אם נשאר שם עכבת מים. ובלא זה הרי נראה שיש כאן המשכה בדופן המקוה עצמה שנעשה שם חלל לקבץ בה המים. דלפי הנראה הדופן עבה יותר מג"ט. וא"כ למקוה באו בהמשכה על הדופן ואין כאן רק ספק בדרבנן. ומכ"ש לדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים שאין פוסל כלל כלי שלא נעשה לקבלה דנראה דאין לחוש לזה:

חשש הג' מה שתקנו בדבר המק"ט צינור א' של חרס לא ידעתי מה חשש הוא. הרי לא באו למקוה מדהמק"ט להדיא. וביותר הי' להם לחוש להצינורות של חרס בעצמן. שלמ"ש הרע"ב פ"ב מכלים מ"א דבכ"ח טמא אעפ"י שאין להם בית קיבול. משום דבתוכו תלה רחמנא והרי יש להם תוך ע"ש. ולפי דעתי הי' מקום לחוש דגם הצינור של עץ שממנו באים לחלל דופן המקוה כיון שנתחבר להסילון של חרס יהי' בכלל עץ המשמש דהמק"ט. ומה שכתב הרא"ש התקנה ליתן סילון של עץ בסוף. מיירי בלא נתחבר למתכת. ובחידושי הארכתי בדברי הרא"ש. אמנם מלבד שכבר הקשו הרבה על דברי הרע"ב. בשו"ת מאיר כתובים בקונטרוס מקוה מים. אמנם בלא"ה כאן הרי באין מקודם לחלל דופן המקוה ומשם באין למקוה. עכ"פ אין באין גם מצינור של עץ למקוה. ובפרט שלפי הנראה הצינורות של חרס הם קבורים בקרקע. שזה הוי כמו חיבור לקרקע ששוב אינן מק"ט וגם דעת הרע"ב נדחה שם בתשובה. באופן שאין לדבר מחשש זה כלל:

אמנם מחשש ד' מה שקבעו בשולי המקוה כדי לנקות אותה וינטלאריע מה שקובעין אותה בבתי חורף הנה בזה לדעתי יש מקום קצת לחוש בזה. דכבר הכריע הנו"ב דבעינן שיהיו נעשין מתחלה ע"ד זה לשמש עם הקרקע. והגם שגם אלו הכלים נעשין מתחלה לשמש בכותל תנור או בחלון. הנה יש לחלק בין הנעשה מתחלה לשמש בקרקע ממש. או לקבוע אותן בכותל. עפ"י דברי התשב"ץ ח"א סי' נ"ו. והארכתי בזה בחידושי ואפי' אם נאמר דזה מיקרי מתחלה נעשה לשמש עם הקרקע (ובפרט שתקנו אותה לקצרה) מ"מ הא איכא דעת הגדולים שהביא בתשובה שברא"ש שאין מועיל אפילו בחיבור לקרקע בכל אופן. ובחי' כתבתי לפרש דעתם על פי מ"ש הנה"ך סימן שע"א לפרש דעת הט"ז דסובר דדוקא מה דתנן במתניתין מועיל מה שנעשו לקרקע לא שאר דברים. וגם בלא זה הא איכא דעת הר"ש בפ"ו דמקואות במשנה דאביק שם משום דהוי גרורין ע"ג כלי לכך פוסל כשהוא באמצע. אף דאביק הוי מחובר לאמבטי יע"ש. דהוא כמו בנידון דידן. שנעשה לנקות המים. ואף שהרמב"ם והרא"ש פי' שם טעם אחר. מ"מ כיון דאיכא גדולים שבתשובת הרא"ש שלא בכל דבר מועיל חיבור לקרקע וגם דעת הר"ש שהמים גרורין על גבי כלי. וגם יש לחלק שבכה"ג לא מיקרי נעשו מתחלתן לשמש עם הקרקע. ע"כ נראה לדעתי שהנכון לתקן זה ולעשות שם סתימה בהוצאת המים כמו בהכנסתן. אך צריך ליזהר שלא יבואו לחשש זוחלין מזה. זה הנראה לדעתי. אך לא באתי ח"ו לפסול המקוה מחמת זה. רק משום דלתקן מקוה צריך לחוש אפילו לדעת יחיד כמ"ש בתשובת תשב"ץ ח"א סימן י"ז. וקצרתי הרבה בדברים מחמת טרדא דפסחא. סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה