עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד · סימן נג
ע"ד שאלתו במקוה שניקו איתה. וקשה להוציא המים לגמרי מידי חשש שאובים ג"ל ע"י הכלים. שאחד המציא תקנה להשליך שלג יבש במקוה עד שתתיבש בקרקעית המקוה. והביא מעלתו דברי החת"ס סימן ר' וחקר מעלתו אם לדמות שלג לעפר:
הנה אצלי בכתובים הרבה אריכות דברים בדיני שלג אך ספרי אינו כעת ת"י וקשה עתיקא לפני. אך זאת אעורר לכת"ר. בחת"ס שם העתיק דברי הראב"ד שתי' קושייתו דאם נחשב שלג למים למה לא יופסל בשאובים. ואם אין נחשב למים] איך יוכשר ממנו מקוה בתחלה. ותי' דשלג אוכל הוי ולא משקה. ולכך אינו נפסל בשאובין. ומה שעושין ממנו מקוה. לכשיופשר הוא. ופנים אחרות באו לכאן. ונעלם מעין הבדולח דע"כ ט"ס הוא בהראב"ד. דבהדיא איתא בנדה. והוא מתוס' דשלג אינו לא אוכל ולא משקה. חישב עליו לאוכל בטלה דעתו חישב עליו למשקה מק"ט. ובזה אמרתי דיש לפרש מה שהיה מתחלה ר"י דן לפסול שלג אפי' להצטרף. וחולק בזה על הת"ק שאינו מעלה ג"כ. ואח"כ התיר לעשות ממנו מקוה בתחלה. דלכאורה מתחלה מה קסבר. ולבסוף מה קסבר. ואמרתי לפרש דיש לומר דלהצטרף כיון שנותן השלג לתוך מים. הרי חישב עליו למשקה דמק"ט. נפסל בשאובין. משא"כ בעושה מתחלה מקוה משלג דעדיין לא הוי לא אוכל ולא משקה. ולכשיופשר אז הוי מקוה. ופנים אחרות באו. אבל מתחלה לא נפסל בשאובין דעדיין לא הוי חישב עליו כלום בעודו שלג. ואמרתי עוד דלכאורה י"ל דמה"ט אמרו במשנה כיצד מעלין וכו' נפל מהם סאה וכו' דמשום דנפל מעצמו לא הוי חישב עליו למשקין. ומה"ט אין פוסלין אבל אם נתנם בכונה למקוה חסר מיקרי חישב עליו למשקה ויהי' פוסל גם לת"ק. והארכתי עוד לסתור בזה ולפרש שם לכל השיטות. ואין כאן מקומו להאריך בזה:
ונבוא לחקירת מעלתו אם יש להכשיר השאובין ע"י שלג יבש. דלכאורה נראה דכאן דאין כונתו כלל שיהיה זה השלג בשביל מים במקוה. אדרבה כונתו ליבש מי המקוה הנשאבים שלא יהי' מים כלל. א"כ אין כונתו על השלג למשקה. ואינו לא אוכל ולא משקה. שאינו מק"ט כלל. א"כ לכאורה תקנה טובה היא. להיות השאובים נכשרים ע"י השלג בהמשכה אפי' אם יעלו אח"כ למעלה מהשלג. ואפי' אם נאמר דאין לדמות שלג שאין המים נבלעים בו כמו בעפר. הא לדעת הראב"ד וש"פ המשכה הוא אפי' ע"י צינור שאין מק"ט שאין ראוי לבלוע, וכיון שאין כאן רק חשש ג"ל שאובין י"ל דכאן דאיכא דעת הרבה פוסקים שנטהרו כאן בהמשכה. אין להחמיר בזה גם לדעת המרדכי שבעינן שיהי' ההמשכה ע"ג דבר שראוי לבלוע אמנם בספרי כתבתי לפרש לשון התה"ד סי' רנ"ח שכתב שם שלכאורה יראה שאין השאובים שנשארו במקוה בוצצים למעלה אלא נבלעו בעפר. ואת"ל שמי הנביעה העלו אתם את השאובים. איכא כאן המשכה. ונכשרת ברבוי' והמשכה ע"ש. ואמרתי לפרש ספקו של התה"ד עפ"י מחלוקת הפוסקים אם בעינן מ"ס במעין לאדם. דראייתם מהא דאמרו בחגיגה דארעא חלחולי מחלחלי. ומזה הביאו ראי' דגם במעין בעינן מ"ס משום דאין שאובין מחלחלין הקרקע. ולהסוברים דבמעין לא בעינן מ"ס ע"כ מפרשו דגם שאובין מחלחלין. ובתה"ד בשאלתו מיירי במקוה של מעין. אך מ"מ צריך לחשוש משום שאובין שנשארו. להפוסקים דסברי דבעינן מ"ס גם במעין לאדם. ואם כן שאובין פוסלין גם מעין פחות ממ"ס ע"ש. ולזה כתב דלשיטתם הרי השאובין אין בוצצים למעלה. דע"כ לשיטתן אין שאובין מחלחלין הקרקע ובוצצין למעלה. אך אפשר לומר גם לשיטתם דרק שאובין לחוד אין בוצצין ומחלחלין הקרקע אבל ע"י מי הנביעה שממילא הם בוצצין ומחלחלין הקרקע הם מעלים גם השאובין עמהם. ולזה סיים להכשיר על ידי רבוי' והמשכה. ולפי"ז הנה בשלג י"ל דכ"ע מודים דגם שאובים לחוד יכולים לעלות ע"פ השלג בין רגבי השלגים או לחלחל ולהיות בוצצים למעלה. ולפי"ז י"ל דאין מועיל כאן המשכה דהוי המשכה קודם לרבוי'. ושאני בהא דהתה"ד. דשם כיון דמה דצריך לחוש הוא רק להסוברים דבעינן מ"ס לאדם גם במעין. ולשיטתם אין שאובים לחוד בוצצים למעלה. ורק אפי' נאמר שמי הנביעה העלו אותם. הרי ע"כ נתערבו מקודם עם השאובים מי המעין קודם שנמשכו. ולא הי' המשכה תחלה למים הפסולים בעצמם. עי' בלשון רמ"א סעיף מ"ד. וא"כ כאן בשלג כ"ע מודים די"ל דהוי המשכה מתחלה למים הפסולים בעצמם. ואפילו לדעת הר"ש שביארתי שחולק בזה על הרמב"ם. הרי איכא כאן גם דעת המרדכי דבעינן דוקא ראוין לבלוע. וזה נחשב לס"ס לחומרא. ועי' בש"ך ס"ק ק"ב. והט"ז והב"ח חולקים וגם להש"ך בארתי שם דלכאורה דבריו סותרים לס"ק מ"א ואין כאן מקומו [יעו' בתשובה דלעיל סימן נ'] ומכל שכן ביש ספק במקוה אם היא ממעין. וכמ"ש המהרי"ט לספק במקואות שלנו. דנראה דאין לסמוך טל תקנה זו לחוד משום האי טעמא. דבזה י"ל דהוי המשכה קודם לרבוי':
אמנם בלא זה י"ל דאין מועיל המשכה ע"י שלג עפ"י מה שאמרו בפ' לא יחפור בב"ב (דף כ') דהשלג והברד וכו' אין ממעטין. ופי' רש"י ותוס' משום שהאם נימוקין ואינן עומדין. אבל הרמב"ם בפט"ו מהט"מ כתב שהרי הן ראוין ומק"ט. ולכאורה הא בתוס' תני מים שנטמאו שהוגלדו פרחה טומאתן. ואיך נאמר שמק"ט. וגבי שלג נוכל לדחוק שמיירי בחשב עליו למשקה אבל לא באינך. ועוד דגם בשלג זה דוחק דמיירי דוקא בחשב עליו באופן שמק"ט. ועי' תוס' ד"ה והמלח שם:
אך נראה דלדעת הרמב"ם כל שהן ראוין לק"ט באיזה אופן שהוא דהיינו שלג כשחשב עליו וכפור וגליד כשחזרו ונמוחו קצתן דחזרו לטומאתן. גם בלא חשב עליה אין ממעטין דמ"מ הרי הן ראוין לק"ט מיקרו. והארכתי בזה בספרי לענין מלח. ולפי"ז י"ל דגם לענין המשכה דבעינן על גבי דבר שאינו ראוי לק"ט לכ"ע. ולהרמב"ם י"ל דשלג אעפ"י שלא חשב עליו דמ"מ מקרי ראוי לק"ט. דמהאי טעמא אינו ממעט בחלון. וה"נ לא יועיל המשכה עליו. איך שיהי' נראה דתקנה חדשה אין למצוא במה שלא נזכר בראשונים:
ומה שחקר מעלתו בהא דסעיף ט"ו אם יש לסמוך ע"ז לכתחלה. א"כ יש תקנה שינקה איש אחד ובכלי אחת. שודאי יהי' הפסק. שאין מצטרפין. עי' בשלטי הגבורים פ' המוכר את הבית שהאריך בזה:
ובאמת למ"ש הרמב"ם פ"ד מהאה"ט. אפי' בס"ס אם נפלו ג"ל. ואפי' נפלו אפשר הי' מ"ס במקוה. אין מורין לכתחלה לטבול במקוה כזו. וכאן מ"מ איכא ס' ג"ל שמא נפלו בב"א. וכמו"ש הש"ג ע"ש. ואף שאין דרך כן. לא עדיף מהא דאיכא עוד ספקות לטהר. ויש בזה אריכות הרבה. עי' במל"מ ובס"ט סי' קצ"ח. וגם אצלי יש בזה אריכות. ובזה אסיים ואברכו שיהי' כסאו על הרבנות נכון. ויגדיל תורה ויאדיר כרצון המברכו ודורש שלומו. סליק