עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד · סימן נ
מכתבו הגיעני אודות המקוה בעירם. והנני להשיב בקצרה הנה לענין דינא בהחששות שבמקוה שהאריך בהם מעלתו. אכתוב בקיצור מה שנלע"ד:
הנה חשש הא' שחשש מעל' בזה מקרי חקקו ולבסוף קבעו אין זה חשש. חדא דכל שנעשה דרך בנין וקבועות. אפי' כלי בטל כמו בהא דכופת שקבעו בנדבך (כלים פ"כ) וכל היכא שנעשה בסיד וצרורות הוי דרך בנין. וכמבואר בסעי' ז' כאן כדעת הרמב"ם. וכאן הוי גם קבוע בארץ כיון דנעשה בחפירה בקרקע. ועוד דהרי כאן פשיטא דהוי קבעו ולבסוף חקקו כיון דהוי ע"י חיבור אבנים וכמ"ש הרשב"א. ומה שהביא מעל' מהירושלמי שבת פרק ט' דהסתת אבנים הוי גמר מלאכתן. אין שייך לכאן שהפסול משום כלי קיבול. והרי בהסתת האבן לא נעשה כלי לקבלה. ורק שהוי גמר מלאכה לענין תלוש שאין מועיל אח"כ חיבורו בדבר שהאיסור תולה בתלוש לחוד. אבל לענין זה שהפסול משום כלי. הרי כאן הוי הקבועות והבנין קודם שנחקק בו כלי קיבול שאין נעשה כלי אלא ע"י חיבור אבנים ביחד. והרי הרשב"א הביא ראי' ע"ז מהמקוה שע"ג גג הפרוה וחיל. ששם הי' טובל כה"ג ביוה"כ אשר הי' צריך טבילה מה"ת. ואשר הקשה ע"ז הנו"ב מהא דקול"ת ג"כ מקרי כלי לענין דבר שצריך טבילה מה"ת. כדמוכח מהא דב"ב. מיירי בקבועות לחוד. אבל כאן הוי הקבועות גם דרך בנין שבכה"ג מבטל לכ"ע שאין מיקרי כלי ולא הקשה הנו"ב אלא על משמעות תשו' הרשב"א בהא דאבן אחת. ואנכי בחידושי הקשתי על ראיית הרשב"א מהא דמקוה של כה"ג דמה ראי' שהרי בשם היו מחוברין למעין כמבואר בש"ס ובירושלמי שם. ואין להאריך בכאן. ובזה ליכא גם חשש ט' מהקאחיל שיש שם בית קיבול. כיון שנקבע בבנין ומתחלה נעשה לכך. ובלא זה הנה מבואר ברמב"ם בפ"ב מכלים הל"ד בכף החקוק תחת רגלי המטה אעפ"י שיש לה בית קיבול טהור משום שלא נעשה לקבלה. וה"ה בקאחיל. אלא שבמ"א הארכתי שלדעת הראב"ד לענין שאובין פוסל אע"פ שלא מקבל. אך זה לענין אם נכנסו מים להבית קיבול נעשו שאובי' אבל כאן אין המים נכנסים בתוך הבית קיבול. והקאחיל עצמו אין נחשב לכלי בשביל הבית קיבול שבו משום שלא נעשה לקבלה:
אך החשש הב' מחומרת המחמירין שהביא הש"ך בס"ק קי"ב הנה במק"א כתבתי דכאן יש חשש יותר גדול שגם מתחלה לא נתכשרו השאובין משום שהם הולכים מדחי אל דחי וזוחלין תיכף לתוך המקוה העליונה ואין השאובין מתכשרין לדעת הריב"ש והריטב"א ובכה"ג אמרינן דמה שנכנס למקוה העליונה הם מע"מ מן השאובים. דבשל תורה אמרינן להחמיר. אבל לדעת הש"ך בס"ק ק"ב דמועיל במעין אם אין שם ריבוי והמשכה רק המשכה. יש מקום להקל בזה. אבל לדעת הב"ח והט"ז בעינן דוקא ריבוי והמשכה. וגם לדעת הש"ך יש לחוש למ"ש המהרי"ט והמשכנ"י דבסמוך לנהר אין על המקוה דין מעין. ובכ"ז יש אריכות ואנכי מוכרח לקצר. וחשש הג' שהמים זוחלין לחוץ בעת ירידת השאובין למקוה התחתונה. הנה זה ודאי שהם זוחלין לחוץ מעליונה של מקוה התחתונה. שע"י ירידתן לתוך המקוה ואין להם מקום להתפשט בשם הם זוחלין לחוץ שמלאו או שעשו נקב בהדופן הסתימה. וכמו שהם עולין בגובה. מחמת זה למקוה עליונה. ובזה ג"כ הארכתי במק"א דלכאו' זה תלוי בפלוגתת הר"ש והרא"ש המובא בסעי' נ' דלהרא"ש מה שהשאובין זוחלין אין זה שייך להמעין שלמטה שמ"מ המים שלמטה הם לא מיקרו זוחלין. וכאן שהמים שמלמטה אף שהם מעין אינן רק מעין עומד כדמוכח מתשו' מע"צ סי' ל"ט. ומעין עומד אין מטהר בזוחלין. אלא אם נאמר כשיטת הרא"ש דאם באו שאובין על המעין מתרבה גם המעין, א"כ כאן נעשה המעין מעצמו זוחל:
אבל כתבתי להוכיח ששאר הפוסקים ע"כ סוברים דלא [אמרינן] מכיפי' מתברך אלא בגשמים. שבזה אין טיפה יורדת מלמעלה עד שעולין ב' טיפין נגדן מלמטה. וגם להרא"ש י"ל דלא אמר זה שגם בשאובין מתרבה המעין אלא כשהשאובין באין על גידי המעין. שבזה הגידין מתלחלחין ומתרבין אבל לא כשבאו שאובין על מים שבמעין. אבל להר"ש משום דעליונים ננערו לצאת נעשו כולן זוחלין א"כ גם המים שלמטה נעשו זוחלין דהא מבואר בשבת (דף ה') דמים שעל גבי מים זו הנחתן אע"ג דניידו. וכיון שנעשו גוף א' עם המים שלמטה ע"י שהם זוחלין גם המים שלמטה נעשו זוחלין. וכיון שנעשה המעיין שלמטה זוחל הרי הוא מטהר שאובין כשאר מעין זוחל. עכ"פ הנה י"ל דלדעת הר"ש גם המעין עומד נעשה עתה זוחל ע"י שאובין שבאו עליו והם זוחלין. אבל לדעה הראשונה בסעי' נ' אין השאובין מתטהרין מן המעין עומד כשהן זוחלין. ומכ"ש לדעת הרמב"ם שבש"ע סעי' ס' שאין הנזחלים מערבים. ואף שהרא"ש בעצמו ע"כ סובר דגם זחילה הוי חיבור למעין. דהרי מטהר אף כשהן טובלין מקצת הגוף בהמים שזוחלין מלמעלה. וכ"כ להדי' בתשב"ץ. אבל מ"מ המחבר שפוסק כדעת הרא"ש בסעי' נ' ע"כ אין סובר כהרא"ש, רק לענין זה שאין המים שלמטה מן הסדק נעשו זוחלין. אבל לטבול בזוחלין שלמעלה הרי פוסק בסעי' ס' כהרמב"ם שאין הנזחלים מערבים וכמו כן אין מתטהרין השאובים מחמת שאין הזוחלין מערבין כדמוכח מהא דג' גממיות. וא"כ כאן גם לדעה הא' בסעי' נ' י"ל דאין השאובין מתטהרין כלל אבל מ"מ הוא חשש א' עם חשש הב'. דלדעת הש"ך בס"ק ק"ב דא"צ רבוי' והמשכה יש מקום להקל:
ועל חשש ה' מהכלי ברזל שנקבע בתחתית המקוה עם שרויף עליו. הנה אם נעשה מתחלה לכך ולקבוע אותו בקרקע. בזה דעת הרא"ש ורמב"ם דמועיל. שאין מקב"ט. ועי' בתשו' נוב"י שהאריך בזה. אבל מ"מ דעת הגדולים שבתשו' הרא"ש דאין מועיל בכל גוני. וכתבתי בחידושי שזה אפשר דעתם, כמ"ש הנה"ך בסי' שע"א לדעת הט"ז ע"ש. אמנם בנ"ד שנעשה בשרויף שמסירין אותו כשצריכין לפתוח בשביל יציאת המים. ואח"כ כשצריכים לסתום מגלגלין את השרויף עליו לדחוק את הסתימה. הנה בעצמו הוא כלי שכמו כן יכולין לגלגלו במקום שרויף אחר שהוא בתלוש. וכיון שהוא הסותם ודוחק הפתח שבהכלי. דמי' למפתח שסותם הדלת שהוא ההעמדה ע"י דבר המק"ט ובכה"ג לכ"ע אסור:
ועל חשש הו' מחמת השאובין שתחת הנסרים. הנה לא אבין הרי כתב בשאלתו שסתמו בסמרטיטין הנקב שברצפת המקוה וגם הנקבים שבין נסר לנסר ובין נסר לדופן סתמו. וא"כ אם המים מן המעין באו למקוה מן הדפנות שמלמעלה. מה שייכות הם להשאובין שתחת הרצפה. הרי אין נוגעין בהן. ורק מה שסתמו בדבר המק"ט. בזה איכא פלוג' הב"ח והט"ז בס"ק ס"א. אבל מה שייך לפסול המקוה מן השאובין. כיון שאין נוגעין בהם כלל. ואם אפשר שאין הסתימה שבין נסר לנסר או לדופן כראוי. והשאובין נוגעין בהמקוה. הנה בזה כתב הש"ך בס"ק י"ב דאם הם באמצע הם פוסלין. והיינו אפי' אם אין נוגע כל הג' לוגין בהמקוה. וכמ"ש העט"ז. אבל אנכי כתבתי שאפשר שהמחבר השמיט בסעי' י"ז הא דבאמצע פוסלין משום שי"ל שדעת הרא"ש דגם באמצע בעינן שיהיו כל הג' לוגין נוגעין בהמקוה כמו מן הצד. ומה שציין הש"ך לסעי' נ"ה צ"ע. וא"כ אם יש חשש שנוגעין ג"ל במקוה לכ"ע יש פסול שאובה מן המים שתחת הנסרים. דהוי דינא דשתי בריכות. ואם אין שם חשש ג"ל שיהיו נוגעין אף שתחת הנסרים יש הרבה שאובין. בזה תלוי בהדעות אם באמצע פוסל אף שאין נוגעין הג"ל ביחד. וזה דעת העט"ז והש"ך. או י"ל דבכיון השמיט המחבר הא דבאמצע פוסל. שזה י"ל לדעת הרא"ש כן. והרבה קצרתי בזה:
החשש הא' שזה י"ל דמיקרי הוייתו ע"י אדם במה שמסיר הברזא. והמים יורדין בקילוח. גם בזה כתבתי במק"א דלכאורה פליגי בזה המחבר והיש"ש דבאו"ח סי' קנ"ט סעי"ט כתב המחבר דרק קילוח ראשון מיקרי כח אדם. והיש"ש סובר דגם כל המים היוצאין מיקרי כח אדם. ועי' בט"ז ומ"א. אבל המעי' ביש"ש יראה דגם הוא לא כתב זה אלא לענין אותו אדם עצמו לענין נטילת ידים דסובר דסגי במה שבא מתחלה על ידו אחת מכ"ג. אבל גם הוא מודה שלא נחשב כ"ג במה שמסיר המונע אלא בקילוח ראשון. וכמבואר בחולין לענין סרנא דמיא וגם בעיקר פסולה דתפיסת יד"א י"ל דאין פוסל אלא בעושה פעולה במים עצמן. אבל במה שמסיר המונע שכתב המ"א בס"ק כ"א שבזה אין עושה פעולה במים עצמן. י"ל דלא מקרי רק מקצת תיד"א שאין פוסל במקוה. והארכתי בזה במק"א [לעיל בתשו' מ"ח ולהלן בתשו' נ"ב]:
החשש הי' משום נתן סאה ונטל סאה במה ששופכין חמין במקוה. הנה התשב"ץ ח"א סי' י"ז כתב להחמיר לכתחלה בזה [לחוש] לדעת הראב"ד. וכן הוא בתשובת הרשב"א עכ"פ לפי שאלתו בהמעשה אשר נעשית המקוה הנה נשאר הרבה חששות בה. ויש חששות שמעכבין גם כן. וכבר כתב התשב"ץ דלכתחלה יש לעשות מקוה לצאת אפי' דעת יחיד שאין הלכה כמותו כיון שהוא חשש כרת א"כ בעירם למ"ש מעלתו בנקל לתקן מקוה כשרה שלא יהי' בה שום חשש:
ודאי לא ידעתי מי הוא שירצה להעמיד עצמו לעשות מקוה בחששות. אך למה שכתב מעל' שגם הצד השני שלחו דבריהם וטעמם אלי. והנה עדיין לא הגיעני אולי יש שינוי בהדברים ובהמעשה מאשר כתב מעל' על כן הנני שולח גם דברי מעל' בחזרה שעל פי הדברים האלה כתבתי הנראה לפי ענ"ד סליק: